בין המערכות

ערב קיץ, ובחדר הגדול שחלונותיו פתוחים לגן הם שוחחו על בור השופכין. המועצה האזורית הבטיחה להביא מים לכפר אבל לא עשתה זאת.

גברת היינס, רעייתו של החוואי, בעלת פני אווז ועיניים בולטות כאילו ראו משהו ראוי למאכל בביבים, אמרה בלהט מעושה: "איזה מין נושא שיחה לערב כזה!"

ואז השתררה שתיקה, ופרה השתעלה, ובעקבות זאת היא העירה - כמה מוזר שבילדותה לא פחדה כלל מפרות, רק מסוסים. כי כשהיתה תינוקת בעגלה חלפה כרכרה גדולה במרחק סנטימטר מפניה. משפחתה, כך סיפרה לזקן שבכורסה, התגוררה ליד ליסקֶרד במשך מאות שנים. הקברים שבבית הקברות מוכיחים זאת.

ציפור צחקקה בחוץ. "זמיר?" שאלה גברת היינס. לא, זמירים לא מצפינים כל כך. זו היתה ציפור יום שקרקרה על ממשות היום ועסיסיותו, על תולעים, חלזונות וגרגרים, אפילו מתוך שינה.

הזקן שבכורסה - מר אוליבר, גמלאי של שירות המדינה ההודי - אמר שהאתר שנבחר לבור השופכין, אם שמע כהלכה, נמצא בדרך הרומית. ממעוף מטוס, כך אמר, עדיין אפשר לראות בבירור את הצלקות שהותירו הקֶלטים, וגם הרומאים, ובית האחוזה האליזבתני, וגם המחרשות כשחרשו את הגבעה כדי לגדל חיטה במלחמות נפוליאון.

"אבל אתה לא זוכר ש..." החלה גברת היינס לומר. לא, לא את זה. אבל הוא בכל זאת זוכר... והוא התכוון לספר להם מה הוא זוכר, כשנשמע קול בחוץ, ואיזָה, אשתו של בנו, נכנסה, שערה אסוף בשתי צמות. היא לבשה חלוק מעוטר בטווסים דהויים. היא נכנסה כמו ברבור משייט, ואז נעצרה לפתע, הופתעה לראות שם אנשים, ואורות דולקים. עד עכשיו ישבה ליד בנה הקטן, הוא לא מרגיש טוב, התנצלה. על מה דיברו?

"על בור השופכין," אמר מר אוליבר.

"איזה מין נושא שיחה לערב כזה!" קראה שוב גברת היינס.

מה הוא אמר על בור השופכין, או על כל דבר אחר? תהתה איזָה והטתה את ראשה לעבר החוואי, רוּפֶּרט היינס. היא פגשה אותו באחד הירידים, וגם במסיבת טניס. הוא הגיש לה ספל ומחבט - זה הכול. אבל בפניו המחוטטים חשה תמיד מסתורין, ובשתיקתו - תשוקה. במסיבת הטניס חשה בכך, וביריד. עכשיו בפעם השלישית, חזק יותר, חשה זאת שוב.

"אני זוכר," קטע אותה הזקן, "שאמא שלי..." הוא זכר שאמו היתה עיקשת מאוד; נעלה תמיד את קופסת התה שלה. אבל בחדר זה ממש נתנה לו עותק של ביירון. לפני יותר משישים שנה, כך סיפר להם, אמו נתנה לו את כל כתבי ביירון בחדר הזה ממש. הוא שתק רגע.

"היא מביאה אִיתה את יְפי הלֵיל,"* ציטט.

[* השורה הפותחת של השיר She walks in beauty like the nightמאת לורד ביירון.]

ואחר כך:

"שוב לא נצא לשוח באור הלבנה."*

[* שתי השורות האחרונות בשירו של לורד ביירון We'll go no more a-roving.]

איזָה הרימה את ראשה. המלים יצרו שני מעגלים, מעגלים מושלמים, שהשיטו אותם, אותה ואת היינס, כמו שני ברבורים במורד הזרם. אבל חזהו הצחור כשלג היה מוקף בסבך ירוקת מלוכלכת; וגם היא, ברגליה המכוסות קרומי השחייה, היתה כבולה, בגלל בעלה, סוכן הבורסה. היא ישבה על הכיסא שלה, בעל שלוש הפינות, והתנדנדה, צמותיה הכהות השתלשלו, וגופה היה כמו כר גלילי ארוך בחלוק הדהוי.

גברת היינס היתה מודעת לרגש המקיף את שניהם ומרחיק אותה משם. היא המתינה, כמו שממתינים שנגינת עוגב תגווע לפני שיוצאים מן הכנסייה. בנסיעה הביתה במכונית אל החווילה האדומה שבשדות הדגן, היא תחסל את זה, כמו שקיכלי תולש במקורו כנפיים של פרפר. היא הניחה לעשר שניות לחלוף ואז קמה; היא השתהתה רגע; ואז, כאילו שמעה את הצליל האחרון גווע, הושיטה את ידה למרת ג'יילס אוליבר.

אך איזָה, שהיה עליה לקום ברגע שקמה גברת היינס, המשיכה בכל זאת לשבת. גברת היינס נעצה בה עיניים אווזיות, כמקרקרת, "אנא, מרת ג'יילס אוליבר, עשי עמי חסד והכירי בקיומי..." כפי שאכן נאלצה לעשות כשקמה לבסוף מכיסאה, בחלוקה הדהוי, עם הצמות המשתלשלות על כתפיה.

פוינטס הול נראה באורו של בוקר קיץ מוקדם כבית בינוני בגודלו. הוא לא נמנה עם הבתים שנזכרו במדריכי תיירות. הוא היה פשוט מדי. אך הבית הלבנבן הזה, עם הגג האפור והאגף המזדקר בזוויות ישרות, ששכן לרוע המזל בחלקו הנמוך של כר העשב וגדילי עצים היתמרו על התלולית שמעליו כך שהעשן הסתלסל אל קני העורבים, הבית הזה היה נעים למגורים. כשחלפו על פניו בנסיעה, אמרו אנשים זה לזה: "מעניין אם יציעו אותו למכירה בשלב כלשהו." ואת הנהג שאלו: "מי גר כאן?"

הנהג לא ידע. לבני משפחת אוליבר, שקנו את המקום כמאה שנה קודם לכן, לא היה שום קשר עם בני ווֹרינְג, אֶלְווי, מֶנֶרינג או בַּרנֶט - בני המשפחות הוותיקות, שנישאו כולם זה לזה, ובמותם נחו מלופפים זה בזה, כשורשי הקיסוס, מתחת לגדר האבן של בית הקברות.

רק קצת יותר ממאה ועשרים שנה עברו מאז הגיעו לשם בני משפחת אוליבר. ובכל זאת, במעלה גרם המדרגות המרכזי - מאחור היה גרם מדרגות נוסף, סולם גרידא, בשביל המשרתים - היה תלוי דיוקן. בד ברוקד צהוב וארוך נראה באמצע הדרך; ובראש המדרגות נגלו לעין פנים קטנים מפודרים, תסרוקת גדולה שזורה בפנינים - אֵם משפחה כלשהי. שישה או שבעה חדרי שינה התפצלו מן המסדרון. המשרת הראשי היה פעם חייל; הוא התחתן עם משרתת אישית של גברת; ומתחת למכסה זכוכית היה שעון כיס שעצר קליע בשדה הקרב בווטרלו.

שעת בוקר מוקדמת. הטל נח על העשב. שעון הכנסייה צלצל שמונה פעמים. גברת סְוויתין הסיטה את הווילון בחדר השינה שלה - אריג הצ'ינץ הלבן והדהוי שמבחוץ העניק לחלון גוון נעים כל כך בבטנתו הירוקה. ידיה הזקנות על הבריח פתחו אותו במשיכה פתאומית, והיא עמדה שם: אחותו של אוליבר הזקן; אלמנה. תמיד התכוונה לעבור לבית משלה; אולי לקנזינגטון, אולי לקְיוּ, כדי שתוכל ליהנות מהגנים. אבל נשארה במשך כל הקיץ; וכשהחורף הזיל את לחותו על השמשות וסתם את הביבים בעלים מתים, אמרה: "בַּרְתְ, למה בָּנו את הבית בשקע, עם הפנים צפונה?" אחיה אמר, "כדי להימלט מן הטבע, כנראה. את לא זוכרת שנדרשו ארבעה סוסים כדי לגרור את כרכרת המשפחה בבוץ?" ואז סיפר לה את הסיפור המפורסם על החורף הגדול במאה השמונה־עשרה, כשבמשך חודש שלם נחסם הבית בשלג. והעצים נפלו. לפיכך, בכל שנה, עם בוא החורף, פרשה גברת סוויתין להֵייסטינגס.

אבל עכשיו היה קיץ. הציפורים העירו אותה. איך הן שרות! מסתערות על השחר כמו המוני נערי מקהלה שמסתערים על עוגת קרם. מכיוון שנאלצה להאזין, פשטה את ידה אל הספר החביב עליה - תולדות העולם* - והשעות בין שלוש לחמש עברו עליה במחשבות על יערות רוֹדוֹדֶנדרוֹן בפיקדילי; כשהיבשת כולה, שלא היתה חצויה אז בתעלה, כך הבינה, היתה עדיין יחידה אחת; ומאוכלסת, כך הבינה, במפלצות בעלות גוף פיל וצוואר כלב ים, שהתנשפו, התנחשלו, התפתלו באיטיות ונבחו, כך שיערה; האיגוּאנוֹדוֹן, הממותה והמַסטוֹדוֹן; שהיו כנראה - הרהרה כשפתחה את החלון במשיכה פתאומית - אבותינו הקדומים.

[* The Outline of History- ספרו של הרברט ג'ורג' וֶלס (H.G. Wells), שיצא לאור בשנת 1919 וביקש לתאר את התפתחות החיים על כדור הארץ ואת תולדות האנושות.]

נדרשו לה חמש שניות של זמן ממשי, אם כי פי כמה וכמה זמן נפשי, כדי להבחין בין גרייס עצמה, עם כלי חרסינה כחולה על מגש, לבין המפלצת הנוהמת ומחוספסת העור, שעמדה, עם פתיחת הדלת, לחסל עץ שלם בסבך הירוק והמהביל של יער בראשית. מובן שקפצה בבהלה כשגרייס הניחה את המגש ואמרה, "בוקר טוב, גברתי." "מטורללת," כינתה אותה גרייס כשחשה על פניה את המבט המפוצל שהיה ספק מיועד למפלצת בביצה וספק מכוון למשרתת בשמלת הדפס ובסינר לבן.

"איך שהציפורים האלה שרות!" אמרה גברת סוויתין בקלילות. החלון היה פתוח עכשיו; הציפורים אכן שרו. קיכלי מסביר פנים קיפץ על פני המדשאה; סליל גמיש וורדרד התפתל במקורו. לנוכח המראה התפתתה גברת סוויתין להמשיך לשחזר את העבר בדמיונה והיא שתקה רגע; היא נטתה למתוח את גבולות הרגע בהפלגות אל העבָר או העתיד; או בהתגנבות לאורך מסדרונות וסמטאות; אך עתה נזכרה באמהּ - אמהּ גוערת בה בחדר הזה ממש. "אל תעמדי ותבהי, לוסי, כי עוד הרוח תשתנה..." כמה פעמים גערה בה אמה בחדר הזה ממש - "אבל בעולם שונה מאוד," כפי שהזכיר לה אחיה לא פעם. לכן התיישבה עכשיו לשתות את תה הבוקר, כמו כל גברת זקנה בעלת גשר אף גבוה, לחיים כחושות, טבעת על האצבע ועדיים אופייניים לגיל זִקנה עלוב אך אצילי למדי - במקרה שלה היה זה צלב שבהק בזהב על חזהּ.

המטפלות, אחרי ארוחת הבוקר, הסיעו את עגלת התינוקות הלוך ושוב לאורך התלולית; ובזמן שהסיעו, דיברו - לא הפיקו רסיסי מידע או החליפו רעיונות זו עם זו, אלא גלגלו מלים, כמו סוכריות על לשונן, שהידַקקו עד שקיפות ופלטו ורוד, ירוק ומתיקוּת. הבוקר המתיקות הזאת היתה: "איך שהמבשלת כיסחה אותו בגלל האספרגוס; היא צלצלה, ואני אמרתי כמה שהתלבושת הזאת חמודה עם חולצה תואמת"; והדברים האלה הובילו למשהו אחר שקשור למישהו אחר, כשפסעו הלוך ושוב לאורך התלולית וגלגלו סוכריות והסיעו את העגלה.

מי שבנה את פוינטס הול, חבל שהציב את הבית בשקע, כשמעבר לגינת הפרחים והירקות יש חלקת אדמה גבוהה. הטבע סיפק אתר לבניית בית, אך האדם בנה את ביתו בשקע. הטבע סיפק חלקת כבול שאורכה כשמונה מאות מטרים, שהשתרעה במפלס ישר עד שהשתפלה בפתאומיות אל בריכת שושני המים. התלולית היתה רחבה דיה להכיל את מלוא צלו של אחד העצים הגדולים, שנפרש על פני הקרקע. היה אפשר לפסוע שם הלוך ושוב, הלוך ושוב, בצל העצים. שניים־שלושה מהם צמחו סמוכים זה לזה, אך בהמשך היו מִרווחים ביניהם. שורשיהם ביקעו את הכבול, ובין עצמות השורש הללו היו מפלי עשב וכרי דשא ירוקים, שסיגליות צמחו בהם באביב או סחלבי בר סגולים בקיץ.

איימי אמרה משהו על מישהו, אך מייבל, שידה היתה מונחת על העגלה, הסתובבה לפתע בתקיפות ובלעה את הסוכרייה שלה. "מספיק לחטט שם," אמרה בתקיפות. "קדימה, ג'ורג'."

הילד התמהמה ונבר בעשב. התינוקת, קארוֹ, שרבבה את אגרופה אל מחוץ לשמיכה ודובון הפרווה הוטל אל מעבר לדופן העגלה. איימי נאלצה להתכופף. ג'ורג' חיטט. הפרח בהק בין השורשים הזוויתיים. קרום נקרע ועוד קרום. הפרח בהק בצהוב רך, אור רך מבליח מתחת לדוק של קטיפה; מילא באור את המערות שמאחורי העיניים. כל החשכה הפנימית הזאת נהפכה לפרוזדור, מדיף ריח עלים, מדיף ריח אדמה של אור צהוב. והעץ היה מאחורי הפרח; העשב, הפרח והעץ היו שלמוּת אחת. על ברכיו חיטט ונבר, עד שאחז את הפרח כולו. ואז נשמעה שאגה והבל חם ושֶטֶף של שיער אפור וגס חצץ בינו לבין הפרח. הוא זינק על רגליו, מעד מרוב פחד, וראה מפלצת נוראה, מחודדת וחסרת עיניים, קרבה לעברו, נעה על רגליה, מנופפת בזרועות.

"בוקר טוב, אדוני," רעם עליו קול חלול מתוך מקור נייר.

הזקן הסתער עליו ממקום מחבואו שמאחורי העץ.

"תגיד בוקר טוב, ג'ורג'. תגיד 'בוקר טוב, סבא,'" דחקה בו מייבל והדפה אותו לעבר האיש. אבל ג'ורג' עמד ובהה. ג'ורג' עמד פעור פה. מר אוליבר מעך את העיתון אשר זקר כזרבובית ונגלה בכבודו ובעצמו. זקן גבוה מאוד, בעל עיניים בורקות, לחיים קמוטות וראש נטול כל שיער. הוא הסתובב.

"רגלי!" צעק, "רגלי, פרא שכמוך!" וג'ורג' הסתובב; והמטפלות הסתובבו, אוחזות בדובון הפרווה; כולם הסתובבו והביטו בסוֹהְרַב, כלב הציד האפגני, שדילג וקיפץ בין הפרחים.

"רגלי!" שאג הזקן, כמפקד על גדוד. מרשים, כך סברו המטפלות, שקשיש בגילו עדיין מסוגל להרים את קולו ולאלץ חיית פרא כזאת לציית לו. הכלב האפגני חזר, בחשאי, כמתנצל. וכשהתכווץ לרגלי הזקן, נכרך החוט על צווארו; הלולאה שאוליבר הזקן נשא איתו תמיד.

"חיית פרא שכמוךָ... חיה רעה שכמוךָ," נהם כשגחן. ג'ורג' הביט רק בכלב. הצלעות השעירות נשאבו פנימה והחוצה; גוש קצף קטן נראה על הנחיריים. הוא פרץ בבכי.

אוליבר הזקן התרומם, ורידיו תפוחים, לחייו סמוקות; הוא כעס. השעשוע הקטן שלו עם העיתון לא עלה יפה. הילד הזה בכיין. הוא הניד את ראשו והידס הלאה, ותוך כדי כך החליק את העיתון המקומט ומלמל, בעודו מנסה למצוא את השורה בטור שבה עצר, "בכיין... בכיין." אבל הרוח הקלה הפשילה את הדף הגדול, ומעבר לקצהו ראה את הנוף - שדות שופעים, סבכי שיחים וחורשות. נתונים במסגרת נהפכו לתמונה. אילו היה צייר, היה ממקם את כַּן הציור שלו פה, במקום שבו הנוף הכפרי, התָחום על ידי עצים, נראה כמו תמונה. ואז שככה הרוח.

"מסייה דַלַדְיֶה," קרא כשמצא את המקום שבו עצר, "הצליח לייצב את הפרנק..."

מרת ג'יילס אוליבר העבירה את המסרק בסבך שערה העבות, שלאחר בחינת הסוגיה לעומקה לא קיצרה או קצצה אותו מעולם; אחר כך לקחה בידה את מברשת הכסף המעוטרת לעייפה, שהיתה מתנת חתונה וסייעה להרשים חדרניות בבתי מלון. היא לקחה אותה ונעמדה מול המראה בעלת שלוש הכנפיים, כך שראתה שלוש גרסאות נפרדות של פניה, שהיו כבדים למדי אך יפים; וכמו כן, מעבר לשמשה, ראתה חלק מן התלולית, המדשאה וצמרות העצים.

בתוך המראה, בעיניה, ראתה את מה שחשה אמש כלפי החוואי המחוטט, השתקן, הרומנטי. "מאוהבת", זה מה שראתה בעיניה. אבל בחוץ, על כיור הרחצה, על שולחן האיפור, בין קופסאות הכסף ומברשות השיניים, היתה האהבה האחרת; האהבה לבעלה, סוכן הבורסה - "אבי ילדַי," הוסיפה והחליקה לתוך הקלישאה הנוחה שהסיפורת מספקת. האהבה הפנימית היתה בעיניים; האהבה החיצונית על שולחן האיפור. אבל איזו תחושה ניעורה בה עכשיו, כשמעל המראה, בחוץ, ראתה על המדשאה את העגלה המתקרבת, שתי מטפלות, והבן הקטן שלה ג'ורג', משתרך מאחור?

היא נקשה על החלון במברשת המעוטרת. הם היו רחוקים מכדי לשמוע. אוושת העצים מילאה את אוזניהם; ציוץ הציפורים; אירועים אחרים בחיי הגן, שלא נשמעו ולא נראו מחדרה, אפפו אותם. מבודד על אי ירוק, מוקף בפרחי שלגיות, עטור בכיסוי משי מקומט, צף האי התמים מתחת לחלונה. רק ג'ורג' השתרך מאחור.

היא חזרה אל עיניה שבמראה. "מאוהבת", אין ספק בכך; מכיוון שנוכחות גופו בחדר אמש השפיעה עליה כל כך; מכיוון שהמלים שאמר, כשהושיט לה ספל תה, כשהושיט לה מחבט טניס, הצליחו להיקשר כל כך לנקודה מסוימת בה; וכך הן משתרעות ביניהם כמו חוטי תיל, מעקצצות, מדקררות, רוטטות - היא גיששה במעמקי המראה אחר מלה שתתאים לרטט מהיר של מדחף מטוס שראתה פעם עם שחר בקרוידן. מהר, מהר, מהר יותר, הוא אוושש, רחשש, זמזם, עד שכל להבי המדחף נהפכו ללהב אחד והמטוס המריא מעלה והלאה והלאה...

"לא נדע היכן ולמה, לא נשאל לאן," זמזמה. "נעופף באור הקיץ, הנוגֵהַ, הרוגֵע, נתרחק..."

החרוז היה "מכאן". היא הניחה את המברשת. היא הרימה את שפופרת הטלפון.

"שלוש, ארבע, שמונה, פַּייקוֹמבּ," אמרה.

"גברת אוליבר מדברת... אילו דגים יש לכם הבוקר? בקלה? פוטית? סולית? דג סנדל?"

"שם נשיל את כל כבלינו," מלמלה. "סולית. נתחי פילה. שיגיע בזמן לארוחת הצהריים," אמרה בקול רם. "עם נוצה, נוצה כחולה... נעופף הרחק מכאן... שם נשיל את כל כבלינו..." המלים לא היו ראויות לכתיבה במחברת שנכרכה כספר חשבונות כדי שג'יילס לא יחשוד. "נֵפֶל", זו המלה שאפיינה אותה. לדוגמה, לעולם לא יצאה מחנות עם הבגדים שהקסימו אותה; וגם גזרתה בחלון הראווה, על רקע גליל בד כהה למכנסיים, לא מצאה חן בעיניה. מותניים עבים, גפיים גדולים, וחוץ מהשיער, שהיה עשוי בתסרוקת מודרנית על פי צו האופנה המצומצם, מעולם לא נראתה כמו סאפפו או כמו אחד הבחורים היפהפיים שתצלומיהם עיטרו את השבועונים. היא נראתה כפי שהיא: בתו של סר ריצ'רד, ואחייניתן של שתי גברות זקנות מווימבלדון, שהתגאו מאוד, כבנות משפחת אוניל, בשושלתן שמוצאה במלכי אירלנד...