הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אני כותבת לך מטהראן
    ספר מוגן
     
  • אני כותבת לך מטהראן
    דלפין מינואי | תרגום: מנחם כרמי
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | פברואר 2018 | פרוזה תרגום | 359 עמ' מודפסים

    “בחיג׳אב הדוק לראשי הצצתי והבטתי על סביבותי. שדרות אֶנקֶלאבּ היו שחורות מאדם. אלפי צעירים וצעירות, מעורבים אלה באלה, צעדו בשקט לאורך רצועת האספלט הזאת החוצה את עיר הבירה ממזרח למערב, באותו מקום עצמו שבו מיגרו הוריהם, עשרים שנה לפני כן, את שלטון השאה. ואני הבטתי בהיסוס איך הם בועטים ב׳מהפכה האסלאמית׳ הזאת שירשו מאבותיהם. השתוקקתי לפענח כל תנועה ותנועה שלהם, את שמחת החיים שחזרה אליהם.״

     

    זו היתה הפגישה הראשונה של דלְפין מינוּאי עם רחובות טהראן. השנה היתה 1998 , והאיראנים חגגו מלֹאת שנה לניצחונו של מוחמד חאתמי הרפורמיסט בבחירות לנשיאות. הוא נבחר בעיקר בקולותיהם של צעירים ונשים. מינואי, עיתונאית בת עשרים ושלוש אז, בת לאב איראני ולאם צרפתייה, הגיעה מפריז לביקור בן שבוע ימים בטהראן, ונשארה שם עשר שנים.

     

    “אני כותבת ל ך מטהראן״ מתעד את עשר השנים הסוערות האלה, והוא כתוב כמכתב אישי, דמיוני, אל סבה המנוח של מינואי, מדינאי ואיש רוח איראני. מסיבות ריקודים אסורות, מועדוני תרבות חשאיים, עיתונאות לוחמת – חברה אזרחית אמיצה ואוהבת חיים הנלחמת על חירותה נגד קנאות דתית־לאומנית חשוכה: זו איראן שדיוקנה הלא־מוכר נארג במכתב אל הסב פיסות־פיסות לעלילה אנושית ופוליטית רבת־תהפוכות, מגרה ומתגרה ונוגעת ללב.

     

    “אני כותבת לךָ מטהראן״ מפגיש אותנו, הקוראים הישראלים, עם דיוקן חי ורב־צדדי של חברה וארץ שרובנו מכירים רק כהתגלמות של אויב בנפש, קנאות ורוע.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • טהראן, 25 ביוני 2009
     
    המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן?
    זה לא מאמר, המאמר מת לפני שנולד. רק מחשבה. מחשבה שחולפת בַּמהירות של המונית לאורך הקווים האפורים האלה שנמתחים ונמתחים. הפעם אין זאת עזיבה מדומה. אני עוזבת באמת.
    הדקות נוקפות, נדמות כשעות. כמה ארוכה הדרך אל שדה תעופה כשנוסעים אל הלא־נודע! נעים קדימה, מגלגלים שוב את החוט. חושבים על אלה שנעלמו, על החברים שכבר לא עונים לצלצולי הטלפון. על כתמי הדם שעל הכבישים. על החלומות שנרצחו. על האִיומים החרותים על נייר. על הסיפורים שכבר אי־אפשר להעביר הלאה. והפחד הזה שאי־אפשר להתפטר ממנו. אין ממנו מפלט, מן הפחד. אי־אפשר לרסן אותו. זה כמו ללמוד לשחות מהר יותר מהזרם. שוקעים, אוזרים כוח. עד שטובעים.
    פתאום הקווים האפורים נעלמים באלומת אור מסנוורת. אני מרימה את ראשי. הגענו לשדה התעופה. העיקר לא להביט לאחור. לרדת מהמונית בשוויון נפש. להוציא את המזוודה, היחידה שהצלחתְ לקחת איתךְ. לעבור את הבידוק של מכונת השיקוף. לשאת את לחיצות הידיים הנתונות בכפפות של השוטרת ברעלה. באשנב הביקורת להציג את הדרכון האיראני, לא את הצרפתי. להסתיר את גוש החרדה מתחת לְפיסה של הצעיף. להגיע אל אולם העלייה למטוס בצעדים מדודים. לעלות למטוס בלי לרוץ. בלי לרוץ, שימי לב. להתיישב במטוס. להתפלל שהדלתות ייסגרו מיד, להתפלל שהן ייסגרו לפני שאנשי הביטחון יפרצו פנימה...
    המטוס ממריא. סוף־סוף! ממרומי השמים, המאוזוליאום של האימאם חומייני אינו אלא נקודה בתוך החשֵכה, לפני שהוא נעלם בעננים. על מה את חושבת כשאת בת חורין? על הקווים האפורים האלה שאת יכולה למלא מחדש כאוות נפשך. את אומרת לעצמך שהסיוט נגמר. ששוב תוכלי ללמוד לנשום. האמת היא שרק עכשיו מתחיל הקשה מכול. הקשה מכול הוא לנטוש את איראן ללא־נודע.
    • דלפין מינואי
    • דלפין מינואי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מועדון המכוניות של מצרים
    • אחרי טהראן
    • ילדי הגטו - שמי אדם
    • נדנדת חבלי הכביסה
    • הינשוף העיוור
    • אלף שמשות זוהרות
    • דם הפרחים
    • שקיעת הקולונל
    • מלאכים חסרי בית
    • הנערה מהגן
    • דודי נפוליאון
    • טהראן, רחוב המהפכה