הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גנבת הבורבון
    ספר מוגן
     
  • גנבת הבורבון
    טיפאני רייס | תרגום: שחף
    א(ה)בות הוצאה לאור | מרץ 2018 | רומן רומנטי  | 350 עמ' מודפסים
    מועמד לספר הטוב של השנה! 
    זוכה פרס –'חותם המצויינות' של RT Book Review.
     
    "גנבת הבורבון הוא אחד הסיפורים שמשאירים אותך בלי נשימה, לוקחים לך את השפיות ומשאירים אותך ערה כל הלילה! חובת אזהרה – זהו בהחלט לא סיפור אהבה מסורתי... לא לבעלי לב חלש!" RT Book Reviews~
     
    משפחה שהבורבון זורם בליבה ודם נשפך מידיה. 
    סופרת רבי המכר טיפאני רייס בסיפור על בגידה ונקמה, על סודות שנקברו לפני מאה חמישים שנה. זהו סיפור על אהבה אפית שגבולות הזמן והמקום אינם יכולים לה. 
     
    כשקופר מקווין מתעורר לאחר לילה עם זרה יפיפיה הוא מגלה שנשדד. הפריט היחיד שנגנב הוא בקבוק בורבון בשווי מיליון דולר. הגנבת, אישה מסתורית בשם פריס טוענת שהבקבוק הוא שלה בזכות, התווית בעצמה מגלה שזהו רכוש משפחת מדוקס, שהחזיקה ותפעלה את מבשלת הבורבון 'חוט השני' מאז ימיה האחרונים של מלחמת האזרחים, ועד שהחברה פשטה את הרגל מסיבה שאינה מובנת לאיש... פרט לפריס. 
     
    בשעות הבוקר הקטנות של לואיסוויל, פריס פורמת ופורשת את סיפורה המדמם של תמרה מדוקס, יורשת המבשלה שהפכה לאימפריה. 
    אבל שורשיו של העץ המשפחתי נעוצים באדמה מורעלת ופרותיו רקובים. 
    למשפחת מדוקס יש בורבון בדמם ודם בבורבון.  הסיבה בשלה פריס רוצה את ברבון ׳חוט השני׳ נשארת עלומה עד שהאמת על זהותה לבסוף מתגלה. 
    הנקמה העתיקה אותה תמרה נדרה להשלים, יכולה סוף סוף להתממש.
     
    טיפאני רייס, סופרת רבי המכר של ה- NYT, מתגוררת בלקסינגטון, קנטאקי עם בעלה, הסופר אנדרו שאפר. יש להם שני חתולים.
    ספריה מכניסים את הקוראים לעולם חושני מוצלל, שם הרומנטיקה, האירוטיקה והסיפורת נפגשים ומשפיעים אחד על השני בחוסר מוסריות וייתכן שפה ושם גם החוקיות נעלמת. היא מתארת את הסוגה שלה כ- "ספרות מתחככת". "literary friction"
    טיפאני אומרת שאילולא היתה כותבת, כבר מזמן לא היתה בחיים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • הספר משתתף במבצע 3 ב-69
    39
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    פריס
     
    לא היו הרבה דברים בעולם שעניינו את קופר מֵקְווין יותר מאשר בורבון טוב. בכל ארבעים וחמש שנותיו לא עלה בידי אף אישה יפה לשכנע אותו להניח מידו את כוס המשקה. אבל כשהאישה בשמלה האדומה נכנסה לבר — מתנה מן האלים, עטופה בסרט אדום הדוק — החליט מקווין שאפשר כי זאת האישה היחידה עלי אדמות שעשויה להפוך אותו למתנזר משתיית משקאות חריפים. שמלתה נצמדה לגופה כאגרופו הקפוץ של קמצן זקן, אדומה כאפו של סנטה קלאוס, ובשעה שהביט בה חלפה בראשו של מקווין מחשבה אחת ויחידה — חג המולד הגיע מוקדם השנה.
    גברת חג המולד של חודש יולי לכסנה מבט לעברו, חייכה כאילו ידעה את מחשבותיו וחשבה בעצמה את אותן מחשבות, ומקווין הבין שהוא יֵצא מהבר מוקדם הלילה ולא כדאי לאף אחד לנסות לשכנע אותו אחרת.
    הוא לא רצה להיראות נלהב מדי, ולכן המשיך ללגום מהבורבון — שאותו שתה נקי — והשגיח שלא תחמוק משדה ראייתו.
    חג המולד ביולי ניגשה אל הבר והתיישבה. הוא צפה בה בוחנת את התפריט וחייך מבעד לכוס. בעוד דקה ייגש אליה, יזמין אותה למשקה, יפטיר כבדרך אגב שהוא בעל המקום, ינופף מולה בפיתיון ויבדוק אם היא במצב רוח לנגוס בו. הוא ראה די והותר נשים יפות בבר שלו, לרוב צעירות מדי — הייתה לו קצת גאווה, אחרי הכול — אבל גברת חג המולד נראתה בת לא פחות משלושים וחמש. אישה אמיתית. אישה בוגרת. כזאת שיוכל לשכב איתה בלי להתנצל על כך. עורה היה כהה ותלתליו הכבדים של שיערה השחור צנחו במורד גבה ונקשרו על עורפה בסרט אדום שאותו התכוון להסיר בשיניו ברגע שתינתן לו ההזדמנות.
    כעבור דקה הוא יצא לחטוף את ההזדמנות.
    לא ציער אותו להתנצל ולקטוע את השיחה שניהל עם אדם כלשהו שהיה מנהל השקעות בנקאי או משקיע הרפתקני. הוא הפסיק להקשיב לו ברגע שגברת חג המולד צעדה פנימה. הוא ניגש אליה והתיישב בכיסא הבר הפנוי שלשמאלה מבלי לחכות להזמנה. זה המקום שלו. אין סיבה שלא להתנהג כמו בעל הבית.
    תחילה לא אמר דבר. הוא הניח לשתיקה לעמוד ביניהם, להתרחב ולרגוש כמו נהר אוהיו העכור בלילה חם, אחד מאותם לילות שגורמים אפילו למדרכות להזיע. אולי יצליח לשכנע את הגברת לצאת איתו לטיול רגלי לעבר הנהר כל עוד הלילה חמים. אולי יצליח לשכנע אותה לעשות עוד דברים.
    "מה אפשר להביא לך?" מאדי, הברמנית הבלונדינית היפה, שאלה את האישה.
    "אולי שוט של בורבון חוט השני?" אמרה האישה. "אני אוהבת להתאים את מה שאני שותה עם הסרט שקשרתי לשיער."
    "חוט השני?" מאדי העיפה מבט אל מקווין בתחינה אילמת לעזרה. "אני לא חושבת..."
    "חוט השני פשטו את הרגל לפני שלושים וחמש שנה," אמר מקווין למאדי.
    "אה, יופי. חשבתי שאני משתגעת. יכולתי להישבע שאני מכירה את כל סוגי הבורבון שקיימים," אמרה מאדי. "נשארו בקבוקים של חוט השני?"
    "אפילו לא אחד," אמר מקווין, לא שקר לבן ולא שקר שחור. שקר אדום קטן.
    "ממש חבל," אמרה גברת חג המולד, אם כי לא נשמעה מופתעת וגם לא מאוכזבת. השם חג המולד הלם אותה. בקולה היה גון של כפור. היה בה קור רוח. הוא אהב קור רוח.
    "נורא חבל. אומרים שזה הבורבון הטוב ביותר שהכניסו אי פעם לבקבוק." מקווין חיכה שהגברת בשמלה האדומה תדבר שוב, אך היא שמרה על שתיקה, מאזינה, ערנית, לעת עתה היו עיניה נתונות למאדי בלבד.
    "מה קרה לו?" שאלה אותו מאדי.
    "שריפה במחסנים," אמר מקווין ומשך בכתפיו. "זה קורה. כשאתה מזקק אלכוהול ואוגר אותו בחביות עץ, אש היא האויב הנורא ביותר שלך. המחסנים של החברה נשרפו עד היסוד בשנת 1980, והם מעולם לא נפתחו מחדש. היום אף אחד לא יודע מי בכלל הבעלים של העסק." מקווין בעצמו ניסה לקנות את חוט השני, אך הניסיון לא צלח. הכי רחוק שהגיע היה לגלות שהשטח והמותג נרכשו על ידי תאגיד מונשיין בע"מ. אבל נראה שמאחורי השם כבר לא עמד אדם חי. "אני יודע כי חיפשתי אותו."
    "זה ממש מעניין..." אמרה גברת חג המולד, ורמז לחיוך הופיע על שפתיה האדומות. הוא לא הצליח להחליט אם היא התכוונה לכך או שעקצה אותו. היא דיברה במבטא קנטקי קל, עמום אך קל לזיהוי אצל מי שחילק את זמנו בין ניו יורק ללואיסוויל. המבטא של אנשי קנטקי נשמע לו כמו קולו של הבית, ואוזניו תמיד הזדקפו כששמע מישהו דובר בו.
    "אפשר להביא לך משהו אחר?" שאלה מאדי את האישה.
    "ארבעה ורדים, נקי. כפול."
    "גברת שמתמצאת בבורבון ולא פוחדת לשתות אותו כמו שצריך," סובב מקווין את כיסא הבר שלו בעשר מעלות לכיוונה. "אישה כלבבי."
    "אני מקנטקי," אמרה במשיכת כתפיים חיננית, "ובורבון הוא כמו האמת, אתה יודע."
    "איך בדיוק?"
    "בטעימה הראשונה הוא שורף, אבל אחרי שאתה מתרגל אליו, זה הדבר היחיד שאתה מוכן להכניס לפה."
    גברת חג המולד קירבה את הכוס אל שפתיה, לגמה ולא הניעה אף שריר בפניה בזמן ששתתה. הבורבון לא שרף לה.
    "אז תגידי לי את האמת," אמר מקווין, "איך קוראים לך?"
    "פריס."
    "שם יפה."
    "תודה, מר מקווין."
    "את יודעת מי אני?"
    "כולם יודעים מי אתה. אתה הבעלים של הבר הזה," אמרה והנידה בראשה לעבר המילים ריקהאוס, לואיוויל, קנטקי שנחקקו במראה שמעל הבר, לצד תמונת אסם עץ מתחילת המאה שהוטבעה גם היא בזכוכית. "שמעתי שאתה עומד לפתוח עוד בר בורבון בברוקלין."
    "זה לא נראה לך?"
    "זה כזה קטע של לבנים להפוך משקה יפה כמו בורבון לפֵטיש. רק תמצא דרך לעשות בורבון בטעם דלעת ותהיה מיליארדר." היא לקחה לגימה נוספת מבורבון ארבעת הוורדים, וכל אותה שעה צפתה בו רק מזווית עינה.
    "אני אגלה לך סוד."
    "תגלה."
    "אני כבר מיליארדר. אבל אני כל הזמן מחפש דרכים חדשות לבזבז את הכסף. למה לא?"
    "אתה צריך עוד עסקים? כבר התעייפת מקבוצת הכדורסל שלך?"
    "אני מחזיק רק בחלק מהקבוצה."
    "באיזה חלק?" שאלה. "אני יודעת באיזה חלק שלה הייתי רוצה להחזיק."
    מקווין צחק, "תגידי משהו, גברת פריס — במה את מחזיקה?"
    כעת הגיע תורה להסתובב על כיסא הבר, תשעים מעלות, והיא פגשה בפניו ויצרה מיד קשר עין, חסרת פחד ונטולת בושה.
    "אם אני רוצה, עד הבוקר אני אחזיק בך."
    דבריה השאירו את מקווין חסר מילים לרגע. הוא לא הצליח לזכור מתי הכתה אותו מישהי באלם. בורבון על שפתיה וקימורים על ירכיה. הוא כבר היה בחצי הדרך להתאהב בה.
    "נראה אותך מנסה," אמר מקווין. "ואני לא בוחן אותך. הייתי רוצה לראות את זה במו עיניי."
    "שנראה?" הרימה אחת מגבותיה בתנועה כמעט לא מורגשת.
    הוא היה מוכרח להכיר אותה. "כן," אמר, "כן, בואי נראה."
    הם יצאו יחד מהבר, אך נסעו לביתו בנפרד. בשעה שהשתחל בתנועת הרכבים בעיר, גילה שאיכשהו היא אבדה לו מאחור. הוא נתן לה את כתובתו, ובטח לא הייתה צריכה לנסוע אחריו כדי למצוא את המקום. פחד חסר היגיון אחז בו בין הרמזור האדום לירוק. הוא פחד ששינתה את דעתה ונסעה לה למשהו טוב יותר במקום אחר עם מישהו אחר. לא, בטח שלא. היא רצתה אותו, הוא ידע את זה. בעיניה כבר ראה תאוות בצע, ולא הזיז לו אם זה בגלל פניו, כספו או מפני שיצא לו שם של האיש העשיר ביותר בקנטקי. בכל מקרה הכול נכון, הכול חלק ממנו. לא הזיז לו איזה חלק ממנו היא רוצה כל עוד היא רוצה אותו. היא באמת רוצה אותו, לא? מחשבות חסרות היגיון. פחדים חסרי היגיון.
    ועם זאת, הוא לא הצליח להתנער מהתחושה שהוא מוכרח לראות אותה הלילה, להיות איתה. כל דבר אחר יהיה אסון. גבר משתוקק שאין לו דבר מלבד כמיהתו. מה הטעם בעושר, כוח וגוף של גבר הצעיר במחצית מגילו אם איש אינו טורח לנצל דבר מכל זה?
    מקווין נכנס אל החניה שלו וראה שם לקסוס שחורה, חונה ומחכה. כבודו העצמי מנע ממנו לפלוט אנחת רווחה, אבל גם לגבר בעל כבוד עצמי מותר לחייך. היא פשוט באה בדרך אחרת. לא הפתעה גדולה. אם היא גרה בסביבה היא מכירה את הבית שלו. כולם בעיר ידעו על לוקווד — שלא נקראה על שם היער שהקיף את האחוזה, היער שנותר מחוץ לחומות אבן, אלא על שם האיש שבנה אותה בשנת 1821. זה נחשב עתיק לפי קנה מידה אמריקני, אבל מקווין בא ממשפחה אירית. הבית התחיל להיעשות נוח רק אחרי מאתיים שנה לפחות, לפי קנה המידה של סבא שלו. ומקווין נטה לשפוט כל דבר לפי קנה המידה של סבא שלו.
    לוקווד הייתה יצירת מופת ג'רג'וריאנית בת שלוש קומות, עשויה לבנים אדומות, שלפתחה הוביל פורטיקו1 לבן וגבוה, והיא זכתה להגנתו של שער פלדה יצוק בן ארבעה מטרים. הוא ופריס חנו במגרש החצץ העגול שמתחת למרפסת העמודים. היא הגיחה מתוך המכונית שלה, כולה רגליים ארוכות, קרסוליים צרים ונעליים אדומות, ואפילו לא מצמצה למראה הבית. דומה שלא עשה עליה שום רושם. כנראה שלגברת פריס יש כסף משלה. הנעליים, השמלה, תיק היד שהיה כמעט זהה לחלוטין לזה שנשאה אשתו לשעבר? כל אלה צעקו באוזניו — כסף. האנשים היחידים שלא מתרשמים מכסף הם אלה שיש להם הרבה ממנו.
    לפני שנכנסו לבית היא נעצרה במרפסת הקדמית והחזירה את מבטה אל השער.
    "מה?" הוא שאל.
    "גדר יפה," אמרה, "גדר אבן מסורתית בסגנון קנטקי."
    "שמח שאת אוהבת," אמר והביט בהנאה בנוף שנשקף מהמרפסת. אחוזת לוקווד הייתה מוקפת גדר אבן שנבנתה במאה התשע־עשרה. "בניתי אותה במיוחד בשבילך."
    "בשביל שאני לא אוכל לצאת או בשביל שלא אוכל להיכנס?"
    "בשביל שתהיי מוקפת דברים יפים. מגיע לך."
    היא זקפה קלות את גבתה, ובלא כל מילה נוספת פנתה ונכנסה פנימה. אם לא הייתה מסתכלת עליו, יכול להיות שמקווין היה טופח לעצמו על השכם. תשובה טובה.
    "ברוכה הבאה ללוקווד," אמר מקווין, שמח על השעה המאוחרת אשר בזכותה מלבד השומר היה הבית ריק מעובדים. "אני מקווה שהיא מוצאת חן בעינייך."
    "נחמדה מאוד," אמרה ובקושי העיפה מבט בפרוזדור היוקרתי. זה לא ממש הפריע למקווין. הוא העדיף שמבטיה יתרכזו בו ולא במבואה, והם אכן היו מרוכזים בו. נשים ראו בו גבר נאה, וגם אם לא — הן ראו בו גבר עשיר, וזה בדרך כלל הספיק כדי לסגור עסקה.
    "אני דור רביעי למשפחת מקווין שגרה פה. סבא של סבא שלי קנה את הבית הזה כשהגיע לכאן מאירלנד," אמר מקווין. היה זה קיץ והיה חם, והיא לא לבשה מעיל שיכול היה לקחת. הוא לא היה בטוח מה עליו לעשות עם ידיו. בגילו הוא כבר אמור לשלוט במיומנות הפיתוי, אולם פריס גרמה לו לעצבנות מסיבה שלא ידע לקרוא לה בשם. "הוא תכנן להתיישב עם המשפחה שלו רחוק יותר במערב, אבל הגבעות הזכירו לו את הבית. אז הוא נשאר."
    "והנה אנחנו כאן. מה היה אומר סבא של סבא שלך על זה שהבאת אותי לבית שלו?"
    "אני רוצה לחשוב שהוא היה מעיף בך מבט ואומר, 'עבודה יפה, בחור.'"
    "אני אחליט כמה העבודה יפה."
    "אז אולי כדאי שנתחיל לעבוד." הוא הושיט ידיו אליה ונשק לה מתחת לנברשת הקריסטל שעוד הבוקר הייתה אלגנטית בעיניו, אלא שהלילה נראתה פתאום ראוותנית בהשוואה לאישה הזאת בשמלתה האדומה. היה לנשיקתה טעם של תפוחים ובורבון — והיא צדקה, זה באמת שרף, אבל אחרי הטעימה הראשונה הוא לא רצה להכניס לפיו דבר אחר חוץ ממנה.
    מקווין לחץ אותה כנגד מעקה גרם המדרגות הלולייני והוביל אותה למעלה. הוא נעל את רגלה סביב מותנו והחליק את ידו לאורך ירכה הארוכה והעירומה. היא לבשה תחתונים, אבל לא היה בהם די לשמור את אצבעותיו מחוץ לה. הוא צעד לאחור, משך אותם במורד ירכיה והשאיר אותם על הרצפה, שם קיווה שיישארו עד בוקר המחרת.
    "תכננת לפתות אותי כשבאת לבר?" שאל ושפתיו על שפתיה.
    "כן."
    "את רוצה את הכסף שלי?" הוא חש שאישה כזאת לא תיעלב מהשאלה.
    "רק את הבורבון שלך, מר מקווין."
    "את רוצה לראות את האוסף שלי?" שאל, "אני מבטיח לך שיש שם רק אלכוהול. שום דבר מיוחד."
    מקווין ואוסף הוויסקי והבורבון העולמי שלו זכו לאחרונה לכתבת פרופיל במגזין "סיגר אפישיונדו", שבעקבותיה קיבל שיחות טלפון אחדות מאספנים שניסו לקנות כמה מהבקבוקים הנדירים שבבעלותו. אבל היא הייתה גרופית הבורבון הרשמית הראשונה שלו.
    "בסוף," היא אמרה ופישקה מעט יותר את רגליה למענו, מזמינה את אצבעותיו לחדור מעט עמוק יותר. "אחרי שתגמור להראות לי כל דבר אחר שיש לך."
    מקווין הראה לה. דבר ראשון הראה לה שם, כנגד הקיר. משם לקח אותה אל חדר השינה המרכזי שהיה חדר גדוש עיטורים וחפצי ראווה. אפילו המיטה הייתה מוזהבת. האמת היא שכל עוד היה הדבר תלוי בו הוא אף פעם לא ישן בחדר הזה. אבל הוא מצא לו שימושים אחרים. השמלה האדומה של פריס הלמה את רצפת החדר לא פחות מהשטיח הפרסי היקר בצבעי ירוק־זהוב שהונח עליה. אחרי שגמרו חיפשה פריס את שמלתה, ובדעתו עלה שאם יניח לה ללכת עכשיו סביר להניח שלא יראה אותה שוב לעולם. משהו אמר לו שאסור לו להניח לה ללכת. משהו אמר לו שאם רק ישכב איתה ולא יותר, הוא יוותר על דבר מה — ניצחון או פרס.
    "אל תלכי," הורה לה כשרכס את השמלה למענה. היה לה גב יפה כל כך, ואור מנורת הטיפאני שלצד המיטה ריקד על עורה הכהה כלשונות אש. "עוד לא הראיתי לך את האוסף שלי."
    "אה, כן, כמעט שכחתי," אמרה קרת רוח להפליא. הוא לא היה רגיל לנשים שקטות כל כך, לא מאוד נוחות להתרשם מחדר שינה של מיליארדר. קרת רוח מדי.
    "אני לא יודע איך לאכול אותך," אמר, מיקד בה את מבטו וצמצם את עפעפיו בשעה שאספה את שיערה בסרט האדום והטילה את תלתליה הארוכים על כתפה. ונוס המטפחת את עצמה.
    "לאכול אותי? אני נראית לך מילוי לפאי?"
    מקווין צחק. "אני מעדיף אותך בחדר השינה מאשר במטבח. נו, ספרי לי קצת על עצמך."
    "קוראים לי פריס. נולדתי וגדלתי בקנטקי. בזמן הלימודים עברתי לדרום קרוליינה. התחתנתי לפני כמה שנים, ירשתי כסף כשבעלי מת, וחזרתי. אין לי ילדים. אני לא מיוחדת. אתה חושב שאני מסתורית רק בגלל שהבחנת שאני לא ממש מעוניינת לבלות איתך את המשך חיי, וזאת תעלומה שגבר כמוך לא מסוגל לפתור."
    "זה מעליב."
    "לא נכון."
    מקווין זקף גבה. "אלמנה עשירה. זה מסביר הרבה דברים."
    "מה זה מסביר?"
    "למה אני לא מרשים אותך. יש לך כסף משלך."
    "אתה יכול לספר לעצמך שזאת הסיבה," אמרה בחיוך מתוק כמו הפאי שהוא צריך לתחוב אותה לתוכו, ולעזאזל, מקווין רצה אותה שוב. היא גרמה לו לשכוח שהוא בן ארבעים וחמש. "אני לא אתווכח איתך."
    "אני עוד ארשים אותך לפני שתלכי," אמר. "את תראי."
    "אני מסתכלת."
    הוא לבש את חליפתו בלי הז'קט והעניבה, והוביל אותה אל מחוץ לחדר השינה ובמורד המסדרון עד ארון ספרים. בין מדפיו עמדו מסודרות כל הקלסיקות, ספרים מכורכי עור שמעולם לא נקראו.
    "יפה מאוד," אמרה פריס. "המעצב שלך הביא את הספרים או שהזמנת אותם ממחסן סיטונאי?"
    "זה לא מה שרציתי להראות לך," אמר. "אני מתכוון להראות לך את האוצר שלי." הוא משך את המדף האמצעי של ארון הספרים, וחשף שאין זה ארון ספרים פשוט כי אם דלת. הוא הדליק מתג מנורת רצפה שהיה קבוע בדלת, והזמין את פריס להיכנס במחוות יד. הוא בחן את פניה בזמן שלטשה מבטים בחדר הסודי. היא לא הסגירה דבר — לא הלם, לא הפתעה, לא אכזבה.
    "חמים ונעים," אמרה פריס, אך אם לשפוט על פי קולה היה הייתה יכולה באותה מידה לומר "מחניק". הוא צפה בה מתרשמת מאח האבן הישנה, מהספה העתיקה המרופדת בד ירקן אשר ידיותיה עשויות שנהב. היא ניגשה אל הקיר, משכה את הווילון וגילתה... כלום.
    "כיסית את החלון בלוח עץ?" שאלה פריס והקישה על הלוח.
    "זאת מראה," הוא אמר. "אני לא רוצה שיסתכלו לכאן. ומה כבר יותר מפחיד מלהציץ בחלון של בית ולראות את עצמך?"
    מקווין שלף את המפתח שטמן בכד כסף קטן שניצב מעל האח, ופתח ארונית ארד בהירה אשר שנים־עשר השליחים רקועים על צדה.
    "זאת תיבת משכן?"
    "כן."
    "אתה מחזיק אלכוהול בארונית ששמים בה את הוופלים של טקס המיסה?"
    "לסבא שלי היה הומור שחור בכל מה שקשור לכנסייה הקתולית."
    "אני מניחה שהוא היה קתולי?"
    "עד שהוא התאהב בבחורה שעזבה אותו לטובת מסדר הכרמליתים. הוא מעולם לא דרך בכנסייה אחרי זה. אמר שגבר עם כבוד לא ייכנס לעולם לבית של האיש שגנב את אשתו."
    "אכן כבוד. עושה רושם שהאישה שלו בחרה בגבר הנכון. אני מניחה שאתה ההוכחה לכך שהוא התגבר על הנטישה של אהובתו?"
    "התחתן, כן, אבל מעולם לא התגבר על זה. היום כל בני מקווין הם כופרים, אבל לחדר הקטן הזה אני מתייחס כאל קודש הקודשים שלי. כל גבר צריך מקום כזה." הוא הוציא בקבוק מהארון והגיש לה אותו.
    "זה־זה?" היא שאלה וערסלה בזהירות את הבקבוק בין ידיה.
    "זה־זה. הזמנת חוט שני בבר הלילה. זה, יקירתי, הבקבוק הראשון של חוט השני שאי פעם זוקק, שאי פעם הוכנס לבקבוק. אחד ויחיד."
    "איך השגת את הבקבוק הזה?"
    "מכירה פרטית. מיליון דולר. התעודות שלו מאומתות לחלוטין. וירג'יניה מדוקס בעצמה מכרה אותו זמן קצר לפני שמתה כדי לממן את הרופאים שלה. יחיד מסוגו."
    "אין פלא שאתה לא מוכר אותו," אמרה.
    "לא אמכור אותו תמורת שום הון בעולם. זה הגביע הקדוש של הבורבון. לא מוכרים את הגביע הקדוש."
    "הגביע הטמא," אמרה בלחש אך הוא בכל זאת שמע אותה.
    מבטה התרכך בשעה שבחנה את הסרט האדום שנקשר סביב צוואר הבקבוק. הוא היה ישן ובלוי.
    "זה נס שהסרט נשמר," אמר מקווין. "קשרו אותו לבקבוק בשנת 1860."
    "בגדי עבדים," אמרה פריס.
    "מה?"
    "הסרט נגזר מבגדי עבדים. בד עבה. ייצרו לעבדים בגדים שיחזיקו מעמד הרבה זמן. עבדים לא זכו להחליף בגדים לעתים קרובות. הלבוש שלהם היה צריך להחזיק מעמד בעבודה קשה ובמשך שנים רבות. הילדה שענדה את הסרט הזה? זה כנראה הדבר היפה היחיד שהיה לה, הדבר היחיד שחשבה ששייך לה."
    "אני מצטער. לא ידעתי שהסרט הזה... לא הכרתי את החלק הזה של הסיפור, שהסרט היה שייך לעבדים של מדוקס."
    "עכשיו אתה יודע."
    "הזמנת חוט שני בריקהאוס. אבל בטח היית תינוקת כשהמחסנים שלהם נשרפו. מה בדיוק העניין שלך בבורבון הזה?"
    "הוא מעניין אותי מהרבה סיבות. אבל קח, לא כדאי לך לסמוך עליי. אני עלולה להפיל אותו. זה לא יהיה חבל?"
    היא החזירה את הבקבוק למקווין. הוא החזיר אותו בזהירות אל הארונית. כשהסתובב, פריס כבר עשתה את חצי הדרך לעבר הדלת.
    "את לא הולכת, נכון?" שאל.
    "הולכת למיטה," אמרה.
    "אז הצלחתי להרשים אותך?"
    "יש לך אוסף משובח," היא אמרה. "הלוואי שהוא היה שלי."
    מקווין ניגש בעקבותיה אל דלת הסתרים והתכוון לפתוח אותה למענה. ידו נחה על הידית והוא בחן אותה מלמעלה למטה ואז הישיר מבט אל עיניה.
    "מי את, באמת?" שאל.
    "אתה לא רוצה לדעת."
    "למה לא?"
    "אמרתי לך למה. האמת היא כמו בורבון — היא שורפת כשבולעים אותה."
    "אני רוצה להישרף."
    היא נשקה לו נשיקה חזקה כל כך, שמקווין שכח בכלל שרצה לגלות עליה דברים נוספים. הוא רק רצה לגרום לה לגמור שוב. ואחרי שפתר את התעלומה הזאת הוא צנח לשינה עמוקה, זרועו האחת על בטנה העירומה, רגלו על רגלה, צורת ההירדמות האהובה עליו.
     
    כשמקווין התעורר גילה שהוא לבד, ושפריס לא השאירה דבר מלבד ניחוח עורה על סדיניו ואת הסרט האדום על הכרית.
    סרט אדום?
    לעזאזל, איזה אידיוט הוא.
    מקווין זרק על עצמו מכנסיים וחולצה ורץ אל החדר שמעבר לארון הספרים.
    מאוחר מדי. היא נעלמה.
    ואיתה נעלם בקבוק מיליון הדולר, חוט השני שלו.
    • טיפאני רייס
    • טיפאני רייס
     
  • המלצות נוספות
    • בעיקר אותך
      במבצע
       
    • התהום הפעורה בינינו
      במבצע
       
    • אל דיאבלו
      במבצע
       
    • כמה קשה זה כבר יכול להיות?
      במבצע
       
    • ההימור
    • מסע אל הלב
    • מפורסמת בעל כורחה
    • איתנו זה נגמר
      במבצע
       
    • המנהרה
      במבצע
       
    • דירה בפריז
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • הראיון האחרון