הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בונה הגשר
    ספר מוגן
     
  • בונה הגשר
    זאב חפץ | תרגום: יונת דלסקי כהן
    ידיעות ספרים | מאי 2016 | יהדות, ביוגרפיה | 208 עמ' מודפסים
    בשנת 2003 שמעתי לראשונה על רב אורתודוקסי משיקגו, פילנתרופ שמגייס מיליוני דולרים למען יהודים. באותה תקופה היה לי טור בעיתון וחיפשתי סיפור לכתוב עליו. מה שהפתיע והדהים בסיפור של הרב היה שהתרומות לארגונו הגיעו מנוצרים אוונגליסטים שרבים מהם לא פגשו מעולם יהודי פנים אל פנים.
     
    האדם שפגשתי, הרב יחיאל אקשטיין, היה איש חם, ידידותי ונמרץ. הוא רצה שאבין שהוא יוצר גשר בין יהודים לנוצרים אשר עוינות ואי-הבנה הדדית הפרידו ביניהם במשך יותר מאלפיים שנה. הוא ראה את עצמו כמורה רוחני ולא רק כמגייס תרומות או כפילנתרופ; מורה רוחני שמסוגל להראות לנוצרים איך לשוב וליצור את החיבור התנ”כי שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי.
     
    הרב אמר לי, ”הם רואים בי מישהו שדרכו הם יכולים להתחבר לעם ישראל, לארץ ישראל ולאלוהי ישראל. דרך שבאמצעותה יוכלו לגלות את שורשיה היהודיים של הנצרות שלהם.” אין ספק שזו היתה גישה לא קונבנציונלית (שפעמים רבות עוררה מחלוקת), והוא הבין ש”האורתודוקסים השמרנים תמיד יראו בי עוף מוזר ולא שייך.”
     
    אפילו אלה החולקים על הרב אקשטיין מתקשים להתווכח עם הצלחתו. ”הקרן לידידות” שהקים גדלה להיות הקרן הפילנתרופית הגדולה בישראל. עם מפעליה הרבים והחשובים נמנית התמיכה בקיומם של מוסדות יהודיים בקהילות מזרח אירופה.
     
    כישראלי ממוצא אמריקאי אני מעריך את מה שעושה הרב אקשטיין. הכרתי אדם שמעביר את מסריו על הצד הנפלא ביותר, יזם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, איש שמוכן להילחם על דעותיו אל מול התנגדות קשה של הממסד. החשיבה שלו מחוץ לקופסה שינתה את התפיסה בנוגע למה שנוצרים ויהודים יכולים להשיג בכוחות משותפים.
     
    ראיתי במו עיני את הטוב שהרב אקשטיין עושה בכספי התרומות שהוא מגייס. התבוננתי בו נאבק ביריביו ובמבקריו ויותר מכול - נאבק בספקותיו האישיים ובשדים שלו. היו גם פעמים שבהן הרוחניות שבו נגעה בי.
     
    (זאב חפץ)
     
    זאב חפץ הוא מחברם של ארבעה-עשר רבי-מכר בתחום הסיפורת, ביקורת העיתונות והתקשורת ופרשנות חברתית ופוליטית. שנים רבות כתב ב”ניו יורק טיימס מגזין” ובעבר כתב טור ב”ניו יורק דיילי ניוז”.
     
    ”סיפורו של איש בעל יושרה רבה, שנחוש ללמד נוצרים על שורשיה התנ”כיים של ישראל של ימינו ולעודד אותם לתמוך בישראל ובעם היהודי. בעת הזאת, כאשר בעולם המערבי כולו מתמודדים עם האיום ההולך וגובר של הטרור האסלאמי ועם התחזקות האנטישמיות, איני יכול לחשוב על מטרה צודקת מזו.”
     
    (ד"ר פט רוברטסון, נשיא אוניברסיטת ריג'נט ויו"ר רשת השידורים הנוצרית בארצות הברית)
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    בשנת 2004 פגשתי לראשונה את יחיאל אקשטיין. באותה תקופה היה לי טור ב״ניו יורק דיילי ניוז״ וחיפשתי סיפור לכתוב עליו. מישהו סיפר לי על רב אורתודוקסי משיקגו שמגייס מיליונים לפעילות פילנתרופית למען יהודים בישראל ובברית המועצות לשעבר. זה הפתיע אותי. ממה שידעתי, רבנים בדרך כלל מקבלים תרומות, לא מחלקים אותן. ומה שהפתיע יותר היה שנאמר לי שהתרומות מגיעות מנוצרים אוונגליסטים מעיירות קטנות ברחבי ארצות הברית, שרבים מהם מעולם לא פגשו יהודי פנים אל פנים. נמלאתי סקרנות אך גם ספקנות.
    אקשטיין ואני נפגשנו לארוחת צהריים בניו יורק, בפיצרייה כשרה שהוא בחר. מיותר לומר שבחירה במקום שתעודת הכשרות שלו, התלויה בחלון, גדולה יותר מהתפריט בדרך כלל אינה מבשרת טובות. וזה אכן היה אחד מהמקומות הללו.
    בנקודה זו עלי לומר שלרוב איני מוקיר רבנים. ההיכרות הראשונה שלי עם רב היתה בפונטיאק, מישיגן, שם גדלתי. הרב הרפורמי שעמד בראש הקהילה הקטנה שלנו התגורר במורד הרחוב, ואבי הטיל עלי את המשימה לכסח את הדשא שלו. התמורה בעד מאמצי הסתכמה במנוד ראש לאות תודה. אבי הסביר לי לאחר מכן שמרב לא דורשים תשלום תמורת עבודה, זה לא מכובד. מאותו היום והלאה עשיתי כל מה שיכולתי כדי לכבד רבנים ממרחק בטוח.
    בשנת 1967, כשהייתי בן עשרים, עליתי לישראל, ואז זה כבר היה בלתי־אפשרי. בכל מקום היו רבנים והם היו הדבר האמיתי: פונדמנטליסטים מזוקנים לבושי שחורים שהשקפת עולמם וקוד הלבוש שלהם שיקפו בנאמנות את פולין של שלהי ימי הביניים. תחילה הוקסמתי מן השורדים הללו שהילכו להם אפופי הילה עתיקה, אך תחושה זו התחלפה בדאגה כאשר הבנתי שהם נחושים לכפות על כל השאר את הכללים הנוקשים שלהם ואת אורח החיים המיושן. מה שהעצים אצלי את הדאגה היה שיוכם למפלגות פוליטיות ששלטו בחלקים ניכרים של חיי היומיום שלי או לכל הפחות השפיעו עליהם. בדומה לישראלים חילונים רבים, התפתחה בי סלידה מרבנים.
    כשישבנו באותה פיצרייה כשרה התבוננתי באקשטיין, שהשתלט ללא קושי על משולשים ענקיים עם תוספת גבינה. הוא לא ממש נראה כמו רב בעיני. במבנה גופו החסון וכתפיו הרחבות, הוא נראה יותר כמי שבעברו שיחק בליגת הפוטבול האמריקאית. במקום כיפה הוא חבש כובע בייסבול ואת פניו עיטר זקן בן יומיים, אבל הוא לא שידר מאצ'ואיזם. היתה בו כנות מאירת פנים והוא היה חף מאותה אירוניה שמתבלת את רוב השיחות של יהודים אמריקאים. כשציינתי זאת הוא חייך ואמר: ״אני מקנדה.״
    אקשטיין אישר בגאווה רבה שבקרן לידידות (שאותה כינה ״הארגון שלי״) מגייסים כספים רבים מנוצרים אוונגליסטים עבור תרומות ליהודים. היה חשוב לו שאבין שבעיניו ״השליחות שלו״ מכוונת הרחק מעבר לגיוס התרומות. לתפיסתו, הוא בנה גשרים שיחברו בין יהודים לנוצרים, שעוינות ואי־הבנה הפרידו ביניהם במשך אלפיים שנה. הוא ראה בעצמו לא רק מגייס תרומות או פילנתרופ, אלא גם מורה רוחני שיכול להראות לנוצרים כיצד לכונן מחדש את החיבור התנ״כי שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי. הכסף, שעיקרו נתרם תודות לתשדירים אינפוגרפיים בטלוויזיה בכיכובו או הודות לפרסומים שהופצו בדיוור ישיר, היה מוצר נלווה.
    למותר לציין שהייתי חשדן. השערוריות שנקשרו בשמם של ג'ים בייקר וג'ימי סווגרט1 הוציאו שם רע למטיפים האוונגליסטים שגייסו תרומות במשדרי טלוויזיה. כמו כן היה זה מחזה נדיר לשמוע רב אורתודוקסי שאינו מזלזל בנצרות או ממעיט בערכה. אבל לדבריו היה כיסוי. גיליתי שיש לו הסמכה לרבנות מלימודיו בישיבה יוקרתית ושישנה קרן שעוסקת במה שתיאר בפני. חיפשתי שערוריות שנקשרו בו, אך לא מצאתי אפילו אחת, ולבסוף כתבתי בטור שלי סיפור קטן ונחמד בנוסח אדם־נשך־כלב.
    1. בשמות מטיפים אלו נכרכו פרשות מין ואי־סדרים בשנות השמונים.
     
    כמה שנים לאחר מכן כתבתי כתבת פרופיל על אקשטיין ל״ניו יורק טיימס מגזין״. נסעתי לשיקגו ובחנתי את מקום עבודתו. ראיתי אותו בפעולה על הבמה בכנסייה הפנטקוסטלית באינדיאנה. ראיינתי את האנשים שעבדו איתו, את חבריו ואת אויביו. כתבתי כתבה שנשאה את הכותרת ״הרב שאוהב אוונגליסטים והם משיבים לו אהבה״ וכיניתי אותו ״הרב עם קהל המאמינים הגויים הגדול ביותר מאז ישו״. כתבתי עליו באופן מכבד, אך לא קניתי את סיפורו במלואו. אם תיכנסו לדף הוויקיפדיה של יחיאל אקשטיין, תראו שרוב החומר במדור ״ביקורת״ מושתת על מה שכתבתי אני.
    בשלב זה כבר מצאתי עצמי מרותק לנושא הקשרים בין אוונגליסטים ליהודים, ובשנת 2007 פרסמתי ספר בשם ״זיווג משמים״.2 אקשטיין היה המדריך שלי למה שנחשב אז, ולמעשה הוא עדיין, תחום עלום ברובו. הוא לקח אותי איתו לפגישה עם ג'רי פאלוול באוניברסיטת ליברטי בלינצ'בורג, וירג'יניה; ליווה אותי בכינוס של ״איגוד מוכרי הספרים הנוצרים״ שנערך בדנבר; ואפשר לי להצטרף למסע של עשרה ימים לישראל עם צליינים אוונגליסטים, שהוא הוביל. במשך השנים נפגשנו פעמים רבות בניו יורק ובמטה שלו בשיקגו, שם הוא אפשר לי לראות כיצד מתבצעת העבודה הפילנתרופית.
    2. A Match Made in Heaven.
     
    בשנים ההן צמחה הקרן של אקשטיין והיתה לקרן הפילנתרופית הפרטית הגדולה בישראל ולארגון שתומך ברבים ממוסדות הקהילות היהודיות במזרח אירופה. כמי שלא נולד בישראל, הערכתי את מעשיו. היה לי גם כיף להסתובב בחברת איש שופע אנרגיה והתלהבות, תכונות נדירות לאדם בגילו, או בגילי, עד שעם הזמן נעשינו חברים.
    שוחחנו מדי פעם על כך שאכתוב ספר על חייו ועל פועלו. הרעיון פיתה אותי. שני ספרי האחרונים היו ביוגרפיות - על ראש לימבו ועל מייסד חדשות פוקס, רוג'ר איילס. בדומה להם, גם אקשטיין ניחן ביכולות תקשורת יוצאות דופן ואת כל יוזמותיו וחידושיו הוא מממש בשתי ידיו. הוא אדם שעומד על עקרונותיו אל מול התנגדויות עזות מצד הממסד, ובמקרה של אקשטיין, התנגדויות של כמה סוגי ממסד שונים. אנשים אלו הביאו לשינוי בחשיבה המקובלת על גבולות האפשרי. לא היה לי ספק שכתיבת ספר על חייו של יחיאל אקשטיין היא פרויקט מרתק וחשוב, אבל הסתייגתי מכך.
    אני מקווה שלא אזעזע אתכם כשאומר שאין ביוגרפיה אובייקטיבית וכי ברור שסופר כותב גם על חבריו האישיים. ובכל זאת יש בכך מידה של סכנה ברורה מאליה וגם כזאת שמובנת פחות. העלבת חבר שחור על גבי לבן היא דרך טובה לפגום בחברות. ואילו הפעלת צנזורה עצמית בכתיבה על חבר היא מתכון ודאי לכתיבת ספר משעמם במקרה הטוב, או ספר שאינו אמת במקרה הרע, אלא אם כן הקוראים מודעים למעשיך.
    אז אני רוצה שהדברים יהיו ברורים. זוהי ביוגרפיה מורשית. המקדמה שלי על חשבון התמלוגים ממומנת בחלקה על ידי הקרן לידידות והתמלוגים שלי יופנו לקרן. זהו סיפורו של הרב אקשטיין וחלקים ניכרים ממנו מסופרים במילותיו הוא. אך אין זה מרמז על כך שזהו ספר שהוכתב לי. לאחר יותר מעשור של כתיבה עיתונאית על הרב אקשטיין ועל פועלו, אני סמוך ובטוח שהעובדות הבסיסיות המסופרות כאן נכונות. אם היו אי אלו שלדים בארון אני מניח שהייתי מגלה אותם. יחיאל אינו אדם שומר סוד.
    תוך כדי העבודה על הספר קרא אותו ידיד, סופר בעצמו, שדאג לספק הערות בנוסח ״את זה הוא בטוח יוריד״ או ״אין סיכוי שהוא יאפשר לך לכתוב את זה״. לפעמים פשוט אמר ״תגיד, אתה רציני?!״ כשיחיאל עבר על המוצר המוגמר, הוא ביקש ממני להוריד בדיוק דבר אחד: הערה לא מחמיאה שאמר על קרוב משפחה שלו. הערותיו האחרות הסתכמו בעיקר בניסיון להסביר את הממד הרוחני של פועלו, שאותו התקשיתי להבין. הוא קיבל ללא כל מחאה את התיאורים הבלתי־מחמיאים של אופיו, של התנהגותו ושל מניעיו ואף סיפק דוגמאות נוספות לכך. אם נראה לכם שאני ממציא את כל זה, קראו את הספר והחליטו בעצמכם.
    ובכל זאת, איני יכול לטעון שהספר אינו מוּטה. חשתי חיבה והערכה ליחיאל אקשטיין עוד לפני שהתחלתי בכתיבה. לאחר אינספור שעות במחיצתו - חיבתי והערכתי התחזקו עוד יותר. ראיתי במו עיני את כל הטוב שהוא עושה בכספים שהוא מגייס. התבוננתי בו נאבק באויביו, במבקריו ויותר מכול - בספקות ובשדים שלו עצמו. מדי פעם גם הבנתי לפתע שהרוחניות שלו נוגעת בי.
    עד עצם היום הזה אין לי רב. אני לא הטיפוס כנראה. אבל אם הייתי מחפש לי רב, הייתי בוחר בו.
     
    ״היום הגרוע בחיי״
     
    שבת אפורה בשיקגו, חורף 1989. הרב יחיאל אקשטיין ואשתו בוני קמו מוקדם ועטו עליהם את בגדי השבת. בתם הבכורה, תמר, היתה אמורה לחגוג באותו הבוקר את בת־המצווה שלה.
    האקשטיינים הגיעו לשיקגו אחת־עשרה שנים קודם לכן מניו יורק, לאחר שהוא סיים את לימודי ההסמכה לרבנות בישיבה יוניברסיטי והיא את לימודי התואר הראשון בברנרד קולג'. בשש השנים הראשונות הוא עבד בסניף המקומי של הליגה נגד השמצה וקידם אקטיביזם בין־דתי שנגע לנושאים הנובעים מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. בשנת 1983 הוא עזב כדי לייסד ארגון משלו, ״קרן הולילנד לידידות בין נוצרים ליהודים״. הנוצרים שאיתם טיפח ידידות לא נמנו עם האישים המרכזיים בנצרות הפרוטסטנטית והקתולית, שראשי יהדות אמריקה שמרו עִמם על קשרים קרובים. הם היו אוונגליסטים: נוצרים אוהבי תנ״ך ש״נולדו מחדש״; אנשים שרוב היהודים לא נפגשים עִמם בדרך כלל ואם הם אי־פעם חושבים עליהם, הם כוללים אותם בקטגוריה של ה״אחר״ - חבורת גזענים שונאי יהודים המתגוררים בעיירות נידחות ומתמקדים אך ורק בהפצת מסרים נוצריים. יחיאל לעומתם השכיל לראות מעבר לסטריאוטיפ. האוונגליסטים שעִמם נפגש במערב התיכון היו אמריקאים פשוטים, שאמונתם הדתית עוררה בהם רצון עז לפגוש יהודים ולהתיידד עם נציגיו של העם הנבחר. הוא ראה את הפוטנציאל לברית יהודית־נוצרית כבירה שתשמש מן הצד האחד מקור כוח לישראל וליהודי התפוצות, ומן הצד האחר תסייע לעם האמריקאי לשמור על רמתו המוסרית. בקהילה היהודית לא נמצא אפילו אדם אחד שיחלוק איתו את החזון הזה, אבל הוא פעל במרץ למימושו. לפרנסת ביתו היה רב של סופי שבוע בקהילות אורתודוקסיות קטנות ברחבי העיר, ערך הופעות ושר בחתונות בלהקה שהקים.
    בעיתוני שיקגו הופיעו כתבות על עבודתו של אקשטיין בליגה נגד השמצה, וסופר שהוא לימד יהדות בקורס בחסות הנהלת בתי הספר הקתוליים הפרטיים, שהנחה דיונים שנושאם ״שורשיה היהודיים של הנצרות״ בהשתתפות מורים לתיאולוגיה נוצרית ושהשתתף בוועידה של כמרים ונזירות, שם דיבר על ״האופן שבו אלוהים מדבר אלינו״. באחת מהכתבות צוין שהוא יזם את מה שכנראה נחשב לכינוס היהודי־אוונגליסטי הראשון מסוגו בעולם. למרות פרסום הכתבות, שמו עדיין לא יצא לפניו, אך משעמד ברשות עצמו וניהל ארגון משלו, הוא עמל רבות כדי לזכות בתשומת לב הנחוצה על מנת להתרחב.
    אשתו בוני ראתה בעבודתו עדות לנזקקות רגשית שלו ולא תמכה בה. היא התאהבה בבנו של רב, אתלט חסון ונעים הליכות, ששיחק כדורסל בנבחרת הישיבה התיכונית של ישיבה יוניברסיטי ושר שירים בעברית בפני מעריצים יהודים כשרים וחובבי מוזיקה. וכעת הוא השתנה. הוא הפך לאדם מותש שפעל ללא לאות למען חלום שבוני לא יכלה להבין ולא היתה שותפה לו. לא היה לה דבר נגד נוצרים. היא למדה עם נוצרים בברנרד קולג'. הקושי שלה נבע מסוג הנוצרים שעִמם עבד יחיאל ושאותם גרר לעתים לביתו לארוחת שבת: אלו היו נוצרים רפובליקנים תומכי הנשיא רייגן, שכל הזמן דיברו על ישו והיו סקרנים באמת ובתמים לגבי מנהגי השבת. יחיאל, תודה לאל, נותר דמוקרט, אבל היה גם חבר של פט רוברטסון ואף הופיע בתוכנית הטלוויזיה שלו, ״מועדון ה־700״.3 אמנם כאשר שודרה התוכנית לא צפה בה אף אחד ממכריה, אבל בכל זאת...
    3. ״The 700 Club״ - תוכנית אירוח ואקטואליה יומית בהנחיית פט רוברטסון, שמשודרת ברשת הטלוויזיה הנוצרית בארצות הברית מאז שנת 1966.
     
    באותה שבת של חגיגת בת־המצווה, כשבני המשפחה יצאו לכיוון בית כנסת קטן של חב״ד במרכז מסחרי סמוך לביתם שבסקוקי, הם הניחו בצד את כל המתחים המשפחתיים. בית הכנסת של יחיאל במרכז העיר היה רחוק מכדי שחבריהם ושכניהם יוכלו לפסוע אליו ברגל בשבת, ובכל מקרה, יחיאל לא רצה שידור חוזר של בר־המצווה שלו, כאשר המתח של ההופעה בפני קהילתו של אביו גרם לו דימום בלתי־פוסק מהאף ושיבש לחלוטין את הדרשה שהיה אמור לשאת. כנהוג בקרב יהודים אורתודוקסים, תמר לא היתה אמורה לשאת דרשה על פרשת השבוע בבית הכנסת, אבל באותו הבוקר היתה אמורה לזכות בכבוד של מי שהגיעה למצוות ולשאת דברים במסיבה שתיערך בתום התפילות. ליחיאל היה חשוב שהיא תהיה רגועה ושמחה. בוני ותמר שיוו מראה חגיגי לאולם הקטן שיועד לאירועים. הן תלו בלונים בצבעי כחול־לבן והחליפו את מפות השולחן הלבנות המוכתמות שהיו שם במפות כחולות חגיגיות. בראש השולחן הניחו עוגה גדולה שעליה היו כתובות בעברית המילים ״מזל טוב, תמר״.
    בזמן שבוני ותמר עמדו וסקרו את האולם שעמלו כל כך לקשט, נכנס רב צעיר חמור סבר, הביט בקישוטים בחוסר שביעות רצון והודיע להן שבבית הכנסת שלו אין תולים בלונים - איסור שעד לאותו רגע לא שמעו עליו. נוסף על כך הורה להן להסיר את מפות השולחן החדשות שפרשו ולפרוש מחדש את המפות הישנות. לאחר מכן בחן את העוגה והכריז שהיא אינה כשרה. העילה שנתן: אסור לפרוס עוגה שעליה אותיות האלף־בית בשבת. באותו הזמן השתתף יחיאל בתפילות השבת בבית הכנסת שהיה בקומה מעל. הוא לא ידע דבר על יחסו העוין של הרב או על הלחץ שהפעיל על אשתו ועל בתו הבכורה.
    יחיאל קיווה שיוכל להנהיג את התפילות בתום הקריאה בתורה. כך היה נהוג כשהבת מגיעה למצוות, ובמיוחד אם אביה הינו רב וחזן. הוא עלה אפוא לבימה והחל בתפילה הראשונה. כשנכנס לשם הרב הצעיר ואמר: ״לא, לא, לא,״ יחיאל לא הבין מה קורה, אבל ירד מהבימה. ״ידעתי שאני אדם שנוי במחלוקת, אבל התפללתי בבית הכנסת הזה זמן רב והזדעזעתי מכך שמפנים לי עורף בצורה כזאת.״
    באותו היום היה בית הכנסת הקטן מלא בחברים, כמעט כולם יהודים אורתודוקסים. יחיאל פסע בדממה לאחור, כיסה את ראשו בטלית, ישב בשקט והתפלל שיומה המיוחד של בתו לא נהרס כליל. ״הייתי אחוז חרדה,״ הוא אומר. עם זאת, הוא הבין. הוא ידע שעל פי ההלכה נאסר על יהודים להיכנס לכנסייה. הדבר נחשב לעבודה זרה. כמו כן נאסר ללמד תורה לגויים, והוא עבר עבירה זו בכל פעם שדיבר בפני הקהילה האוונגליסטית על הברכות שהבטיח האל למי שיברך את העם היהודי, או כשציטט מדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו. רבנים בכירים בישיבה יוניברסיטי, שם למד, גינו אותו. אביו לא ראה בעין יפה את מעשיו. יהדות אורתודוקסית עוסקת בשמירת הגבולות בין היהודים ובין הגויים, ואקשטיין חצה אותם.
    באותו הבוקר, בעודו עטוף בטלית, הרגיש יחיאל דבר נוסף: תחושת התרסה. הוא ראה בעצמו אדם שמחפש תשובות, חוקר ובוחן בעצמו את הדברים, מבקר תמידי של המניעים שלו עצמו. באותו הרגע הוא חש שהוא נותן אמון בחזון שלו. חזון שלפיו ניתן ליצור גשר שיחבר בין נוצרים ליהודים; חזון שייעודו הוא בניית הגשר הזה במו ידיו. לא היה לו מושג עד כמה קשה תהיה העבודה ומה יהיה גובה המחיר שייגבה ממנו. הדבר היחיד שידע בוודאות, שכמוה לא חווה מעולם, היה שאין לו ברירה אלא להמשיך בדרך זו.
    יותר משלושים שנה לאחר אותו בוקר, אקשטיין נזכר בתחושת הוודאות הזאת: ״הרגשתי מושפל ובודד. זה היה היום הגרוע בחיי. אבל לרגע לא חשבתי שאני טועה. לא עלה בדעתי לחזור בי. יש לי מערכת יחסים אישית עם אלוהים והרגשתי שזוהי המשימה שקיבלתי ממנו, מה שנהוג לכנות שליחות. באותו היום, כשישבתי בספסלים האחוריים של בית הכנסת, חשבתי על אברהם. בספר בראשית אלוהים מצווה על אברהם ללכת 'אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. הוא לא אומר לאברהם היכן היא. הוא מצפה ממנו לציית לו. חשתי ודאות מוסרית שנבעה מאלוהים, ואני ממשיך לחוש בה. זה מה שהנחה את עבודתי ואת חיי מההתחלה ועד עצם היום הזה.״
    • זאב חפץ
    • זאב חפץ
     
  • המלצות נוספות
    • אדל
    • האיש שלא היה שם
    • תורה של הנפש
    • מישל אובמה - הסיפור שלי
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • שלוש
    • הילד הטוסקני