הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אמון- סבא שלי היה יורה בי
    ספר מוגן
     
  • אמון- סבא שלי היה יורה בי
    ג'ניפר טגה, ניקולה זלמייר | תרגום: דפנה עמית
    הקיבוץ המאוחד | ינואר 2015 | עיון | 126 עמ'

    בגיל ארבעה שבועות נמסרה ג'ניפר טֶגֶה על ידי אמה הגרמנייה לטיפולן של נזירות בבית ילדים במינכן. היא הועברה למשפחה אומנת שאימצה אותה בגיל שבע ואז ניתק כליל הקשר שהיה לה עם אמה וסבתה האהובה. עם אביה הניגרי, שממנו ירשה את עורה הכהה, לא היה לה אז כל קשר. בגיל שלושים ושמונה, בעת שיטוט בספרייה המרכזית בהמבורג, נתקלה במקרה בתמונת אמה הביולוגית על גבי ספר שחשף בפניה סוד משפחתי גדול שהוסתר ממנה כל השנים: אַמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב, הוא סבא שלה.
    בספרה אַמוֹן – סבא שלי היה יורה בי מתארת ג'ניפר טֶגֶה את המסע הפנימי האמיץ שהתעקשה לעשות מאז הגילוי. במסעה היא חוקרת את דמותו של אמון גֵּת, הנאצי האכזר, אבל גם את אמה הביולוגית וסבתה, שדמויותיהן נצבעות עכשיו באור חדש המאיר צדדים אפלים בילדותה שלה; היא חוקרת את מה שהודחק והושתק עשרות שנים, לא רק במשפחתה, אלא בחברה הגרמנית כולה; היא חוקרת את הקשר האישי שלה עם חבריה בישראל, צאצאי קורבנות השואה. מתוך השבר הגדול של הגילוי היא בונה מחדש את זהותה, ברגישות ובחוכמה. את כתיבתה האישית מלווה ניקולה זֶלְמַיֶיר בסקירה המשלימה את התמונה המשפחתית וממקמת אותה בהקשר רחב.

    ג'ניפר טֶגֶה, ילידת 1970, בוגרת החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, מתגוררת כיום בהמבורג עם בעלה ושני ילדיה.
    ניקולה זֶלְמַיֶיר, בוגרת אוניברסיטת מינכן, עיתונאית במגזין "שטרן". זכתה בפרסים על כתיבתה העיתונאית, ביניהם פרס העיתונות גרמניה-פולין על מאמרה העוסק בסיפורה של ג'ניפר טגה ששימש בסיס לספר זה.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 38
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
    אני, נכדה של רוצח המונים
    בגרמניה השואה היא סיפור משפחתי.
    (ראול הילברג)
     
    נולדתי ב־29 ביוני 1970, כבִתם של מוניקה גֵּת ואב ניגרי. הייתי בת ארבעה שבועות כשאִמי הביאה אותי למוסד קתולי לילדים. גדלתי בחסותן של נזירות.
    בגיל שלוש הועברתי למשפחה אומנת שאימצה אותי כשמלאו לי שבע. עורי שחור, עורם של הורַי המאמצים ושל שני אחַי המאמצים לבן. כל אחד ראה שלא ייתכן כי אני הבת הביולוגית של הורַי המאמצים, אבל הם הצהירו תמיד שהם אוהבים אותי בדיוק כפי שהם אוהבים את ילדיהם שלהם. הם השתתפו אִתי ועם האחים שלי בקבוצות של ילדים והורים למשחקים, למלאכת יד ולהתעמלות. בילדותי עוד היה לי קשר עם אִמי וסבתי הביולוגיות אבל הוא ניתק מאוחר יותר. בפעם האחרונה שפגשתי את אִמי הייתי בת עשרים ואחת.
    כעת, בגיל שלושים ושמונה, אני מוצאת את הספר הזה. איך זה שמבין מאות אלפי ספרים לקחתי לידי דווקא אותו? האם יש משהו כמו גורל?
    היום התחיל כמו כל יום אחר. בעלי הלך למשרד. אני הבאתי את בנַי לגן הילדים והמשכתי העירה. רציתי לקפוץ לספרייה לזמן קצר. אני באה הנה לעתים קרובות. אני אוהבת את הדממה המרוכזת, את הצעדים השקטים, את רשרוש הדפים, את הגווים הרכונים של הקוראים. במחלקה לספרי פסיכולוגיה חיפשתי מידע על דיכאון. בגובה הירך, בין ספרו של אריך פרום "אמנות האהבה" לבין הספר בעל השם הבנלי "המשבר הוא מקור כוח", עמד הספר בעל הכריכה האדומה. על גבו קראתי: "מתיאס קסלר: אני חייבת לאהוב את אבי, לא?" שם המחבר לא אמר לי דבר, אבל שם הספר עורר עניין. לכן הוצאתי אותו.
    בעלי, גֵּץ שמו, מוצא אותי שוכבת על הספסל לפני הספרייה. הוא מתיישב לידי, מביט בספר, מעלעל בו קצרות. אני לוקחת אותו מידיו במהירות. אני לא רוצה שיקרא בו ראשון. הספר שלי, הוא המפתח לסיפור המשפחתי. המפתח לחיי, המפתח שחיפשתי זמן רב כל־כך.
    כל חיי הייתה לי תחושה שמשהו אצלי לא בסדר: העצבות שלי, הדיכאונות. אבל לא גיליתי מה הוא אותו דבר בסיסי כל־כך שאינו כשורה אצלי.
    גֵּץ לוקח את ידי בידו, אנחנו הולכים למכונית שלו. אני כמעט לא מדברת בנסיעה הביתה. בעלי מתפנה מעבודתו לשארית היום ומטפל בשני הבנים שלנו.
    אני צונחת על המיטה, קוראת וקוראת עד העמוד האחרון. כבר חושך כשאני סוגרת את הספר. אני מתיישבת אל המחשב וחוקרת כל הלילה, קוראת כל מה שאני מוצאת על אמון גת. אני מרגישה כמו במופע זוועות.
    אני קוראת על הגטאות שפינה בפולין, על מעשי הרצח הסדיסטיים שלו, על הכלבים ששיסה בבני אדם. רק עכשיו אני מגלה את היקף הפשעים שביצע אמון גת. הימלר, גבלס, גרינג - הדמויות האלה מופיעות לפנַי מייד. מה בדיוק עשה אמון גת, זאת לא ידעתי. בהדרגה מתבהר לי שהדמות בסרט "רשימת שינדלר" אינה פיקטיבית, היא דמות אמִתית, בשר ודם. הסבא שלי. איש שהרג אנשים בזה אחר זה וגם שמח במעשיו. אני נכדתו של רוצח המונים.
    *

    קולה של ג'ניפר טֶגֶה נמוך וחם, מתנגן בניב של מינכן, "ר" מתגלגלת קלות. פנים חדי תווים, בלי איפור, השיער המקורזל במקור מוחלק לתלתלים ארוכים, הרגליים הרזות, הארוכות, נתונות במכנסיים צמודים. כשהיא נכנסת לחדר, אנשים מטים ראשיהם, עיני הגברים עוקבות אחריה. הליכתה זקופה, מצעדה יציב ונחוש.
    חבריה של ג'ניפר טֶגֶה מתארים אותה כאישה בטוחה בעצמה, סקרנית, תאֵבת הרפתקאות. חברה שלה ללימודים אומרת עליה: "כשהייתה שומעת על ארץ מרתקת הייתה קוראת: את הארץ הזאת אני עוד לא מכירה, אני נוסעת לשם! והיא נסעה למצרים, ללאוס, לווייטנאם ולמוזמביק."
    ואף־על־פי־כן, כשהיא מדברת על סיפור המשפחה שלה ידיה רועדות שוב ושוב והיא בוכה.
    מציאת הספר שסימונו בספרייה Mcm O GOET#KESS היא רגע המפלח את חייה של ג'ניפר טֶגֶה לשניים, מחלק אותם ל־לפני
    ו־אחרי: לפני - בלי הידיעה על מוצאה. אחרי - עם הידיעה אשר לסיפור המשפחתי שלה.
    את הסיפור של סבהּ מכירים כולם: בסרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר" המפקד האכזר של מחנה הריכוז הוא אמון גת, חבר לשתייה ודמות היריב של אוסקר שינדלר, מקבילו: רוצח יהודים מול מציל יהודים. סצנה מהסרט מתקבעת בזיכרון התרבותי: אמון גת עומד על הגזוזטרה של הווילה שלו ויורה באסירים, התעמלות בוקר נוסח גת.
    אמון גת היה אחראי, במעמדו כמפקד מחנה הריכוז פלאשוב בקראקוב, למותם של אלפי אנשים. בשנת 1946 הוא נתלה בקראקוב ואפרו פוזר בנהר הוויסלה. בת הזוג של אמון גת, רות אירֶנֶה, סבתהּ האהובה של ג'ניפר, הכחישה מאוחר יותר את פשעיו. בשנת 1983 היא התאבדה בבליעת כדורי שינה.
    סיפורה הגרמני של ג'ניפר טֶגֶה: הסבא פושע נאצי, הסבתא תומכת. האֵם גדלה בשתיקה הכבדה כעופרת של התקופה שלאחר המלחמה. זוהי אפוא משפחתה. אלה שורשיה, השורשים שחיפשה תמיד בהיותה ילדה מאומצת. והיא, מי היא אם כן?
    *

    על כל מה שעיצב עד אז את חיי אני מציבה כעת סימן שאלה: הקשר הקרוב עם שני אחַי המאמצים, החברויות שלי בישראל, הנישואין שלי, שני בנַי.
    האמנם היו כל חיי שקר? אני מרגישה כאילו התנהלתי תחת שם מזויף, כאילו רימיתי את כולם.
    ועם זאת, אני היא זאת שרומתה: רומיתי אשר לסיפור שלי, לילדותי, לזהותי.
    אינני יודעת עוד למי אני שייכת. למשפחה המאמצת שלי, או למשפחת גת? הבחירה אינה בידי: אני בת למשפחת גת.
    כשהייתי בת שבע, לאחר האימוץ שלי, ויתרתי על השם גת והכול נראה לי קל ופשוט. הכינו מסמך. ההורים המאמצים שלי שאלו אם אני מסכימה להחלפת השם. אמרתי שכן. אחר־כך לא העזתי לשאול עוד על אִמי הביולוגית. רציתי להיות סוף־סוף בת למשפחה רגילה.
    בחיפושַי אחר מידע על אמון גת אני נתקלת באינטרנט בכתבה על משדר בערוץ התרבות "ארטֶה": קולנוען אמריקני תיעד מפגש בין אִמי לבין הלן רוזנצווייג, אסירת מחנה ריכוז לשעבר ונערה משרתת בווילה של סבי. הסרט מוקרן במקרה כבר בערב המחרת בהקרנת בכורה גרמנית בטלוויזיה.

    המקור של רשימת שינדלר; נמצא ב־ 1999 בעליית הגג של בית בהילדסהיים

    תחילה הספר הזה וכעת הסרט - זה יותר מדַי, הכול קורה מהר מדַי.
    בערב אני יושבת עם בעלי לפני הטלוויזיה. אִמי מופיעה מייד בהתחלה. אני רוכנת לפנים, אני רוצה להיטיב לראות: איך היא נראית, איך היא נעה, איך היא מדברת? אני דומה לה? שערה צבוע בצבע בלונד־נחושת, היא נראית יגֵעה. דרך ההתבטאות שלה מוצאת חן בעינַי. בילדותי היא לא הייתה בשבילי אלא אִמי. ילדים לא קולטים אם מישהו פשוט או משכיל. רק כעת אני מבחינה: אִמי אישה חכמה, היא אומרת דברים מעניינים.
    בסרט התיעודי מראים גם סצנת מפתח מ"רשימת שינדלר", שבו מסבירה מהנדסת הבנייה היהודייה למפקד הטרי אמון גת שביתני המחנה אינם מתוכננים כהלכה - ואמון גת, בגילומו של ראלף פינס, פוקד לירות בה למוות. היא עוד מספיקה לומר: "אדוני המפקד, הרי אני רק משתדלת לעשות את מלאכתי כראוי." על כך עונה פינס בתפקיד אמון: "גם אני."
    כעת אני נזכרת שוב בסרט. הסצנה זעזעה אותי משום שהיא מראה בבהירות רבה את מה שכמעט אין להעלות על הדעת: במחנה אין גבולות ואין עכבות, תבונה ואנושיות פסו מן העולם ההוא.
    מה לעשות עם העור הכהה שלי, עם חברַי ברחבי העולם, עם הסבא הזה? האם היה הוא זה שהרס את המשפחה שלי? האם הושלך צִלו קודם על אִמי ולבסוף עלַי? האם ייתכן שלְמת יש עדיין כוח השפעה על החיים? הייתכן שיש קשר בין הדיכאונות שמענים אותי זה זמן רב לבין מוצאי? העובדה שחייתי ולמדתי חמש שנים בישראל - האם הייתה מקרית או שמא יד הגורל בה? האם עלַי לשנות את השיח שלי עם חברַי היהודים, כעת, כשאני יודעת: הסבא שלי רצח את הקרובים שלכם?
    אני חולמת: אני שוחה באגם אפל, המים סמיכים כמו זפת. פתאום צצות לידי גוויות. דמויות דקות כמו ענפים, שלדים כמעט, נטולי כל תו אנושי.
    מדוע לא ראתה אִמי לנכון לספר לי על מוצאי? איך ייתכן שהיא מספרת לאחרים דברים שגם אני הייתי אמורה לדעת? מעולם לא אמרה לי את האמת. אבל אני זקוקה לאמת. משפטו המפורסם של תיאודור ו' אדורנו עולה בדעתי: אין חיים אמִתיים בכחש. בזמנו כוונתו הייתה שונה, אבל כעת הוא נראה לי מתאים להפליא לחיים שלי.
    הקשר בינינו היה קשה, הפגישות ספורדיות - ואף־על־פי־כן, היא אִמי. בספר על מוניקה גת מצוינת גם שנת 1970, שנת הולדתי. אותי אין אִמי מזכירה ולו במילה. דממת מוות.
    אני מביטה שוב ושוב בתצלום שבספר: היא נראית כמו שאני זוכרת אותה כשהייתי בגן ילדים. עמוק בקִרבי נפתחת מגֵרה אחר מגֵרה: כל הילדות שלי צפה ועולה, מה שהרגשתי בזמן שהייתי במוסד - ייאוש, בדידות.
     שוב אני חסרת אונים כמו ילדה קטנה, מאוכזבת, ואיני מסוגלת עוד לנהל את חיי.
    אני רוצה לישון, רק לישון, לעתים קרובות אני נשארת במיטה עד הצהריים. הכול קשה לי מדַי: קשה לי לקום, קשה לי לדבר. אפילו צחצוח השיניים הוא לי עול. המשיבון מופעל, אני לא מסוגלת להחזיר טלפונים לאיש. חדלתי לפגוש חברים, אני דוחה הזמנות. על מה יש לי לפטפט? על מה אוכל לצחוק? את בני משפחתי אני רואה כעת כמו מבעד לשמשת זכוכית עבה: איך אסביר להם? הרי אני עצמי לא מבינה מה קורה לי.
    פתאום אני לא יכולה לסבול שמישהו שותה בירה לידי. הריח כשלעצמו מעורר בי קבס; הוא מזכיר לי את בעלה הראשון של אִמי. בדרך כלל היה שיכור, בשיכרונו נהג להכות את אִמי.
    בשבועיים הבאים כמעט איני יוצאת מן הבית. לפעמים אני מצליחה ללבוש ג'ינס ולא מכנסי טריינינג, אבל מייד אחר־כך תוקפת אותי שוב אותה עייפות ואני תוהה: בשביל מה התקלחתי והתלבשתי, הרי אינני יוצאת מן הבית.
    בעלי דואג כמיטב יכולתו לילדים, עושה קנייה גדולה בסוף השבוע, ממלא את המקפיא, מבשל. אני לא רוצה להושיב כך סתם את הילדים לפנֵי הטלוויזיה אחר הצהריים, לא רוצה להרגיש שאני אימא רעה. במקום זה אני מזמינה באינטרנט מערכת של קוביות לגו - הן מעסיקות את הילדים שלי שעות אחדות, ואני יכולה לנוח.
    ואז אני מנסה שוב לצאת, לדאוג למשפחה שלי. אבל אפילו הדברים הפשוטים אינם עולים יפה. במרכז הקניות, האנשים הרבים מעצבנים אותי. אני עומדת אובדת עצות לפני סוגי הקפה השונים. ואולי הרבה יותר דחוף ללכת לדואר? אלא ששם התור ארוך. אני חוזרת מהר לסופרמרקט, אל מדף הקפה. בעצם אני רוצה לקנות גם חלב ולחם, אבל הרבה יותר חשובה ארוחת הצהריים, איפה אשיג כעת במהירות ארוחת צהריים? נעשה מאוחר, אני צריכה ללכת להביא את הילדים מן הגן. המתח גובר. ראשי הוא הכלא שלי. שוב לא הספקתי כלום.
    לי עצמי לא הייתה אימא של ממש; רציתי לתת לילדַי מה שלא היה לי. וכעת אני עוזבת אותם לנפשם. אני מורחת להם פרוסות לחם, מחממת להם תבשיל קפוא. דברים פשוטים, מעשיים. לא יותר. בני הבכור קלאודיוס מחפש את קִרבתי. הוא מתרפק עלַי בערב ומדבר אלַי, מהר, בלי נקודות ופסיקים, כדי שלא תהיה הפסקה שתאפשר לי להסיט את תשומת לבי. אני מנסה להתרכז במה שהוא אומר ולא מצליחה. אני מהנהנת מדֵי פעם, רוצה שיחשוב שאני מקשיבה. מה שבאמת הייתי רוצה זה לכסות את ראשי בשמיכה.
    מדוע לא נפל בחלקי לגלות שאני הנכדה של לוֹרְיוֹ?*
    [*   Loriot - כינויו של ויקו פון בולוב (2011-1923), שחקן הומוריסט וסטיריקן אהוב בגרמניה.]
    *

    כל אדם שהוא קרוב משפחה של יוזף גבלס, היינריך הימלר, הרמן גרינג או אמון גת שכזה, אין לו ברֵרה אלא להתעמת עם סיפור המשפחה שלו. אבל מה על כל האחרים, כל התומכים והשותפים לפשע הרבים, חסרי השם?
     במחקר שלו, "סבא לא היה נאצי", הגיע הפסיכולוג החברתי האראלד ולצר למסקנה: דור הנכדים, כיום בני שלושים עד חמישים, יודע את העובדות ההיסטוריות של השואה, הוא דוחה את האידיאולוגיה הנאצית בנחרצות רבה אף יותר מזו של הדור שקדם לו, אבל הוא מישיר מבטו רק אל הפוליטי ולא אל הפרטי: דווקא הנכדים הם שמייפים את התפקיד שמילאו אבותיהם; שני שלישים של הנשאלים אפילו מציגים אותם כגיבורי ההתנגדות או כקָרבנות של המשטר הנאצי.
    מה באמת עשה הסבא - רבים אינם יודעים. השואה בשבילם היא חלק מן הלימודים בבית הספר, סיפור קָרבנוּת שמקבל אופי טקסי בקולנוע ובטלוויזיה - אבל איננו הסיפור של המשפחות שלהם עצמם, סיפורם האישי. כל־כך הרבה סבים תמימים, כל־כך הרבה סודות משפחה מודחקים. ובקרוב, כשעדי הראייה האחרונים ימותו, יהיה מאוחר מדַי, הנכדים לא יוכלו עוד לברר מה היה.
    *

    כילדה הבטתי במראה וראיתי מייד שאני שונה: ראיתי שעורי כהה, ראיתי ששערי מקורזל. כל הילדים סביבי היו בלונדינים, כך גם הורַי המאמצים ושני אחַי, ילדיהם. אני, לעומת זאת, הייתי ילדה גבוהה בעלת רגליים דקות ושיער שחור. אז, בשנות השבעים, הייתי הילדה השחורה היחידה בוואלדטרוּדֶרינג, אותה שכונה רגועה, ירוקה, במינכן, שבה גרתי עם משפחתי המאמצת. הילדים בכיתה שרו "עשרה כושים קטנים". קיוויתי שאף אחד לא יפנה את ראשו אלַי. שאף אחד לא יראה שאני לא באמת אחת מהם.
    יום אחרי הביקור בספרייה אני מביטה שוב במראה, הפעם אני מחפשת דמיון. אני מרגישה נורא להיות אחת מהם, מבני משפחת גת: הקווים בין האף לפה - כמו אלה של אִמי וסבי. לרגע אני חושבת: את הקמטים האלה אני חייבת להעלים, להוריד בקרני לייזר, להסיר בסכין!
    אני גבוהה כמו אִמי, כמו סבי. אחרי המלחמה, כשעמדו לתלות את אמון גת, נאלץ התליין לקצר פעמיים את החבל - הוא שגה בהערכת קומתו של גת.
    יש קטע של הסרטה היסטורית שבו רואים את הוצאתו להורג של סבי. היה צריך לתעד גם שהוא אכן מת. רק בניסיון השלישי הוא אכן תלוי סוף־סוף, שבור־מפרקת. כשאני מביטה בסצנה, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

    אמון גת, 1945, אחרי מעצרו בידי האמריקנים

    סבי היה פסיכופת, סדיסט. הוא מגלם כל מה שמאוס בעינַי: איזה מין אדם הוא זה הנהנה לענות ולהרוג אנשים בצורה הכי יצירתית שיש? בכל החקירות שאני עושה אני לא מוצאת הסבר מדוע היה לאדם כזה. כילד הוא נראה רגיל לגמרי.
    העניין הזה עם הדם: מה הוא הוריש לי? האם יש זכר למזגו החם אצלי ואצל ילדַי? בספר על אִמי כתוב שהיא הייתה במחלקה הפסיכיאטרית. מצוין גם שסבתי החזיקה גלולות ורודות קטנות שנקראות "אומקה" (Omca) בארון חדר האמבטיה. אני מגלה שזו תרופה המשמשת נגד דיכאונות, חרדות, והזיות.
    אני כבר לא בוטחת בעצמי: האם גם אני הולכת ומשתגעת? ואולי אני כבר משוגעת? חלומות איומים מעירים אותי בלילה. בחלומי אני במחלקה הפסיכיאטרית, בורחת בפרוזדורים, קופצת דרך החלון החוצה אל החצר ובסופו של דבר מצליחה להימלט.
    אני קובעת פגישה עם הפסיכותרפיסטית שטיפלה בי בעבר בשל הדיכאונות שלי, כשעוד הייתי במינכן, ונוסעת אליה, לבוואריה.
    נותר לי זמן עד לפגישה. אני נוסעת לרובע האזֶנְבֶּרְגְל, שכונה ענייה. כאן גרה בזמנו אִמי הביולוגית. לפעמים לקחה אותי אליה בסופי השבוע. השכונה נראית כמו אז, רק חזיתות הבתים צבעוניות יותר. כתמים בצבע אפור־בז' כוסו בצהוב ובכתום. כביסה מתייבשת על המרפסות, על כר הדשא מפוזרת אשפה. אני עומדת לפני הבית שבו גרה אִמי בדירה שכורה. מישהו בא ופותח לי את הדלת. אני עולה במדרגות, מנסה להיזכר באיזו קומה גרה, בטח בקומה השנייה. אני חשה במועקה מוּכּרת. מעולם לא חשתי נוח כאן.
    אחר־כך אני נוסעת ברכבת התחתית הלאה, לשוואבִּינְג, הולכת ביוזֶפספלאץ עם הכנסייה היפה, הישנה, לשווינדשטרסה. בבניין ישן עם עץ ערמון בחצר האחורית נמצאת הדירה לשעבר של סבתי. דלת הבניין פתוחה, אני עולה במדרגות העץ עד למעלה. סבתי הייתה האדם הראשון שהעניק לי נחמה וביטחון, אבל הספר על משפחתי שלל ממני את היחס החיובי שחשתי כלפיה. מי הייתה האישה שחייתה במשך שנה וחצי לצד סבי בווילה בשטח מחנה ריכוז פלאשוב?
    קבעתי פגישה גם במשרד לענייני נוער. הפקידה נחמדה מאוד ומשתדלת לעזור לי. מותר לי לעיין רק בחלקים מסוימים בתיקים. אני שואלת אותה אם כתוב במקום כלשהו שהיו לי בילדותי הפרעות נפשיות.
    הרי אינני יודעת מה שיודעים ללא ספק אחרים: כשרופא שאל אותי אילו מחלות יש במשפחתי, לא יכולתי לענות לו. אני לא יודעת גם אם מצצתי מוצץ בינקותי, אילו שירים אהבתי לזמזם ואיזה בעל חיים־צעצוע היה הצעצוע הרך הראשון שלי. לא הייתה לי אימא שידעה לומר לי את הדברים האלה.
    לא, אומרת הפקידה במשרד הנוער, בתיקים לא כתוב דבר על התנהגות חריגה. הייתי ילדה נורמלית, עליזה.     
    אני מספיקה להגיע בזמן אל הפסיכותרפיסטית שלי בעבר. אני מבקשת שתגיד לי מה הייתה אז האבחנה שלה - האמנם הייתי באמת רק דיכאונית או שמא היו לי הפרעות קשות יותר? האם היא מתרשמת כעת שדעתי צלולה? היא מרגיעה אותי: היא אִבחנה אצלי רק דיכאון ולא שום דבר אחר, אבל היא מודה שאין בכוחה להתמודד עם מצבי כעת ושולחת אותי לעמית שלה במינכן, פטר ברינדֶל שמו.
    *

    הפסיכואנליטיקאי פטר ברינדל זוכר היטב את ג'ניפר טֶגֶה: "הגיעה אישה גבוהת קומה, יפה, בטוחה בעצמה, שהציגה שאלות ממוקדות לגמרי: מה אני עושה עם הסיפור שלי?" ברינדל, גבר מבוגר בחליפה שחורה וזקן אפור מלא, כבר טיפל בקליניקה שלו בדירה ישנה במינכן באי אלו נכדים של פושעים נאציים. הוא אומר: "אלימות וקשיחות מותירות אותות עמוקים בדורות הבאים, אבל הגורמים לחולי הם לא הפשעים עצמם אלא השתקתם. קשר השתיקה האומלל הזה בקרב משפחות הפושעים נמשך לעתים כמה דורות."
    אשמה אי־אפשר להוריש, אבל רגשי אשמה אפשר גם אפשר. ילדי הפושעים מעבירים שלא מדעת פחדים, בושה ורגשי אשמה לילדיהם, כך ברינדל. דבר זה חל בגרמניה על משפחות רבות משחושבים.
    המקרה של ג'ניפר טֶגֶה מיוחד כי היא עברה טראומה כפולה, אומר ברינדל: "האימוץ, ומאוחר יותר גילוי סיפור המשפחה."
    פטר ברינדל מוסיף: "נורא מה שעבר על גברת טֶגֶה. עצם הבאתה לאוויר העולם הייתה הרי פרובוקציה. האֵם, מוניקה גת, הרתה לגבר ניגרי. במינכן של תחילת שנות השבעים זה לא היה דבר מובן מאליו כלל וכלל. שבתו של מפקד מחנה ריכוז תנהג כך, מי היה מעלה דבר כזה על דעתו."
    לעתים קרובות - מספר פטר ברינדל - באו אליו ילדים של נאצים בשל בעיות אחרות לגמרי בתחילה: דיכאון, עקרות, הפרעות אכילה או פחדים מכישלון מקצועי. פטר ברינדל עודד אותם לחקור ביסודיות את עברם ולמוטט את מגדל השקרים המוּכּר: "אחר־כך תוכל/י לחיות את החיים שלך, את החיים האמִתיים שלך."
    *

    מר ברינדל מפנה אותי למכון לפסיכיאטריה בשירותים הרפואיים של האוניברסיטה בהמבורג, אבל אני לא מצליחה להגיע אל המומחה שעליו הוא ממליץ לי. ייאושי גובר עם כל יום של ציפייה. אני יודעת שאני זקוקה לעזרה מקצועית ושכל האחרים לא מסוגלים להתמודד עם אתגר כמוני. מדֵי פעם אני מתפרצת וצועקת על גֵּץ או על הילדים. אני לא מצליחה להתעשת, לא מצליחה לשלוט בעצמי.
    בוקר אחד, כשאני מתחילה לבכות כבר כשאני קמה, בנַי שואלים אותי: "מה קרה, אימא?" - "שום דבר," אני מתייפחת ונוסעת למשרד הקבלה למקרי חירום של המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים האוניברסיטאי בהמבורג. הרופא התורן רושם לי תרופה נגד דיכאון. אני לוקחת אותה עוד באותו יום.
    בשבועות שלאחר מכן אני חוזרת, כלפי חוץ, למצב נורמלי. אז מגיע סוף־סוף מועד הפגישה שלי עם הפסיכותרפיסט המומלץ. הוא מחכה לי בחדר פרופסורים שקט. הוא מבחין במצוקה הפנימית שלי. כשאני מספרת לו את סיפורי, הוא בוכה אִתי. אני מרגישה שאני בידיים טובות. המטפל שלי לא יבכה שוב, אבל הוא ילווה אותי בדרכי בחודשים הבאים.
    אני חוזרת לרוץ. מאז ומעולם אהבתי להיות לבד. לנסוע לבד, לרוץ לבד. יש קטע ביער בהמבורג שאני אוהבת מאוד. אני מתחילה ביער המוצל, ממשיכה ורצה בשדות, עוברת שדות מרעה של סוסים. אחר־כך בשכונה של בתים בעלי גינות קטנות ובהן גמדי גן בין ערוגות פרחים. יש משהו נוגע ללב בעולם הזה, השלם, עולם שמשדר בריאות. אחר־כך ראשי משתחרר.
    הורַי המאמצים עדיין לא יודעים דבר. בחג המולד אגיד להם סוף־סוף. אנחנו נפגשים במינכן, בבית הורַי המאמצים. מתנת החג שלי: אני נותנת לכל אחד עותק של הספר על אִמי ואת הביוגרפיה היחידה שנכתבה על אמון גת, כרך עב כרס שנכתב בידי היסטוריון וינאי.
    הורַי המאמצים אינגה וגרהארד - אני כבר לא יכולה לקרוא להם אימא ואבא - מופתעים ומזועזעים. בתחילה, מייד לאחר שהספר נפל לידַי, חשדתי שידעו הכול על משפחתי הביולוגית ולא סיפרו כי רצו לגונן עלַי. חשדתי שגם הם רימו אותי, אך עד מהרה התברר לי: הם לא היו מסתירים ממני משהו מהותי כל־כך. התגובה שלהם כעת מלמדת שצדקתי: גם הם לא ידעו דבר.
    הורַי המאמצים התקשו תמיד לדבר על רגשות. גם כעת הם נמלטים לפרטים אקדמיים: בביוגרפיה על אמון גת חסרות הערות שוליים, מעיר אבי המאמץ. הוא שואל: מספר המתים דומה לזה המופיע במקורות אחרים? החיים שלי יורדים מן הפסים והורַי המאמצים מדברים על הערות שוליים! אחַי מתיאס ומנואל, לעומת זאת, מבינים מייד מה משמעות הספר בשבילי.
    *

    אינגה זיבֶּר, אִמהּ המאמצת של ג'ניפר טֶגֶה, עדיין רואה לנגד עיניה את ג'ניפר יושבת על הספה באותו ליל חג מולד ומחפשת את המילים המתאימות: "ג'ני הודיעה שיש משהו חשוב שאנחנו צריכים לדבר עליו. בהתחלה לא אמרה דבר, רק הביטה בנו ופתאום עלו דמעות בעיניה. שיערתי שקרה משהו רע." כששמעה אינגה זיבר את כל הסיפור, לא ידעה תחילה איך לנהוג: "הסיפור היה כמו רעידת אדמה מתחת לרגליים שלי ושל בעלי."
     מתיאס, אחיה המאמץ של ג'ניפר טֶגֶה, לא מצליח להירדם באותו ליל חג מולד: "גורלה של ג'ני טרד את מנוחתי. הספר פתח בפנֵי ג'ני עולם אחר. החלק האחר שלה. היא ראתה מנין באה. היא עסקה רבות בסבא שלה, אבל עוד יותר העסיקו אותה הנשים במשפחתה, סבתהּ ואִמהּ."
    ג'ניפר ראתה את עצמה לפתע פחות כבתם של הוריה המאמצים ויותר כחלק ממשפחתה הביולוגית. הדבר פגע מאוד בהוריה המאמצים, לפי דעתו של מתיאס.
    הוא עצמו היה מודאג מאוד בנוגע לאחותו: "היא הייתה במצוקה גדולה, מובסת כמו שלא ראיתיה מעולם. ומן הראוי לציין שלרוב ראיתי בה אדם חזק. היא הייתה האמיצה מבין שלושתנו; זו שתמיד העזה."
    *

    בחודשים הבאים היה אחי מתיאס לבן השיח הקרוב ביותר שלי, לצד בעלי. הוא חוקר ומוצא עוד ועוד פרטים על משפחת גת.
    החברות הישראליות שלי נועה וענת שולחות לי מיילים: "איפה את מתחבאת, ג'ני? למה לא שומעים ממך?" אני לא עונה. חסרים לי הכוח וגם מילים. אני לא רוצה להכאיב לחברות שלי. אני לא זוכרת בדיוק איפה איבדו קרובים בשואה. אני צריכה לשאול אותן. ומה אם יאמרו: "במחנה הריכוז פלאשוב?"
    הקָרבנות של אמון גת - זה העניין, הם לא מופשטים בשבילי, הם לא המון אלמוני. כשאני חושבת עליהם אני רואה את פניהם של האנשים הזקנים שפגשתי בתקופת לימודַי בישראל במכון גתה: ניצולי שואה, שרוצים לדבר ולשמוע שוב גרמנית, שפת מולדתם הישנה. לאחדים היו קשיי ראייה ואני קראתי באוזניהם קטעי עיתונות ורומנים. על אמות ידיהם ראיתי את המספרים שקועקעו עליהן במחנות. הייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו לא בסדר בהשתייכותי לאומה הגרמנית, השתייכות שתובעת ממני התנצלות. אבל עורי הכהה שימש לי הסוואה טובה. אף אחד לא חשב שאני גרמנייה.
    איך היו האנשים הזקנים האלה מתייחסים אלַי אילו ידעו שאני הנכדה של אמון גת? אולי לא היו רוצים כל קשר אִתי. אולי היו רואים אותו בי.
    בעלי אומר לי: בררי את הכתובת של אמך, עמתי אותה עם הזעם שלך, עם השאלות שלך וספרי כבר לחברים שלך בישראל מה קרה.
    עוד לא, אני עונה. אני רוצה לחשוב. ואני צריכה עוד לבקר בקברים. בקראקוב.

    • ג'ניפר טגה
    • ג'ניפר טגה
     
    • ניקולה זלמייר
    • ניקולה זלמייר

      ניקולה זֶלְמַיֶיר, בוגרת אוניברסיטת מינכן, עיתונאית במגזין "שטרן". זכתה בפרסים על כתיבתה העיתונאית, ביניהם פרס העיתונות גרמניה-פולין על מאמרה העוסק בסיפורה של ג'ניפר טגה ששימש בסיס לספר "אמון - סבא שלי היה יורה בי".

     
    מור אלזון
    |
    ynet
    |
    01/01/01
     
  • המלצות נוספות
    • הזריחה
    • בית יעקוביאן
    • אי־סבירות האהבה
    • פאדרה פדרונה אבי, אדוני
    • קיצור תולדות יהוה
    • על הדבש ועל העוקץ - נעמי שמר סיפור חיים
    • במזל סרטן
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה