הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גברת דאלוויי
  • גברת דאלוויי
    וירג´יניה וולף | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים, פן | 2008 | פרוזה תרגום | 227 עמ' מודפסים

    הרומן המבריק הזה מציג זרמי מחשבה ופעולה במהלך יום אחד בחייה של אשה אחת – קלריסה דאלוויי. כאשר קלריסה פוסעת ברחובות לונדון, בבוקרו של יום קיץ, חולף מעליה מטוס שמצייר אותיות בשמיים ומושך את תשומת לבם של העוברים ושבים.

    כמו המטוס שחג בלולאות, פה מותיר אות שם אוסף אחרת, כך עוקבת וולף אחר קלריסה והדמויות החולפות בחייה – מפיטר וולש, שדחתה מעליה לפני שנים, דרך בתה אליזבת ועד ספטימוס וורן סמית המוכה הלם קרב ששוקע לאיטו בתוך השיגעון. בעוד קלריסה מתכוננת למסיבה שהיא עורכת באותו ערב, היא מוצפת בגל של זכרונות הגורם לה לבחון את הבחירות שעשתה בחייה לנוכח המציאות העכשווית, ולהביט בהיסוס קדימה אל עבר הזקנה.

     

    הרומן חוקר את היחסים בין גברים לנשים ובין נשים לנשים והחוטים המחברים בין כל הדמויות נמתחים ומתהדקים עם רדת הערב, לקראת המסיבה. גברת דאלוויי , מפסגת יצירתה של וירג`יניה וולף, מתאר בדיוק ובעצמה את דמותה של התודעה האנושית.

     

    הרומן מובא כאן בתרגום חדש ורענן מאת שרון פרמינגר ובתוספת אחרית דבר מאת חוקר הספרות ולנטיין קנינגהם.

     

    "גברת דאלוויי מכיל כמה מן המשפטים היפים ביותר, המורכבים ביותר, השנונים והייחודיים ביותר שנכתבו אי פעם באנגלית, וזו סיבה מספיק טובה לקרוא אותו. זו אחת היצירות המהפכניות המרגשות של המאה העשרים." מייקל קנינגהם, מחבר הספר השעות.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • גברת דאלוויי אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה.

    כי ללוסי הוקצו מטלות משלה. הדלתות יוסרו מהצירים; העובדים של רַמְפֶּלְמֵיֶיר יבואו. וחוץ מזה, חשבה קלריסה דאלוויי, איזה בוקר - צלול ובהיר כאילו נועד לילדים על החוף.

    איזה יופי! ממש לצלול החוצה! כך חשבה תמיד גם אז, בבּוּרְטוֹן, כשפתחה לרווחה את דלתות הזכוכית הגדולות - בחריקת צירים קטנה שנשמעה גם עכשיו - וצללה אל האוויר הפתוח. רענן, שלֵו ורוגע עוד יותר, כמובן, היה שם האוויר בשעות הבוקר המוקדמות; כמו טפיחה של גל; נשיקה של גל; צונן ומעקצץ, ובכל זאת (מבחינתה של בחורה בת שמונה-עשרה כפי שהיתה אז) חגיגי, כי הרגישה, כשעמדה שם בחלון הפתוח, שמשהו מעורר יראה עומד לקרות; היא הביטה בפרחים, בעצים שאדים מסתלסלים מהם ובעורבים שעולים ויורדים; היא עמדה והביטה עד שפיטר ווֹלש אמר, "מהרהרת לך בין הירקות?" - ככה הוא אמר? - "אני מעדיף אנשים על פני כרוביות" - ככה? כנראה אמר את זה בארוחת הבוקר באחד הימים, כשיצאה למרפסת - פיטר וולש. הוא עומד לחזור מהודו בקרוב, ביוני או ביולי, כבר שכחה מתי, כי המכתבים שלו היו משעממים נורא; דווקא את האמרות שלו היה קל לזכור; את העיניים, האולר, החיוך, הזעפנות וגם - כשמיליוני דברים נעלמו לגמרי (כמה מוזר!) - כמה אמרות כמו האמרה זאת על הכרוביות.

    בזקיפות נוקשה מעט ניצבה על המדרכה כשחיכתה שהמשאית של דֶרְטְנוֹל תעבור. אשה מקסימה, לדעתו של סְקְרוֹפּ פֶּרְוויס (שהכיר אותה כמו שמכירים שכנים כשגרים בווסטמינסטר); יש בה משהו ציפורי, משהו עורבני, כחול-ירקרק, קליל, מלא חיים, אף על פי שכבר עברה את גיל חמישים והלבינה מאוד מאז מחלתה. היא ניצבה שם, מבלי שראתה אותו, המתינה כדי לחצות את הכביש, זקופה מאוד.

    כי כשגרים בווסטמינסטר - כמה שנים כבר? יותר מעשרים - חשים אפילו בין המון כלי רכב או כשמתעוררים בלילה, קלריסה היתה בטוחה בכך, בדממה מיוחדת או בציפייה מלאת יראת כבוד, בהפוגה משונה, בדריכות (אבל אולי זה הלב שלה, שנפגע ממחלת השפעת, כך אומרים), לפני שהביג בן מצלצל. הנה! עכשיו הוא רעם. בתחילה אזהרה מוזיקלית; ואחר כך השעה הנחרצת. עיגולי העופרת הכבדים התמוססו באוויר. אנחנו טיפשים כל כך, חשבה כשחצתה את רחוב ויקטוריה. כי רק אלוהים יודע למה כולם אוהבים אותם כל כך, למה כולם רואים אותם בצורה כזאת, בודים אותם, בונים אותם סביבם, מפילים אותם, יוצרים אותם מחדש בכל רגע; אבל אפילו האנשים המרושלים ביותר, האומללים המדוכאים ביותר שיושבים בפתחי הבתים (ומטביעים את יגונם במשקה) עושים את זה; וזאת בדיוק הסיבה, כך היתה בטוחה, שאי אפשר לטפל בכך באמצעות העברת חוקים בפרלמנט: כי כולם אוהבים את החיים. בעיניהם של האנשים, בצעדיהם המיטלטלים, המדשדשים, הרומסים; בַּנהמה ובמהומה; בַּכרכרות, במכוניות, באוטובוסים, במשאיות, בנושאי הכְּרזות שמדשדשים ומתנדנדים; בתזמורות כלי הנשיפה; בתיבות הנגינה; בַּתרועות, בצלצולים ובמזמורו הגבוה והמוזר של מטוס כלשהו מעל, בכל אלה טמון כל מה שהיא אוהבת: החיים; לונדון; הרגע הזה בחודש יוני.

    כי אמצע יוני הגיע. המלחמה נגמרה, חוץ מלגבי אנשים כמו גברת פוֹקְסְקְרוֹפְט בשגרירות, אמש, שהתייסרה מפני שהבחור הנחמד הזה נהרג ובית האחוזה הישן יעבור עכשיו בירושה לאחד הדודנים; או ליידי בֶּקְסְבּוֹרוֹ, שפתחה יריד צדקה, כך אומרים, בעודה אוחזת בידה את המברק המודיע שג'ון, האהוב עליה מכול, נהרג; אבל המלחמה נגמרה; תודה לאל - נגמרה. חודש יוני הגיע. המלך והמלכה חזרו לארמון. ומכל עבר, אף על פי שהשעה היתה מוקדמת כל כך, כבר היו הלמות ושקשוק של סוסי פוני דוהרים, נקישות מחבטי קריקט; לוֹרְדְס, אֶסְקוֹט, רֶנְלֶה וכל השאר; עטופים ברשתו הרכה של אוויר בוקר כחול-אפור, שבמהלך היום ירפה מהם ויציב על המדשאות והרַחבות את סוסי הפוני המקפצים, שרגליהם הקדמיות רק נוגעות בקרקע ומיד הם מזנקים מעלה, את הבחורים המסתחררים ואת הבחורות הצוחקות בבדי מוסלין שקופים, שאפילו עכשיו, אחרי שרקדו כל הלילה, הן מוציאות לריצה את כלביהן הצמריריים המגוחכים; ואפילו עכשיו, בשעה הזאת, מטרוניתות זקנות וחסודות מתרוצצות במכוניותיהן בשליחויות מסתוריות; והזבנים מקרטעים בקוצר רוח מאחורי חלונות ראווה שופעים אבני חן, יהלומים וסיכות נוי עתיקות, ירקרקות כמו ים ומרהיבות עין, הנתונות במסגרות מהמאה השמונה עשרה כדי לפתות אמריקאים (אבל היא חייבת לחסוך ולא להיחפז לקנות דברים לאליזבת), וגם היא, מכיוון שהיא אוהבת את כל זה בלהט עז עד גיחוך, מכיוון שהיא חלק מזה, כי בני משפחתה היו אנשי חצר בתקופה הג'ורג'יאנית, גם היא מתעתדת בערב זה ממש להפיץ סביבה התלהבות ואור; לערוך את המסיבה שלה. אבל כמה מוזר, כשנכנסים לפארק - השקט; האובך; הזמזום; הברווזים העליזים ששוחים באיטיות; הציפורים התפוחות שמדדות; ומי זה פוסע על רקע בנייני הממשל, מהוגן כתמיד, נושא תיק מסמכים עם סמל בית המלוכה, מי זה אם לא יוּ ויטְבְּרֶד; ידידה הוותיק - יוּ הנערץ!

    "בוקר טוב לך, קלריסה!" קרא יו באופן מוגזם למדי, כי הם הכירו זה את זה מאז ילדותם. "לאן את הולכת?"

    "אני אוהבת לטייל בלונדון," אמרה גברת דאלוויי. "באמת, זה מהנה יותר מטיול באזורי הכפר."

    זה עתה הגיעו ללונדון - למרבה הצער - להתייעץ עם רופאים. אנשים אחרים באים לראות סרטים; ללכת לאופרה; להציג את בנותיהם בחוג החברתי שלהם; ובני הזוג ויטברד באו "להתייעץ עם רופאים". פעמים אינספור ביקרה קלריסה את אֶוֶולין ויטברד בבית ההבראה. האם אוולין חולה שוב? מצבה של אוולין לא שפיר כלל, אמר יו, ובמעין שרבוב או הבלטה של גופו החסון, הגברי, הנאה להפליא והמרופד היטב (כמעט תמיד היה לבוש יפה מדי, אך יש לשער שלא היתה לו ברירה לנוכח תפקידו הקטן בחצר המלוכה) רמז שאשתו סובלת ממחלה פנימית כלשהי, שום דבר רציני, וקלריסה דאלוויי, כידידה ותיקה, בוודאי תבין לגמרי מבלי שהוא יצטרך לפרֵט. אה כן, היא הבינה, כמובן; איזה מטרד; וחשה אהדה רבה ובו בזמן נעשתה מוּדעת משום מה לכובע שלה. כי הכובע לא מתאים לשעות הבוקר המוקדמות, נכון? כי יו תמיד עורר בה תחושה - כשמיהר הלאה, לאחר שהרים את כובעו בצורה מוגזמת ואמר לה שהיא נראית כמו בחורה בת שמונה-עשרה ומובן שיבוא למסיבה שלה הערב, אוולין עומדת על כך בכל תוקף, אלא שהוא עלול לאחר קצת בגלל המסיבה בארמון שאליה עליו לקחת את אחד הבנים של ג'ים - תמיד עורר בה תחושה שהיא עלובה קצת לעומתו; כמו תלמידת בית ספר; אבל בכל זאת היתה קשורה אליו, גם מפני שהכירה אותו מאז ומתמיד, אבל גם מפני שסברה שהוא טיפוס חיובי בדרכו, אף על פי שריצ'רד כמעט יצא מדעתו בגללו, ופיטר וולש לא סלח לה עד עצם היום הזה על כך שהיא מחבבת אותו.

    היא זכרה סצנה אחרי סצנה בבורטון - פיטר זועם; יוּ לא משתווה לו משום בחינה, כמובן, אבל בכל זאת הוא לא טיפש גמור כמו שפיטר הציג אותו; לא סתם ראש כרוב. כשאמו הזקנה רצתה שהוא יוותר על הציד או ייקח אותה לבאת', הוא עשה זאת בלי לפצות פה; הוא באמת לא אנוכי. ובקשר לאמירה של פיטר שאין לו לב, אין לו שכל, אין לו שום דבר חוץ מנימוסים וחינוך של ג'נטלמן אנגלי, כל זה היה אופייני לפיטר היקר ברגע של חולשה; והוא באמת מסוגל להיות בלתי נסבל; בלתי אפשרי ממש; אבל בכל זאת נפלא לטייל איתו בבוקר כזה.

    (חודש יוני שלף כל עלה ועלה על ענפי העצים. האימהות בשכונת פּימְליקוֹ הניקו את ילדיהן. הודעות הועברו מהצי למשרד הימייה. הרחובות ארלינגטון ופיקדילי כמו חיככו וחיממו את אוויר הפארק עצמו והניפו את עליו בהתרגשות מזהירה על גלי החיוניות השמימית הזאת, שקלריסה אהבה כל כך. לרקוד, לרכוב, את כל זה אהבה מאוד.)

    כאילו נפרדו למשך מאות שנים, היא ופיטר; היא לא כתבה אף מכתב, והמכתבים שלו היו זרדים יבשים; ובכל זאת זה הציף אותה פתאום - אילו היה איתי עכשיו, מה הוא היה אומר? - ימים מסוימים, מראות מסוימים הזכירו לה אותו בשלווה, בלי המרירות הישנה; אולי זה הגמול על החיבה שרוחשים לאנשים; הדברים עלו בזיכרונה באמצע סנט ג'יימס פארק בבוקר נאה - כך עלו לפתע. אבל פיטר - גם אם היום היה יפהפה, והעצים והדשא והילדה בוורוד - פיטר לא ראה דבר מכל אלה. הוא הרכיב את משקפיו, אם אמרה לו להרכיב אותם; הוא הביט. מצב העולם הוא שעניין אותו; ואגנר, השירים של פּוֹפּ, אופיים של אנשים עניין אותו ביותר, וגם הפגמים הנפשיים שלה. איך גער בה! איך התווכחו! היא עוד תתחתן עם ראש ממשלה ותעמוד בראש גרם מדרגות; המארחת המושלמת, כך כינה אותה (ולכן בכתה בחדרה), יש לה כל התכונות הדרושות להיות מארחת מושלמת, כך אמר.

    וכך נוכחה שהיא עדיין מתווכחת בסנט ג'יימס פארק, עדיין מגיעה למסקנה שצדקה - צדקה בהחלט - שלא התחתנה איתו. כי בנישואים צריכה להיות חירות מסוימת, עצמאות מסוימת, כששני אנשים חיים יחד, יום אחר יום, בבית אחד; ואת זה ריצ'רד סיפק לה, והיא סיפקה לו. (איפה הוא הבוקר, לדוגמה? בוועדה כלשהי, היא אף פעם לא שואלת איזו ועדה.) אבל עם פיטר היתה צריכה לחלוק הכול; לפַרֵט כל דבר. זה היה בלתי נסבל, ובעקבות הסצנה הזאת, בגן הקטן שליד המזרקה, נאלצה להיפרד ממנו, כי אחרת הם היו נהרסים, שניהם היו נהרסים, לא היה לה ספק בכך; אף על פי שבמשך שנים נשאה איתה, כמו חץ שנעוץ בלבה, את היגון, את הייסורים; ואחר כך את הרגע הנורא כשמישהו סיפר לה בקונצרט שהוא התחתן עם אשה שפגש באונייה להודו! לעולם לא תשכח את כל זה! קרה, אכזרית, מתחסדת, כך הוא כינה אותה. מעולם לא הבינה במה מתבטאת האהבה שלו. אבל הנשים האלה בהודו הבינו כנראה - שוטות חלשלושות, יפות וטיפשות. סתם בזבזה את החמלה שלה. כי הוא היה מאושר בהחלט, כך אמר לה - מאושר בהחלט, אף על פי שלא עשה ולו דבר אחד מכל הדברים שדנו בהם; כל חייו היו כישלון. זה עדיין הרגיז אותה.

    היא הגיעה אל שערי הפארק. עמדה רגע והביטה באוטובוסים בפיקדילי.

    עכשיו היא לא תגיד על איש בעולם שהוא כזה או כזה. היא הרגישה צעירה מאוד; ובו בזמן זקנה להחריד. היא פילחה הכול כמו סכין; ובו בזמן השקיפה על הכול מבחוץ. כל הזמן חשה, כשצפתה במוניות, שהיא נמצאת בחוץ, בחוץ, בלב ים, לבדה; תמיד הרגישה שמסוכן מאוד לחיות אפילו יום אחד. ולא מפני שחשבה שהיא חכמה או מיוחדת כל כך. מעולם לא הבינה איך הצליחה לחיות את החיים עם פירורי הידע המעטים שפרויליין דניאלס סיפקה להם. היא לא ידעה כלום; לא שפה זרה, לא היסטוריה; כמעט לא קראה ספרים עכשיו, חוץ מספרי זיכרונות, לפני השינה; ובכל זאת מבחינתה זה היה מרתק ביותר; כל זה; המוניות החולפות; ועכשיו היא לא תגיד על פיטר, היא לא תגיד על עצמה, אני כזאת או כזאת...

    • וירג´יניה וולף
    • וירג´יניה וולף

      וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

      ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אל המגדלור
    • אורלנדו
    • חמדת
    • פעמון הזכוכית
    • גאווה ודעה קדומה
    • החדר של ג׳ובאני
    • איים בזרם
    • אנקת גבהים
    • ג'יין אייר
    • השעות
    • האיש שלנו בהוואנה
    • בלגרביה