הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האור מעל לונדון
  • האור מעל לונדון
    ידיעות ספרים, פן | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 312 עמ' מודפסים
    הגיבורות של האור מעל לונדון הן נשים מרשימות ועוצמתיות המשחרות אחר אהבה, חופש והאמת.

     

    2017 – קארה הרגריווס מגלה יומן מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר תוכנו עתיד לשנות את חייה לנצח.

     

    1941 – לואיז קין רק בת תשע־עשרה, אבל מסלול חייה כבר נקבע עבורה. היא מתבקשת לחכות בבית הוריה בכפר בקורנוול עד שהמחזר האמיד שלה ישוב מהמלחמה ויבקש את ידה. אבל פגישה מקרית בין לואיז לטייס חיל האוויר המלכותי לויטננט פול בוסטון המקסים, המוצב בבסיס בקרבת מקום, טורפת את הקלפים. הקלפים נטרפים בשנית כאשר הטייסת של פול מועברת בפתאומיות לבסיס אחר.

     

    לואיז, המבקשת לצקת משמעות גדולה יותר לחייה, מתגייסת לזרוע הנשית של הצבא הבריטי ונהפכת לתותחנית ביחידת הנ"מ. בעודה מתצפתת על השמים האפלים של לונדון בחיפוש אחר מפציצים, היא מוצאת נחמה בכתיבת חלומותיה ביומן. עשרות שנים אחר כך, כשקארה קוראת את מילותיה של התותחנית הבריטית, היא לומדת שגם ברגעים הקשים ביותר ניתן למצוא שביב של תקווה ומבינה שכמו לואיז, גם עליה לאזור אומץ ולהסתכן.

     

    ברומן קסום ושובר לב לוקחת אותנו ג'וליה קלי ללונדון של מלחמת העולם השנייה וטווה קשרים בין הווה לעבר באמצעות אוצרות עתיקים שנשכחו, ניצחונות שנחרתו בזיכרון וקשרי משפחה איתנים.

     

    ספריה עתירי הפרסים של ג'וליה קלי עוסקים בנשים רגילות ובסיפוריהן יוצאי הדופן. בנוסף לכתיבה, היא עסקה בהפקה ואף היתה היתה מועמדת לפרס האמי, עבדה בשיווק, ובמשך קיץ אחד גם מלצרה בבית תה. לפני שקבעה את ביתה בלונדון התגוררה קלי בלוס אנג'לס, באיווה ובניו יורק.

     

    "רומן רווי פרטים, עדין, מותח ומשכנע על מלחמה ואהבה, הכתוב בכישרון.. . זהו סיפור אמיץ על אודות תמימותה וכאב לבה של אישה צעירה, ועל הגילוי המספק של ערכה ושל כוחה הפנימי." – Publishers Weekly

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 24.2
    ספר מודפס
     
    98 63.7
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • קארָה
     
    בארלו, גלוסטרשייר, ספטמבר 2017
     
     
    יותר מכול אהבה קארה את הגילוי: לחפור בתוך מה שנשכח, מה שהונצח, מה שהושלך הצדה, מה שנערץ. לוודא שלאוצרות ולקישוטים שנותרו מאחור תהיה ההזדמנות לספר את סיפוריהם.
    בעבודתה ב"וילסון עתיקות וחפצים נדירים", היא היתה אחראית על מציאת המאיפה והמתי של כל חפץ שהגיע לחנות. אבל דווקא המה והלָמה סקרנו אותה והציבו בפניה מטרה. כשענתה על השאלות האלה, היא יכלה לעזור לחפצים שהיו פעם יקרים לבעליהם להתחיל חיים חדשים אצל בעלים חדשים.
    וכשקארה לא הצליחה לחשוף את ההיסטוריה של חפץ מסוים, היא טוותה סיפורים לעצמה. זה היה קל יותר מלחשוב על השגיאות שלה עצמה ועל החרטות שהיא אוצרת בתוכה. כל עוד עבדה, היא יכלה לברוח למשך כמה שעות אל הנוחות שבחייו של מישהו אחר.
    היא עצרה לבחון את המבנה המרשים שהתנשא מולה, וחצץ נגרס תחת נעליה השטוחות המרופטות. בית הכומר הישן היה בית גדול ומפואר שנבנה מלבני סיד צהובות ועמד בשחצנות מול פגעי הזמן ומזג האוויר. דלת הכניסה הלבנה הודגשה בידי זוג עמודים שניצבו משני צדיה. רוח קלה רשרשה בין עלי הקיסוס שטיפסו בעצלתיים על הקיר עד הקומה השנייה. מישהו פתח את החלון בקומה השלישית, כנראה מתוך תקווה לאוורר את הבית שעמד ריק מאז מתה בעליו כמעט שישה שבועות קודם לכן.
    דלת הכניסה נפתחה בחריקה, וג'וֹק וילסון, הבוס של קארה, יצא מהבית מלווה בבלונדינית בתחילת שנות הארבעים לחייה. האישה היתה לבושה בתכלת ולבן, כולה אלגנטיות ורכות, והיוותה ניגוד מוחלט לחליפת הטוויד הנוקשה ולנעלי האוקספורד הבוהקות של ג'וק.
    "מיס הַרגרֵייבס, סוף־סוף הגעת," אמר ג'וק.
    היא הציצה בשעון הזהב העתיק שסבתהּ העניקה לה לפני שנים, כשסיימה את לימודיה באוניברסיטת בארלו. השעה היתה תשע בדיוק, השעה המדויקת שבה ג'וק הורה לה להגיע. אלא אם לא הבינה את האימייל שלו.
    הבזק של בהלה העלה חום בלחייה. לא ייתכן שטעתה בשעה. היא היתה זהירה כל כך מאז יומה הראשון בעבודה, לפני חודשיים. היא היתה חייבת להיות. העבודה העניקה לה הזדמנות להתחיל מחדש.
    "גברת לַייתבּרידג', זאת העוזרת האישית שלי, קארה הרגרייבס," אמר ג'וק וידו התנופפה לפנים כאילו קארה היתה קומקום מחרסינת לימוז' שהוא מציג במכירה פומבית.
    היא נשמה עמוקות והצליבה את ידיה מאחורי גבה, בתקווה שהמחווה מביעה כבוד וחרטה כאחד. "אני משתתפת בצערך, גברת לייתברידג'."
    הלקוחה העניקה לה חיוך רפה, מזלזל. "תודה. בואו נתקדם. יש לי שיעור טניס אחר הצהריים."
    הגברת נכנסה שוב אל הבית, וסנדליה גבוהי העקב נקשו על אריחי הריצוף. ג'וק הביט בקארה בגבות מורמות כאומר לה, היא מהטיפוסים שהזהרתי אותך מפניהם.
    "אני לא יודעת איך טעיתי בשעה," אמרה קארה בלחישה חפוזה כשהם פסעו פנימה בעקבות הלקוחה.
    "לא איחרת, אבל גם לא הקדמת," אמר ג'וק.
    צעידתה התמהמהה. "מה?"
    "מוטב להגיע מוקדם ולשבת במכונית מאשר לתת ללקוח לחכות. בואי נזדרז."
    קארה התאמצה להרפות את כתפיה ונשמה עמוקות בתגובה לעוקצנותו של הבוס שלה.
    תתמקדי בעבודה. תראי לו מה את יודעת.
    האוויר במבואה היה קריר ועבש. זה היה עלול להיות מטריד, אלא שהיא כמעט יכלה לשמוע ילדים שבגרו מזמן גוררים רגליים על פני הרצפה בחצותם את הבית, משתוקקים לשחק בחוץ. לא היה קשה לדמיין את הבעלים הגאים לשעבר, עומדים בפתח הדלת הלבנה הענקית ומקבלים את פני האורחים בשתי נשיקות ובחיוך מאיר פנים.
    זה היה בית של מישהו, לא רק אתר עבודה, היא הזכירה לעצמה בעודה מתבוננת בחיפוי הירקרק, שטיפס על שליש מהקיר עד שהגיע אל טפט מוכר של עלי קוציץ בולטים על רקע כחול כהה. מחשבתה עברה במהירות בין הקטגוריות שג'וק לימד אותה.
    ויליאם מוריס. בריטי. בערך 1870.
    כשהחלה לעבוד ב"וילסון עתיקות וחפצים נדירים", בהיותה סטודנטית בת שמונה־עשרה, היא חשבה שיהיה לה יתרון טבעי מכיוון שגדלה מוקפת בעתיקות, הן בבית הוריה והן בבית סבה וסבתה. אבל ג'וק הזדרז להוכיח לה כמה מעט היא יודעת. עכשיו, כששבה כעבור יותר מעשור, הוא הבהיר שהוא מצפה ממנה להיות בעלת ידע כמוהו, ובתוך זמן קצר. משמעות הדבר היתה שכל רגע שלא הוקדש לביקור אצל סבתה בכפר הגמלאים הסמוך, הוקדש לקריאה על סגנון הריהוט שקרוב לוודאי תיתקל בו בעבודתה. אבל כשעמדה לצדו כעת, במסעה הראשון לבית של לקוח, היא זיהתה את הטפט בעיצוב ויליאם מוריס ללא עזרת הספרים, הרשימות או החיפושים בגוגל. היא מסוגלת לעשות את זה.
    "אחיך ציין בטלפון שהדודה־רבתא שלך היתה אספנית," אמר ג'וק.
    גברת לייתברידג' משכה כתף. "דודה־רבתא לנורה אהבה לאגור חפצים, אין מקום לזוז בבית מרוב דברים."
    "מיס הרגרייבס, את רואה משהו מעניין בחדר הזה?" ג'וק הציג בפני גברת לייתברידג' חיוך מאופק. "מיס הרגרייבס עוברת עכשיו הכשרה לאחר שנעדרה זמן־מה מעסקי העתיקות."
    "אני מבינה," אמרה גברת לייתברידג', כמי שלא אכפת לה כלל.
    קארה היתה נחושה בדעתה שלא להירתע מהבוס שלה או מהלקוחה האדישה שלהם. מבטה נפל על ספסל קטן שנדחק אל הקיר ליד דלת הכניסה. הוא היה שחוק במקום שבו התיישבו אינספור אנשים במהלך השנים, כדי לנעול מגפי גומי ולרתום את רצועת הכלב. הוא היה חסר כל ייחוד אלמלא המשענת והרגליים, שהיו מגולפות בדוגמאות גיאומטריות מורכבות.
    "הספסל מעץ אלון," היא אמרה והצביעה.
    "איזו תנועה אמנותית?" השיב ג'וק.
    "ארטס אנד קרפטס. נבנה כנראה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה."
    "אמריקאי או בריטי?"
    היא ניגשה אל החפץ והעבירה יד על המשענת, מגששת אחר החיבורים החלקים ששימשו במקום מסמרים. "העץ במצב טוב, אבל יש כמה דפיקות ושריטות. רמת הגימור לא יותר מסבירה."
    "ומה באשר לארץ המוצא, מיס הרגרייבס?" לחץ ג'וק, והתעקשותו לפנות אליה ברשמיות גרמה לה להרגיש כאילו חזרה לבית הספר היסודי.
    היא נעצה מבט בספסל. הוא היה אנגלי, ככל הנראה, אבל אנשים נוסעים, ואספנים קונים גם מעבר לים.
    "אני לא יכולה להיות בטוחה בלי לחפש את סימן היצרן," היא אמרה לבסוף.
    "את בטוחה שאינך רוצה להסתכן בניחוש?" שאל ג'וק.
    "אני בטוחה."
    הבוס הנהן אליה. "טוב מאוד. מוטב להיות צודקת מאשר לנחש."
    "אין לי ספק שכל זה ממש מרתק, אבל זה שווה משהו?" שאלה גברת לייתברידג'.
    "עם הקונה הנכון לכל דבר יש ערך, אבל בואי נקווה לחפצים במצב טוב יותר. אחר כך נחזור לזה," אמר ג'וק. "תוכלי בבקשה להראות לנו את הסלון?"
    "מכאן," אמרה גברת לייתברידג', וסימנה להם בנפנוף יד לבוא אחריה.
    תתחילי תמיד בסלון, אמר ג'וק כשתדרך אותה אתמול. שם אנשים מציגים לראווה את הטוב ביותר שיש להם. ותזכרי: אמ"ר.
    זה העיקרון המרכזי של העסק הזה. איתור, מכירה, רווח. אמ"ר.
    אלא שבעבור קארה, היה בזה יותר מכך. כשהיתה באוניברסיטה, "וילסון" היתה חוף מבטחים, מקום שיכלה ללכת בו לאיבוד בעבר. לכל חפץ היה סיפור, וכשקטלגה אותם בשיטתיות במחסן, היא הרגישה כמו משתתפת, עדה ואוזן קשבת לפיסות חיים של אנשים אחרים. עכשיו, כעבור שלוש־עשרה שנים, תהיה לה סוף־סוף הזדמנות להציץ בתמונה המלאה של הקשר בין החפץ העתיק לבעליו.
    ג'וק נעצר בבת־אחת בפתח הסלון, וקארה כמעט התנגשה בו. אבל אז ראתה למה הוא ננטע במקומו. החדר היה עמוס כולו ברהיטים, ורק מעברים קטנים התפתלו על פני שטיח הצמר והמשי הענקי העשוי בעבודת יד. לפחות חמישה מזנונים היו פזורים בחלל החדר, כולל שניים שנדחפו אל מאחורי מערכת ספות כבדות בעלות משענות מתעגלות. אורלוגין גותי תקתק בפינה, ותמונות היו תלויות בסגנון ויקטוריאני וכיסו כמעט כל סנטימטר מהקירות הצבועים אדום עז. ערבוביה של תצלומים, אגרטלים, קעריות לממתקים וחפצים אחרים כיסו כמעט כל משטח פנוי. אבל היתה זו מפלצת העץ והזכוכית שמול האח הרחבה המחופה אריחים שמשכה את תשומת לבה של קארה.
    "זה...?"
    "קוֹלינסון אנד לוֹק," השלים ג'וק.
    הם ניגשו אל החפץ בזהירות, כאילו היה חיה עצבנית שעלולה לתקוף כל רגע. קארה העבירה את אצבעותיה בעדינות על קצות הכרכוב שהודגש בדוגמה ספירלית לבנה.
    "זה סיסם שחור, והשיבוץ הוא שנהב. השתי וערב ישנו," היא אמרה, שמחה שבסוף־השבוע החולף קראה על יצרני הרהיטים קולינסון אנד לוק.
    "טוב מאוד, מיס הרגרייבס. גם דלתות הזכוכית בחזית הן סממנים מוכרים של היצרנים האלה. אבל יהיה לנו אישור לכך רק כשנמצא את החותמת." הוא פתח את דלת המזנון המרכזית ועשה הצגה שלמה עת שרבב את צווארו כדי להביט פנימה. "לא כאן. את מוכנה להסתכל מתחת? הברכיים כואבות לי היום."
    נראה שברכיו של ג'וק מפסיקות לתפקד לעתים קרובות מאז שהצטרפה אליו בחזרה, כך שהיא זו שהיתה צריכה לכרוע ולהתכופף בחנות. למרות זאת, קארה כרעה על הרצפה והטתה את ראשה כדי להביט מעלה בבסיס הלא מעוטר של המזנון.
    היא הוציאה את הפנס שלה מהכיס, הדליקה אותו והאירה את המילים "קולינסון אנד לוק".
    "זה כאן," הכריזה, ומשכה את ראשה מתחת המזנון החוצה. "מספר סידורי 4692."
    "מה זה?" שאלה גברת לייתברידג' כשג'וק רשם את המספרים בפנקס קטן כרוך בעור שהחזיק בכיס הפנימי של הז'קט.
    "פריט באיכות גבוהה מאוד, סימן לטעמה האנין של הדודה־רבתא שלך," אמר ג'וק, עם החיוך המקסים ביותר שלו. "אולי תרצי לשקול לדחות את שיעור הטניס שלך. יש לנו הרבה עבודה כאן."
     
     
    בשעות אחר צהריים המאוחרות, כשקארה וג'וק עסקו במיון כלי החרסינה של לנורה רובינסון המנוחה בחדר האוכל, הטלפון שלה צלצל.
    הבוס, שבחן קערית סוכר מתוצרת אדמס שהם חשדו שהיא בערך מ-1850, ירה לעברה מבט. "מיס הרגרייבס, את מוכנה לכבות את הדבר השטני הזה?"
    לפיתתה התהדקה באופן לא רצוני סביב ערימה של שמונה־עשרה צלחות קינוח שהוציאה מהמזווה של רב־המשרתים. "אני מאוד מצטערת."
    היא פילסה לאטה את דרכה כדי להניח את הצלחות על שולחן האוכל, והטלפון צלצל שוב.
    "מיס הרגרייבס," אמר הבוס שלה שוב, ושילב את זרועותיו.
    היא שלפה את הטלפון מכיסה האחורי, ומעיה התהפכו למראה תמונתו של סיימון על הצג.
    "את מתכוונת לענות או סתם לבהות?" שאל ג'וק.
    היא כחכחה בגרונה. "זה בעלי לשעבר."
    "אז אני מציע שתעני לשיחה האישית־מאוד הזאת במקום אחר. הרחק מכאן," הוא אמר.
    "כן, כמובן." היא מיהרה לצאת וענתה לשיחה ברגע שהיתה בפרוזדור. "מה העניין, סיימון?"
    קולו, מלוטש כשם שהיה שיפוטי, מילא את אוזנה. "למה את לוחשת?"
    היא טיפסה בגרם מדרגות צר שכנראה שימש פעם את משרתי הבית. "כי אני בעבודה."
    "עם הבעלים העתיק של חנות העתיקות?" הוא אמר בגיחוך.
    "כן, וג'וק צריך אותי אז פשוט תגיד לי למה התקשרת..."
    היא תרה בעיניה אחר גברת לייתברידג', וחמקה אל החדר הראשון שנקרה בדרכה. כשסגרה מאחוריה את הדלת, הסתחרר ענן אבק באור שחדר מבעד לחלון יחיד.
    "בחייך, זה לא שאת נמצאת עכשיו בחדר ניתוח," הוא אמר.
    חלילה לו מלחשוב שעבודתה חשובה.
    "את צריכה לחזור להפקת אירועים," הוא המשיך בנימה מתנשאת וסנובית. "אני בטוח שהבוס הקודם שלך יוכל לסדר לך עבודה, או שתפתחי עסק משלך. אז תוכלי לעשות כסף טוב."
    סיימון חשב כמובן שזה לא מספיק טוב לעבוד אצל ג'וק, ועצבן אותה שלמרות שהם גרושים הוא עדיין מאמין שדעתו חשובה.
    "סיימון, שנאתי את העבודה באירועים והייתי צריכה להתפטר הרבה קודם," היא אמרה.
    "ואני מניח שאני האשם," הוא אמר, וקולו התחדד.
    "במידה מסוימת, כן."
    בבת־אחת יצאה הרוח ממפרשי התרברבותו הצדקנית. "אני מצטער, קארה. הרסתי הכול. אני מתכוון לפנות לקבל עזרה, אני פשוט..."
    היא עצמה את עיניה בכוח, וחיכתה להגעתו של גל רגשות האשמה. אלא שבינתיים כבר חלף זמן רב והגל לא התרסק עליה אלא ליחך את כפות רגליה. הם כבר היו במקום הזה בעבר. הפעם הראשונה שבה הבטיח לה שיפנה לקבל עזרה היתה כשהודיעה לו על רצונה להתגרש, אבל הוא מעולם לא עשה זאת. נדרשו לה זמן ועזרת הפסיכולוגית שלה כדי להבין שכתפיה אינן רחבות מספיק לשאת את כובד הנרקיסיזם, חוסר הביטחון וההתמכרות של בעלה.
    "למה התקשרת?" שאלה.
    הוא כחכח בגרונו. "הגיע אלי בטעות חשבון לתשלום. על המחסן של ההורים שלך."
    היא נשענה על הקיר. הזיכרון של שיחת הטלפון באישון לילה עדיין היה טרי דיו להותיר אותה קצרת נשימה. זה היה קצין משטרה, שסיפר לה ביובש קליני שנהג שיכור בריינג' רובר פגע בהוריה בדרך כפרית חד־נתיבית. הם הובהלו לבית חולים בקַמבּריָה. היא לא הספיקה להגיע בזמן להיפרד.
    "החיוב השנתי שולם כנראה מהחשבון המשותף שלנו. כיוון שסגרנו אותו, הבנק החזיר את הצ'ק," המשיך סיימון, שלא ידע או שלא היה לו אכפת עד כמה דבריו מכאיבים לה.
    "תשלח אותו בבקשה לכתובת החדשה שלי. אני אטפל בזה," אמרה, וקולה נסדק מעט.
    "את צריכה לחסל את זה, למכור את הנכס. הם מתים כבר כמעט שנתיים, קארה. את צריכה להפסיק לבזבז על זה כסף."
    בעבר, חוסר הרגישות שהפגין ביחס לאופן שבו בחרה להתאבל על מות הוריה היה מבחינתה כמו סטירה בלחי. עכשיו זה רק עורר בה עצב עמוק, כואב. "שלח לי את החשבון. אני אטפל בזה."
    "אני רק מנסה לעזור," הוא אמר.
    "לא נכון, סיימון. אני מקווה שיבוא יום וגם אתה תבין את זה." היא ניתקה את השיחה והביטה בטלפון שלה. החברות הגרושות שלה אמרו לה שיהיו רגעים שבהם היא תכעס על האקס שלה ותרגיש שהיא מתפוצצת מזעם, אבל היא רק הרגישה עצב. היא זכרה אך בקושי מדוע התאהבה בו לפני שנים.
    היא החזירה את הטלפון לכיס, נחושה להתמקד במה שג'וק יפיל עליה, אבל בטרם הספיקה, נמשך מבטה לנצנוץ זהב מתוך ארון בגדים עתיק שלא היה סגור עד הסוף. היא ניגשה לסגור את הדלת, אבל היססה. דודה־רבתא לנורה כבר הוכיחה שהיה לה כישרון להסתיר דברים בכל מיני פינות. מי יודע מה יש שם בפנים?
    צירי הדלת העתיקים נאנקו במחאה כשפתחה אותה לרווחה. בהשוואה לאי־הסדר ששרר בבית, היא התאכזבה מהשממה שניבטה אליה מהמדפים. התברר שמקור הזהב היה מראת־יד בעלת גב מקושט בפְלֵר דֶה לִיס, שהיתה עטופה בעיתון מ-1983. לצדה נחה מערכת שבץ־נא ישנה שנראה כי חסרות בה עשרים אותיות לפחות.
    ללא תקוות רבות היא הפנתה את מבטה לעבר שתי המגירות התחתונות. בראשונה מצאה רק כמה עשים מתים. אבל כשפתחה את המגירה השנייה, היא ראתה קופסת עוגיות מפח בצורת מדף ספרים עומדים. בילדותה ראתה אצל סבתא קופסאות כאלה, מלאות בכפתורים וכל מיני סדקית. לו היתה צריכה לנחש, בניגוד למצוותו של ג'וק, היא היתה אומרת שהיא משנות הארבעים, אולי ממש מתחילת שנות החמישים.
    היא כרעה על ברכיה על הרצפה, והכניסה את ציפורניה הקצרות מתחת לשולי המכסה כדי לשחרר אותו. נדרשה סבלנות, אבל בסופו של דבר המתכת הדקה נכנעה. לבה הלם בחוזקה למראה עיניה. למעלה היה מונח פנקס קטן ועבה כרוך בקרטון מצופה בד אדום וסגור בגומייה. כשניסתה להסיר אותה, התפוררה הגומייה בידיה.
    "לכל הרוחות," היא קיללה חרישית. היא צריכה מן הסתם להניח את הפנקס בצד, אבל הנזק כבר נגרם.
    העמוד הראשון בפנקס היה ריק, אבל כתב יד מעוגל בדיו כחול דהוי מילא את זה שאחריו. התאריך בראש הדף היה 14 באוקטובר 1940.
     
    הפצצות נפלו שוב אתמול בלילה. בדיוק נרדמתי כשהתחילו הפיצוצים. הם נשמעו כל כך קרובים עד שחשבתי שהתקרה עומדת לקרוס. אבא אומר שהגרמנים הטילו שש פצצות על בסיס חיל האוויר המלכותי סנט איוואל. אנחנו עוד לא יודעים מה מידת הנזק.
    אני מניחה שזו הסיבה שבגללה אני כותבת ביומן הזה. כבר הרבה זמן שאבא אומר שאני צריכה לתעד את המלחמה הזאת ואת מה שעובר עלי.
    רק בשבוע שעבר אמא נחרדה מעצם הרעיון. היא אמרה, "על מה היא תכתוב? על העבודה שלה בחנות של גברת בייקפורד?"
    טוב, אז משהו קרה לי ואני חייבת לכתוב עליו, גם אם זה רק בשביל לעצבן את אמא.
     
    זה היה יומן. יומן ממלחמת העולם השנייה. סקרנותה של קארה התעוררה, והיא דילגה קדימה כתריסר עמודים.
     
    2 במרס 1941
    במשך חודשים הרגשתי שאין לי מה לכתוב בדפים האלה. לא קורה כאן כלום, אבל עכשיו הדברים השתנו. עכשיו נראה שאני לא מסוגלת להפסיק לכתוב.
    אתמול אחר הצהריים פול לקח אותי לקולנוע בניוקיי. לאמא סיפרתי שאני עוזרת לקייט לסרוג גרביים למען המאמץ המלחמתי, אבל במקום זה רצתי לחכות לו בתחנת האוטובוס. הוא היה ג'נטלמן מושלם, קנה לי כרטיס ועזר לי למצוא את המושב שלי. הגענו לאולם בדיוק עם תחילת הסרט, וברגע ששם הסרט הופיע על המסך, הוא לקח את היד שלי ולא עזב אותה לרגע. אני חושבת שלא שמתי לב לאף מילה שקלייב ברוק ודיאנה ויניארד אמרו על המסך!
     
    3 במרס 1941
    עוד יומיים עד שאראה שוב את פול.
    מעולם לא חשבתי שאהיה אחת מאותן בחורות שמתאהבות עד מעל לראש בגבר, אבל היום בעבודה הפלתי צנצנת סוכריות מזכוכית. בדרך נס היא לא נשברה, אבל גברת בייקפורד נזפה בי על זה שהראש שלי בעננים. רציתי להגיד לה שלא מדובר בראש שלי אלא בלב שלי.
     
    קארה חייכה ודפדפה באופן אקראי בערך עד לאמצע היומן.
     
    25 בספטמבר 1941
    הבוקר נפרדתי לשלום מפול. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר במיטה, אבל אמרתי לו שזה ייחשב לעריקה.
     
    היא דפדפה בשאר היומן כדי לראות עד היכן הוא מגיע. הכתיבה נפסקה באופן פתאומי בשורה אחת.
     
    5 בינואר 1942
    הכול נגמר. חשבתי שאני אוהבת אותו.
     
    כשסגרה את היומן היא חשה רגשי אשמה, אבל לא יכלה להתכחש לסקרנות שהתעוררה בה. ידה עדיין היתה מונחת על היומן שהכיל את צפונות לבה של אישה זרה. מי היה פול ומה קרה בחודשים האלה? למה הכול נגמר, כנראה תוך פחות משנה? ושל מי היומן הזה בכלל?
    היא רוקנה את שאר תכולת קופסת הפח על הרצפה, ומצפן זעיר חבוט, תליון, תצלום, כמה פיסות נייר וחתיכת בד התגלגלו החוצה. את הבד היה קל לזהות: ממחטה גברית, פשוטה ושימושית, שהאות P רקומה באחת הפינות. אחת מפיסות הנייר היתה ורדרדה ובלויה. היא הפכה אותה. כרטיס לקולנוע פּרמאונט בניוּקֵיי, מה-1 במרס 1941, יום לפני אחת מהרשומות שקראה.
    היא הניחה את הכרטיס בצד ובחנה את שאר פיסות הנייר. עלון פרסום קטן, שאחת מפינותיו קרועה, לערב ריקודים לרגל יום ולנטיין באולם בעל השם הסתמי "אולם הכפר" ב-14 בפברואר. כרטיס רכבת תחתית שלא נעשה בו שימוש לקו הסֶנטרל.
    לאחר מכן נטלה לידה את התצלום. אישה במדים הביטה אל מעבר לכתפה, ידה נוגעת בכובע המונח על קצה תסרוקתה העגולה הקצרה. החיוך שלה בהק ונצץ, כאילו הצלם לכד אותה בעדשתו ברגע של אושר צרוף.
    אבל לא זה מה שגרם לקארה לעצור ולהביט שוב בתצלום. היו אלה המדים. הז'קט, החצאית והכובע העשויים חאקי נראו לה מוכרים. סבתא לבשה מדים דומים כשהצטרפה לחיל העזר לנשים, חע"ן, ב-1943, והיא זיהתה אותם משני התצלומים שעמדו אצלה בסלון. אחד מהם היה דיוקן רשמי שצולם ביום החופשה הראשון שאייריס ווֹרֶן קיבלה מחע"ן. בשני היא נראתה עומדת בשורה עם עוד ארבע בנות במדים, כולן נותנות יד זו לזו ומחייכות למצלמה.
    "פגשתי את סבא שלך לראשונה בערב ריקודים במועדון בבסיס," סבתא הסבירה לה פעם. "כל כמה חודשים היו מארגנים ערב עם הלהקה הטובה ביותר שהצליחו לקבץ, אבל בדרך כלל פשוט רקדנו לצלילי מוזיקה מתקליטים. האמריקאים הביאו איתם את הג'יטרבאג, וכולנו נסחפנו בשיגעון.
    "סבא שלך היה חייל אמריקאי, עם שיער קצוץ ומדים מגוהצים. הוא חיזר אחרי במרץ בעזרת שוקולד והבטחה לגרבוני משי."
    אבל בנקודה זו זיכרונותיה של סבתא הסתיימו. קארה היתה בת שש־עשרה כשניסתה לדובב אותה על ימי המלחמה בפעם האחרונה. בבת־אחת סבתא נאלמה דום, קמה והלכה לנוח בחדרה בטענה שהיא סובלת מכאב ראש. אמא גערה בה ואמרה, "יש דברים שסבתא לא רוצה לדבר עליהם. אל תלחצי עליה, קארה."
    היא החליקה את אצבעה לאורך החלק הבולט בלסת של האישה בתצלום והפכה אותו. על הגב, בכתב יד שונה מזה שביומן, מישהו כתב: "ל"ק על המזח".
    "המזח של לונדון?" היא מלמלה. זו היתה הסבירות הגבוהה ביותר, אך היה קשה לפענח את הרקע על מנת לאשר זאת בוודאות.
    היא הניחה את התצלום, הרימה את תליון הזהב הפשוט בצורת לב ופתחה אותו בקלות בעזרת הבוהן. צד אחד של הלב הפתוח היה ריק, אבל בצד השני היה תצלום זעיר של גבר מצודד לבוש ז'קט צוות אוויר עם צווארון פליס, ומשקפי מגן על ראשו. טייס.
    "מיס הרגרייבס!" צעק ג'וק מהקומה התחתונה.
    היא מיהרה לאסוף את הדברים לתוך קופסת הפח ושעטה למטה. היא מצאה את ג'וק בחדר העבודה בחברת גברת לייתברידג'.
    "איפה היית?" הוא שאל, בהרמת גבה.
    היא הניחה את קופסת הפח על שולחן. "אני לא לגמרי בטוחה. גברת לייתברידג', האם הדודה־רבתא שלך שירתה בחע"ן בזמן מלחמת העולם השנייה?"
    הליידי הרימה את גבותיה. "אין לי מושג מה זה חע"ן."
    "זה היה כוח של נשים שסייעו לצבא בזמן המלחמה." כשג'וק שלח מבט מעל למסגרת משקפיו, היא הוסיפה, "סבתא שלי שירתה בו."
    "לא, היא לא היתה חלק מזה. דודה־רבתא לנורה נהגה לדבר בלי סוף על זה שהיתה נהגת אמבולנס בלונדון בתקופת הבליץ לפני שהתחתנה." גברת לייתברידג' קמה ממקומה ופסעה על עקביה לעבר שולחן עבודה שעמד לצד שני חלונות הרמה גבוהים. היא הניפה את ידה באוויר ובתנועה חדה הורידה אותה והרימה את אחד התצלומים שעמדו על שולי השולחן. "בבקשה."
    היה ברור שהאישה שהביטה אל קארה לא היתה זו שצולמה במדים של חע"ן. אפילו בשחור־לבן ניתן להבחין בקלות שלא היה כל דמיון בין לנורה רובינסון בעלת עצמות הלחיים הגבוהות והאף הדק והקטן לבין תווי פניה הצעירים וסנטרה הבולט של ל"ק על המזח.
    יחד עם זאת, האות הראשונה של שם הדודה־רבתא של גברת לייתברידג' היה זהה לכיתוב בגב התצלום.
    קארה פתחה את קופסת הפח והוציאה את התצלום. "את בטוחה שזאת לא היא? על גב התמונה כתוב ל"ק. אולי זה צולם לפני שהיא התחתנה. מה היה שם נעוריה?"
    גברת לייתברידג' הביטה ברפרוף בתצלום. "דודה־רבתא לנורה מעולם לא אימצה את שם המשפחה של בעלה. מודרני מאוד, למען האמת."
    "אה." קארה שלחה מבט קצר לעבר ג'וק. "מצאתי גם יומן."
    "יש שוק לחפצים ויומנים ממלחמת העולם השנייה, אבל כיוון שנראה שהוא לא נכתב על ידי גברת רובינסון, נצטרך לאמת אותו ולברר את זהות את הכותבת," אמר ג'וק.
    "תיאמתי עם מתווך שיגיע לראות את הבית בעוד שבועיים. כל דבר שלא ניתן למכור יפונה מפה על ידי חברת הובלה," אמרה גברת לייתברידג'.
    "אבל אנחנו לא צריכים לעשות עם זה משהו?" שאלה קארה, והיומן בידה. "אולי להשיב את זה לאישה שכתבה אותו?"
    "איפה מצאת אותו?" ג'וק שאל.
    "בתחתית ארון בחדר קטן ליד המדרגות האחוריות."
    "החדר הקטן?" גברת לייתברידג' אמרה וצחקה. "כבר שנים שאיש לא נכנס לשם. תזרקי את זה לפח."
    "לא!" צווארה של קארה האדים בזמן ששני זוגות עיניים רושפות ננעצו בה, אבל היא מיאנה להסיט את מבטה. היה משהו ביומן הזה. באופן מוזר היא הרגישה דחף לגונן עליו. האושר ושיברון הלב שקראה עליהם בין דפיו משכו אותה אליו, ועכשיו היא היתה נחושה מתמיד לקבל מסבתא את התשובות על אודות ההיסטוריה שלה.
    "הייתי רוצה לשמור את זה אצלי ולנסות לברר למי זה היה שייך." קארה שתקה לרגע. "אם זה מקובל עלייך."
    "לא אכפת לי," אמרה גברת לייתברידג'. "אני אהיה בסלון אם תצטרכו אותי."
    כשמצאו את עצמם לבד, ג'וק שלח לעברה מבט חמור סבר. "מיס הרגרייבס, אנחנו לא נוהגים להתווכח עם לקוחות."
    "היא רצתה לזרוק את זה לפח," מחתה קארה.
    "וזו זכותה המלאה. אם גברת לייתברידג' תחפוץ בכך, היא יכולה להעביר את כל תכולת הבית לחצר האחורית ולהעלות אותה באש, אבל אני מעדיף לשכנע אותה למכור ולהרוויח את העמלה שלי. זה יעזור מאוד אם העוזרת שלי לא תנזוף בה."
    "אתה בכלל לא סקרן לדעת מי כתב את זה?"
    "בהתחשב בכך שאני בעיצומו של יום עבודה ומבזבז את זמנה היקר של הלקוחה שלי, אני מתעניין הרבה יותר בתיבת הכתיבה הזאת," הוא אמר, וסימן בידו לעבר מה שנראה כמשטח כתיבה נשי ויקטוריאני שהיה מונח פתוח על שולחן. "או כל דבר אחר שעשוי להניב רווח. אמ"ר, מיס הרגרייבס."
    היא יישרה את כתפיה, אבל בטרם הספיקה לומר מילה ג'וק נאנח, הסיר את משקפיו, וצחצח אותם בממחטה ששלף מכיסו. "אם זה יגרום לך להפסיק להסתכל עלי כאילו אני איזה בור ועם הארץ שמנסה להרוס פיסת היסטוריה, את יכולה לקחת את היומן. רוצי לשים את זה אצלך, אבל תחזרי מהר. מתברר שהעבודה פה גדולה מכפי ששיערתי."
    קארה שעטה לעבר מכוניתה בראש מורכן, אבל לא הצליחה למחוק את החיוך הדק שפשט על שפתותיה. לה ולסבתא יהיה הרבה על מה לדבר אחרי העבודה.
    • ג'וליה קלי
    • ג'וליה קלי

      ספריה עתירי הפרסים של ג'וליה קלי עוסקים בנשים רגילות ובסיפוריהן יוצאי הדופן. בנוסף לכתיבה, היא עסקה בהפקה ואף היתה מועמדת לפרס האמי, עבדה בשיווק, ובמשך קיץ אחד גם מלצרה בבית תה. לפני שקבעה את ביתה בלונדון התגוררה קלי בלוס אנג'לס, באיווה ובניו יורק.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות