אלן טיורינג: האניגמה

גאוות יחידה
 

כשהתחלתי במחקריי, הֶהֱנַתְנִי כל כך הפסיעה הראשונה -
עובדת ההכרה כשלעצמה, צורות הללו, כח-התנועה זה,
הרמש הפחות שבפחותים או בעל-החיים, החושים,
מאור-העינים, האהבה -
הפסיעה הראשונה, אני אומר, יֵרְאַתְנִי יִראת-הרוממות והֶהֱנַתְנִי כל כך,
שכמעט לא זזתי ממקומי וכמעט לא רציתי לזוז משם ואילך,
אלא להתעכב ולהשתהות כל הימים כדי לשורר זאת בשירי-התפעלות.*
[* ויטמן,  "כשהתחלתי במחקריי" , עלי עשב עמ' 24.]
אלן טְיוּרינג היה בן לאימפריה הבריטית, וככזה היה מוצאו החברתי נעוץ בקו הגבול שבין מעמד האצולה בעלת הקרקעות למעמד הסוחרים. בין אבות אבותיו היו גם חיילים ואנשי כנסייה - ג'נטלמנים, אבל לא מן הסוג השוקט על שמריו. רבים מהם העפילו בסולם המעמדי עם התפשטות האינטרסים הבריטיים ברחבי העולם.
שורשי אילן היוחסין של בני טיורינג (Turing) נטועים במאה הארבע-עשרה במשפחת טוּרין (Turin) מן הכפר פוֹבֶרַן שבחבל אברדינשייר בסקוטלנד. אחדים מבני המשפחה החזיקו בתואר בארונט, שנוצר בשנת 1638 לערך עבור ג'ון טיורינג, אשר עזב את סקוטלנד ועבר לאנגליה. המוטו של בני טיורינג היה Audentes Fortuna Juvat (הגורל מאיר פנים לנועזים), אבל גם אם אכן היו נועזים, הגורל לא ממש האיר להם פנים. סר ג'ון טיורינג תמך בצד שהפסיד במלחמת האזרחים האנגלית, ואילו פוברן חרב בפשיטת הקובננטרים. לאחר שבתקופת הרסטורציה נמנע מהם פיצוי שקעו בני טיורינג באלמוניות במהלך המאה השמונה-עשרה, כמתואר בדברי ימי המשפחה, Lay of the Turings:[1]
 
וולטר, ג'יימס וג'ון ידעו
לא כיבודי כתרים ריקים
אלא חיים רוגעים, שלווים -
חיים מוארים באור קדוּשה
אור הדת הטהורה!
שוקטים חלפו בסך הימים;
ונם לו כבוד הפוברנים,
עד ביקש סר רוברט הטוב
שוב תהילת עולם לרוב:
מגדלי טירת באנף מהדהדים
בהכנסת אורחים
וחברי טיורינג מתאספים סביבו
לחגוג את חידוש שושלתו!
 
ב-1792 הביא עמו סר רוברט טיורינג הון מהודו וחידש את התואר. אולם הוא וְיתר נכבדי המשפחה מתו מבלי להותיר אחריהם יורשים זכרים, וענפים עיקריים במשפחה נגדעו. כך שב-1911 נותרו בעולם רק שלושה אשכולות קטנים של בני טיורינג. תואר האצולה היה בידי הבארונט השמיני בן ה-84, שהיה הקונסול הבריטי ברוטרדם. היה לו אח, שהוא וצאצאיו נמנו עם הענף ההולנדי של משפחת טיורינג. הענף הזוטר היה צאצאי דודנם, ג'ון רוברט טיורינג, שהיה סבו של אלן.
ג'ון רוברט טיורינג קיבל תואר במתמטיקה מטריניטי קולג' שבקיימברידג' ב-1848, והגיע למקום ה-11 בין חבריו, אבל הוא זנח את המתמטיקה לטובת הסמכה לכמורה ותפקיד של כוהן דת בקיימברידג'. ב-1861 נשא לאישה את פאני בויד (Fanny Boyd) בת התשע-עשרה ועזב אִתה את קיימברידג'. הם השתקעו בנוטינגהאמשייר והולידו עשרה ילדים. שניים מהם מתו בינקותם והנותרים, ארבע בנות וארבעה בנים, חונכו במשטר של עוני מכובד, והמשפחה התפרנסה מקצבתו של כומר. זמן קצר לאחר שנולד בן הזקונים שלו לקה ג'ון רוברט בשבץ ועזב את משֹרתו. הוא מת ב-1883.
אלמנתו הייתה רתוקה למיטתה, ועל כן נפל עול המשפחה על כתפיה של האחות הבכורה, ג'ין (Jean), שמשלה בה ביד ברזל. המשפחה עברה לבדפורד בזכות בית הספר היסודי שם, ובו התחנכו שני הבנים הגדולים. ג'ין פתחה בית ספר משלה, ושתיים מן האחיות האחרות עבדו כמורות במקומות אחרים, ובסך הכול הקריבו את עצמן למען קידומם של הבנים. הבן הבכור, ארתור (Arthur), היה טיורינג נוסף שהגורל לא האיר לו פנים: הוא היה קצין בצבא האימפריה בהודו, אבל נורה מן המארב בגבול הצפון-מערבי ב-1899. הבן השלישי, הארווי [2] (Harvey), היגר לקנדה ועסק בהנדסה, אם כי במלחמת העולם הראשונה חזר לאנגליה ואז פנה לעיתונות מן הסוג המתורבת, היה לעורך כתב העת "סלמון וטרוטה" (Salmon and Trout Magazine) ולעורך הדיג של "השדה" (The Field). הבן הרביעי אליק (Alick) היה לפרקליט. מבין הבנות הייתה ג'ין היחידה שנישאה: בעלה היה סר הרברט טרסטרם אִיב (Herbert Trustram Eve), סוכן מקרקעין מבֶּדפורד שהפך להיות מודד הקרקעות הראשון במעלה בתקופתו. ליידי איב מטילת האימה, הרי היא ג'ין דודתו של אלן, הייתה לכוח המניע של ועדת הגנים במועצת מחוז לונדון. מתוך שלוש האחיות הרווקות, סיביל (Sybil) טובת הלב הצטרפה למסדר הדיאקוניסות ויצאה להביא את בשורת הנצרות לנתיני הראג' קשי העורף. ובאופן ההולם כל כך את הסיפור הוויקטוריאני, סבתו של אלן, פאני טיורינג, גוועה משחפת ב-1902.
ג'וליוס מתיסון טיורינג (Julius Mathison Turing), אביו של אלן, היה הבן השני ונולד ב-9 בנובמבר 1873. הוא לא ניחן ביכולתו המתמטית של אביו, אבל היה תלמיד מוכשר לספרות ולהיסטוריה וקיבל מלגה לקורפוס כריסטי קולג' שבאוקספורד, שם סיים את לימודיו לתואר ראשון ב-1894. הוא לא שכח ולו לרגע את החסכנות שנכפתה עליו כשהיה ילד, וסירב לשלם את שלוש הגינאות "המגוחכות" שנדרשו להמרת התואר הראשון לתואר שני. הוא גדל להיות איש צעיר שהוא מופת להצלחה, אולם מעולם לא דיבר על ייסורי ילדותו כיוון שהיה גאה מכדי להתאונן על מה שזנח מאחור בטפסו בסולם המעמדות. הוא הגיש מועמדות לשירות המדינה בהודו, שברפורמה הליברלית הגדולה של 1853 פתח את דלתותיו לכניסה באמצעות בחינה תחרותית, ונהנה ממוניטין שעלה אפילו על זה של משרד החוץ. הוא הגיע למקום השביעי מבין 154 בבחינה הפתוחה של אוגוסט 1895.[3] לימודי הענפים השונים של החוק ההודי, השפה הטאמילית וההיסטוריה של הודו הבריטית זיכו אותו פעם נוספת במקום השביעי בבחינה הסופית של שירות המדינה בהודו ב-1896.
הוא הוצב במִנהל של נשיאות מדראס, שכללה את מרבית חלקה הדרומי של הודו, והתייצב לתפקיד ב-7 בדצמבר 1896, הבכיר מבין שבעה מגויסים חדשים למחוז זה. הודו הבריטית השתנתה מאז עזב אותה סר רוברט ב-1792. הגורל לא האיר עוד פנים לנועזים; הגורל המתין לאיש שירות המדינה שיהיה מסוגל לשאת את האקלים ההודי במשך ארבעים שנה. וגם אם (כפי שניסח את הדברים סופר בן זמנו) הפקיד המחוזי "שמח על כל הזדמנות לפתח יחסים עם הילידים", אז בזכות הרפורמות הוויקטוריאניות "הבריתות המפוקפקות אשר סייעו בימים עברו לבני ארצנו ללמוד את השפות המקומיות" כבר "לא היו מקובלות על המוסר והחברה". האימפריה הייתה עתה מכובדת.
בעזרת הלוואה של 100 ליש"ט מידיד משפחה הוא קנה לעצמו סוס פוני, אוכף ורתמה ונשלח לפנים הארץ. במשך עשר שנים שירת במחוזות בלרי, קורנול וּויזיגפטם כגובה מִשְנֶה וכשופט שלום. הוא רכב שם מכפר לכפר, דיווח על חקלאות, על תברואה, על השקייה, על חיסונים ועל ביקורת חשבונות, ופיקח על המנהל הילידי. הוא הוסיף לרפרטואר שלו את השפה טלוגו וב-1906 התמנה לגובה המשנה הראשי. באפריל 1907 חזר לראשונה לאנגליה. היה זה השלב המסורתי שבו הצעיר המתקדם בעולם מחפש לו רעיה, אחרי עשור שבו עמל בבדידות. בנסיעה הביתה הוא פגש את אתל סטוני (Ethel Stoney).
אמו של אלן[4] נולדה לשושלת של בוני אימפריה, צאצאית של איש יורקשייר בשם תומס סטוני (Thomas Stoney) (1726-1675) שבצעירותו, לאחר המהפכה של 1688, רכש אדמות במושבה הוותיקה ביותר של אנגליה והיה לאחד מבעלי האדמות הפרוטסטנטים באירלנד הקתולית. אחוזותיו בטיפררי עברו מדור לדור אל בן-נינו תומס ג'ורג' סטוני (Thomas George Stoney) (1886-1808), שהוליד חמישה בנים, הבכור שבהם ירש את האדמות והשאר התפזרו לחלקים שונים של האימפריה המתרחבת. הבן השלישי היה מהנדס הידראוליקה שתכנן סכרים בתמזה, בתעלת הספנות של מנצ'סטר ובנילוס, החמישי היגר לניו זילנד, והרביעי, אדוארד וולר סטוני (1931-1844) (Edward Waller Stoney), סבו של אלן מצד אמו, נסע להודו כמהנדס. בהודו הוא צבר הון ניכר, והיה למהנדס הראשי של חברת הרכבות של מדראס ודרום מהרטה, אחראי לבניית גשר טנגבודרה ולהמצאת גלגל הפונקה השקט שנרשם כפטנט על שמו (Stoney's Patent Silent Punkah-Wheel).
אדוארד סטוני היה איש קשה עורף וזעוף, והוא נשא לאישה את שרה קרופורד (Sarah Crawford), גם היא בת למשפחה אנגלית-אירית. נולדו להם שני בנים ושתי בנות. מביניהם, ריצ'רד (Richard) הלך בדרכי אביו והיה למהנדס בהודו, אדוארד קרופורד (Edward Crawford) היה לרב סרן בחיל הרפואה של הצבא המלכותי ואוולין (Evelyn) נישאה לרב סרן קירוואן (Kirwan) האנגלי-אירי מן הצבא הבריטי בהודו. אמו של אלן, אתל שרה סטוני, נולדה בפודנור שבמדראס ב-18 בנובמבר 1881.
משפחת סטוני אמנם לא נעדרה אמצעים, אבל ילדותה של אתל הייתה קודרת ממש כמו זאת של ג'וליוס טיורינג. כל ארבעת ילדי סטוני נשלחו להתחנך באירלנד. הייתה זאת תבנית מוכרת בהודו הבריטית, שבה נכפו על ילדים חיים נטולי אהבה למען האימפריה. ארבעת הילדים נכפו הר כגיגית על דודם ויליאם קרופורד (William Crawford), מנהל בנק במחוז קלייר, שהיו לו שני ילדים משלו מנישואים ראשונים וארבעה מנישואים שניים. ביתו לא היה מעוז של חיבה או של תשומת לב. ב-1891 עברה משפחת קרופורד לדבלין, שם נסעה אתל מדי יום ביומו לבית הספר בקרונית סוסים, ונאלצה להסתפק בשלושה פני בלבד לארוחת הצהריים. כשהייתה בת שבע-עשרה העבירו אותה לקולג' צ'לטנהאם לגבירות כדי "שתיפטר מהמבטא האירי", שם היה עליה לסבול את התנהגותן של העלמה ביל והעלמה באס, וכן להיות קורבן למסכת השפלות, בהיותה תוצר אירי של מסילת הרכבת והבנק, בקרב בנות למעמד הגבוה הבריטי. מכיוון ששביב חלום על תרבות וחירות עוד נותר בלבה של אתל סטוני, היא נשלחה לבקשתה לשישה חודשים ללמוד מוזיקה ואמנות בסורבון. בחוויה הקצרה הזאת פגמה התגלית שלה כי הסנוביות והשמרנות הקטנונית של הצרפתים אינן פחותות מאלה של הבריטים. כך שכאשר חזרה ב-1900 עם אחותה הגדולה אווי (Evie) לביתם המהודר של הוריה בקוּנוּר, הייתה זו חזרה להודו שאמנם ייצגה עבורה קץ למחסור היומיומי, אבל חרטה בה את הידיעה שעולם שלם של ידע נשלל ממנה לעד.
במשך שבע שנים ניהלו אתל ואווי חיי גבירות צעירות בקונור - הן נסעו בכרכרות להשאיר כרטיסי ביקור אצל מכרים, ציירו בצבעי מים, הופיעו בהצגות חובבים והשתתפו בסעודות רשמיות ובנשפים בסגנון המפואר והמחניק של התקופה. פעם אחת לקח אביה את המשפחה לחופשה בקשמיר, שם ניצתה אהבה בינה לבין רופא מיסיונר. אבל הזיווג נאסר, שכן למיסיונר לא היה כסף. החובה ניצחה את האהבה, ואתל נשארה בשוק הנישואים. זו הייתה התפאורה לפגישתם של ג'וליוס טיורינג ואתל סטוני באביב 1907 על סיפון האנייה המפליגה הביתה.
הם הפליגו באוקיינוס השקט, והרומן לִבלב עוד בטרם הגיעו ליפן. שם הזמין אותה ג'וליוס לארוחת ערב והורה למלצר היפני בשובבות: "תמשיך להגיש לנו בירה עד שאומר לך להפסיק." הוא אמנם נהג להסתפק במועט, אבל ידע מתי להיות פזרן. הוא ביקש את ידה של אתל מאדוארד סטוני באופן רשמי, והפעם, כיוון שהיה צעיר גאה ומרשים, איש שירות המדינה בהודו "בעל זכות משמיים", הוא נחל הצלחה. אולם סיפור הבירה לא הרשים את חותנו לעתיד, שהזהיר את אתל מפני האפשרות שהיא מתחתנת עם שתיין נמהר. הם חצו יחדיו את האוקיינוס השקט ואת ארצות הברית, שם בילו בפארק הלאומי ילוסטון, והזדעזעו מן הקִרבה שבה נקט המדריך האמריקני הצעיר. החתונה התקיימה ב-1 באוקטובר 1907 בדבלין. (נותרה מתיחות קלה במערכת היחסים בין מר טיורינג לבין איש העסקים מר סטוני, בשל חילוקי דעות בשאלה מי מהם צריך לשלם על שטיח החתונה, עניין שטרד את מנוחתם עוד שנים לאחר מכן.) בינואר 1908 הם חזרו להודו, ובנם הראשון ג'ון (John) נולד ב-1 בספטמבר בבית סטוני בקונור. לאחר מכן נשאו אותם תפקידיו של מר טיורינג למסעות ארוכים ברחבי מדראס: פרווטיפורם, ויזיגפטם, אנאטפור, בזוודה, צ'יקקולה, קורנול וצ'טרפור, לשם הגיעו במרץ 1911.
בצ'טרפור, בסתיו 1911, נהרה בנם השני, אלן טיורינג. במוצב הנידח הזה של האימפריה, נמל בחופה המזרחי, התחלקו התאים הראשונים, הפרו את הסימטריה, והפרידו את הראש מעל הלב. אולם הוא לא נועד להיוולד בהודו הבריטית. אביו הסדיר את תקופת חופשתו השנייה ב-1912, ומשפחת טיורינג הפליגה לאנגליה.
המעבר הזה מהודו היה מסע לעולם במשבר. שביתות, סופרג'יסטיות ומלחמת אזרחים שכמעט התחוללה באירלנד שינו את הזירה הפוליטית בבריטניה. חוק הביטוח הלאומי, חוק הסודות הרשמיים, ומה שצ'רצ'יל כינה "הציים והצבאות כבירי הממדים המטילים אימה ומדכאים את תרבות זמננו", ציינו כולם את מות הוודאויות הוויקטוריאניות ואת התרחבות תפקידה של המדינה. תוכנה של הדוקטרינה הנוצרית התנדף זה מכבר, ולסמכותו של המדע היה תוקף רב יותר. אולם גם אנשי המדע הרגישו אי-ודאות חדשה, וטכנולוגיה חדשה, שהרחיבה במידה אדירה את אמצעי הביטוי והתקשורת, פתחה פתח למה שוולט ויטמן הילל ושיבח בתור "שנות החדיש",* שבהן איש לא ידע מה עשוי להתרחש - האם "מלחמת-אלוהים כללית" או שמא גיחה ויציאה "נגד רעיון המעמד המושפל".**
[* במקור "Years of the Modern". בתוך: ויטמן, "שנות החדיש", עלי עשב, עמ' 463-462.]
[** שם. שם.]
אולם בני הזוג טיורינג לא היו שותפים לתפיסה הזאת של העולם המודרני, הם לא היו מהחולמים על עיר העולם. הטיורינגים היו מבודדים היטב מן המאה העשרים, ולא הכירו אפילו את בריטניה המודרנית, די היה להם להפיק את המיטב ממה שיכולה הייתה המאה התשע-עשרה להציע להם. בנם השני, שנולד לעידן של עימותים שבהם יסתבך לבלי התר, עתיד היה גם הוא להיות מנותק במשך עשרים שנה מהשלכות המשבר העולמי.
הוא נולד ב-23 ביוני 1912 בבית יולדות בפדינגטון,* ונטבל בשם אלן מתיסון טיורינג ב-7 ביולי. אביו האריך את חופשתו עד למרץ 1913, והמשפחה עשתה את החורף באיטליה. לאחר מכן הוא חזר לתפקיד חדש, אבל גב' טיורינג נשארה באירופה עם שני הבנים, אלן הפעוט וג'ון שהיה בן ארבע, עד ספטמבר 1913; אז עזבה גם היא. מר טיורינג החליט שעל בניו להישאר באנגליה, כדי שלא לסכן את בריאותם השברירית בחום של מדראס. לכן אלן לא יזכה להכיר את המשרתים ההודים טובי הלב ולא את צבעי המזרח העזים; ילדותו תעבור עליו מוקף ברוחות הים המתנחשלות מן התעלה שבין אנגליה לצרפת, בגלות מגלות.
[* וורינגטון לודג', כיום מלון קולונד, וורינגטון קרסנט, לונדון W9. הטבלתו נערכה בכנסיית סט. סביור, מעבר לכביש.]
מר טיורינג הפקיד את בניו בתשלום אצל זוג שיצא לגמלאות מחיי הצבא, קולונל וגב' וורד (Ward). הם חיו בלאונרדס-און-סי, עיר חוף קטנה סמוכה להייסטינגס, בבית גדול בשם בסטון לודג' היישר מעל החוף. מעבר לרחוב היה ביתו של סר ריידר הגארד (Rider Haggard), שכתב את "מכרות המלך שלמה", ופעם אחת, כאשר כבר היה אלן מבוגר יותר וביטל את זמנו בתעלת הניקוז כדרכו, הוא מצא טבעת יהלום וספיר שהייתה שייכת לליידי הגארד, והיא גמלה לו בשני שילינגים.
בני הזוג וורד לא היו אנשים שמאבדים טבעות יהלומים ברחוב. קולונל וורד היה אמנם טוב לב, אך היה מרוחק וקודר כדמותו של האל האב במסורת הנוצרית. גב' וורד אמנם האמינה שיש לגדל ילדים להיות גברים אמתיים, אבל בעיניה היה ניצוץ, ושני הילדים פיתחו חיבה ל"סבתא". בבית היו גם המטפלת תומפסון (Thompson), שמשלה בחדר הילדים שהיה מקומם הראוי של הילדים, והאומנת המורה. היו ילדים נוספים בבית, שכן לבני הזוג וורד היו ארבע בנות משל עצמם, ועוד ילד דייר. בהמשך הם לקחו לביתם גם את בני דודם של האחים טיורינג, שלושת ילדיו של רב סרן קירוון. אלן חיבב מאוד את הבת השנייה למשפחת וורד, הייזל (Hazel), אבל שנא את הצעירה ביותר, ג'ואן (Joan), שהייתה גדולה ממנו וקטנה מג'ון.
שני האחים טיורינג אכזבו את גב' וורד, שכן נרתעו ממלחמה ומנשקי צעצוע, ולא אהבו אפילו דגמים של אניות מלחמה. פעם כתבה גב' וורד לגב' טיורינג והתלוננה על כך שג'ון הוא תולעת ספרים, וגב' טיורינג הצייתנית כתבה לג'ון וגערה בו. טיולים רגליים על הטיילת סחופת הרוחות, פיקניקים על החוף זרוע האבנים, מִשחקים במסיבות ילדים ותה מנחה לפני אש בוערת בחדר הילדים, אלה היו שיאי הגירוי שיכולה הייתה להציע הסביבה בבית וורד.
זה לא היה בית, אבל בית אחר לא היה להם. ההורים באו לאנגליה לעתים קרובות ככל שיכלו, אבל בבואם לא הביאו עמם חמימות ביתית. כשגב' טיורינג חזרה באביב 1915, היא לקחה את הבנים ללון בחדרים מרוהטים להשכרה בסט. לאונרדס - מקומות עגמומיים מקושטים רקמות של מזמורי דת שבמרכזם רעיון הקורבן. עד אז החל כבר אלן לדבר, והתגלה כילד קטן מהסוג שמושך את תשומת לבם של זרים בהערות נוקבות ובוגרות לגילו, אבל גם כילד שובב ועיקש; מנהגיו המקסימים יכולים היו להפוך במהירות להתקפי זעם משנמנע ממנו רצונו. את הניסויים שערך, למשל כששתל את חיילי הצעצוע השבורים שלו באדמה בתקווה שיצמיחו שוב איברים, היה קל לראות בטעות כמעשי שובבות. אלן למד לאט מאוד על הקו המטושטש המבדיל בין יוזמה לחוסר צייתנות, והתנגד לחובות הילדוּת. בשל האיחורים, הלכלוך והחוצפה, אמו, האומנת וגב' וורד כעסו עליו תמיד.
גב' טיורינג חזרה להודו בסתיו 1915, ונפרדה מאלן במילים: "תהיה ילד טוב, נכון?" שעליהן השיב אלן: "כן, אבל לפעמים אני אשכח!" הפרֵדה הזאת נמשכה שישה חודשים בלבד, ובמרץ 1916 התייצבו סאהיב וממסאהיב גם יחד אל מול הצוללות, והפליגו עטויי חגורות הצלה מסואץ ועד לסאותהמפטון. מר טיורינג לקח את משפחתו לחופשה במערב רמות סקוטלנד, למלון בקימלפורט, וג'ון התוודע לדיג טרוטות. בסוף חופשתו, באוגוסט 1916, החליטו שלא להסתכן בעוד נסיעה משותפת, אלא להיפרד למשך שלוש השנים הבאות. אביו של אלן חזר להודו, ואמו חזרה לגלות הכפולה בסט. לאונרדס.
למלחמה הגדולה הייתה השפעה ישירה זעומה ביותר על משפחת טיורינג. שנת 1917, על הטבח הממוכן שהתרחש בה, מצור הצוללות, ההפצצות האוויריות, עליית קרנה של אמריקה והמהפכה הרוסית, הכשירה את הקרקע למורשת הדור שזה עתה נולד. אבל לא הייתה לה כל משמעות אישית, פרט לעובדה שהשאירה את גב' טיורינג באנגליה. ג'ון נשלח לבית ספר פרטי בשם הייזלהרסט בסמוך לטנברידג' וולס בקנט במאי אותה שנה, ומאז והלאה נשאר רק אלן עם גב' טיורינג. היא אהבה לבקר בכנסייה, ובסט. לאונרדס אימצה לה כנסייה אנגליקנית מסורתית עד מאוד, שאליה נגרר אלן מדי יום ראשון לטקס לחם הקודש. הוא לא אהב את הקטורת, וכינה אותה "הכנסייה המסריחה". גב' טיורינג המשיכה לצייר בצבעי מים, תחביב שבו היה לה כישרון ניכר. היא לקחה אִתה את אלן לסיורי הציור, והילד גדול-העיניים בכובע המלחים שעשע את התלמידות לציור, למשל בביטויים ייחודיים משלו כמו "קווקלינג" (quockling) - כינוי לקול צווחות השחפים.
אלן למד לקרוא בכוחות עצמו בתוך כשלושה שבועות מתוך ספר בשם "לקרוא בלי דמעות". אבל הוא זיהה ספרוֹת במהירות גדולה יותר, והיה לו מנהג מרגיז ממש לעצור ליד כל פנס רחוב כדי לזהות את מספרו הסידורי של העמוד. הוא היה אחד מהאנשים הרבים שמטבעם אינם מבחינים בין ימין ושמאל, וצייר נקודה אדומה קטנה על אגודלו השמאלי שאותה כינה "נקודה שתדע".
אולי רצה להיות רופא כשיגדל - שאיפה שהייתה אולי מקובלת על בני הזוג טיורינג, כי אביו יכול היה לשמוח על השכר ואמו על המטופלים המכובדים ועל המעשים הטובים. אבל הוא לא יכול היה ללמוד להיות רופא בכוחות עצמו; הגיע הזמן לרכוש השכלה, ועל כן בקיץ 1918 שלחה אותו גב' טיורינג לבית ספר פרטי ללא לינה בשם סט. מייקלס, כדי שילמד שם לטינית.
 
ג'ורג' אורוול (George Orwell), שנולד תשע שנים לפניו, גם הוא לאב שהיה איש שירות המדינה בהודו, הגדיר את עצמו[5] כך: "מה שאפשר לתאר כבן למעמד הבינוני-הגבוה-נמוך". לפני המלחמה, הוא כתב:
 
היית ג'נטלמן או לא ג'נטלמן, ואם היית ג'נטלמן התאמצת לנהוג כג'נטלמן, מבלי לשית את לבך אל רמת ההכנסה שעמדה לרשותך... המאפיין שייחד את המעמד הבינוני-העליון היה, חושבני, עיסוקים מסורתיים שלא נגעו כלל למסחר, אלא היו בעיקרם צבאיים, פקידותיים ומקצועות חופשיים. לאנשים במעמד זה לא היו קרקעות, אבל הם הרגישו שהם בעלי קרקעות בעיני האלוהים, וקיימו השקפת חיים אריסטוקרטית בחלקה דרך עיסוק במקצועות חופשיים ובחילות הלוחמים, ולא במסחר. ילדים קטנים היו סופרים את גרעיני השזיפים על צלחותיהם ומנבאים את עתידם בדקלום: "צבא, צי, כנסייה, רפואה, משפט".
 
זה היה מקומם של בני טיורינג. לא היה משהו מסעיר במיוחד בחיי בניהם, פרט אולי לחגים הסקוטיים המעטים. הפינוקים היו קולנוע, החלקה על הקרח וצפייה במופע של הפעלולן שנהג לרכוב על אופניים מן הרציף אל תוך המים. אולם במוסד של משפחת וורד היה נהוג מירוק חטאים בלתי פוסק, מירוק מרֵיחות, כדי להבחין אותם מעל הילדים האחרים בעיר הקטנה. "הייתי צעיר מאוד, לא מבוגר משש," נזכר אורוול, "כשרק נעורה בי המודעות להבחנות בין המעמדות. לפני הגיל הזה הגיבורים העיקריים בחיי היו ברובם אנשי מעמד הפועלים, כיוון שנדמה היה שהם עושים דברים כה מעניינים - דייגים ונפחים ובנאים... אבל במהרה נאסר עלי לשחק עם ילדי השרברב; הם היו "פשוטי עם" ונאמר לי להתרחק מהם. תוכלו לכנות זאת סנוביזם, אבל הוא היה גם הכרחי, כי בני המעמד הבינוני אינם יכולים להרשות לילדיהם לפתח מִבטאים המוניים."
משפחת טיורינג יכולה הייתה להרשות לעצמה מעט מאוד, כיוון שאפילו בשירות המדינה בהודו, ששילם משכורות נאות, תמיד היה הכרח לחסוך לעתיד. הדבר שהם היו חייבים להרשות לעצמם הסתכם בשלוש מילים: בית ספר פרטי. מן הבחינה הזאת המלחמה, האינפלציה והדיבורים על מהפכה לא שינו דבר. הילדים במשפחת טיורינג חייבים היו ללכת לבתי ספר פרטיים, וכל דבר אחר הוכפף בהכרח לדרישה הזאת. ואכן, מר טיורינג מעולם לא הניח לבניו לשכוח את החוב שחבו לו על חינוכם בבית ספר פרטי. חובתו של אלן הייתה להתקדם במערכת מבלי לגרום צרות, ובמיוחד ללמוד לטינית, שנדרשה לצורך קבלה לבית הספר.
ולכן, בשעה שגרמניה התמוטטה, ונפתחה שביתת הנשק המרה, כפו על אלן ללמוד לבד מחוברות ומספרי לימוד בלטינית. בבגרותו סיפר בדיחה על החוויה הראשונה הזאת, איך תרגם מאנגלית אתthe" table" לצירוף "omit mensa", בגלל הערת השוליים הלא-מובנת "omit" שהייתה מחוברת למילית "the", ונועדה למעשה להורות על השמטתה. הוא לא התעניין בלטינית, ולמען האמת גם התקשה מאוד בכתיבה. נדמה היה כאילו מוחו מסרב לכל תיאום עם ידו. כך החל עשור שלם של מאבקים בציפורני עטים שורטות ובעטים נובעים דולפים, עשור שבו שום דבר שכתב לא היה נקי ממחיקות, מכתמים ומכתב יד לא סדיר, שהיה לפעמים נוקשה ולפעמים מעוות.
אבל בשלב הזה הוא עדיין היה הילד הקטן המבריק והעליז. בביקורי חג המולד אצל משפחת טרסטם איב אהב דודו ברטי לעולל תעלולים לאלן, שניחן בהומור תמים ובנטייה לצחקוקים. האירועים האלה היו מייסרים עבור ג'ון, שנחשב עכשיו אחראי על הופעתו ועל התנהגותו של אחיו הקטן - אחריות שאף בן אנוש לא היה מעמיס על כתפיו בקלות ראש. ועוד עניין החריף את המצב, בעיניו של ג'ון:[6]
 
הוא היה לובש חליפות מלחים, כמנהג התקופה (הן הלמו אותו); אין דווקאית כחליפת מלחים מבין כל העצמים הדוממים שבעולם. מתוך הקופסאות שם פרצו צווארונים ועניבות וממחטות ואבנטים ומלבני פלנל שאליהם מחוברים סרטים ארוכים; אבל מה האופן שבו משתלבים חלקי הלבוש האלה יחדיו, והסדר שבו עליהם להשתלב, לא יכול היה איש לדעת. אשר לאחי, בעיניו היה הכול כפתור וָפֶרַח - והכפתור בדרך כלל פָּרַח - היינו הך היה בעיניו אם נעל ימין על רגל שמאל או ההפך, או שבעוד שלוש דקות בלבד יצלצל הפעמון הגורלי לארוחת הבוקר. בדרך זאת או אחרת הצלחתי במשימה, מתוך ביטול עניינים של מה-בכך כגון שיניו של אלן, אוזניו וכיוצא באלה, אבל כל משימות חדר הילדים התישו אותי, ורק כשלקחו אותנו למופע הבידור יכולתי לשכוח את דאגות האח שנחו עלי. אפילו אז היה אלן מטרד אמתי, והתאונן בקול רם על סצנת הדרקונים הירוקים והמפלצות האחרות ב"קצה הקשת בענן"...
 
מופע הבידור ההיתולי לקראת חג המולד היה נקודת השיא של השנה, אם כי אלן עצמו עוד יספר על חג המולד: "כשהייתי ילד קטן ממש לא הייתי מסוגל לצפות מתי יגיע, אפילו לא הבנתי שהוא מתקיים במרווחים קבועים." כשחזר לבסטון לודג' העגמומי היה ראשו קבור במפות. הוא ביקש אטלס במתנה ליום הולדתו ושקד עליו במשך שעות. הוא גם אהב מתכונים ונוסחאות, וכתב את המרכיבים למרקחת עלי חומעה לטיפול בצריבות סרפדים. הספרים היחידים שהחזיק היו חוברות קטנות ללימוד הטבע, ועליהם נוספו הקראות של אמו מתוך "מסעות הצליין" (Bunyan, The Pilgrim's Progress). פעם היא רימתה והשמיטה דרשה תיאולוגית ארוכה מן הספר, אבל זה הרגיז אותו מאוד. "את מקלקלת הכול," צעק וברח לחדרו. אולי הוא הגיב לנימה הבלתי-מתפשרת של האנגלי גלוי הדיבור בספרו של באניין. אבל מרגע שמוסכמים החוקים יש לפעול על פיהם עד הסוף המר, מבלי להפר אותם או לרמות. האומנת שלו גילתה שכך הדבר כששיחקה אתו:[7]
 
מה שבולט בזיכרוני יותר מכול הם יושרו ותבונתו כילד קטן כל כך, וגם אי-אפשר היה להסוות שום דבר מפניו. אני זוכרת שיום אחד אלן ואני שיחקנו. אני נתתי לו לנצח, אבל הוא שם לב. הייתה מהומה לכמה דקות...
 
בפברואר 1919 חזר מר טיורינג הביתה אחרי פרדה בת שלוש שנים. לא היה לו קל להפעיל מחדש את סמכותו על אלן, שהיה שנון בתשובותיו. הוא אמר לאלן פעם ליישר את הלשונות שהסתבכו בנעליו. "הן צריכות להיות שטוחות כחביתיות," אמר. "בדרך כלל מגלגלים חביתיות," ענה אלן בקולו הדק. אם הייתה לאלן דעה, הוא אמר שהוא יודע, או שתמיד ידע; הוא תמיד ידע שהפרי האסור בגן העדן אינו תפוח, אלא שזיף. בקיץ לקח אותם מר טיורינג לחופשה באולפול, בפינה הצפון-מערבית של סקוטלנד, והפעם הייתה החופשה מהודרת באמת, וכללה אפילו מדריך ציד ודיג מקומי. מר טיורינג וג'ון דגו טרוטות, גב' טיורינג ציירה את האגם, ואילו אלן פיזז בכרי האברש. היה לו רעיון מבריק - לרדות דבש של דבורי בר לסעודת הפיקניק. הדבורים חלפו בזמזום, והוא בחן את נתיבי טיסתן ובאמצעות מעקב אחרי נקודת ההצטלבות איתר את הקן. בני הזוג טיורינג התרשמו עד מאוד מיכולת הניווט שלו, יותר מאשר מן הדבש הבוצי שהביא.
אבל בחודש דצמבר של אותה שנה נעלמו הוריו בעננת קיטור; אלן נשאר שוב עם משפחת וורד, ואילו ג'ון חזר להייזלהרסט. אביהם הועבר סוף-סוף לעיר מדראס לשירות במחלקת המסים, אבל אלן קפא על שמריו בשיעמום המצמית בסט. לאונרדס-און-סי, ברקיחת מתכונים. התפתחותו הייתה מעוכבת עד כדי כך שאפילו לא למד לעשות חילוק ארוך בטרם חזרה אמו ב-1921, כשהיה כמעט בן תשע.
אמו הבחינה שהשתנה מילד "שופע חיים ביותר - אפילו תזזיתי - שהתיידד עם כולם" לילד "לא ידידותי וחולמני". ארשת עגמומית ומופנמת ניכרת בצילומיו מגיל עשר. היא לקחה אותו מסט. לאונרדס ואחרי חופשת קיץ בבריטני, שהתקלקלה מעט בשל ספירה מתמדת של פרנקים, לימדה אותו בעצמה בלונדון; הוא מצדו הבהיל אותה כשחיפש שבבי ברזל בתעלת הניקוז בעזרת מגנט. מר טיורינג, שבמאי 1921 קוּדם שוב לתפקיד מזכיר מחלקת הפיתוח של ממשלת מדראס, אחראי על החקלאות והמסחר ברחבי הנשיאות כולה, חזר פעם נוספת בדצמבר וכולם נסעו לסט. מוריץ, שם למד אלן לעשות סקי.
העלמה טיילור, מנהלת סט. מייקלס, אמרה שאלן "ניחן בגאונות", אבל האבחנה הזאת לא שינתה את תכנית הלימודים. בתחילת שנת 1922 שוגר אלן לשלב הבא בתהליך ונשלח לפנימיית הייזלהרסט כמו אחיו.
 
הייזלהרסט היה מוסד קטן לשלושים ושישה ילדים בני תשע עד שלוש-עשרה, בניהולו של מר דרלינגטון (Darlington), ועבדו בו גם מר בלנקינס (Blenkins) שלימד מתמטיקה, העלמה ג'ילט (Gillett), שלימדה ציור ומוסיקה נוצרית פופולרית, ואם הבית. ג'ון אהב את בית הספר, ועכשיו, בסמסטר האחרון שלו שם, היה התלמיד האחראי הראשי. אחיו הצעיר נתקע כעצם בגרונו, כי כללי ההתנהגות של הייזלהרסט רק הפריעו לאלן. הם "מנעו ממנו את עיסוקיו הרגילים", כפי שניסחה אמו את המצב. כל היום היה מחולק לשיעורים, למשחקים ולזמני ארוחות, ועכשיו היו לו רק דקות ספורות מדי פעם לעסוק בתחומי העניין שלו. כשהגיע הייתה לו אובססיה לקיפולי נייר, ואחרי שהראה לילדים האחרים מה לעשות מצא עצמו ג'ון מוקף מכל עבר בצפרדעי נייר ובסירות נייר. השפלה נוספת הייתה כאשר גילה מר דרלינגטון את חיבתו העזה של אלן למפות. הגילוי עורר בו השראה לקבוע מבחן בגיאוגרפיה לבית הספר כולו, שבו הגיע אלן למקום השישי, מקום גבוה יותר מאחיו, שבעיניו הייתה הגיאוגרפיה משעממת מאוד. בפעם אחרת ישב אלן בשורה האחרונה בקונצרט בית הספר, ונחנק מרוב צחוק בזמן שג'ון שר ביצוע סולו של השיר הלאומי "ארץ התקווה והתהילה".
ג'ון עזב את הייזלהרסט בחג הפסחא ועבר למרלבורו, בית הספר הפרטי שבו חתר ללמוד. בקיץ שוב לקח מר טיורינג את המשפחה לסקוטלנד, הפעם ללוכינבר. אלן ניצל את הידע שלו במפות במשעולי ההרים, והם דגו באגם. הפעם התחרה אלן בג'ון. בין האחים שררה יריבות לא-אלימה, כמו למשל כאשר שיחקו משחק שמיועד היה להקל את זוועות ביקוריו של סבם סטוני. כל אחד מהם יכול היה לצבור נקודות במשחק אם עבד על סבא, או אם מנע ממנו לספר את אחד מסיפוריו המשעממים והחוזרים על עצמם בענייני המועדון. בלוכינבר ניצח אלן את כל המשפחה במה שנחשב בעיני גב' טיורינג למשחק די וולגרי אחרי הסעודות - השלכת קליפות חזרזר למרחק רב ככל האפשר. הוא הצליח לנפח את קליפות הפרי בצורה מתוחכמת, עד שעפו מעל לגדר השיחים.
החיים בחופשה מחובות החיים, בדמדומיה המוקדמים של האימפריה הבריטית, יכולים היו להיות נעימים מאוד. אבל בספטמבר ליוו ההורים את אלן בחזרה להייזלהרסט, וכשנסעו משם במונית, אלן רדף אחריהם לאורך כביש הגישה לבית הספר כשזרועותיו פשוטות לצדדים. הם היו חייבים לנשוך את השפתיים ולהפליג משם למדראס. אלן המשיך להתייחס בריחוק לכללי ההתנהגות של הייזלהרסט. הוא זכה לציונים ממוצעים בלימודים, והייתה לו דעה לא-מחמיאה על דרך ההוראה. מר בלנקינס הציג בפני כיתתו את האלגברה הבסיסית, ואלן דיווח לג'ון: "הוא יצר רושם שגוי לגמרי על המשמעות של X."
הוא אמנם נהנה מההצגות הקטנות והדלוֹת ומהדיונים, אבל שנא את שיעורי ההתעמלות ואת משחקי אחרי הצהריים, וחשש מהם. הילדים שיחקו הוקי בחורף, ואלן יטען בעתיד שהצורך לחמוק מן הכדור הוא שלימד אותו לרוץ מהר. אבל הוא נהנה להיות שופט-קו, ולקבוע בדיוק איפה עבר הכדור את הקו. בשיר שנכתב לכבוד סוף הסמסטר תיאר אותו החרוז הבא:
 
על טיורינג מגרשי הכדורגל אהובים
בזכות בעיות גיאומטריה בקווים.
 
בחרוז אחר, מאוחר יותר, הוא "מביט בחינניות הצומחות" בזמן משחק הוקי, דימוי שעורר באמו השראה לרישום עיפרון מלא דמיון. התיאור אמנם היה מכוון כלגלוג על חולמניותו הפסיבית, אבל אולי הייתה בו אמת. כי משהו חדש קרה.
בסוף 1922 נתן לו מיטיב לא ידוע ספר בשם "פלאי הטבע שעל כל ילד להכיר".[8] אלן סיפר לאמו מאוחר יותר שהספר הזה פקח את עיניו למדע. למעשה, הייתה זאת ככל הנראה הפעם הראשונה שהיה מודע לכך שקיים סוג ידע כזה, "מדע". אבל יתרה מזאת, נפתח בפניו ספר החיים. אם אפשר לומר בכלל שמשהו השפיע עליו, זהו הספר הזה, שכמו דברים חדשים רבים הגיע מארצות הברית.
הספר יצא לאור לראשונה ב-1912 והמחבר, אדווין טני ברוסטר (Edwin Tenney Brewster), תיאר אותו במילים הבאות:
 
... הניסיון הראשון לפרוש בפני קוראים צעירים ידע בנושאים מסוימים, בעלי קשר הדדי רופף אך כולם מודרניים מאוד, המקובצים בדרך כלל יחדיו תחת השם 'פיזיולוגיה כללית'. בקצרה, הספר הוא ניסיון להביא ילדים בני שמונה או עשר לשאול ולאחר מכן להשיב על השאלה: מה משותף ביני ובין יצורים חיים אחרים, ואיך אני נבדל מהם? דרך אגב, נוסף על כך ניסיתי לספק יסודות שעליהם יכול הורה אובד עצות אך רציני לבסס בעצמו תשובה לכמה שאלות מביכות ששואלים הילדים כולם - בעיקר לשאלה הקשה מכול: מהו תהליך ההיווצרות שבעקבותיו הופעתי אני-עצמי בעולם הזה?
 
במילים אחרות, הספר עסק בסקס ובמדע, החל בשאלה "איך נכנסה התרנגולת לביצה", דרך "ביצים מכמה סוגים אחרים" ועד "ממה עשויים ילדים וילדות". ברוסטר ציטט שיר ילדים ישן, שמספר על בנים העשויים משבלולים ומזנבות כלבלבים ובנות העשויות מסוכר ומדברים נעימים, ואמר:
 
רבה בו האמת, שכן מועט מאוד הדמיון בין ילדים וילדות, ואין טעם לנסות להפוך את אלה לאלה.
 
טבעו המדויק של ההבדל הזה לא נחשף, ורק לאחר הסחת דעת, שהייתה ממש מלאכת-מחשבת, לנושא ביצי כוכב-הים וקיפוד-הים חזר ברוסטר בסופו של דבר לגוף האנושי:
 
איננו בנויים כבית בטון או עץ, אלא כבית לבֵנים. אנחנו עשויים לבנים קטנות וחיות. כאשר אנחנו גדלים, אנחנו גדלים כיוון שהלבנים החיות האלה מתחלקות לחצאי לבנים, ואז צומחות שוב ללבנים שלמות. אבל איך הן יודעות מתי ואיפה לצמוח במהירות, ומתי ואיפה לצמוח לאט, ומתי ואיפה לא לצמוח כלל, את התשובות לכך איש טרם גילה.
 
תהליך הצמיחה הביולוגית היה הנושא המדעי העיקרי בספרו של א. ט. ברוסטר. אבל למדע לא היו הסברים, רק תיאורים. למעשה, ב-1 באוקטובר 1911, כאשר "הלבֵנים החיות" של אלן טיורינג רק התחילו להתחלק שוב ושוב, פרופסור ד'ארסי תומפסון (D'Arcy Thompson) אמר לאגודה הבריטית "גם היום, כבימי קדם, איננו מסוגלים לרדת לפשרן של בעיות הביולוגיה היסודיות."
"פלאי הטבע", באופן שגם לפשרו אין לרדת, השמיט השמטה בולטת - תיאור המקום שממנו הגיע התא הראשון בתהליך האנושי, וזרק רק רמז חמקני ולפיו "הביצית עצמה נוצרה מהתחלקות של תא אחר, שהיה כמובן חלק מגוף ההורה." את הסוד אמור היה להסביר אותו "הורה אובד עצות אך רציני". דרך ההתמודדות של גב' טיורינג עם הנושא הרגיש עלתה בקנה אחד עם זאת של ברוסטר, שכן ג'ון, לכל הפחות, קיבל בהייזלהרסט מכתב מיוחד שנפתח בתיאור הציפורים והדבורים והסתיים בהנחיה "לא לסטות מדרך הישר". יש להניח שאלן זכה להדרכה דומה.
אולם מבחינות אחרות היה "פלאי הטבע" בהחלט "מודרני מאוד", ולא היה "ספר טבע" קטן כלל וכלל. הובע בו הרעיון שחייבת להיות סיבה לאופן קיומם של הדברים, ושהסיבה הזאת מקורה לא באלוהים, אלא במדע. קטעים ארוכים הסבירו למה ילדים אוהבים לזרוק דברים וילדות אוהבות תינוקות, והסיקו מתוך תבנית העולם החי את האידיאל שלפיו אבא יוצא לעבודה במשרד ואמא נשארת בבית. התמונה הזאת של החיים האמריקניים המכובדים הייתה רחוקה למדי מן ההכשרה שקיבלו ילדיהם של עובדי המדינה בהודו, ולגבי אלן הייתה רלוונטיות רבה יותר לתמונה של המוח:
 
האם אתה מבין עכשיו מדוע עליך ללכת לבית הספר למשך חמש שעות ביום, ולשבת על ספסל קשה כדי ללמוד שיעורים קשים עוד יותר, אף על פי שהיית מעדיף פי כמה לברוח החוצה וללכת לשחות? עליך לעשות זאת כדי לבנות את נקודות החשיבה במוחך... אנחנו מתחילים בגיל צעיר, כשהמוח עדיין צומח. אחרי שנים רבות של עבודה ולימודים, אנחנו יוצרים אט-אט את נקודות החשיבה מעל האוזן השמאלית, שבהן נשתמש בהמשך חיינו. כאשר אנחנו מבוגרים, איננו יכולים עוד ליצור מקומות חשיבה חדשים...
 
המדע הצדיק אפילו את בית הספר. העולם הישן, עולם הסמכות האלוהית, נותר רק כרמז מעורפל ובמסגרתו, לאחר שתיאר את האבולוציה, כתב ברוסטר: "השאלה מדוע קורה הכול או מהי בכלל המטרה" היא בדיוק "אחד מהדברים האלה שאיש לא יכול לדעת." הדברים החיים על פי ברוסטר היו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, מכונות:
 
כמובן, הגוף הוא מכונה. הוא מכונה מורכבת במידה אדירה, מורכבת פי כמה וכמה יותר מכל מכונה שנוצרה אי פעם בידי אדם; ובכל זאת, הוא מכונה. דימו אותו למנוע קיטור. אבל הדבר היה לפני שידענו כל מה שאנחנו יודעים כיום על אופן פעולתו. למעשה, הוא מנוע דלק; כמו מנוע של מכונית, סירת מנוע או מכונה מעופפת.
 
בני האדם תוארו כ"אינטליגנטים יותר" מבעלי חיים אחרים, אבל לא זכו באזכורה של "נשמה". תהליך חלוקת התאים וההבחנה ביניהם היה דבר מה שאיש עדיין לא הבין - אבל לא הייתה כל טענה שנדרשת עבורו התערבות של מלאכים. אם כן, אם אלן אכן "הביט בחינניות הצומחות", יכול להיות שחשב כי אמנם נראה שהחיננית יודעת מה לעשות, אבל למעשה צמיחתה תלויה במערכת תאים הפועלים כמו מכונה. ומה לגביו? איך הוא יודע מה לעשות? היו לו נושאים רבים לחלום עליהם בשעה שכדור ההוקי חלף על פניו.
פרט לצפייה בחינניות, אלן אהב להמציא דברים. ב-11 בפברואר 1923 כתב:[9]
 
אמא ואבא היקרים,
קיבלתי מין משהו* נחמד של קולנוע ממייקל סילס ואפשר לצייר לו סרטים חדשים ואני מכין לכם העתק שלו למתנה לחג הפסחא אני שולח אותו במעטפה אחרת אם אתם רוצים עוד סרטים בשבילו תכתבו לשלוח יש 16 תמונות בכל אחד אבל הבנתי שאני יכול לצייר את "הילד עמד ליד השולחן" אתם מכירים את השיר על קסביאנקה הייתי שוב במקום השני השבוע. אם הבית מוסרת את אהבתה ג"ב אמר שבגלל שאני כותב עבה כל כך אני צריך ציפורנים חדשות מט. ולס ואני כותב אתם עכשיו יש הרצאה מחר ויינרייט היה כמעט בתחתית השבוע זה דיו פטנט שלי.
[* כאן ובהמשך הספר במקור האנגלי מביא ממכתביו של אלן כלשונם, כולל האיות והפיסוק. בעברית השתדלתי לשחזר מוזרויות בולטות. [המתרגמת[]
 
לא היה דבר על מדע, על המצאות או על העולם המודרני בבחינת הכניסה הכללית - מבחן הקבלה לבתי הספר הפרטיים, שהיה תכלית קיומם של בתי ספר כמו הייזלהרסט. "קסביאנקה" היה קרוב יותר לעניין. ב"פלאי הטבע" האמריקני לכל דבר חייבת להיות סיבה. אבל המערכת הבריטית בנתה "נקודות חשיבה" אחרות - מידתו הטובה של קסביאנקה, הילד על הסיפון הבוער, הייתה שביצע את ההוראות שקיבל כלשונן, ותוך כדי כך הקריב את חייו.
המורים ניסו כמיטב יכולתם להניא את אלן מן העניין במדע, אבל לא הצליחו לעצור את המצאותיו - במיוחד המצאת מכונות שנועדו לעזור לו בבעיות הכתיבה שעדיין הטרידו אותו:
 
1 באפריל (יום השיגועים)
תנחשו במה אני כותב. זאת המצאה משלי עט נובע כזה: - [תרשים גס] אתם רואים בשביל למלא צריך ללכוץ על 'ה' ['הקצה הרך של מילוי עט נובע'] ולעזוב והדיו נשאב למעלה והוא מלא. סידרתי אותו ככה שאני לוחץ קצת מהדיו יורד אבל הוא כל הזמן נסתם.
מעניין אם ג'ון כבר ראה את הפסל של ז'אן ד'ארק כי הוא ברואן. בשני שעבר היה לנו צופים נגד גורים הייתה התרגשות לא הייתה הזמנה שבועית השבוע אני מקווה שג'ון נהנה ברואן לא בא לי לכתוב הרבה היום סליחה. אם הבית אומרת שג'ון שלח משהו.
ההמצאה הייתה השראה לחרוז נוסף, על עט נובע ש"דלף מספיק בשביל ארבעה". מכתב נוסף מיולי, שנכתב בדיו ירוק שהיה (כמובן) אסור, תיאר רעיון גולמי ביותר למכונת כתיבה.
שהייתו של ג'ון ברואן הייתה חלק משינוי כללי בהסדריה של משפחת טיורינג. לפני המעבר למרלבורו הוא אמר לאביו כי היה מעדיף שלא לחזור למשפחת וורד, והדבר הוסכם. ההורים מצאו בית כומר בהרטפורדשייר שיהיה ביתם החל מקיץ 1923. בינתיים, בחג הפסחא נפרד ג'ון מאחיו לראשונה ונסע לשהות אצל מדאם גודייה (Godier) ברואן. ההסדר עלה יפה, ובקיץ אלן ("פשוט מת לנסוע לשם") נסע אתו כדי לספוג את התרבות הצרפתית למשך שבועות ספורים. אלן הטביע רושם עז במדאם גודייה הזעיר-בורגנית. "comme il est charmant" הייתה מתפעלת כשהסכים לרחוץ מאחורי האוזניים, וכשלא היה מסכים הייתה גוערת בג'ון. ג'ון תיעב את מדאם גודייה, וכרכוריה סביב אלן הקלו עליו, כיוון שאפשרו לו להתחמק לקולנוע. למעשה, היו שני האחים טיורינג נאים ביותר למראה, בעלי קסם פגיע מרומז; ג'ון היה נמרץ יותר ואלן חולמני יותר. השהייה המשותפת ברואן לא הייתה מוצלחת במיוחד. ג'ון סירב לקחת את אופניו כיוון שלא רצה להוביל את אלן המתנודד ברחובות רואן מרוצפי האבנים. בלעדיהם הם היו תקועים בשיעמום של בית גודייה, או שנאלצו לצאת להליכות ארוכות ברגל. "Il marche comme un escargot" הכריזה מדאם גודייה באשר לאלן, הערה שתאמה את התקדמותו השבלולית של אלן לאורך תעלות הניקוז, אבל גם את הדימוי שהיה למשפחת טיורינג על עצמה - בני טיורינג האטיים, העגמומיים, שתמיד נלחמים בצד המפסיד וזוכים למקום האחרון.
בבית החדש בהרטפורדשייר, שאליו נסעו האחים לשארית הקיץ, הייתה השמחה גדולה בהרבה. בית הכומר היה מבנה ג'ורג'יאני מלבנים אדומות בווטון-אט-סטון, מקום מושבו של סגן הבישוף הזקן רולו מאייר (Rollo Meyer), איש מקסים וטוב מזג שסביבתו התאפיינה בערוגת הוורדים ובמגרש הטניס, ולא במשמעת הנוקשה של בני הזוג וורד. ג'ון ואלן גם יחד הגיבו בהנאה, ג'ון בשל הבנות שבמגרש הטניס (הוא היה בן חמש-עשרה ומעוניין בהחלט) ואלן בשל העובדה שעזבו אותו לנפשו והניחו לו לרכוב על אופניים ביערות ולעשות בלגן, כל עוד ענה על דרישות מינימליות בבית. קרנו של אלן עלתה עוד יותר בעיניה של גב' מאייר כאשר באירוע של הכנסייה אמרה מגדת עתידות צוענייה שהוא יהיה גאון.
חסותם של בני הזוג מאייר הייתה קצרת מועד, כיוון שמר טיורינג החליט לפתע להתפטר משירות המדינה בהודו. הוא כעס על יריבו, אדם בשם קמבל (Campbell) שנסע להודו יחד אתו ב-1896 והשיג ציון נמוך משלו בבחינת הכניסה, אבל קוּדם להיות המזכיר הראשי של ממשלת מדראס. משום כך הוא זנח את סיכוייו לכל קידום נוסף, והוריו של אלן לא חזרו מהודו בתוך סר ג'וליוס וליידי טיורינג,* אם כי זכו ביתרון מוחשי יותר בדמות קצבה של 1000 ליש"ט לשנה.
[* בניגוד לסר ארצ'בלד קמבל (Archibald Campbell).]
הם לא חזרו לאנגליה, כי אביו של אלן קיבל על עצמו תפקיד חדש, של גולה מטעמי מס. רשות המסים אפשרה לו להיות פטור מתשלום מס הכנסה אם ישהה רק שישה שבועות מדי שנה בממלכה המאוחדת, ועל כן השתקעו בני הזוג טיורינג בקהילת הנופש הצרפתית דינארד, מול סן מאלו על חוף בריטני. מאז ואילך נסעו הבנים לצרפת לחופשת חג המולד וחג הפסחא, ואילו ההורים היו באים לאנגליה למשך הקיץ.
מר טיורינג התפטר רשמית רק ב-12 ליולי 1926; עד אז היה בחופשה, אך פיתוחה של מדראס נמשך בדרך כלשהי גם בלעדיו. אבל הוא פצח מיד בנוהלי חסכנות חדשים. גב' טיורינג הייתה חייבת להגיש לו חשבונות שפירטו את הוצאות משק הבית עד לסנטים האחרון. חופשות בסן מוריץ ובסקוטלנד לא באו בחשבון מכאן והלאה.
מבחינות רבות פרישתו המוקדמת הייתה אסון. שני הבנים חשבו שזו הייתה טעות. אלן נהג להציג חיקויים מגוחכים במיוחד של ההערות הרגוזות של אביו על "XYZ קמבל", ואחיו עתיד לכתוב:[10]
 
מסופקני אם אבי יכול היה להיות בעיניי ממונה או כפיף נוח, שכן על פי כל התיאורים היו ההייררכיה או עתידו האישי בשירות המדינה בהודו חשובים בעיניו כקליפת השום, והוא היה אומר את שעל לבו ללא כל התחשבות בהשלכות הדברים. די יהיה בדוגמה אחת. במשך זמן מה היה מזכירו האישי הראשי של לורד וילינגדון (Willingdon) טוב המזג בנשיאות מדראס, וכאשר התגלעו ביניהם חילוקי דעות העיר אבי: "אתה הרי לא ממשלת הודו." חוסר שיקול דעת בוטה עד כדי כך אפשר רק להעריץ ממרחק בטוח.
 
גב' טיורינג זקפה תמיד את התקרית המסוימת הזאת לחובתו של בעלה, במיוחד כיוון שהעריצה עד בלי די את ליידי וילינגדון. האמת הייתה אולי שלמרות כל הדיבורים על חובה, התכונות שנדרשו מפקיד מחוזי לא היו שמירה על הכללים וכבוד מופרז לבעלי מעמד, נהפוך הוא. שלטון על מיליוני אנשים באזור השווה בגודלו לוויילס הצריך יכולת שיפוט עצמאית ואישיות חזקה שהתקבלו בברכה פחותה בחוגים המהודרים יותר של העיר הגדולה מדראס. הן בפירוש לא היו דרושות כמעט עם צאתו לגמלאות, אז לבשו התככים של הודו קסם שבדיעבד. על שנותיו הנותרות העיקו תחושות אובדן, התפכחות מאשליות ושיעמום עז שדיג ומסיבות ברידג' לא היו מסוגלים להפר. הרגיזה אותו העובדה שאשתו הצעירה ממנו ראתה בחזרה לאירופה הזדמנות להגיח מתוך האווירה המגבילה של דבלין וקונור. בעיניו הייתה חשיבות מעטה בלבד לשאיפותיה האינטלקטואליות יותר, שמשהו ביתי עד לזרא וטרחני מדי היה שלוב בהן; ואילו היא סבלה מצייקנותו הכפייתית ומנטייתו לתפוס את עצמו כקורבן. שניהם היו תובעניים מבחינה רגשית, אבל אף אחד מהם לא ענה על תביעותיו של האחר, ובסופו של דבר הצטמצמה התקשורת ביניהם לענייני תכנון הגינה.
תוצאה אחת של ההסדר החדש הייתה שאלן ראה עכשיו טעם כלשהו בלימודי הצרפתית, והיא הייתה למקצוע האהוב עליו ביותר בבית הספר. אבל הוא גם ראה בשפה מעין צופן, שבו כתב בנאיביות גלויה לאמו על 'la revolution' בהייזלהרסט, מילה שמר דרלינגטון לא אמור היה להיות מסוגל לקרוא, אף שהמילים למעשה זהות באנגלית ובצרפתית (הבדיחה נגעה למשרתת הברטונית שלהם בדינארד, שדיברה תכופות על מהפכה סוציאליסטית ממשמשת ובאה.)
אבל המדע הוא שהיפנט אותו, כפי שגילו הוריו כאשר חזרו ומצאו אותו לופת את "פלאי הטבע". תגובתם לא הייתה שלילית לגמרי. דודנו השני של סבה של גב' טיורינג, ג'ורג' ג'ונסטון סטוני (1911-1826) (George Johnstone Stoney), היה מדען אירי מפורסם שהיא פגשה פעם אחת בילדותה בדבלין. עיקר פרסומו היה כמי שטבע את המילה "אלקטרון" ב-1894, לפני שנקבע טבעו האטומי של המטען החשמלי. גב' טיורינג הייתה גאה מאוד שבמשפחתה יש חבר בחברה המלכותית למדעים, שכן תוארי אצולה וכבוד עשו עליה רושם עז. היא הייתה גם מראה לאלן את תמונתו של פסטר על בולי הדואר הצרפתיים, מתוך רמיזה על עתידו האפשרי של אלן כמיטיב המין האנושי; אולי זכרה את הרופא המסיונר בקשמיר, מלפני שנים כה רבות. אולם הייתה גם העובדה הפשוטה שאף על פי שהיא עצמה נאלצה לחשוב בצורה ההולמת גברת במעמדה, היא בכל זאת ייצגה את משפחת סטוני, משפחה שבניה יצרו קשר אמיץ בין המדע השימושי לבין האימפריה המתרחבת. אביו של אלן, לעומת זאת, היה מסוגל בהחלט לציין שאל לו למדען לצפות ליותר מ-500 ליש"ט בשנה, אפילו בשירות המדינה.
אבל גם הוא עזר לאלן בדרכו, כי כאשר חזר לבית הספר במאי 1924 כתב אלן:
 
... אתה (אבא) סיפרת לי על מדידות קרקע ברכבת, גיליתי או בעצם קראתי איך מגלים את גובהם של עצים, רוחבם של נהרות, עמקים וכו' דרך שילוב של השניים גיליתי איך מגלים את גובהם של הרים מבלי לטפס עליהם.
אלן גם קרא איך לשרטט חתך גיאוגרפי, והוסיף את ההישג הזה ל"אילן יוחסין, שחמט, מפות וכו' (בדרכלל הדברים שמעניינים אותי)". בקיץ 1924 שהתה המשפחה באוקספורד לזמן מה - חוויה נוסטלגית עבור מר טיורינג - ובספטמבר הם נסעו לחופשה באכסניה בצפון ויילס. ההורים נשארו שם עוד זמן מה, ואלן חזר לבדו להייזלהרסט ("נתתי טיפ כמו שצריך לסבל וגם למונית... לא נתתי טיפ לאיש בפְרֵנט, אבל לא הייתי אמור. נכון?) שם שרטט בעצמו מפות של הרי סנודוניה. ("תוכל להשוות את המפה שלי לזאת של רשות המיפוי ולשלוח אותה בחזרה?")
מפות עניינו אותו משכבר הימים: הוא אהב גם אילנות יוחסין, והגנאולוגיה המוזרה במיוחד של משפחת טיורינג, שתואר הבארונט דילג בה מענף לענף, ושכללה משפחות ויקטוריאניות אדירות ממדים, סיפקה אתגרים לכושר ההמצאה שלו. השחמט היה הפעילות החברתית ביותר שלו:
 
לא היה אמור להיות טורניר שחמט כי מר דרלינגטון לא ראה הרבה תלמידים משחקים אבל הוא אמר שאם אשאל את כולם מי יודע לשחק ואעשה רשימה של כל מי ששיחק בסמסטר הזה אפשר יהיה לשחק. הצלחתי להשיג מספיק תלמידים אז אנחנו עושים אותו.
 
גם הלימודים בכיתה המתקדמת היו בעיניו "הרבה יותר מעניינים"; אבל הכימיה האפילה על הכול. אלן תמיד אהב מתכונים, שיקויים משונים וסוגי דיו מתוחכמים, וניסה לאפות כלי חומר ביער כששהה אצל משפחת מאייר. הרעיון של תהליכים כימיים ודאי לא היה זר לו, ובחופשת הקיץ באוקספורד הרשו לו הוריו לשחק בפעם הראשונה בקופסת כימיקלים.
"פלאי הטבע" אמנם לא סיפר הרבה על כימיה, אבל בכל זאת סיפר על רעלים. תמיכה תקיפה בהתנזרות מחומרים שונים, שלא לומר איסור עליהם, נבעה מעטו המדעי של ברוסטר:
 
חיי כל יצור, אדם, בעלי חיים או צמח הם מאבק תמידי וארוך נגד הרעלה. הרעלים תופסים אותנו בדרכים שונות ומשונות... כמו אלכוהול, אתר, כלורופורם, האלקלואידים השונים, כגון סטריכנין ואטרופין וקוקאין, שבהם אנחנו משתמשים כתרופות, וניקוטין, שהוא האלקלואיד שבטבק, רעלים של פטריות רבות, קפאין שאנחנו מוצאים בתה ובקפה...
 
היה בספר קטע נוסף, תחת הכותרת "על סוכר ורעלים אחרים", שהסביר את השפעתה של דו-תחמוצת הפחמן בדם, הגורמת לעייפות, ואת פעולת המוח:
 
כאשר מרכז העצבים בצוואר טועם מעט דו-תחמוצת הפחמן, הוא לא אומר דבר. אבל ברגע שהטעם מתחיל להתחזק (תוך פחות מרבע דקה אחרי תחילת ריצה מהירה) הוא מטלפן דרך העצבים אל הריאות: "היי, היי! מה קורה לכן, חברות, תתחילו לעבוד. נשימות כבדות. הדם הזה מלא לגמרי סוכר שרוף!"
 
כל הדברים האלה שימשו את אלן, אם כי בשלב הזה עניינה אותו דווקא הטענה המפוכחת יותר:
 
דו-תחמוצת הפחמן הופכת בדם לסודה לשתייה פשוטה; הדם נושא את הסודה אל הריאות, ושם היא הופכת שוב לדו-תחמוצת הפחמן, בדיוק מה שקורה לה כאשר מוסיפים אותה כסודה לשתייה או כאבקת אפייה לקמח ומשתמשים בה להתפחת עוגה.
 
לא היה ב"פלאי הטבע" שום דבר שהסביר שמות כימיים או שינויים כימיים, אבל הוא ודאי קלט את הרעיונות ממקום אחר כלשהו, כי כשחזר לבית הספר ב-21 בספטמבר 1924 מכתבו הזכיר להוריו "אל תשכחו את ספר המדע שהייתי אמור לקבל במקום האנציקלופדיה לילדים" וכן:
 
בפלאי הטבע שכל ילד צריך להכיר כתוב שדו-תחמוצת הפחמן הופכת לסודה לשתייה בדם ובחזרה לדו-תחמוצת הפחמן בריאות. אם תוכלו לשלוח לי את השם הכימי של סודה לשתייה או את הנוסחה אפילו עדיף כדי שאוכל לראות איך זה קורה.
 
יש להניח שהייתה לו האנציקלופדיה לילדים, ולו רק כיוון שכך יכול היה לדחות אותה מעליו כילדותית וכמעורפלת מדי, וייתכן בהחלט שלמד את רעיונות היסוד של הכימיה משלל ה"ניסויים" הקטנים שהיו בה בחומרים הנמצאים בבית. ניצוץ החקרנות שבו בא לידי ביטוי בניסיונו לשלב את רעיונות הנוסחאות הכימיות בתיאור המכניסטי של הגוף.
כימיה לא הייתה הצד החזק של הוריו, אבל בנובמבר הוא מצא מקור מידע מהימן יותר: "שיחק לי כאן המזל מאוד: יש אנציקלופדיה ששייכת לכיתה הראשונה." ובחג המולד 1924 הוא קיבל ערכת כימיקלים, סירים ומבחנות, ורשות להשתמש בהם במרתף של "קר סאמי", הווילה שלהם ברו דו קזינו. הוא סחב כמויות אדירות של אצות מהחוף לבית כדי להפיק מהן כמות זערורית של יוד. מעשיו הפליאו ביותר את ג'ון, שבניגוד אליו ראה את דינארד כמושבה אנגלית גולה שמן הראוי לחוות בה את שנות העשרים העליזות במלוא עוזן, ולכן הקדיש את זמנו לטניס, לגולף, לריקודים ולפלירטוטים בקזינו.
הוריו של אלן שכרו מורה אנגלי מהשכונה כדי שיכין את אלן לבחינת הכניסה הכללית, והלה ספג ממנו שלל שאלות על מדע. במרץ 1925, כשחזר לבית הספר, כתב אלן:
 
הגעתי לאותו המקום בבחינה הכללית* בסמסטר הזה כמו בקודם, ממוצע של 53%. קיבלתי 69% בצרפתית.
[* אלה היו בחינות תרגול.]
 
אבל הכימיה היא שהייתה חשובה לו:
 
מעניין אם אוכל להשיג אביק חרס איפשהו לפעולות בחום גבוה. ניסיתי ללמוד כימיה אורגנית, בהתחלה אם הייתי רואה משהו כזה
 

הייתי מנסה לפענח אותו בתור משהו כזה C21H40O2 שיכול להיות כל מיני דברים זה מין שמן. לדעתי גם הנוסחאות הגרפיות עוזרות, אז אלכוהול הוא או הוא
 



 
ומתיל אתר הוא  או
הוא
 


אתם רואים שרואים אצלם את הסידור המולקולרי.
ושבוע לאחר מכן:
 
... אביק החרס תופס את מקומו של סיר המתכת כשהתוצר היסודי הוא גז, מה ששכיח מאוד בטמפרטורות גבוהות. אני עורך אוסף ניסויים בסדר שאני מתכוון לבצע אותם. יוצא שאני תמיד רוצה לעשות דברים מהדבר השכיח ביותר בטבע ובהוצאת האנרגיה הקטנה ביותר.
 
אלן היה כבר מודע לתשוקה שמשלה בחייו. הכמיהה לפשטות ולסדר, שבהמשך תתגלה באופנים כה רבים, לא הייתה מבחינתו רק תחביב של "חזרה לטבע", חופשה מהיבטים מציאותיים של הציוויליזציה. מבחינתו היא הייתה החיים עצמם, ציוויליזציה שכל דבר אחר היה רק הסחת דעת ממנה.
בעיני הוריו היו סדרי העדיפויות הפוכים. מר טיורינג לא היה כלל וכלל אדם בעל גינוני כבוד; הוא היה מתעקש ללכת ברגל, ולא לנסוע במונית, באופיו היה שמץ מנטליות של אי בודד. אבל שום דבר לא שינה את העובדה שהם תפסו את הכימיה אך ורק כשעשוע שנועד להעסיק את אלן בחופשותיו, ובעיקר היה להם חשוב שבגיל שלוש-עשרה ימשיך לבית ספר פרטי. בסתיו 1925 נבחן אלן בבחינת הכניסה הכללית למרלבורו, ולהפתעת הכול הצליח בה יפה. (הוא לא הורשה להתמודד על מלגה). אבל בשלב הזה מילא ג'ון תפקיד מכריע בחיי אחיו המשונה. "בשם אלוהים, אל תשלחו אותו לשם," אמר, "הם ישברו אותו."
אלן הציב בעיה קשה בפני הוריו. לא היה כל ספק כי עליו להסתגל לחיי בית ספר פרטי. אבל איזה בית ספר פרטי ימלא בצורה הטובה ביותר את צרכיו של ילד שתחום העניין העיקרי שלו הוא עריכת ניסויים בצנצנות ריבה בוציות במרתף הפחם? היה בכך משום דבר והיפוכו. וכך ראתה זאת  גב' טיורינג:[11]
 
הוא אמנם זכה לאהבה ולהבנה בחוג הביתי הצר יחסית של בית הספר שלו, אבל דווקא מכיוון שחזיתי את הקשיים האפשריים מבחינת הסגל ומבחינתו-הוא בבית ספר פרטי טרחתי כל כך למצוא לו את בית הספר הנכון, פן ייכשל חלילה בהסתגלות לחיי בית ספר פרטי ויהיה לחריג אינטלקטואלי ותו לא.
 
אולם היא לא נותרה מוטרדת זמן רב. הייתה לה חברה בשם גב' ג'רביס (Gervis), אשתו של המורה למדעים בבית הספר שֶרְבּוֹרן, בית ספר פרטי בדורסט. באביב 1926 ניגש אלן שוב לבחינה, והתקבל לשרבורן.
שרבורן היה מבתי הספר הפרטיים האנגליים המקוריים, שורשיו[12] היו נטועים בכנסייה המקומית שבעצמה הייתה מהאתרים הראשונים של הנצרות האנגלית ושייסדה ב-1550 את בית הספר להשכלת תושבי האזור. אבל ב-1869 נכנס שרבורן לתלם כבית ספר ופנימייה לפי הדגם של ד"ר ארנולד (Arnold). אחרי תקופה שבה לא נודע לטובה הוא חידש ימיו כקדם ב-1909 כאשר אדם בשם נואל סמית (Nowell Smith) התמנה למנהלו. עד 1926 כבר הכפיל סמית את מספר התלמידים בבית הספר ממאתיים לארבע-מאות וביסס את שרבורן כבית ספר פרטי בעל מוניטין מכובדים, גם אם לא מן השורה הראשונה.
גב' טיורינג ביקרה בשרבורן לפני שאלן נסע לשם ופגשה שם את אשתו של המנהל. היא רמזה לגב' נואל סמית "כמה רמזים באשר למה שעליה לצפות לו" וגב' נואל סמית "העמידה מול התיאור שלה את המילים הטובות יותר שאמרו הורים אחרים על בניהם." ככל הנראה על פי הצעתה שובץ אלן למגורים בבית וסטקוט, שמנהלו היה ג'פרי או'האנלון (Geoffrey O'Hanlon).
סמסטר הקיץ נועד להתחיל ביום שני, 3 במאי 1926, שהיה גם במקרה יומה הראשון של השביתה הכללית. במעבורת מסן מאלו שמע אלן שרק רכבות החלב ייסעו. אבל הוא ידע שהוא מסוגל לרכוב באופניים מערבה מסאותהמפטון לשרבורן, מרחק של מאה קילומטרים כמעט:
 
אז רכבתי לפי התכנית השארתי את המטען אצל אחראי המשא יצאתי מהנמל בסביבות 11 קניתי מפה ב-3 ל' כולל סאותהמפטון עד מרחק של 3 מייל בערך משרבורן. סימנתי איפה שרבורן קצת מעבר. היה קשה מאוד למצוא את בית הדואר, הברקתי לאו'האנלון 1 ל'. מצאתי חנות אופניים, טיפולים 6 פני. יצאתי ב-12 אכלתי צהריים אחרי 7 מייל 3 ל' 6 פ'. המשכתי ללינדהרסט 3 מייל קניתי תפוח 2 פ'. המשכתי לבירלי 8 מייל הדוושה קצת לא בסדר תיקון 6 פ'. המשכתי לרינגווד 4 מייל.
הרחובות בסאותהמפטון היו מלאים אנשים בשביתה. הייתה רכיבה מעולה דרך היער החדש ואז במין ביצה לרינגווד והדרך הייתה שוב שטוחה לווימבורן.
 
אלן העביר את הלילה במלון הטוב ביותר בבלנדפורד פורום - מותרות שאביו ודאי לא היה מאשר. (אלן חייב היה לדווח על כל פני שהוציא: פשוטו כמשמעו, שכן מכתבו הסתיים במילים "שולח בחזרה 1 ליש"ט ו-1 פני בשטר של ל' ובול פני.") אבל בעלי המקום גבו ממנו סכום סמלי בלבד ודאגו לשלח אותו בבוקר. ואז:
 
ממש ליד בלנדפורד כמה גבעות נחמדות ופתאום רק עליות וירידות קלות כמעט כל הדרך לכאן אבל המייל האחרון היה כולו בירידה.
 
מווסט היל הוא יכול היה לראות את היעד: העיירה הג'ורג'יאנית הקטנה שרבורן ובית הספר עצמו ליד הכנסייה.
אלתור כזה של פתרון, מבלי לעשות ממנו עניין, כלל לא היה צפוי אצל נער בן גילו. מסע האופניים התקבל בתדהמה ואף דווח עליו בעיתון המקומי.[13] וינסטון צ'רצ'יל קרא אז ל"כניעה ללא תנאי" של "האויב", דהיינו הכורים השובתים, ואילו אלן הפיק את המיטב מן השביתה הכללית. הוא נהנה משני ימי חופש מחוץ למערכת הרגילה; אבל הם הסתיימו כהרף עין. ספר העוסק בחיים בשרבורן,[14] "נול הנעורים" מאת אלק ווֹ (Alec Waugh, The Loom of Youth), מתאר את התחושות:
 
השבוע הראשון של ילד חדש בבית ספר פרטי הוא ככל הנראה התקופה הבזויה ביותר שתעבור עליו בחייו. אין המדובר בהתעמרויות... הוא פשוט בודד לחלוטין, שרוי בפחד תמידי מפני שגיאות, ומשום כך יוצר לעצמו בעיות שאינן קיימות.
 
כאשר הגיבור שלו כתב הביתה בסוף היום השני, "לא צריכה הייתה האם להיות חכמה במיוחד כדי לקרוא בין השיטין ולראות שבנה אומלל ללא תקנה." מצבו של אלן היה גרוע עוד יותר, כיוון שלא יכול היה אפילו להשתלב בין האחרים מבלי לבלוט, כל עוד חפציו היו תקועים בסאותהמפטון בשל השביתה. עם תום  השבוע הראשון שלו כתב:
 
מציק נורא להיות כאן בלי הבגדים ושאר הדברים... די קשה להתאקלם. כתבו לי בקרוב. לא היו לימודים ביום רביעי חוץ מ"אולם" או הכנות. וגם קשה למצוא את הכיתות ואיזה ספרים לקחת אבל אני אקלט פחות או יותר עוד שבוע בערך...
 
אבל שבוע אחר כך מצבו של אלן לא היה טוב בהרבה:
 
אני נקלט יותר ויותר. אבל לא אסתדר לגמרי עד שהציוד שלי יגיע. תקופת הפאגים* שלנו תתחיל ביום שילשי [טעות במקור] הבא. מנהלים אותה לפי אותם עקרונות כמו המועצות הגאליות שעינו והרגו את זה שהגיע אחרון; כאן ראש פאגים אחד קורא וכל הפאגים שלו רצים האחרון שמגיע מקבל את המשימה. צריך לעשות כאן מקלחות קרות בבוקר כמו האמבטיות הקרות במרלבורו. יש ארוחת תה בשש וחצי בימי ב', ד', ו'. הצלחתי להסתדר בלי אוכל מארוחת צהריים עד אליהן... השביתה הכללית הייתה בין השאר גם שביתת בתי דפוס ככה שבחנות הספרים של בנט לא היו הספרים שהזמנתי וחסרים לי הרבה. כמו ברוב בתי הספר הפרטיים חדשים צריכים לשיר שיר. עוד לא הגיע הזמן. אני לא בטוח מה לשיר בכל אופן זה לא יהיה "נורית". ...כמות העבודה שנותנים לנו כאן לאולם שיעורי בית לפעמים קטנה בצורה מגוחכת לדוג' לקרוא ממעשי השליחים פרק ג' וד' לשלושתרבעי שעה.
[*Fagging  - נוהל שהיה מקובל בפנימיות הבריטיות, ולפיו התלמידים הצעירים משמשים משרתים (Fag) של התלמידים המבוגרים. כלל לעתים הטלת משמעת וענישה גופנית. בשנים מאוחרות יותר החלה המילה fag לשמש כינוי גנאי להומוסקסואל, אבל לא בתקופה שבה מדובר כאן.] המתרגמת]]
בנכם האוהב אלן
 
אכן הייתה משימת שירה וטקס נוסף שבמסגרתו בעטו בו ברחבי חדר המועדון בתוך סל אשפה. אבל גם אם אמא שלו קראה בין השיטין, היא הכפיפה את אהדתה לתחושת החובה. הערתה לגבי המכתב הזה הייתה שהוא הביע את "חוש ההומור המשונה" של אלן.
סוף סוף לימדו אותו עכשיו מדעים, והוא דיווח:
 
יש לנו כימיה שעתיים בשבוע. הגענו רק בערך לשלבים של "תכונות החומר", "שינוי פיזיקלי וכימי" וכו'. המורה די שמח לראות איך אני מכין יוד והראיתי לו כמה דוגמאות. למנהל קוראים "צ'יף". נראה לי שאני לומד יוונית מודרנית ולא עתיקה. ...
 
המורה, אנדרוז, ללא ספק "שמח" שאלן כבר יודע הרבה כל כך. הוא הגיע "תם-לבב ולא מקולקל במידה מענגת." וראש התלמידים בווסטקוט, ארתור האריס (Arthur Harris) גמל לאלן על היוזמה שגילה במסע האופניים בכך שמינה אותו ל"פאג". אבל גם ההשכלה המדעית וגם היוזמה לא נמצאו בדיוק בראש סדר העדיפויות בשרבורן.
המנהל היה מרצה בדרשותיו על משמעות חיי בית הספר.[15] שרבורן, כך הסביר, לא מוקדש לחלוטין ל"הרחבת האופקים", גם אם "לאורך ההיסטוריה... זאת הייתה המשמעות הראשונית של בית ספר." למעשה, אמר המנהל, קיימת "סכנה תמידית שתישכח המטרה המקורית של בית הספר." שכן בית הספר הפרטי האנגלי פּוּתח במודע כדי שיהיה מה שכינה המנהל "אומה בזעיר אנפין". מתוך ריאליזם ברוטלי הוא ויתר על מס השפתיים לרעיונות כגון חופש דיבור, צדק שווה לכול ודמוקרטיה פרלמנטרית והתמקד בקיומם העובדתי של העליונות והכוח. במילותיו של מנהל בית הספר:
 
בכיתה, באולם הלימודים ובאולם השינה, בשדה ובמצעד, ביחסיכם אתנו המורים ובסולם הבכירוּת ביניכם לבין עצמכם, התוודעתם לרעיונות הסמכות והצייתנות, שיתוף הפעולה והנאמנות, העמדת כללי הבית ובית הספר מעל רצונותיכם האישיים...
 
הרעיון הכללי של "סולם הבכירות" היה איזון בין הזכויות והחובות, ששיקף בעצם מהותו את הצד הראוי יותר של האימפריה הבריטית. אבל במסגרת הרעיון הזה "הרחבת האופקים" הייתה במקרה הטוב חסרת רלוונטיות.
הרפורמות הוויקטוריאניות הטביעו חותם, ובחינות תחרותיות מילאו תפקיד בחיי בית הספר הפרטי. לאלה שבאו כתלמידי מלגה הייתה הזדמנות לקבל עליהם את תפקיד העילית האינטלקטואלית ב"אומה בזעיר אנפין", להתקבל בלית בררה על הכלל בתנאי שלא יפריעו לשום דבר חשוב. אבל אלן, שלא היה שייך לקבוצה הזאת, הבחין במהירות שמה שמצופה ממנו "קטן בצורה מגוחכת". למעשה, משחקי הקבוצות המאורגנים, ראגבי וקריקט, הם שיתפסו את המקום העיקרי מבחינת רוב הנערים בשנותיהם בשרבורן, ויהיו האמצעי להוראת הלקחים הרגשיים. גם השינויים החברתיים בעקבות המלחמה הגדולה לא השפיעו כלל על המערכת הכוללת, המופנמת והמודעת לעצמה, של החיים בבתים השונים של בית הספר, שהיו כרוכים בבחינה פומבית דקדקנית ותמידית ובשליטה בכל ילד וילד. אלה היו סדרי העדיפויות האמתיים.
רק מבחינה אחת נעשה ויתור, ולו גם סמלי, לרפורמה הוויקטוריאנית. בשרבורן היה מורה למדעים מאז 1873, אבל הדבר היה בראש ובראשונה כדי ללמד את הבסיס למקצוע הרפואה. המטרה לא הייתה להכשיר את התלמידים לקחת חלק בתפקיד התעשייתי של בריטניה להיות "בית המלאכה של העולם" (The Workshop of the World), תפקיד שנשא אות קלון כנטייה שימושית וארצית מכדי שתמלא את עתותיו של ג'נטלמן. בני משפחת סטוני אולי בנו את גשרי האימפריה, אבל מי שחלשו עליהם היו בני מעמד גבוה מהם. המדע גם לא זכה ליחס של כבוד על העיסוק בחקר האמת. גם כאן לא לקח בית הספר הפרטי חלק בחדוות הניצחון של המדע בן המאה התשע-עשרה. נואל סמית חילק את העולם האינטלקטואלי כך: קלאסי, מודרני ומדעי, בסדר זה, ולטענתו
 
רק התודעה הרדודה ביותר יכולה להניח שהגילויים המתקדמים מקרבים אותנו במידה ניכרת לפתרון חידות היקום הטורדות את מנוחתו של האדם מימי קדם...
 
זאת הייתה בריטניה הממוזערת והמאובנת, שבה אדונים ומשרתים ידעו עדיין מה מקומם, ושבה שביתות הכורים נתפסו עדיין כהפרת נאמנות. ובזמן שהילדים שיחקו ב"משרתים" והעמיסו את כדי החלב על הרכבות עד שתישבר השביתה בידי אדוני ארצם, נקלעה אל ביניהם תודעתו של אלן טיורינג; ולתודעה הזאת לא היה כל עניין בבעיות של בעלי קרקעות, בוני אימפריה או מנהלנים לעתיד, אנשי "משא האדם הלבן" - הם היו שייכים למערכת שלא היה לה כל עניין בו.
למעשה, המילה "מערכת" הייתה פזמון חוזר קבוע, והמערכת פעלה כמעט ללא כל תלות באינדיבידואלים. וסטקוט, הבית שאליו הצטרף אלן, קיבל אליו דיירים ראשונים רק ב-1920, ולמרות זאת כבר ב-1926 התקיים כאילו מוסדות התלמידים האחראים וה"פאגים" וההצלפות בחדר הרחצה היו חוקי טבע. הדבר היה נכון אף על פי שלמנהל הבית, ג'פרי או'האנלון, הייתה דעה משלו בעניין. הוא היה אז רווק בשנות הארבעים לחייו, שכונה (בסנוביות לא מעטה) "המורה" (Teacher, להבדיל מ-Master), והרחיב את מבנה הבית המקורי בהון פרטי משלו, שמקורו היה בכותנת לנקשייר. באופן אישי הוא לא האמין בעיצוב הנערים על פי תבנית אחידה, ולא הצליח להחדיר בהם את דת הראגבי בהתלהבות שווה לזאת של ראשי הבתים האחרים. כתוצאה מכך הבית שלו נהנה ממוניטין שלילי של "עצלנות". הוא עודד מוזיקה ואמנות, סלד מהתעמרויות ועצר את טקסי החניכה של השירה זמן קצר אחרי בואו של אלן. כקתולי קלאסיציסט הוא היה הדבר הקרוב ביותר לממשלה ליברלית ב"אומה בזעיר אנפין". אבל בכל זאת המערכת משלה בכיפה. התלמידים יכולים היו לבחור אם לציית לה, למרוד בה או להסתגר מפניה - ואלן בחר להסתגר.
"נראה שהוא מסתפק בחברת עצמו ונוטה להתבודדות," העיר או'האנלון.[16] "אין זאת משום קדרות, אלא פשוט, חושבני, מתוך מזג ביישני." לאלן לא היה אף חבר, ולפחות פעם אחת באותה שנה כלאו אותו חבריו לספסל הלימודים מתחת לכמה קרשי רצפה רופפים בחדר המועדון של הבית. הוא ניסה להמשיך שם בניסויי כימיה, אבל העיסוק זכה לגינוי משתי סיבות: הן בשל העובדה שנתפס כהפגנה של חרשנות והן בשל הריחות הרעים שהפיק. "מעט פחות מלוכלך וחסר-סדר בהרגליו," כתב או'האנלון בסוף 1926, "מודע מעט יותר לחובה לתקן את דרכיו. הוא חורש בתלם משלו, ולא תמיד נענה באהדה של הכול: הוא נראה שמח וטוב לב, אבל אינני בטוח תמיד שאכן כך הוא."
"התנהלותו מזמינה לעתים התנכלויות: אבל אני לא חושב שהוא אומלל. אין להכחיש, הוא לא ילד 'נורמלי': אין הדבר מסב לו סבל, אבל ככל הנראה הוא מפחית מאושרו." כתב בחוסר עקביות מסוים בסוף סמסטר האביב של 1927. מנהל בית הספר העיר קצרות יותר:
 
ודאי יצליח יפה משימצא לו משלח יד; אבל בינתיים ייטב לו בהרבה אם ינסה לעשות כמיטב יכולתו כחבר בבית הספר הזה - עליו להפגין גאוות יחידה רבה יותר.
 
אלן לא היה מה שברוסטר כינה "ילד כהלכה", שהאינסטינקטים שלו, מורשת של אלפי שנות מלחמה, מעוררים בו רצון לזרוק דברים על אנשים אחרים. מן הבחינה הזאת היה דומה יותר לאביו, שבילדותו בבדפורד הצליח להתחמק ממשחקים. מר טיורינג, שנעדר את הכבוד העז שרחשה רעייתו למנהלי בתי ספר, הגיש בקשה מיוחדת לפטור את אלן ממשחקי קריקט, ובמקום זאת הרשה לו או'האנלון לשחק גולף. אבל הוא הוכיח את עצמו כ"נֵפֶל" כשאכזב את נציגות הבית שלו בשיעור ההתעמלות ב"עצלותו". קראו לו גם "מלוכלך" בגלל עור פניו הכהה והשמנוני יחסית ואוסף תמידי של כתמי דיו. עטים נובעים עדיין נטו, כך נראה, לפלוט פרצי דיו בכל פעם שידיו המגושמות התקרבו אליהם. שׂערו, שנפל באופן טבעי קדימה, סירב להשתטח בכיוון הנדרש; חולצתו הייתה יוצאת מן המכנסיים, עניבתו חרגה מן הצווארון הנוקשה. עדיין נראה היה שאין לו מושג לאיזה חור צריך להיכנס כל אחד מכפתורי המקטורן. במצעדי חיל הצוערים (Officers Training Corps) בימי שישי אחר הצהריים הוא בלט בכומתה עקומה, בכתפיים שחוחות, במדים שלא הלמו אותו ובחותלות דמויות אהילים שטיפסו על רגליו. כל תכונותיו כמו הזמינו לגלוג, בעיקר קולו שהיה צורמני, מהוסס ומבויש - לא בדיוק מגמגם, אבל מהסס, כאילו הוא מחכה לתהליך מפרך כלשהו שיתרגם את מחשבותיו לצורת הדיבור האנושית.
לנגד עיניה של גב' טיורינג התגשם פחדה הגדול ביותר, הפחד שאלן לא יצליח להסתגל לחיי בית הספר הפרטי. הוא אפילו לא היה ילד מהסוג שאינו פופולרי בין חבריו אבל חביב על המורים בכיתה. הוא נכשל גם שם. בסמסטר הראשון שלו שובץ בכיתה בשם "הקונכייה", יחד עם ילדים גדולים ממנו בשנה שלא הצליחו בלימודים. לאחר מכן "קוּדם", אבל רק לכיתת הבסיס המיועדת לאלה שעל פי ההנחה יכולותיהם ממוצעות. אלן כמעט לא שם לב לכך. המורים חלפו על פניו - שבעה-עשר בארבעת הסמסטרים הראשונים - ואף אחד מהם לא הבין את הילד החולמני בכיתה של עשרים ושניים תלמידים. לפי חבר לכיתה בתקופה זאת:[17]
 
הוא היה קורבן לאכזריותו של מורה אחד לפחות כי תמיד הצליח למרוח דיו על הצווארון, כך שהמורה יכול היה לעורר צחוק בקלות כשאמר: "טיורינג, שוב יש דיו על הצווארון שלך!" עניין קטן וקטנוני, אבל הוא נתקע לי בזיכרון בתור דוגמה לאופן שבו ילד רגיש ולא מזיק... יכול לעבור גיהנום בבית ספר פרטי.
 
דוחות נכתבו פעמיים בסמסטר, והמעטפות הסגורות-עדיין היו מונחות בהאשמה על שולחן ארוחת הבוקר, עד שמר טיורינג "אושש עצמו במקטרת או שתיים ובקריאת הטיימס." אלן היה אומר בקול לא-משכנע: "אבא מצפה שהדוחות מבית הספר יהיו כמו נאומים שלאחר הסעודה," או "אבא צריך לראות את הדוחות של חלק מהילדים האחרים." אבל אבא לא שילם על הילדים האחרים, והוא ראה איך שכר הלימוד שעבורו עמל נמוג ללא כל השפעה ניכרת.
לאבא לא אכפת היה שהוא חורג מן ההתנהגות המקובלת, או לכל הפחות התייחס לכך בסובלנות משועשעת. למעשה, הן ג'ון והן אלן היו דומים לאביהם, שלושתם האמינו בגילוי לב וביישום רעיונותיהם בנחישות מתובלת ברגעי פזיזות. בתוך המשפחה ייצגה אמא, שטעמיה ושיפוטה נחשבו בעיני האחרים פרובינציאליים עד תפלות, את קולה של החברה. דווקא היא, לא בעלה או ג'ון, הרגישה שהיא מחויבת לתקן את אלן. אבל סובלנותו של מר טיורינג לא כללה בזבוז של חינוך יקר-ערך בבית הספר הפרטי; מצבו הכלכלי היה דחוק במיוחד בשלב זה. הוא קץ סוף סוף בגלות ועבר לבית קטן בשולי גילדפורד בסארי, אבל פרט לתשלום מס הכנסה היה עליו עכשיו למצוא לג'ון קריירה. הוא הניא את בנו מלהצטרף לשירות המדינה בהודו, כיוון שחזה שהרפורמות של 1919, אשר הכניסו ייצוג של הודים לממשל הפרובינציות, מבשרות על סוף קרב. ג'ון הפגין עוז רוח כשחשב לבחור במקום זאת בהוצאה לאור, והרעיון החביב על אביו היה שייסע לדרום אמריקה כדי להרוויח כסף מזבל אורגני, אבל בסופו של דבר זכתה הצעתה הבטוחה יותר של גב' טיורינג, שיהיה לעורך דין. מר טיורינג נאלץ לשלם 450 ליש"ט כדי שבנו יתקבל להתמחוּת ולפרנס אותו במשך חמש שנים.
אבל אלן לא ראה מה הטעם בהשכלה שנרכשה עבורו במחיר כה יקר. אפילו בצרפתית, שהייתה פעם מקצוע אהוב עליו, כתב המורה: "היעדר העניין שלו מדכדך מאוד, אלא אם כן משהו משעשע אותו." הוא פיתח הרגל מעצבן במיוחד - התעלם מן הלימודים במהלך הסמסטר ואז קיבל את הציון הגבוה ביותר בבחינה. אבל מהיוונית, שאותה היה אמור ללמוד לראשונה בשרבורן, התעלם לגמרי. הוא הגיע למקום האחרון בהקבצה החלשה ביותר במשך שלושה סמסטרים, ולאחר מכן הרשויות הרימו ידיים והרשו לו בחירוק שיניים להפסיק ללמוד את המקצוע. "לאחר שהבטיח לעצמו פטור אחד, לפנים משורת הדין," כתב או'האנלון, "הוא טועה לחשוב שבטלנות ואדישות ישיגו לו שחרור ממקצועות שאינם חביבים עליו."
במתמטיקה ובמדעים המורים כתבו דוחות חיוביים יותר, אבל תמיד היה על מה להתלונן. בקיץ 1927 הראה אלן למורה שלו למתמטיקה, רנדולף (Randolph), עבודה שעשה בכוחות עצמו. הוא מצא את הסדרה האינסופית של "פונקציית טנגנס הפוכה", החל בנוסחה הטריגונומטרית של ½ tan x* (הסדרה היא:  ) רנדולף הפגין תדהמה ראויה, ואמר למחנך של אלן שהוא "גאון". אבל החדשות שקעו כמו אבן בברֵכה שהייתה שרבורן. הן רק חסכו מאלן הורדה בהקבצה, ואפילו רנדולף דיווח על העניין בנימה עוינת:
[* (הסדרה היא:  בנוסחה לעיל) זאת הייתה תוצאה סטנדרטית בחומר הלימודים, אבל העניין היה שהוא גילה אותה ללא שימוש בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי בסיסי. יוצאת דופן מכול הייתה ככל הנראה העובדה שהבין שטור כזה יכול בכלל להתקיים.]
 
לא טוב במיוחד. הוא מקדיש ככל הנראה זמן כה רב לעיונים במתמטיקה מתקדמת, עד שהוא מזניח את לימודי היסוד; מסד איתן חיוני בכל מקצוע. עבודתו מלוכלכת.
 
מנהל בית הספר התריע:
 
אני מקווה שלא יפול בין הכיסאות. כדי שיוכל להישאר בבית ספר פרטי עליו להתרכז ברכישת השכלה. אם נועד להיות מתמחה במדעים ותו לא, הוא מבזבז את זמנו בבית הספר הפרטי.
 
הרמיזה על סילוק מבית הספר חוללה סערה סביב שולחן ארוחת הבוקר, היא סיכנה את כל מה שמר וגב' טיורינג עמלו למענו. אבל אלן גילה דרך להביס את המערכת, שאותה כינה נואל סמית "יסוד התהילה והייעוד של בית הספר הפרטי האנגלי". הוא העביר את חציו השני של הסמסטר בבידוד במרפאה בשל חזרת, וכשיצא משם הצליח בבחינות כהרגלו, וזכה בפרס. מנהל בית הספר העיר:
 
הוא חב את מקומו ואת הפרס למתמטיקה ולמדעים בלבד, אבל הוכיח שיפור בצד הספרותי. אם ימשיך בדרכו בדומה לעכשיו, ודאי יצליח יפה.
 
בחופשת הקיץ שהתה משפחת טיורינג שוב באכסניה בוויילס, הפעם בפסטיניוג. אלן ואמו טיפסו אל הפסגות. באכסניה היה אורח אחד, מר נילד (Neild), שהפגין עניין רב באלן ונתן לו ספר על טיפוס הרים. הוא כתב בו תיאור ארוך שהתייחס לטיפוסים של אלן כאילו הם מסמלים את הפסגות האינטלקטואליות שאליהן יגיע בסופו של דבר. אדם אחד, לרגע קט, התייחס אליו ברצינות.
הגוף האנושי, הסביר "פלאי הטבע", הוא "בית מרקחת חי". זאת הייתה דרכו של ברוסטר לתאר את  השפעותיהם של ההורמונים, שהתגלו זמן לא רב קודם לכן, ובאמצעותם "איברי גוף שונים" מסוגלים "לאותת אלה לאלה" ב"מסרים כימיים" ולא דרך מערכת העצבים. במהלך 1927, כשהגיע אלן לגיל חמש-עשרה, הוא גבהּ, ויש להניח שאז גם התרחשו השינויים המעניינים והמרגשים יותר.
אז גם הגיע הזמן לטקס ההתבגרות של כנסיית אנגליה. אלן נכנס בברית הדת האנגליקנית ב-7 בנובמבר 1927. כמו חיל הצוערים, ההכנסה בברית הדת הייתה עוד חובה שאליה שׂוּמה היה על כולם להתנדב. אבל הוא האמין בדת, או לפחות במשהו, כשכרע ברך לפני הבישוף של סליסברי והתנכר לעולם, לבשר ולשטן. עם זאת, נואל סמית ניצל את ההזדמנות כדי להעיר:
 
אני מקווה שיתייחס ברצינות לכניסה בברית הדת. אם כך יעשה, לא יראה עוד לנכון להזניח חובות ברורות מאליהן כדי למלא את רצונותיו-הוא, גם אם הם טובים כשלעצמם.
 
בעיני אלן, ה"חובות" לתרגם משפטים מטופשים ללטינית, למרק את כפתורי טוניקת הצוער שלו וכן הלאה לא היו כלל וכלל "מובנות מאליהן". הייתה לו רצינות משלו. מילותיו של מנהל בית הספר מתקשרות גם לקונפורמיזם המוחצן שעליו כתב אלק וו בספרו:
 
כמו אצל רוב הנערים, להכנסה בברית הדת הייתה השפעה מעטה מאוד על גורדון. הוא לא היה אתאיסט; הוא קיבל את הנצרות פחות או יותר באותו האופן שבו קיבל את המפלגה השמרנית. כל האנשים הטובים ביותר האמינו בה, כך שהיא ודאי הדרך הנכונה; אבל בה בעת היא לא השפיעה כהוא זה על מעשיו. אם הייתה לו דת כלשהי בזמנו, הייתה זו קבוצת הכדורגל שלו בבית הספר. ...
 
היו אלה מילים נוקבות יחסית לספר שהופיע ב-1917, שנה שבה נפלו בוגרי שרבורן בקצב של אחד בשבוע. בגלל הערות כגון אלה נאסרה קריאתו של "נול הנעורים" בשרבורן, וכל ילד שהספר נמצא אצלו נדון להלקאה מידית.
אבל הסופר הסורר אמר למעשה במילים אחרות את מה שעלה מדברי המנהל:
 
שימו לב, אינני תוקף את מערכת בתי הספר הפרטיים. אני מאמין בערכה האדיר, ומעל לכול בתחושת החובה, הנאמנות והציות לחוק שהיא מחדירה. אבל אין לה מפלט מן הסכנות הרובצות לפתחה של כל מערכת משמעת, סכנות הכניעה לשגרה ותו לא, אימוץ רגשות מוכנים מראש, משומשים, והיעדר נרצע, אולי עלי לומר כנוע, של עצמאות אופי.
 
"אין מפלט למערכת מסכנות אלה," המשיך, "אבל אנו, כאינדיבידואלים... יכולים להתגבר עליהן אם נלך בדרך הישר." עם זאת, היה קשה מאוד לאינדיבידואלים לחתור נגד ארגון שלם. כפי שאמר נואל סמית: "מבין החברות כולן, מעטות מאוד הן מוחלטות כמו בית ספר כזה... כולנו כאן חיים חיים משותפים, וסרים למרותה של משמעת משותפת. חיינו מאורגנים ביסודיות רבה, והארגון מכוון למטרה מוגדרת..." והמנהל המשיך וציין: "תלמידי בית הספר, גם אם ניחנו במקוריות רבה כאינדיבידואלים, הנם קונבנציונלים בהתנהלותם ברמה הגבוהה ביותר." נואל סמית לא היה אדם צר אופקים, והוא הצליח בדרך כלשהי לפשר בין מערכת החינוך הזאת לבין אהבתו לשירתו של וורדסוורת' (Wordsworth), שאותה ערך. בתוך הקלאסיציסט פעם לב רומנטי, שאולי גם טרד את מנוחתו.
אולם הבעיה של הצמחת "עצמאות אופי" בתוך מערכת של "שגרה ותו לא" התעוררה בראש ובראשונה ביחס למה שכונה "דיבורים מלוכלכים", ולא בנוגע לשאלות המרוממות יותר שאליהן התייחסה המודעוּת הרומנטית. המנהל קרא לאינדיבידואלים להפגין פטריוטיות אמתית לשרבורן בהימנעות מהם, ודיבר אל לבו של הנער עצמאי האופי, אשר  
 
כיוון שגדל בבית מתורבת, ניחן בסלידה אינסטינקטיבית מקללות ומבדיחות גסות ומרמיזות וולגריות, ולמרות כל זאת, מתוך פחדנות גרידא, יסתיר את סלידתו ואולי ייאלץ עצמו לצחוק, ואפילו יתחיל ללמוד את הלהג המתועב!
 
בבית ספר לבנים בלבד היה רק סוג אחד של "רמיזות וולגריות" אפשרי. הקשרים בין הנערים היו רוויים פוטנציאל מיני, עובדה שהשתקפה באיסור בפועל על התקשרויות בין נערים מבתים שונים בבית הספר או בין נערים בני גילים שונים. האיסורים האלה, וה"רכילות" או ה"שערוריות" הכרוכות בהם, לא היו חלק מן החיים הרשמיים בבית ספר פרטי, אבל לא היו נוכחים פחות משום כך. נואל סמית יכול היה לגנות את העובדה שיש "סוג אחד של שפה שנועד לבית או לאוזני המורה, וסוג אחר ללימודים או לאולם השינה," אבל היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי בית הספר. "פלאי הטבע" הסביר
 
לעתים קרובות אנחנו אומרים שאנחנו חושבים במוחנו. הדבר נכון; אבל אין זה הסיפור כולו. למוח יש שני חצאים, דומים זה לזה, בדיוק כמו לגוף. למעשה, שני צדדי המוח דומים זה לזה בדיוק, יותר מאשר שתי הידיים. אף על פי כן, אנחנו מבצעים את כל החשיבה בצד אחד בלבד.
 
האשמתו של אלק וו הייתה ששרבורן מספק הכשרה - מטפורית - בשימוש בשני חצאי המוח, באופן בלתי תלוי זה בזה. "חשיבה", שהיא החשיבה הרשמית, התקיימה בחצי אחד של המוח, והחיים הרגילים באחר. זאת לא הייתה צביעות: פשוט, אף אדם שפוי לא היה מתבלבל בין שני העולמות. השיטה פעלה יפה, והשתבשה רק כשקרה משהו שגישר על הפער. אז, כפי שאמר וו בהדגשה, הפשע האמתי היה להיתפס.
ב-1927 השתנה מעט בית הספר במוסכמותיו הבלתי-רשמיות. כאשר הנערים קראו את "נול הנעורים" (מובן שקראו אותו, שהרי היה אסור) הם הופתעו למדי מן הסובלנות שהופגנה, או שלכל הפחות נרמז עליה, לגבי ידידויות מיניות. במפגשים של נבחרות המשחקים עם מקבילותיהן מבתי ספר פרטיים אחרים, הם נדהמו מחופש הפעולה שהיה מותר במוסדות היריבים לשלהם. נערי שרבורן בתקופה הזאת הביעו תפיסת עולם פוריטנית יותר וצינית פחות מזאת של אלק וו ב-1914. נואל סמית כבר לא הפציר בנערים העצמאיים לבער את מה שכינה "תועבה". אבל הוא לא מנע את זרימתם של המסרים הכימיים בארבע-מאות "בתי מרקחת חיים" מלבלבים, ואפילו המקלחות הקרות לא שמו קץ ל"דיבורים המלוכלכים".
אלן טיורינג היה נער בעל אופי עצמאי, אבל הנושא הזה הציב בפניו בעיה שהייתה הפוכה מזאת של המנהל. מבחינת רוב הנערים "שערורייה" הייתה הקנטה שנשכחה בן רגע, אחרי שגיוונה במקצת את החדגוניות של בית הספר. אבל מבחינתו, היא נגעה במהות החיים עצמם. הוא ודאי למד כבר את עובדות החיים, אבל ללבו נועד מקום אחר. סוד לידתם של תינוקות הוסתר היטב, אבל כולם ידעו שיש סוד. ואילו הוא התוודע בשרבורן לסוד שבעולם החיצון אפילו לא היה אמור להתקיים. והסוד היה שלו. הוא נמשך בחבלי אהבה ותשוקה לא רק ל"שכיח ביותר בטבע", אלא גם לבני מינו.
הוא היה אדם רציני, ולא מה שאלק וו כינה "הנער הממוצע". הוא לא היה "קונבנציונלי ברמה הגבוהה ביותר", והוא סבל משום כך. מבחינתו חייבת הייתה להיות סיבה לכל דבר; חייב היה להיות היגיון חד משמעי. אבל שרבורן לא סייע לו מבחינה זאת, פרט לכך שפיתח אצלו את המודעות לעצמו. כדי להיות עצמאי היה עליו לפלס לו דרך בכללים רשמיים ולא-רשמיים גם יחד, ובהחלט לא היו "רגשות מוכנים מראש" עבורו. בשרבורן שני פלאי הטבע של חייו היו "סרחונות" ו"תועבה".
אם לפעמים היו לנואל סמית הסתייגויות ממערכת בתי הספר הפרטיים, שום ספקות כאלה לא אחזו במְרַכֵּז השכבה של אלן בסתיו 1927, א. ה. טרלוני רוס (A.H. Trelawny Ross). הוא התחנך בשרבורן, וחזר לשם היישר מאוקספורד ב-1911. הוא לא למד דבר ולא שכח דבר בשלושים שנותיו כראש בית.[18] רוס היה אויב מר ל"עצלנות", ולא היה שותף לאף אחת מנקיפות המצפון של מנהל בית הספר לגבי כניעות. גם סגנון הביטוי שלו היה מנוגד לזה של נואל סמית, ומכתבו לתלמידי הבית בשנת 1928 נפתח כך:
 
יש לי חשבון פתוח עם קפטן המועדון שלי [...] הוא הולך ומספר לאנשים שאני שונא נשים. את הקשקוש הזה התחילה לפני כמה שנים בחורה שלדעתה לא השתפכתי מספיק. אני דווקא חושב שמי ששונא נשים יש לו פגם מנטלי, בדיוק כמו שיש לאישה ששונאת גברים, ולא חסרות כאלה...
 
רוס היה לאומן צר אופקים, שלא למד כהלכה את לקח הנאמנות לבית הספר כמו גם לבית המהווה חלק ממנו, ולא התעניין במיוחד בכיתה שלו. אבל הוא העניק להם מן הידע ומנסיון החיים שלו. הוא לימד תרגומי לטינית במשך שבוע, פרוזה לטינית במשך שבוע ואנגלית במשך שבוע. הלימודים כללו איות, "איך להתחיל, לכתוב ולמעֵן מכתב", "איך לתמצת", "איך בנויה סונטה, ואיך להדפיס סיכום של הנקודות העיקריות שיראו איך לייצר מאמרים כתובים טובים, הגיוניים ומאורגנים היטב."
מבחינה זאת קידם רוס את דעתו ההגיונית ולפיה, "ככל שהדמוקרטיה מתקדמת כך נסוגים הנימוסים והמוסר," ודחק באנשי הסגל לקרוא את "גאות הצבע" (Lothrop Stoddard , The Rising Tide of Colour). הוא גרס שתבוסתה של גרמניה נגרמה "בגלל המחשבה שמדע ומטריאליזם חזקים יותר ממחשבה דתית ומאדיקות." הוא כינה את המקצועות המדעיים "פיקחות נמוכה" והיה מושך באפו ואומר: "יש בחדר הזה ריח של מתמטיקה! לכו תביאו תרסיס חיטוי!"
אלן ניצל את הזמן לפעילות מעניינת יותר. רוס תפס אותו עוסק באלגברה בזמן שהיה מוקדש ל"הנחיה דתית", וכתב באמצע הסמסטר:
 
אני יכול למחול על כתב היד שלו, אף שהוא הגרוע שראיתי מימיי, ואני מנסה להתייחס בוותרנות [בלתי קריא] חוסר דיוק ועבודה מרושלת, מלוכלכת גם אם חוסר דיוק כזה אינו עקבי אצל תועלתן, אבל אינני יכול לסלוח לטיפשות של גישתו כלפי דיון שפוי בברית החדשה.
אין מקומו בשכבה הזאת כמובן מבחינת מקצועות הלימוד. הוא מפגר במידה מגוחכת.
 
בדצמבר 1927 הציב אותו רוס בתחתית הרשימה באנגלית ובלטינית, וחיבר לדוח עמוד מוכתם ומרוח בדיו שהעיד בבירור על כמה מעט אנרגיה הואיל אלן להקדיש למעשיהם של מריוס וסולה. אבל אפילו רוס ריכך את תלונתו בהערה: "אני מחבב אותו אישית." או'האנלון כתב: "חוש ההומור שלו מציל אותו." בבית המשפחה, ניסוייו המלוכלכים של אלן אולי היו מייגעים, אבל הייתה לו דרך משעשעת להציג עובדות מדעיות ולספר בדיחות שנגעו לגמלוניותו, בתמימות ובלי התהדרות, שהיה קשה שלא לחבב. הוא בהחלט נהג בטיפשות כשלא הקל על עצמו; הוא היה עצל ואולי יהיר כשהניח שהוא יודע מה טוב בשבילו; אבל הוא לא היה לא-ממושמע, אלא בעיקר נבוך מול דרישות שלא נגעו כהוא-זה לתחומי העניין שלו. הוא גם לא התלונן בבית הוריו על שרבורן, אלא קיבל אותו כעובדת חיים, כפי שאכן היה.
כל אחד מהאנשים אולי חיבב אותו באופן אישי, אבל המערכת ראתה את הדברים באופן שונה מאוד. בחג המולד 1927 כתב מנהל בית הספר:
 
הוא ילד מהסוג שבעיות יהיו בלתי נמנעות עבורו בכל סוג של בית ספר או קהילה, בהיותו מבחינות מסוימות אנטי-חברתי במפורש. אבל חושבני שבקהילה שלנו עומד לו סיכוי טוב לפתח את כישוריו הייחודיים, ובה בעת ללמוד חלק מאמנות החיים.
מיד לאחר שכתב את הדברים האלה נואל סמית פרש לפתע, ולא הצטער, כנראה, לזנוח את קהילתו מלאת הסתירות ואת בעיית אופיו העצמאי של אלן טיורינג.
השנה החדשה, 1928, סימנה תקופת שינוי בשרבורן. יורשו של נואל סמית היה צ'. ל. פ. בואי (Charles Lovell Fletcher Boughey), שהיה עוזר מנהל במרלבורו. בדרך מקרה התרחשה עזיבתו של המנהל בד בבד עם מותו של קרי (Carey), האחראי על המשחקים בבית הספר. "הצ'יף" ו"השור" חילקו ביניהם את העולם של שרבורן לנפש ולגוף, ומשלו בשני החלקים בהתאמה במשך עשרים שנה. את קרי ירש בתפקידו רוס הבולדוג.
שינוי חל גם מבחינתו של אלן. אחראי הבית שלו ביקש מבלמי (Blamey), נער רציני ומבודד למדי גם הוא, שהיה מבוגר בשנה מאלן, לחלוק אתו חדר לימוד לשניים. בלמי אמור היה לנסות להפוך את אלן למסודר יותר, "לעזור לו להתאים את עצמו ולנסות להראות לו שיש בחיים דברים נוספים, פרט למתמטיקה." במטרה הראשונה הוא נחל כישלון מצער; בשנייה נתקל בקושי, שכן לאלן "היה כוח ריכוז מופלא, והוא היה שוקע כל כולו בבעיה עלומה כלשהי." בלמי ראה זאת כחובתו "להפריע לו ולומר שהגיע הזמן ללכת לכנסייה, למשחקים, או לשיעורי אחר הצהריים", כיוון שהיה בעל כוונות טובות והאמין שיש לגרום למערכת להתנהל בצורה חלקה ככל האפשר.[19] בחג המולד כתב או'האנלון על אלן:
 
אין ספק, הוא מרגיז ביותר, ועליו כבר לדעת שאין בי שום רצון למצוא אותו מרתיח מרקחת מכשפות כלשהי, אלוהים יודע איזו, באמצעות שני נרות מרצדים על אדן החלון החשוף. אבל הוא נשא את עול ייסוריו בנפש חפצה, ובלא ספק סבל צרות גדולות יותר, למשל באימון הגופני. עוד לא פסה תקווה.
 
הדבר היחיד שציער את אלן באשר ל"מרקחת המכשפות" היה העובדה שאו'האנלון "לא זכה לראות בשיאם את הצבעים הנאים כל כך שהפיקה הצתת האדים משומן הנרות בחום העז". הכימיה עדיין ריתקה את אלן, אבל לא היה לו עניין לעסוק בה בדרך שתְּרַצֶּה אנשים אחרים. דוחות במתמטיקה ובמדעים בנוסח "... נגועים באי-דיוק, אי-סדר וליקויי סגנון... חוסר סדר איום הן בכתיבה והן בניסויים..." המשיכו לשקף את חוסר יכולתו להביע את עצמו בצורה אפקטיבית, גם אם הודו שהוא "מבטיח מאוד". "האופן שבו הוא מגיש עבודות עדיין מחליא," כתב או'האנלון, "וגוזל חלק גדול מן ההנאה שהיו יכולות להסב." "הוא לא מבין עד כמה כתיבה גרועה ורישומים חסרי סדר הם נימוסים רעים." רוס העביר אותו לכיתה אחרת, אבל באביב 1928 הוא עדיין היה כמעט בתחתית הרשימה. "מחשבותיו שרויות בתוהו ובוהו בתקופה זאת והוא מתקשה עד מאוד להביע את עצמו. עליו לקרוא יותר," כתב המורה, שאולי היה נאור יותר מרוס.
ספק היה אם יוכל לגשת לבחינות תעודת הגמר ולהמשיך לכיתה השישית.* או'האנלון והמורים למדעים רצו שינסה, והשאר התנגדו. ההחלטה הובאה לפתחו של מנהל בית הספר החדש, שלא ידע דבר על אלן. בואי הביא עמו רוח של שינוי והפר מסורות מקודשות של בית הספר. המורה שעמד בראש הכיתה השישית כבר לא היה אוטומטית ראש בית הספר. התלמידים האחראים חוו ניכור כשהוא הרצה בפני בית הספר כולו על "דיבורים מלוכלכים". (הם הרגישו שהוא שופט את שרבורן על פי קני המידה של מרלבורו.) אנשי הסגל נבעתו כשהוציא צו, בפני בית הספר כולו, ולפיו לא תהיה מצבת זיכרון לקרי בבית התפילה. התקרית הזאת סתמה עליו את הגולל. לפי דברי הימים הרשמיים[20]
[* במערכת החינוך האנגלית בתקופה זאת היו תלמידי תיכון מגיעים בגיל 16 לתעודת גמר (School Certificate), ומי שביקשו להמשיך ללימודים גבוהים למדו לקראת התעודה המתקדמת (Higher Certificate) בכיתה השישית (Sixth form). ]המתרגמת]]
 
ביישנותו הטבעית עשויה הייתה ליצור רושם של הערכה עצמית ואדישות לענייני בית הספר שאולי לא היה לה בסיס איתן במציאות... הוא התמודד על כורחו עם בריאות לקויה שהייתה במידה רבה תוצאה של השירות במלחמה והתקשה יותר ויותר להופיע בציבור או אפילו לאפשר את הנגישות שדורש תפקידו של מנהל בית ספר.
 
בין שהייתה זאת הסיבה ובין שהתוצאה, "רעל" האלכוהול פשה בו, כפי שברוסטר היה מנסח את הדברים. בית הספר שקע במאבק כוחות בין רוס לבין בואי, והיה זה הקרב בין הישן לחדש שקבע את עתידו של אלן, שכן בואי ביטל את דעתו של רוס מתוך עיקרון והרשה לו לגשת לבחינות הגמר.
במהלך החופשה אביו של אלן לימד אותו את מקצוע האנגלית. מר טיורינג אהב מאוד ספרות, גם אם לא הייתה לו הבנה ברעיונות מופשטים. הוא ידע לדקלם בעל פה קטעים מן התנ"ך, מקיפלינג ומתוך ספרים אדוארדיאניים הומוריסטיים כמו "שלושה בסירה אחת" (J.K. Jerome, Three Men in a Boat). כל אלה התבזבזו על אלן, שחומר הלימוד שנקבע לו היה "המלט". לרגע קט ריצה את אביו כשאמר שלפחות יש בו שורה אחת שהוא אוהב. ההנאה התפוגגה כשאלן הסביר שמדובר בשורה האחרונה: "יוצאים מהבמה, נושאים את הגופות...."
בסמסטר הקיץ של 1928 הועבר אלן לכיתה נוספת, זאת של הכומר וו. ג'. בנסלי (W.J. Bensly), כדי להתכונן לבחינות. הוא לא ראה כל סיבה לחרוג ממנהגיו הרגילים, והמשיך להיות מדורג בתחתית הרשימה אצל בנסלי, שהציע בפזיזות לתרום ביליון ליש"ט לכל צדקה שיבחר אלן, אם יעבור את הבחינה בלטינית. או'האנלון, שהבחין טוב יותר, חזה:
 
יש לו יותר שכל מלכל ילד אחר שהיה כאן. די ביכולתו השכלית הזאת כדי לעבור גם במקצועות "חסרי תכלית" כמו לטינית, צרפתית ואנגלית.
 
או'האנלון ראה חלק מהעבודות שהגיש אלן. הן היו "קריאות ומסודרות במידה מפליאה". הוא עבר בהצטיינות את מבחני הגמר באנגלית, בצרפתית, במתמטיקה יסודית, במתמטיקה מתקדמת, בפיזיקה, בכימיה - ובלטינית. בנסלי לא שילם, שהרי בעלי השררה יכולים לשנות את החוקים כרצונם.
משעבר את מבחני הגמר, המערכת אפשרה לו למלא תפקיד קטן, זה של "גאון המתמטיקה". לא הייתה כיתת מתמטיקה שישית בשרבורן, בניגוד לבתי ספר אחרים, ובראשם וינצ'סטר. הייתה כיתת מדעים שישית שבה נחשבה המתמטיקה, המקצוע הטוב ביותר של אלן, לנושא משני. אלן גם לא קודם לכיתה השישית מיד; הוא עוכב בחמישית במהלך סתיו 1928, אבל הורשה להצטרף לכיתה השישית לשיעורי המתמטיקה. לימד אותם מורה צעיר, אפרסון (Eperson), שסיים את אוקספורד רק שנה קודם לכן והיה אדם עדין ומתורבת, מורה מהסוג שסופג דרך קבע התעמרויות מצד התלמידים. כאן הייתה למערכת סוף סוף הזדמנות לכפר על חטאיה, להניח לרוח לפרוץ מתוך שורת הדין. ואפרסון אכן עשה את מה שרצה אלן, אם כי בדרך שלילית, הוא עזב אותו לנפשו:[21]
 
אין לי אלא לטעון שמדיניותי המכוונת, לעזוב אותו במידה רבה לנפשו ולהיות נכון לסייע לו בעת הצורך, אפשרה לגאונותו המתמטית הטבעית להתקדם ללא עכבות...
 
הוא גילה שאלן העדיף תמיד את שיטותיו-שלו על פני אלה שסיפקו ספרי הלימוד, ואכן אלן הלך בדרכו-שלו תמיד, מבלי לעשות ויתורים רבים למערכת הבית-ספרית. בזמן העיסוק בתעודת הגמר, ואולי עוד קודם לכן, הוא למד את תורת היחסות מתוך התיאור המפורסם של איינשטיין עצמו.[22] התיאור כלל מתמטיקה יסודית בלבד, אבל נתן דרור לרעיונות שהפליגו הרבה מעבר לכל דבר שהיה בתכנית הלימודים של בית הספר. אם "פלאי הטבע" הציג בפניו את העולם שאחרי דארווין, אז איינשטיין הכניס אותו בסוד מהפכת הפיזיקה של המאה העשרים. אלן הכין פנקס אדום קטן של הערות בנושא, שאותו נתן לאמו.
"איינשטיין מפקפק כאן," העיר אלן, "אם האקסיומות של אוקלידס תקפות גם כאשר הן מוחלות על גופים קשיחים. ... והוא יוצא לבחון... את החוקים או האקסיומות של גליליאי וניוטון." הוא זיהה את הנקודה המכריעה - איינשטיין מטיל ספק באקסיומות. "חובות ברורות מאליהן" לא נועדו לאלן, מבחינתו לא היה דבר ברור מאליו. אחיו ג'ון, שבשלב הזה התייחס לאלן בשעשוע פטרוני למדי, אם כי לא עוין, גרס:
 
הרי לך הימור בטוח - אם תעז להעמיד טענה ברורה כשמש, נניח לדוגמה שכדור הארץ עגול, אלן יעלה שלל ראיות המוכיחות שכמעט בוודאות כדור הארץ שטוח, דמוי-ביצה או דומה מאוד בצורתו לחתול סיאמי שנשלק משך חמש-עשרה דקות בטמפרטורה של אלף מעלות צלזיוס.
 
הספקנות בנוסח דקארט הייתה בלתי-מובנת למשפחתו של אלן ולסביבת בית הספר, מעין פלישה שאתה התמודדו האנגלים בדרך של צחוק, יותר מאשר ברדיפה. אבל בהיותה של הספקנות הלך רוח קשה ונדיר ביותר, נדרש לעולם האינטלקטואלי כולו זמן רב מאוד עד ששאל אם "החוקים או האקסיומות של גלילאי וניוטון", שהיו לכאורה "ברורים כשמש", אכן נכונים. רק בסוף המאה התשע-עשרה הכירו בעובדה שהם אינם עולים בקנה אחד עם החוקים המוכרים של החשמל והמגנטיות. ההשלכות היו מפחידות, ורק אדם כאיינשטיין מסוגל היה לקום ולומר שמה שהוא על פי ההנחה הבסיס למכניקה למעשה איננו נכון, כשניסח את תורת היחסות הפרטית ב-1905. תורת היחסות הפרטית לא עלתה בקנה אחד עם חוקי הכבידה של ניוטון, וכדי לסלק את הסתירות האלה הרחיק איינשטיין לכת עוד יותר, והטיל ספק אפילו באקסיומות המרחב של אוקלידס בניסוח תורת היחסות הכללית ב-1915. עיקר הטעם במעשיו של איינשטיין לא היה בניסוי זה או אחר. עיקר הטעם היה, מבחינתו של אלן, ביכולת להטיל ספק, להתייחס ברצינות לרעיונות, ולהגיע באמצעותם למסקנה הלוגית. "עכשיו יש לו אקסיומות משלו," כתב אלן, "והוא יכול להמשיך בלוגיקה שלו ולהיפטר מהרעיונות הישנים של הזמן, המרחב וכן הלאה."
אלן ראה גם שאיינשטיין נמנע מדיונים פילוסופיים בשאלה מה הם "באמת" המרחב והזמן, ובמקום זאת התרכז במשהו שאפשר לעשות, בעיקרון. איינשטיין שם דגש רב על "מוטות" ו"שעונים" כחלק מגישה אופרטיבית לפיזיקה, שבה "מרחק", לדוגמה, הוא בעל משמעות רק במונחים של פעולת מדידה מוגדרת היטב, לא כאידיאל אבסולוטי. אלן כתב:
 
אין טעם לשאול אם שתי הנקודות נמצאות תמיד באותו מרחק זו מזו, כי לפי ההגדרה המרחק הזה הוא היחידה שלך והרעיונות חייבים להתנהל לפי ההגדרה הזאת. ... דרכי המדידה האלה הן למעשה קונבנציות. עליך לשנות את החוקים שלך כדי שיהיו תואמים לשיטת המדידה.
 
אלן, שלא כיבד אישים, העדיף עיבוד משל עצמו על זה שסיפק איינשטיין "כי כך אני חושב שזה נראה פחות 'כמו קסם'." הוא הגיע עד לסוף הספר, והציג גזירה מעשה אמן לחוק* שיתפוס בתורת היחסות הכללית את מקום האקסיומה הניוטונית, שלפיה גוף שאינו נתון לכוח חיצוני ינוע בקו ישר במהירות קבועה:
[*  מכונה בדרך כלל "חוק התנועה הגיאודזית".]
 
עכשיו עליו למצוא את חוק התנועה הכללי לגופים. הוא יהיה חייב, כמובן, לקיים את עקרון היחסות הכללי. לצערי, הוא לא מציין את החוק עצמו, ואני אעשה זאת. הנה החוק: "ההפרדה בין כל שני אירועים בהיסטוריה של חלקיק תהיה מקסימלית או מינימלית כשהיא נמדדת לאורך קו העולם שלו."
כדי להוכיח את החוק הזה, הוא משתמש בעקרון השקילות (Principle of Equivalence), שלפיו: "כל שדה כבידה טבעי שקול לשדה מלאכותי כלשהו." אם כן, נניח שנחליף את השדה הטבעי בשדה מלאכותי. עכשיו, כיוון שהשדה מלאכותי, יש מערכת כלשהי בנק[ודה] הזאת שהיא גליליאית, וכיוון שהיא גליליאית החלקיק ינוע בתנועה קצובה יחסית אליה, כלומר יש לו קו עולם ישר יחסית אליה. לקווים ישרים במרחב אוקלידי תמיד יש אורך מקסימלי או מינימלי בין שתי נק[ודות]. מכאן נובע, שקו העולם מקיים את התנאי שניתן לעיל עבור מערכת אחת, ומכאן נובע שהוא מקיים אותו עבור כולן.
 
כפי שאלן הסביר, איינשטיין לא העמיד את חוק התנועה הזה בתיאורו לקהל הרחב. יכול בהחלט להיות שאלן ניחש אותו בעצמו. מצד שני, יכול להיות שמצא אותו בעבודה אחרת שפורסמה ב-1928, שהוא קרא ב-1929 - "טבעו של העולם הפיזיקלי" מאת סר ארתור אדינגטון (The Nature of the Physical World, Sir Arthur Eddington). אדינגטון, שהיה פרופסור לאסטרונומיה בקיימברידג', עבד על פיזיקה של כוכבים ועל פיתוח של תורת היחסות המתמטית. אבל הספר המשפיע הזה היה אחת מעבודותיו לקהל הרחב, שבהן ביקש להביע את השינוי האדיר שהתחולל בתמונת העולם המדעית מאז 1900. התיאור האימפרסיוניסטי למדי של היחסות שם אכן הציג את חוק התנועה, אם כי ללא הוכחה, ואולי ממנו שאב אלן את צורתו. בלא ספק, בדרך זאת או אחרת, אלן לא רק שינן ספר, הוא חיבר רעיונות מִסְפר בכוחות עצמו.
המחקר הזה צמח מתוך יוזמה פרטית שלו, ואפרסון לא ידע עליו. הוא חשב באופן שלא היה תלוי בסביבתו, שסיפקה לו בעיקר נדנודים וגערות. הוא נאלץ לחפש מעט עידוד דווקא אצל אמו אובדת העצות. ואז קרה דבר מה חדש, שיצר קשר בינו לבין העולם.
בבית אחר בבית הספר - בבית של רוס, למעשה - היה נער ושמו מורקום. בשלב הזה היה מבחינתו של אלן רק "מורקום", אם כי בהמשך[23] הפך להיות "כריסטופר". אלן הבחין לראשונה בכריסטופר מורקום (Christopher Morcom) בתחילת 1927, והתרשם ממנו מאוד, בין השאר כיוון שהיה קטן-גוף במידה מפתיעה יחסית לשכבה שלו. (הוא היה מבוגר בשנה מאלן וּותיק ממנו בשנה בבית הספר, אבל בהיר-שיער וצנום.) הוא גם התרשם מכך ש"רצה להביט שוב בפניו, מתוך משיכה עזה". בהמשך 1927 נעדר כריסטופר מבית הספר וכאשר חזר הבחין אלן שפניו רזים מאוד. הוא חלק עם אלן עניין עז במדע, אבל היה בעל אישיות שונה מאוד. המוסדות שמבחינתו של אלן היו אבני נגף כה קשות היו עבור כריסטופר מורקום כלים להתקדמות כמעט בלי מאמץ, מקור למלגות, פרסים ושבחים. הוא חזר שוב באיחור לבית הספר בסמסטר הנוכחי, אבל כשהגיע, אלן כבר חיכה לו.
סוף סוף חדר משהו את בדידותו הגמורה. היה קשה להתיידד עם תלמיד מבוגר יותר, מבית אחר. ואלן גם לא הצטיין בשיחה. אבל הוא מצא את הדרך אל לבו באמצעות המתמטיקה. "במהלך הסמסטר כריס ואני התחלנו לתת אחד לשני את הבעיות שאנחנו אוהבים ולדון בשיטות שאנחנו אוהבים." לא ניתן להפריד בין ההיבטים השונים, המחשבה והרגש. זאת הייתה אהבה ראשונה, שאלן בעצמו עתיד לראות בה את הראשונה מני רבות לבני מינו. הייתה בה אותה תחושת כניעה ("הערצתי את האדמה שעליה דרך"), ומוּדעוּת מוגברת, כאילו פרצו צבעים עזים לעולם שחור-לבן. ("בהשוואה אליו נראו כל האחרים כה רגילים.") בה בעת, היה חשוב מאוד שכריסטופר מורקום היה אדם שהתייחס ברצינות לרעיונות מדעיים. ובהדרגה, אם כי תמיד באיפוק רב, הוא התחיל להתייחס לאלן ברצינות. ("הזיכרונות העזים ביותר שיש לי מכריס כמעט כולם נוגעים למילים הטובות שאמר לי מדי פעם.") אם כן, כל היסודות האלה היו נוכחים, והם סיפקו לאלן סיבה ליצור קשר.
לפני השיעורים של אפרסון ואחריהם היה אלן מדבר עם כריסטופר על יחסות, או שהיה מראה לו עבודות אחרות. לדוגמה, הוא חישב את π עד שלושים ושש ספרות אחרי הנקודה העשרונית בסביבות התקופה הזאת, אולי אף השתמש בסדרה שלו לפונקציית הטנגנס ההפוכה, והתרגז מאוד כשמצא שגיאה בספרה האחרונה. אחרי זמן מה מצא אלן הזדמנות נוספת לראות את כריסטופר. הוא גילה במקרה שבשיעור מסוים בימי רביעי אחר הצהריים שיועד ללימוד עצמאי הלך כריס לספרייה ולא לבית. (רוס לא הרשה לנערים ללמוד ללא פיקוח, מתוך חשש מן הפוטנציאל המיני הקיים במפגשים בלתי-מוסדרים.) "נהניתי כל כך מחברתו של כריס שם," כתב אלן, "עד שמאז תמיד הלכתי לספרייה במקום לחדרי."
הזדמנות נוספת צצה בזכות אגודת הגרמופון שייסד אפרסון שהיה חובב קִדמה. כריסטופר, שהיה פסנתרן טוב, היה חבר נלהב באגודה. לאלן לא היה עניין רב במוזיקה, אבל בימי ראשון אחר הצהריים היה הולך לפעמים למגוריו של אפרסון עם בלמי (שהיו לו גרמופון ותקליטים בחדר הלימוד המשותף לשניהם). שם יכול היה לשבת ולהגניב מבטים לעבר כריסטופר בשעה שתקליטי 78' ניגנו גרסאות מקוטעות של הסימפוניות הגדולות. דרך אגב, הדבר היה חלק ממאמציו האציליים של בלמי להראות לאלן שיש דברים נוספים בחיים, לא רק מתמטיקה. הוא גם הראה לאלן איך להכין מקלט רדיו גביש מחומרים בסיסיים, אחרי שהבחין שלאלן אין כמעט דמי כיס לדברים שכאלה. אלן התעקש ללפף את הכבלים על הוָריומטר בעצמו ושמח לגלות שידיו המגושמות הכינו מכשיר שממש פועל, גם אם לא יכול היה לזכות לעולם לזריזות ידיים כשל כריסטופר.
בחג המולד דיווח אפרסון:
 
הסמסטר הזה הוקדש, ושני הסמסטרים הבאים צריכים להיות מוקדשים, לסגירת הפערים  
הרבים בידע שלו ולארגונו. הוא חושב מהר מאוד ומסוגל להיות "מבריק" אבל חלק מעבודתו  
לא תקֵף. לעתים נדירות מביסה אותו בעיה, אבל שיטותיו לעתים קרובות גסות, מגושמות  
ולא מסודרות. אין ספק, יסודיות וליטוש יגיעו במהלך הזמן.
 
חומרי הלימוד לתעודה המתקדמת ודאי היו משעממים בעיניו, בהשוואה למשימת הארגון של איינשטיין. אבל עכשיו הייתה בעיניו חשיבות גדולה בהרבה לחוסר יכולתו למלא את המצופה ממנו, אחרי שכריסטופר השיג תוצאות "טובות לאין שעור" ממנו במבחן בסוף הסמסטר. בתחילת שנת 1929 היו העברות נוספות, ואלן הצטרף רשמית לכיתה השישית, כך שלמד את כל המקצועות עם כריסטופר. הוא הקפיד לשבת לידו בכל שיעור. כריסטופר, כתב אלן,
 
העיר כמה מההערות שמהן חששתי (עכשיו אני כבר יודע שלא הייתי צריך) על צירוף המקרים אבל נראה היה שהוא מקבל אותי בברכה, גם מבלי שעשה דבר. תוך זמן קצר התחלנו לעשות ביחד ניסויים בכימיה וכל הזמן החלפנו בינינו רעיונות על כל מיני נושאים.
 
לרוע המזל, כריסטופר נעדר מהשיעורים בשל צינון במשך רוב ינואר ופברואר, ואלן למד אתו רק חמישה שבועות בסמסטר האביב.
 
העבודה של כריס תמיד הייתה טובה יותר משלי כי אני חושב שהוא היה יסודי מאוד. הוא בהחלט היה חכם מאוד אבל הוא אף פעם לא הזניח פרטים, ולדוגמה: לעתים נדירות מאוד שגה בחשבון. הייתה לו יכולת אדירה בעבודה מעשית למצוא בדיוק את הדרך הטובה ביותר לעשות כל דבר. דוגמה לכשרונו היא היכולת שלו להעריך מתי חלפה דקה, בדיוק של חצי שנייה. הוא היה מסוגל לפעמים לראות את כוכב נגה בשעות היום. כמובן, הוא ניחן מלידה בעיניים טובות מאוד, ובכל זאת אני חושב שהדבר אופייני לו. בכלל כשרונותיו היו גם כל מיני דברים יומיומיים יותר, כמו נהיגה, כדור יד וביליארד.
אי אפשר שלא להתפעל מיכולות כאלה ואין ספק שרציתי להיות מסוגל לעשות דברים כאלה בעצמי. לכריס תמיד הייתה גאווה מקסימה בביצועיו ואני חושב שהיא-היא שעוררה בי את האינסטינקט התחרותי לעשות משהו שאולי ירתק אותו ואולי יעורר בו הערצה. הגאווה הזאת חלה גם על נכסיו. הוא היה מדגים את מעלותיו של העט הנובע שלו מסוגResearch  בדרך שהעלתה רוק בפי ואז הודה שהוא מנסה לעורר בי קנאה.
 
אלן גם כתב, בחוסר עקביות קל:
 
כריס תמיד נראה לי צנוע מאוד. לדוגמה, הוא אף פעם לא היה אומר למר אנדרוז שהרעיונות שלו לא תקפים, אף שהיו הזדמנויות רבות לכך. הוא הסתייג באופן מיוחד מפגיעה כלשהי בכל אדם ולעתים קרובות היה מתנצל (למשל בפני מורים) במקרים שבהם הנער הממוצע לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת.
 
הנער הממוצע, כפי שהודו כל הסיפורים וכתבי העת של בית הספר, רחש בוז למורים - בעיקר ב"סרחונות". זאת הייתה הסתירה הברורה ביותר במערכת. אבל כריסטופר היה אחר:
 
היה בכריס משהו שאני חושב שהוא נדיר מאוד: היה לו קוד מוסרי מוגדר. יום אחד הוא דיבר על מאמר בבחינה ועל איך הוא הוביל לנושא "טוב ורע". "יש לי רעיונות מוגדרים מאוד על 'טוב ורע'," הוא אמר. משום מה אף פעם לא היה בי ספק כלשהו שכל מה שכריס יעשה יהיה טוב, ואני חושב שהיה בכך הרבה יותר מהערצה עיוורת.
לדוגמה, דיבורים מלוכלכים. הרעיון שכריס יהיה קשור איכשהו למשהו כזה נראה פשוט מגוחך, אמנם אני לא יודע שום דבר על ההתנהגות של כריס בבית, אבל אני חושב שמן הבחינה הזאת הוא היה מונע דיבורים מלוכלכים כי היה גורם לאנשים לרצות שלא לעסוק בהם במקום לגרום להם שלא לזעזע אותו. זה כמובן לא אומר דבר, רק מראה עד כמה האישיות שלו עשתה עלי רושם. אני זוכר פעמים שבהן השמעתי לו הערה בכוונה תחילה, כזאת שלא הייתה מתקבלת בחדר הסבה אבל בבית הספר לא היו מרימים גבה לשמעה, רק כדי לראות איך הוא יגיב. הוא גרם לי להצטער שהערתי אותה, מבלי שהוא נראה בדרך כלשהי מטופש או מתחסד.
 
למרות כל המעלות המפליאות הללו, כריסטופר מורקום היה אנושי. הוא כמעט הסתבך בצרות כשזרק אבנים לתוך ארובות רכבת מגשר המסילה ופגע דווקא בעובד רכבת. תעלול נוסף כלל שליחת בלונים ממולאים בגז לעבר בית הספר לבנות של שרבורן. גם הזמן שבילו במעבדות לא עבר בכובד ראש בלבד. נער אחר, ספורטאי קשוח בשם מרמגן (Mermagen), הצטרף אליהם לפיזיקה, ושלושתם היו צריכים לעשות את הניסויים המעשיים בחדרון נספח בזמן שג'רביס לימד את הכיתה. את השיעורים האלה המריצו מנורות הנקניקייה של ג'רביס, נורות צבועות שבהן השתמש להתנגדות חשמלית. הוא תמיד אמר: "קח עוד מנורת נקניקייה, ילד!" ושלושתם הכינו עליהן מערכון, שכריסטופר חשב להלחין.
בסמסטר הקיץ של 1929 הם עסקו רק בלימודי ההשלמה המשעממים לצורך התעודה המתקדמת, אבל אפילו הם קיבלו נופך רומנטי, שהרי "כתמיד שאיפתי הגדולה הייתה להצליח במידה שווה לכריס. תמיד הייתי מצויד ברעיונות לא פחות ממנו, אבל לא הייתה לי יסודיות כשלו בביצועם." מעולם קודם לכן אלן לא שת לבו לנדנודים להקפיד בפרטים ובסגנון, כיוון שעבד למען עצמו ולבדו. אבל עכשיו אולי הכיר בעובדה שמה שטוב מספיק עבור כריסטופר מורקום טוב מספיק גם בשבילו ושעליו ללמוד להביע את עצמו באופן שהמערכת דורשת ממנו; עדיין לא הייתה לו המיומנות ההכרחית. אנדרוז ציין שהוא "מנסה סוף סוף לשפר את סגנונו בעבודות כתובות", אבל אפרסון, שכתב שעבודתו לקראת התעודה המתקדמת הפגינה "הבטחה מפורשת", הדגיש פעם נוספת את הצורך "להעלות פתרון מסודר ונקי על נייר". הבוחן במתמטיקה לקראת התעודה המתקדמת[24] העיר:
 
א. מ. טיורינג הפגין כישרון חריג להבחנה בנקודות הפחות ברורות מאליהן שבהן יש לדון או שלא לדון בשאלות מסוימות ולגילוי שיטות שיקצרו או ימחישו את הפתרון בן רגע. אבל נראה שחסרה לו הסבלנות הנדרשת לחישוב קפדני של אימות חשבוני, וכתב היד שלו היה גרוע עד כדי כך שהפסיד ציונים תדירות - לפעמים כיוון שעבודתו הייתה בפירוש בלתי-קריאה, ולפעמים כיוון שטעה בקריאת הכתב שלו עצמו, ומשום כך טעה. יכולתו המתמטית לא הייתה בקנה מידה שיכול היה לפצות במידה מלאה על ההשפעות המצטברות של הפגמים הללו.
 
אלן קיבל 1033 נקודות במבחני המתמטיקה, לעומת 1436 הנקודות של כריסטופר.
משפחת מורקום הייתה עשירה, שוחרת מדעים ואמנויות, ובסיסה היה בחברת הנדסה במידלנדס. הם הרחיבו בית יעקוביני סמוך לברומסגרוב בווסטרשייר לבית אחוזה גדול בשם קלוק האוס, וחיו שם חיי מותרות. סבו של כריסטופר היה יזם בתחום מנועי הקיטור הנייחים, וחברת בליס ומורקום (Belliss and Morcom) מבירמינגהאם, שאביו, קולונל רג'ינלד מורקום (Reginald Morcom), התמנה זמן קצר קודם לכן ליושב הראש שלה, כבר בנתה גם טורבינות קיטור ומדחסי אוויר. אמו של כריסטופר הייתה בתו של סר ג'וזף סוואן (Joseph Swan), שצמח מרקע רגיל מאוד, אבל ב-1879 המציא, בלי שום קשר לאדיסון, תאורת חשמל. קולונל מורקום המשיך לקיים עניין פעיל במחקר מדעי, ואילו גב' מורקום הייתה אנרגטית לא פחות ממנו בתחומי העיסוק שלה. היא ניהלה בקלוק האוס חוות עזים; היא קנתה וחידשה בתים בכפר השכן קטסהיל; היא יצאה מדי יום לפעילות או לפרויקט כלשהו בסביבה. היא למדה בלונדון בבית הספר סלייד לאמנות, וב-1928 חזרה לשם, שכרה דירה וסטודיו בסמוך לוויקטוריה ויצרה פסלים מלאי עוצמה וסגנון. בהתאם לאופיה הססגוני והתוסס גם כשחזרה לסלייד היא עדיין העמידה פנים שהיא "העלמה סוואן", אבל אז הזמינה סטודנטים אחרים לאמנות לבוא אתה לקלוק האוס, והסתבכה בתחפושות מגוחכות כשהעמידה שם פנים שהיא גם העלמה סלייד וגם הגב' מורקום.
רופרט מורקום (Rupert Morcom), הבן הבכור, התחיל ללמוד בשרבורן ב-1920, וזכה במלגה למדעים לטריניטי קולג' בקיימברידג'; הוא עסק עכשיו במחקר ב-Technische Hochshule בציריך. בדומה לאלן, הוא אהב לערוך ניסויים, אבל נהנה מהעובדה שהוריו יכולים היו לבנות למענו מעבדה בבית. אחיו הצעיר, שזכה גם הוא להשתמש במעבדה, סיפר על כך לאלן, ועורר בו קנאה רבה.
כריסטופר סיפר לאלן על ניסוי שבו עסק רופרט לפני שיצא לקיימברידג' ב-1925. הוא נגע לתוצא כימי שבו השתמש אנדרוז לעתים קרובות כדי לעורר עניין בילדים הצעירים יחסית. במקרה היה בו גם החומר החביב על אלן משכבר הימים, יוד. ערבוב של תמיסות יודטים וסוּלְפיטים היה יוצר שיקוע של יוד חופשי, אבל בצורה מרשימה מאוד. אלן הסביר בהמשך: "זה ניסוי מקסים. מערבבים שתי תמיסות בכלי ואחרי שמחכים פרק זמן מוגדר מאוד, הכול נהיה פתאום כחול כהה. כבר ראיתי השתהות של של 30 שנ'[יות], כשאז הכול מכחיל תוך 1/10 שנייה או פחות." רופרט לא חקר את הבעיה הקלה של שִחְלוּף היונים, אלא את הקשה יותר, העיכוב בזמן. זאת הצריכה ידע בכימיה פיזיקלית, והבנה של משוואות דיפרנציאליות, שני נושאים שלא נכללו בחומר הלימודים של בית הספר. אלן כתב:
 
כריס ואני רוצים למצוא קשר בין הזמן והריכוזים של התמיסות ובכך לאמת את התיאוריות של רופרט. כריס כבר עשה כמה ניסויים. ציפינו מאוד לניסוי. לרוע המזל התוצאות לא תאמו לתיאוריה אז ערכתי עוד ניסויים במהלך החופשה הבאה והמצאתי תיאוריה חדשה. שלחתי לו את התוצאות וכך התחלנו להתכתב בחופשה.
 
הוא לא רק כתב לכריסטופר - הוא הזמין אותו לגילדפורד. רוס, מנהל הבית בבית הספר, היה ודאי נבעת מן החוצפה.[25] ב-19 באוגוסט (אחרי עיכוב מסוים) כריסטופר השיב:[26]
 
... לפני שנגיע לניסויים עלי להודות לך מקרב לב על הזמנתך להתארח אצלכם, אבל לצערי לא אוכל לבוא, כיוון שאנחנו נוסעים למקום כלשהו, ככל הנראה לחו"ל לכשלושה שבועות, בתקופה זאת ממש... צר לי שאינני יכול לבוא; נחמד מאוד מצדך שהזמנת אותי.
 
אשר ליודטים, יוזמות חדשות בקלוק האוס הוציאו אותם מהאופנה. היו ניסויים למדידת התנגדות האוויר, חיכוך נוזלים, בעיה נוספת בכימיה פיזיקלית עם רופרט ("אני מצרף את האינטגרל שאולי תרצה לנסות"), תכניות לטלסקופ מראה באורך עשרים רגל, וכן
 
... עד כה הצלחתי רק לבנות מכונת חיבור של פאונדים ואונקיות. היא פועלת בצורה טובה במידה מפליאה. אני חושב שוויתרתי על מתמטיקה לחופשה הזאת, כי בדיוק קראתי ספר מצוין על פיזיקה באופן כללי, כולל יחסוּת.
 
אלן שִחזר בעמל רב את הניסוי המחוכם בהתנגדות אוויר שתכנן כריסטופר וכתב לו בתשובה רעיונות נוספים על כימיה ועל בעיית מכניקה, אבל כריסטופר צינן את ההתלהבות לגבי שני הנושאים במכתב מ-3 בספטמבר:
 
לא חקרתי את המטוטלת החרוטית שלך בקפידה אבל עד עכשיו אני לא מבין את שיתתך [טעות במקור]. דרך אגב אני חושב שבמשוואות התנועה שלך יש טעות. ...
אני עוזר עכשיו לאחי להפיק פלסטלינה אמריקנית בשביל אמן. ... התהליך הוא הרתחה עם ממסים אורגניים. ... הכנתי פלסטלינה די טובה וכמעט בדיוק כמו החומר שאנחנו רוצים, בערבוב של סבון ברזל עם אבקת גפרית ... בתוספת קצת שומן כבש. אני מקווה שהחופשה עוברת עליך בנעימים; נתראה ב-21 לחודש, שלך, כ. כ. מורקום.
 
אבל הכימיה פינתה עכשיו את מקומה לאסטרונומיה, שאותה הציג כריסטופר בפני אלן בתחילת השנה. אלן קיבל מאמו ליום הולדתו ה-17 את "ההרכב הפנימי של הכוכבים" מאת אדינגטון (Eddington, Internal Constitution of the Stars), וגם השיג טלסקופ של אינטש וחצי. לכריסטופר היה טלסקופ של ארבעה אינטש ("אף פעם לא נמאס לו לדבר על הטלסקופ הנהדר שלו אם היה נדמה לו שיש לך עניין") והוא קיבל אטלס כוכבים ליום הולדתו ה-18. פרט לאסטרונומיה אלן גם קרא והעמיק ב"טבעו של העולם הפיזיקלי" (The Nature of the Physical World), שכן במכתבו[27] מ-20 בנובמבר 1929 הייתה פרפרזה על התיאור שלו:
 
בתורת הקוואנטים של שרדינגר נדרשים 3 ממדים לכל אלקטרון שהוא בוחן. כמובן הוא לא מאמין שיש באמת כ-1070 ממדים, אלא שהתיאוריה הזאת תסביר את ההתנהגות של אלקטרון. הוא חושב על 6 ממדים, או 9, או מה שלא יהיה בלי ליצור תמונה מנטלית. אם רוצים אפשר לומר שעל כל אלקטרון חדש שמכניסים המשתנים החדשים האלה מקבילים לקואורדינטות בחלל.
 
מקור הדברים האלה בתיאור של אדינגטון את השינוי הנוסף במושגי היסוד של הפיזיקה, שינוי שהיה מסתורי הרבה יותר מאשר היחסות. תורת הקוואנטים נפטרה הן מן הגופיפים דמויי כדורי הביליארד והן מן הגלים האתריים של המאה התשע-עשרה והחליפה אותם בישויות בעלות מאפיינים של חלקיקים וגלים גם יחד; גושיים אך ערפיליים.
לאדינגטון היה הרבה מה לומר, כי שנות העשרים של המאה העשרים היו עשור של התקדמויות מהירות בפיזיקה התיאורטית, בעקבות פרץ התגליות של תחילת המאה. ב-1929 היה ניסוח תורת הקוואנטים של החומר של שרדינגר (Schrödinger) בן שלוש שנים בלבד. שני הנערים קראו גם ספרים מאת סר ג'יימס ג'ינס (James Jeans), אסטרונום אחר מקיימברידג', וגם כאן היו התפתחויות חדשות לגמרי. רק זה מכבר נקבע שערפיליות מסוימות הן ענני גז וכוכבים בשולי שביל החלב, ושאחרות הן גלקסיות אחרות לגמרי. התמונה המנטלית של היקום התפשטה פי מיליון. אלן וכריסטופר דנו ברעיונות האלה ו"בדרך כלל לא הסכמנו", כתב אלן, "מה שהיה הרבה יותר מעניין." אלן שמר "כמה פתקים עם הרעיונות של כריס בעיפרון ושלי בדיו משורבטים עליהם. היינו עושים את זה אפילו בשיעורי צרפתית." התאריך 28/9/29 הופיע עליהם, וכך גם חומר הלימודים הרשמי, שהיה נוסח מכתב בצרפתית:
 
Monsieur … recevez monsieur mes salutations empressés*
[* על העבודה הזאת היה כתוב : "תשע טעויות במין. 5/25 . גרוע מאוד."]
Cher monsieur … Veuillez agréer l'expression des mes sentiments distingués
Cher ami … Je vous serre cordialement la main .. . mes affectueux souvenirs .. . votre affectioné
 
אבל היו גם הכללה של משחק איקס-עיגול, תגובה שכללה יוד וזרחן, ותרשים שרמז על הטלת ספק באקסיומה האוקלידית ולפיה לכל קו יש קו מקביל אחד בדיוק דרך נקודה נתונה.
אלן שמר את הניירות האלה, כמזכרות חיבה, גם אם לא היה מסוגל להביע את רגשותיו המכובדים, כפי שהנחו המשפטים בצרפתית. אשר ללחיצה היד האיתנה המצוינת במכתב, או יותר ממנה - סביר להניח שהדברים היו מודחקים למדי במחשבותיו, אם כי בקרוב היה עתיד לכתוב: "לעתים הרגשתי את כוח אישיותו בעוז מיוחד. אני חושב כרגע על ערב שבו הוא חיכה מחוץ למעבדות, וכשבאתי גם אני, הוא תפס אותי בידו הגדולה ולקח אותי לראות את הכוכבים."
אביו של אלן היה מאושר, גם אם נדהם, כאשר התחילה נימת הדוחות להשתנות. העניין שלו במתמטיקה היה מוגבל לחישובי מס הכנסה, אבל הוא היה גאה באלן, וכך גם ג'ון, שהעריץ אותו על שיצא להתמודד מול המערכת ואף הצליח. לכל אורך הדרך הייתה שיטה בשיגעון שלו. בניגוד לאשתו, מר טיורינג מעולם לא התיימר לחשוב שיש לו שמץ של מושג על מעשיו של בנו, ובכך עסקו החרוזים שקרא פעם אלן ממכתבו של אביו בחדר העבודה שלו:
 
אין לי מושג למה הוא התכוון
אבל הוא אמר שלזה הוא התכוון!
 
אלן נראה שבע רצון למדי מן הבורוּת הכנה והבוטחת של אביו. אבל גב' טיורינג נקטה נימה מאשימה יותר של "אמרתי לך", והתהדרה עד מאוד בעובדה שבחרה בבית הספר הנכון. היא בפירוש הקדישה תשומת לב מסוימת לאלן, ולא פנתה רק לכיוון השיפור המוסרי, כי אהבה להרגיש שהיא מבינה את אהבת המדע שלו.
אלן היה מסוגל עכשיו לשקול זכייה במלגה לאוניברסיטה, מלגה שתהווה לא רק הכרה ביכולתו, אלא גם הכנסה מתקבלת על הדעת, כמעט מספיקה לקיום כסטודנט. קצבת מתלמד, שהוענקה למועמדים סוג ב', הייתה קטנה בהרבה. כריסטופר, שהיה עכשיו בן 18, צפוי היה לזכות במלגה לטריניטי קולג', כמו אחיו. היה שאפתני מצד אלן לנסות לזכות בה גם הוא בגיל 17. במתמטיקה ובמדעים היה לטריניטי המוניטין הטוב ביותר בין הקולג'ים של האוניברסיטה שהייתה בעצמה המרכז המדעי של העולם, אחרי אוניברסיטת גטינגן (Göttingen) שבגרמניה.
בתי הספר הפרטיים הצטיינו בלהעביר מועמדים תהליך מרתיע של קבלת מלגות כניסה לאוניברסיטאות עתיקות היומין, ושרבורן גם נתן לאלן תמיכה בסך 30 ליש"ט בשנה. אבל שטיח אדום לא נפרש לכבודו באופן אוטומטי. הבחינות למלגה התייחדו בשאלות פתוחות ומלאות דמיון, ללא תכנית לימודים ידועה מראש. הן רמזו על החיים בעתיד. מבחינת אלן הייתה התרגשות בעצם צורתן, אבל את שאיפותיו הניע דבר מה נוסף. כריסטופר נועד לעזוב את שרבורן בקרוב; היה בלבול מסוים בשאלה מתי יהיה הדבר, אבל ככל הנראה היה מדובר בחג הפסחא של 1930. אם ייכשל במבחני המלגה הוא יאבד את כריסטופר למשך למעלה משנה. אולי אי-הוודאות הזאת היא שעוררה את התחושות מבשרות הרעות שהעציבו את אלן בנובמבר, אז עלו בו מחשבות חוזרות ונשנות שדבר מה יקרה לפני הפסחא וימנע מכריסטופר ללכת לקיימברידג'.
הבחינות בקיימברידג' פתחו אפשרות לבלות שבוע שלם בחברתו של כריסטופר, מבלי שמערכת הבתים של שרבורן תגביל אותם - "ציפיתי לבילוי של שבוע עם כריס בה במידה שציפיתי לראות את קיימברידג'." ביום שישי, 6 בדצמבר, חברו ללימודים של כריסטופר, ויקטור ברוקס (Victor Brookes), אמור היה לנסוע מלונדון לקיימברידג', והציע לקחת את אלן יחד עם כריסטופר. הם נסעו ביחד ברכבת ללונדון, שם עצרו לביקור אצל גב' מורקום. היא לקחה אותם לסטודיו שלה, הרשתה להם לשחק בחציבת שבבי שיש מפסל חזה שעליו עבדה, ונתנה להם ארוחת צהריים בדירה. כריסטופר הרבה להקניט את אלן, והייתה לו בדיחה קבועה על "חומרים קטלניים", כלומר, הוא היה מעמיד פנים שחומרים לא-מזיקים מסוימים למעשה רעילים. הוא התבדח על הוָנַדְיום בסכו"ם הפלדה-ונדיום המיוחד של משפחת מורקום, ואמר שהוא "קטלני לגמרי".
בקיימברידג' הייתה להם אפשרות לחיות למשך שבוע חיים של ג'נטלמנים צעירים, בחדרים משלהם ובלי שעה כפויה לכיבוי האורות. הייתה ארוחת ערב באולם של טריניטי קולג', בלבוש ערב, מתחת לדיוקנו של ניוטון. זו הייתה עבורם הזדמנות לפגוש מועמדים מבתי ספר אחרים ולהשוות את עצמם אליהם. אלן התוודע למכר חדש אחד, מוריס פרייס (Maurice Pryce), שאתו יצר קשר נינוח דרך תחומי עניין זהים כמעט במתמטיקה ובפיזיקה. פרייס ניגש לבחינה בפעם השנייה. שנה לפני כן ישב מתחת לדיוקנו של ניוטון ואמר לעצמו שעכשיו לא יסתפק בשום דבר אחר. ואפילו היה כריסטופר שווה נפש למדי לגבי הכול, כך היו כולם: שום דבר כבר לא יהיה כשהיה.
הארוחה הייתה, כתב אלן, "טובה מאוד", ואז הם
 
הלכו לשחק ברידג' עם בוגרי שרבורן אחרים בטריניטי הול. היינו אמורים... לחזור לקולג'ים שלנו עד עשר בלילה, אבל ב-4 דקות ל-10 כריס רצה לשחק עוד סיבוב. לא הרשיתי לו, וגם כך חזרנו ברגע האחרון. למחרת, יום שבת, שיחקנו שוב קלפים, הפעם 'רמי'. אחרי עשר בלילה כריס ואני המשכנו לשחק משחקים אחרים. אני זוכר בבירור את החיוך הרחב של כריס כשהחלטנו שאנחנו לא רוצים עדיין ללכת לישון. שיחקנו עד 12-15. כמה ימים אחר כך ניסינו להיכנס למצפה הכוכבים. חבר של כריס, אסטרונום, הזמין אותנו לשם אם זה בסדר. התפיסה שלנו של מה שבסדר לא עלתה בקנה אחד עם שלו.
 
כריסטופר "אהב את כל המשחקים ותמיד מצא חדשים (מהסוג הטריוויאלי יותר)." הוא היה "מנסה לגרום לאנשים להאמין בדברים שאמנם התקבלו על הדעת אבל פשוט לא היו נכונים," ובקיימברידג' הוא שכנע את אלן להזיז את שעונו קדימה בעשרים דקות. "הוא היה מרוצה מאוד כשגיליתי את האמת." הם גם הלכו לקולנוע ביחד, עם נורמן היטלי (Norman Heatley), שהיה חברו של כריסטופר בבית הספר, ועכשיו היה סטודנט בקיימברידג'. כריסטופר סיפר לו שלאלן יש שיטת סימון משלו לחשבון ושהוא צריך לתרגם הכול לנוסחאות הסטנדרטיות כשהוא כותב בחינות. ההיבט הזה של העצמאות של אלן הדאיג את אפרסון, שגילה "על הנייר היו הפתרונות שלו לעתים קרובות לא-שגרתיים, והצריכו הבהרות מצד הכותב." ספק היה בעיניו אם הבוחנים בקיימברידג' יצליחו לתפוס את מהות המוח שנאבק מאחורי היד.
בדרך בחזרה מהקולנוע אלן השתהה מאחור והלך עם היטלי, כדי לבחון עד כמה רוצה כריסטופר בחברתו. הוא זכה לגמולו:
 
כנראה נראיתי בודד למדי, כי כריס סימן לי (בעיקר בעיניו אני חושב) ללכת לצדו. אני חושב שכריס ידע טוב כל כך כמה אני מחבב אותו, אבל לא אהב שאני מפגין זאת.
 
אלן היה מודע לכך שהוא תלמיד בבית אחר, ושהוא חשוף להערות מצד אחרים. ("אף פעם לא רכבנו יחד על אופניים. אני חושב שאולי בגללי צחקו על כריס בבית שלו.") אבל הדבר הסב לו "שביעות רצון רבה".
אחרי מה שאלן הגדיר כשבוע המאושר ביותר בחייו, הנערים חזרו לבית הספר ב-13 בדצמבר לימים האחרונים של הסמסטר. בסעודת הבית שרו על אלן:
 
החשבונאי שוכב ומחשב לו בראש
טריגונומטריה ולוגריתמים פי שלוש
 
התוצאות התפרסמו ב-18 בדצמבר בטיימס, ממש אחרי סוף הסמסטר. הבשורה הייתה קשה. כריסטופר זכה במלגה לטריניטי, ואלן לא. אלן כתב איחולים, וקיבל מכתב תשובה בנימה ידידותית במיוחד:
 
20/12/29
טיורינג היקר,
תודה רבה על מכתבך. הצטערתי שאתה לא קיבלת מלגה באותה מידה ששמחתי שאני קיבלתי. מה שמר גו (Gow) אומר זה שאין ספק שהיית מתקבל למתלמד אם היית רושם...
... היו שניים מהלילות הצלולים ביותר שראיתי. אף פעם לא ראיתי את צדק טוב יותר ויכולתי לראות 5 או 6 רצועות ואפילו כמה פרטים על אחת הרצועות המרכזיות הגדולות. אתמול בלילה ראיתי את הלווין מס. 1 יוצא מליקוי. הוא הופיע די פתאום (במשך כמה שניות) במרחק מה מצדק ונראה יפה מאוד. זאת הפעם הראשונה שראיתי לוויין. ראיתי גם את ערפ. אנדרומדה בבירור מאוד אבל לא הרבה זמן. ראיתי ספקטרום של סיריוס, פולוקס ובטלג'וז וגם ספקטרום קו בהיר של ערפילית אוריון. כרגע אני מכין ספקטרוגרף. אכתוב שוב בהמשך. חג המולד שמח וכו'. שלך לתמיד כ. כ. מ.
 
הכנה של כל דבר דמוי ספקטרוגרף הייתה מעל ומעבר למשאבים שמהם נהנה אלן בגילדפורד, אבל הוא השיג אהיל זכוכית עגול ישן, מילא אותו אבקת גבס, כיסה אותו בנייר (מה שגרם לו לחשוב על תכונות של משטחים קמורים) והתחיל לסמן את מערכי הכוכבים הקבועים. בדרך אופיינית לו, הוא התעקש לעשות זאת על פי תצפיות שלו בשמי הלילה, גם אם היה קל ומדויק יותר לעשות את הסימון לפי אטלס. הוא אימן את עצמו להתעורר בארבע בבוקר כדי שיוכל לסמן כמה כוכבים שלא נראו בשמי הערב בדצמבר, וכך העיר את אמו, שחשבה ששמעה פורץ. משסיים את המשימה, הוא כתב עליה לכריסטופר, וגם שאל אותו אם הוא חושב שכדאי לנסות להתקבל לקולג' אחר, לא טריניטי, בשנה הבאה. אם היה בכך מבחן לחיבה, הוא זכה שוב לגמולו, כי כריסטופר השיב:
 
5/1/30
טיורינג היקר,
... אני ממש לא יכול לתת לך עצות על בחינות כי הם [טעות במקור] לא קשורות אלי ואני חושב שזה לא יהיה בסדר. ג'ונס הוא קולג' מצוין, אבל מובן שאישית אני אעדיף שתבוא לטריניטי, כי שם אראה אותך יותר.
מעניין אותי מאוד לראות את מפת הכוכבים שלך כשתהיה גמורה אבל אני מניח שדי לא מעשי להביא אותה לבית הספר או משהו. לעתים קרובות רציתי להכין גלובוס כוכבים, אבל אף פעם לא טרחתי ממש, בעיקר עכשיו כשיש לי את אטלס הכוכבים עד מגניטודה 6. ...
לאחרונה ניסיתי למצוא ערפיליות. ראינו כמה די טובות לפני כמה לילות, פלנטרית אחת טובה מאוד בדרקו מג. 7. 10 אינטש. גם ניסינו למצוא שביט מג. 8 בדלפינוס. ... מעניין אם תוכל להשיג טלסקופ כדי לחפש אותו האינטש וחצי שלך לא יעזור עם עצם קטן כל כך. ניסיתי לחשב את המסלול שלו אבל נכשלתי חרוצות עם 11 משוואות לא פתוחות ו-10 נעלמים שצריך לבטל.
התקדמתי עם הפלסטלינה. רופרט הכין סבונים מסריחים נורא וחומצות שומן מ... שמן לפתית ושמן למגפיים של ניל. ...
 
המכתב הזה נכתב מדירתה של אמו בלונדון, לשם בא "כדי ללכת לרופא שיניים ... וגם כדי להתחמק מנשף בבית." למחרת הוא כתב שוב מקלוק האוס:
 
... מצאתי את השביט מיד במקום שבו היה אמור להיות. הוא היה ברור ומעניין הרבה יותר ממה שציפיתי... הייתי אומר שהוא כמעט מג. 7. הוא... אמור להיות ברור בטלסקופ שלך. הדרך הטובה ביותר היא ללמוד בעל פה את הכוכבים מג. 4 ו-5, ולהתקדם לאט למקום הנכון, מבלי להפסיק לראות את כל הכוכבים הידועים. ... בעוד כחצי שעה אסתכל שוב אם יהיה צלול (בדיוק נהיה מעונן) ואראה אם אוכל להבחין בתנועה שלו בין הכוכבים וגם לראות איך הוא נראה בעינית החזקה (X 250). קבוצת 5 כוכבי מג. 4 בדולפינוס נכנסת לשדה הכוונת בזוגות. שלך כ. כ. מורקום.
 
אבל אלן כבר ראה את השביט, אם כי באופן מקרי יותר.
 
10/1/30
מורקום היקר,
תודה רבה על המפה למציאת השביט. ביום ראשון אני חושב שראיתי אותו. הסתכלתי על דלפינוס וחשבתי שזה אקולאוס, וראיתי משהו כזה [איור קטנטן] די מעורפל ובאורך כ-3'. לצערי, לא בחנתי אותו בקפידה. אחר כך חיפשתי את השביט במקום אחר בוולפקולה במחשבה שהוא דלפינוס. ידעתי מהטיימס שיש שביט בדלפינוס ביום הזה.
... מזג האוויר מעצבן בשביל השביט הזה. גם ביום רביעי וגם היום היה לי די בהיר עד השקיעה ואז גוש עננים מכסה את אזור אקווילה. ביום רביעי התבהר בדיוק אחרי שהשביט שקע...
שלך, א.מ. טיורינג
 
בבקשה, אל תודה לי תמיד על המכתבים באדיקות כזאת. אני מרשה לך להודות לי שכתבתי בכתב יד קריא (אם אעשה זאת בכלל) אם אתה רוצה.
 
אלן שרטט את נתיבו של השביט שעשה את דרכו מאקואלוס (קבוצת הכוכבים הסייח) לדלפינוס (הדולפין) בשמיים הקפואים. הוא לקח אתו את גלובוס הכוכבים הפרימיטיבי לבית הספר כדי להראותו לכריסטופר. בלמי עזב בחג המולד ואלן חלק עכשיו חדר לימוד אחר, שבו הוצב הכדור המרוח בדיו. קבוצות כוכבים מעטות היו מסומנות עליו, אבל הן הדהימו את הנערים הצעירים יותר, שהתפעלו מבקיאותו של אלן.
שלושה שבועות אחרי תחילת הסמסטר, ב-6 בפברואר, הלכו כריסטופר ואלן לשמוע קונצרט של שירי א-קאפלה. במהלך הקונצרט צפה אלן בחברו וניסה לומר לעצמו: "טוב, זאת לא הפעם האחרונה שתראה את מורקום." אותו לילה הוא התעורר בעלטה. שעון הכנסייה צלצל; השעה הייתה רבע לשלוש. הוא יצא מהמיטה והביט מבעד לחלון אולם השינה, צפה בכוכבים. לעתים קרובות היה לוקח אתו את הטלסקופ למיטה כדי להביט בעולמות אחרים. הירח שקע מאחורי הבית של רוס, ואלן חשב שאפשר לראות בכך סימן של "פרֵדה ממורקום".
עוד באותו לילה, באותה שעה ממש, חלה כריסטופר. הוא נלקח באמבולנס ללונדון ועבר שם שני ניתוחים. אחרי שישה ימי כאב, בשעת צהריים ביום חמישי, 12 בפברואר 1930, הוא מת.