אולי בכל זאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אולי בכל זאת

אולי בכל זאת

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 543 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 3 דק'

ענת גרי-לקריף

סופרת ומשוררת ילידת קריית ביאליק, נשואה לארנון, אימא לשלושה בנים וסבתא לשניים. בוגרת החוג לעיתונאות ותקשורת של אוניברסיטת חיפה, חברה באגודת העיתונאים חיפה והצפון ובאגודת הסופרים העבריים.
בעברה כתבת עצמאית בעיתונות המקומית וקריינית רדיו בתחנת רדיו מקומית.
כיום עוסקת בעיקר בכתיבה ובצילום, מנחה קבוצת כותבים בקריית ביאליק ופעילה בקבוצות כותבים מגוונות.
בשנת 2014 ראה אור ספר שירים מפרי עטה בשם 'שומעים את צעדיך' ובו פרק הנצחה לבן גיסה סרן ניר לקריף ז"ל, שנהרג בהתרסקות מסוק היסעור ברומניה (יולי 2010).
שיר הנושא מתוך הספר הולחן על ידי הזמר והשחקן גיא זוארץ שאף שר אותו. השיר זכה להשמעות רבות ברדיו ובתכניות טלוויזיה.
בשנת 2016 הוקלט והושק דיסק מוזיקה  ובו שירים שהולחנו מתוך ספר זה. שירים שכתבה פורסמו בכתבי עת ספרותיים רבים ובאנתולוגיות שונות.
את הספר 'אולי בכל זאת' היא מגדירה כפרויקט חייה ובימים אלה עסוקה בכתיבת ספר המשך.

תקציר

חיילים רבים גדשו את הקרונות, מעשנים, משחקים בקלפים, לוגמים ודקה מבקבוקים גדולים. המעברים שבין הספסלים היו חסומים בתרמיליהם, בכלי הנשק שלהם ובעוד חפצים רבים שהתגוללו בכל מקום פנוי.
כשעלתה פרידה, אוחזת בחוזקה בידו של טיבי, פינו לה החיילים מקום והזמינו אותה לשבת לידם. פרידה הייתה מעדיפה למצוא מקום אחר לישיבה, רחוק מחבורת החיילים ההמונית והרועשת, אך לא העזה לסרב למחווה המנומסת,
ולכן התיישבה.
"היי בובה," אמר אחד מהם, מתקרב אליה נשען על קיר הקרון בעומדו קרוב מאוד. "לאן זה נוסעת ילדה יפה כל כך לבד? האם את מעוניינת בחברה? או שמא את סנובית כמו מקצת הבחורות הבאות מהעיר הגדולה?"
חבריו צחקו, ונראה כי הם נהנים מההצגה הקטנה המתרחשת לפניהם. אחד מהם הצית סיגריה והציע לפרידה לעשן איתם, וכשהיא סירבה במנוד ראש, החלו האחרים משדלים אותה.
"קחי שאיפה אחת, אימא'לה," הם צחקו, והחייל קירב את הסיגריה אל שפתיה, "לא יקרה לך כלום." אבל אז קרה דבר מה. והיה זה דבר שהפעים את פרידה והרטיט את ליבה.
 
בסאגה המשתרעת על פני שבעים שנה (1880-1950) פורשת המחברת את קורותיה של משפחה יהודית באירופה לאורך כמה דורות, ומתארת בהרחבה ובאמינות רבה את חיי המשפחה החל משלהי ימי הקיסרות האוסטרו-הונגרית בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה, דרך תלאותיה בהונגריה בשנות המלחמה ועד העלייה לארץ ישראל.
בתנופה רבה, בצבעים עזים ובאמפתיה מתוארים חיי המשפחה. במרכז העלילה ניצבת דמותה המופתית של סבתא פרידה (1909-2013). 
 
מלאכת תיעוד רבה שנעשתה על ידי המחברת נהייתה ליצירה ספרותית קולחת הסוחפת את הקורא. 
עמיקם יסעור מנחה קבוצות וערבי ספרות
 
********
 
בוקר טוב לכולם, שלושה ימים ליווה אותי הספר "אולי בכל זאת" מאת הסופרת ענת גרי-לקריף... וואו, איזה ספר מטלטל זה היה, חבילת טישו שלמה גמרתי בגלל הספר הזה, אני חושבת שמאז הספר "מספרת הסיפורים" של ג'ודי פיקו לא הזלתי כל כך הרבה דמעות על ספר.
הסופרת מתארת בספר את חייה של סבתה - פרידה, אישה אמיצה ומיוחדת שנולדה בצ'כוסלובקיה ועברה להתגורר עם בעלה בהונגריה בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה...
ספר על אהבה, מלחמה ואשת חיל אחת.
פרידה עברה טלטלות וייסורים רבים, הספר מתאר את חייה ואת חיי בני משפחתה לפני המלחמה ובמהלכה ובכלל את קורות יהודי הונגריה.
בשנה שעברה הייתי בבודפשט וביקרתי בהרבה מקומות שמוזכרים בספר, זה היה מצמרר רק מלחשוב מה יהודים חוו בימים הנוראיים הללו.
אך למרות כל הרוע מסביב, מידי פעם הגיחו לחייה של פרידה אנשים טובים באמצע הדרך שכל אחד מהם היה כמו מלאך קטן ששמר עליה ועל שפיותה...
ספר שחובה לקרוא ולו רק כדי להעריך את כל מה שיש לנו היום, כי אין לנו ארץ אחרת.
סקירה שלי על הספר הנפלא הזה מחכה לכם בבלוג, המשך שבוע טוב 
כרמית בן חור ב "תולעת ספרים"
 
קישור לסקירה של חגית בן חור - 
https://www.hagitcultureclub.com/single-post/maybe-this-time

פרק ראשון

טעימה מן הספר
 
בינתיים התעורר גם טיבי. הוא מצא את עצמו לבד, בחדר שאת מראהו כבר הספיק לשכוח בשנה שחלפה,  ויצא ממיטתו כדי לחפש את אמו. בשיטוטו בבית, הגיע אל המטבח ושם מצאו אותו שתי הנשים, יושב ומתבונן בעיניים כלות בלחם הטרי, שהונח להתקרר על אדן החלון.
"בוקר טוב ישנוני," עלזה פרידה לקראתו, "ישנת היטב?"
הילד אץ אליה לחבקה והנהן בראשו.
"אני רעב אימא. אני יכול בבקשה לקבל פרוסת לחם?"
"בוודאי איש קטן," שמחה אנה למראה הילד שכה אהבה. היא בצעה בסכין המטבח הגדולה פרוסה עבה מכיכר הלחם ומרחה עליה שכבה נדיבה של חמאה צהובה ורכה.
"הא לך, אכול לתיאבון," אמרה ומזגה לו גם ספל תה.
אחר כך ישבו גם היא ופרידה לאכול, מביטות שתיהן ללא מילים זו בזו ואחר כך בילד האוכל בתאווה, אך בנימוס.
דבר לא נאמר, אך העיניים דיברו, והמחשבות ריחפו ביניהן, אינן זקוקות למילים כדי להבין.
שבוע ימים שהו פרידה וטיבי בביתם של אנה ומקס. שבוע שהתארכו בו הלילות, ובהם ישבו שתי הנשים ודיברו, סיפרו כל שעבר עליהן, שיתפו זו את זו בחלומות, בסיוטים, בפחדים ובתקוות שהיו מנת חלקן בשנה החולפת. שבוע שהתקצרו בו הימים, שכן ניסו במהלכם להספיק הרבה כל כך, והזמן חלף ואזל במהירות.
פעמיים הצליחו אנה ופרידה להוציא את מקס ממיטתו. הן רחצו אותו והחליפו את כותנתו ספוגת הזיעה החמוצה. אחר כך הוציאו אותו אל השמש הנעימה שבחצר האחורית. הוא ישב שם שעה תמימה, מקשיב לקול פטפוטו של טיבי, אוחז בידו את הסיגריה הנצחית, אך לשם שינוי, הפעם לא הדליק אותה, ורק
גלגל אותה בין אצבעותיו.
בזמן הזה טרחה אנה על הכנת הארוחה במטבח, ופרידה נכנסה לחדרו של מקס.
כרוח סערה תלשה את המצעים מהמיטה, פתחה את החלון לרווחה, פינתה את שאריות המזון ואת בדלי הסיגריות שהתגוללו בכל פינה וכיבדה את הרצפות. אחר כך החליפה את הסדינים, והניחה על השידה שליד מיטתו של מקס צנצנת קטנה, ובה כמה פרחים שקטפה השכם בבוקר, בצאתה אל השביל היורד אל הנהר.
כאשר התעייף מקס וביקש לשוב למיטתו, הופתע בראותו את השינוי שחל בחדרו המעופש. לאחר ימים רבים של שכיבה בחשכה, חדר לפתע אור יום אל החדר, משווה לו מראה נעים.
"התרצה שאסגור כעת את החלון אבא? אגיף את הווילונות?" שאלה פרידה זהירה ומתחשבת.
"אין צורך," לחש מקס בשקט, "השאירי אותם פתוחים."
ביתרת הזמן יצאו אנה, פרידה וטיבי לביקורים קצרים.
 
פרידה ביקשה לפגוש ולומר שלום למכרים משכבר, לרדת אל הנהר האהוב עליה, לטייל בעיירה ולעבור שוב ברחובות ילדותה.
אנשים רבים כבר עזבו את פרייביצה. מקצתם נסעו לפלשתינה, חלקם עזבו ולא נודע לאן.
מחברותיה הרבות של פרידה נותרו רק מעטות. הן היו מטופלות בילדים, בעליהן היו בצבא, וכולן התמודדו עם מחסור בכסף, באוכל, ובעוד מוצרים בסיסיים.
הביקורים היו קצרים. לא היה הרבה מה לומר. כל אחת השתדלה שלא להכביד על רעותה בתיאור הצרות והקשיים. הן שתו תה ללא סוכר, נזכרו בתקופת הנעורים היפה, בנשפים, בערבי הריקודים ובטיולים. נזכרו והתגעגעו.
פרידה עזבה אותן בלב כבד.
היא באה לפרייביצה מבקשת את חייה שהשאירה כאן, אך בשובה, לא מצאה את שהותירה מאחור. הזמנים ההם חלפו, וזמנים אחרים תפסו את מקומם.
לאחר שבוע הגיעה העת לשוב לבודפשט.
 
בערב שקדם לנסיעה, ביקשה אנה מפרידה לבוא עמה אל חדרה.
היא רכנה והזיזה את הארונית שניצבה בצמוד לקיר. מאחוריה התגלה אריח רופף. אנה שלפה אותו בזהירות ממקומו, מוציאה מהגומחה שבקיר שקיק בד קטן. "קחי את זה פרידה," אמרה והושיטה לה את השקיק.
פרידה אחזה את השקיק בידה ואמדה את משקלו. "מה זה אימא?" שאלה וקולה רועד.
"פתחי בתי והתבונני בעצמך."
ביד רועדת, התירה פרידה את השרוך שאגד את שפתי שקית הבד ושפכה את תכולתה. זוג עגילי זהב, טבעת נישואים אחת ושני צמידים מגולפים בעיטורים עדינים צנחו והחליקו בקרירות אל כף ידה הפרושה.
היא הרימה את עיניה בשאלה דוממת, ואנה ענתה לה אף בלי שתישאל.
"אין לי עוד כל צורך באלה פרידה. לך יש ילד קטן ובעל בצבא. יבוא יום ותזדקקי לכסף. אלה שווים לא מעט. שמרי אותם לשעות הקשות שהלוואי שלא יבואו. אך בזמנים שכאלה אין לדעת."
פרידה ניסתה להתווכח, טוענת בהיגיון, כי ייתכן שאנה תזדקק להם עוד יותר ממנה, אך אמה לא אבתה לשמוע דבר. היא אספה את התכשיטים, מחזירה אותם אחד־אחד לשקיק הבד ומלפפת בקפידה את השרוך מסביב לצווארו. אחר כך הביאה את כלי התפירה שלה, ביקשה מפרידה להשחיל חוט למחט והנחתה אותה כיצד לתפור את השק הקטן לבטנת מקטורנה. בין החלק האחורי והקדמי, מתחת לבית השחי בחיבורי השרוול.
בבוקר המחרת, למרות הקושי שבדבר, התעקשה אנה ללוות את פרידה ואת טיבי אל תחנת הרכבת. בטרם תיסע, נכנסה פרידה לחדרו של מקס כדי להיפרד. היא נגשה אל מיטתו ונשקה קלות למצחו. הוא ישן עדיין. מטושטש מלילה קשה של שיעול מטריד ומהתרופה החזקה שנתנה לו אנה להקל את סבלו.
הוא חש בנשיקתה של פרידה ופקח לרגע את עיניו כדי סדק צר. במשכו את ידה אל שפתיו מלמל בלי קול: "שלום."
אחר כך, כשטיבי אוחז בידה של אנה, ופרידה סוחבת את המזוודה, יצאו מהבית ופנו אל התחנה,
 
 
 
הפעם לא היה מי שיעזור, והן נשרכו לאט לאורך הדרך עד שהגיעו.
התחנה הָמְתָה אדם כתמיד. חיילים רבים ואנשים הנושאים הררי מזוודות, צרורות וחבילות. נוסעים מכאן או חוזרים, נודדים ומיטלטלים, מעבירים את רכושם ואת חייהם ממדינה למדינה.
עמדו שלושתם על הרציף. טיבי מתבונן בסקרנות לכל עבר, בעוד האם ובתה חבוקות ושותקות.
לא נותר עוד הרבה מה לומר.
כאשר הודיע הכרוז כי הרכבת עומדת להיכנס לתחנה, תפסה אנה את ידיה של פרידה ולחצה אותן חזק אל חזה. "שמרי היטב על רכושך פרידה," אמרה בקול שניסה להתגבר על צווחת הקרונות המתגלגלים.
"היזהרי בדרך. הגני על בנך כעל אור עינייך, סעי לשלום."
הן התחבקו ומשכו אליהן את טיבי לחיבוק משותף.
אנה מחתה דמעה סוררת בממחטה ששלפה מכיסה, אך הצליחה לעצור את בכייה.
טיבי, הנרגש למראה הרכבת, משך בשרוולה של פרידה וניסה להסב את תשומת לבה לאורכה של זו ולדגל הגרמני המתנופף עליה לצדו של הדגל הסלובקי.
פרידה תפסה את ידו בחזקה בידה האחת, באחרת הרימה, אך בקושי, את המזוודה, והם נסחפו עם ההמון הדוחף פנימה אל הקרונות. בעלותם, התמזל מזלם ומצאו ספסל פנוי בצד הקרון הפונה אל הרציף.
פרידה מיהרה אל החלון נאבקת בו להורידו במשיכה חזקה. החלון נפתח אך מעט, ופרידה הוציאה דרכו את ידה האוחזת במטפחת ונופפה אל האם, שעמדה עדיין על הרציף, לוטשת מבט ברכבת ובקהל הנאסף אליה.
אנה השגיחה בה ושלפה אף היא מטפחת מכיסה. כשהרכבת החלה נעה, הקרונות משתקשקים ונחבטים, פסי המתכת רועדים והגלגלים חורקים, נופפו האם ובתה במטפחותיהן עד שהרכבת הרחיקה אותן עוד ועוד זו מזו, ועד שלא נותר עוד דבר לראות, מלבד האד האפרורי המסתלסל מן הקטר.
התחנה הייתה לגוש כהה ומטושטש ושדות ומרחבים כבשו את כל חלקת החלון.
פרידה התיישבה במושב ליד טיבי והיטב ידעה, בכל נימי נפשה ובחושיה המחודדים עד דק, כי הפעם הזו שחיבקה את אמה היא הפעם האחרונה.

ענת גרי-לקריף

סופרת ומשוררת ילידת קריית ביאליק, נשואה לארנון, אימא לשלושה בנים וסבתא לשניים. בוגרת החוג לעיתונאות ותקשורת של אוניברסיטת חיפה, חברה באגודת העיתונאים חיפה והצפון ובאגודת הסופרים העבריים.
בעברה כתבת עצמאית בעיתונות המקומית וקריינית רדיו בתחנת רדיו מקומית.
כיום עוסקת בעיקר בכתיבה ובצילום, מנחה קבוצת כותבים בקריית ביאליק ופעילה בקבוצות כותבים מגוונות.
בשנת 2014 ראה אור ספר שירים מפרי עטה בשם 'שומעים את צעדיך' ובו פרק הנצחה לבן גיסה סרן ניר לקריף ז"ל, שנהרג בהתרסקות מסוק היסעור ברומניה (יולי 2010).
שיר הנושא מתוך הספר הולחן על ידי הזמר והשחקן גיא זוארץ שאף שר אותו. השיר זכה להשמעות רבות ברדיו ובתכניות טלוויזיה.
בשנת 2016 הוקלט והושק דיסק מוזיקה  ובו שירים שהולחנו מתוך ספר זה. שירים שכתבה פורסמו בכתבי עת ספרותיים רבים ובאנתולוגיות שונות.
את הספר 'אולי בכל זאת' היא מגדירה כפרויקט חייה ובימים אלה עסוקה בכתיבת ספר המשך.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 543 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 3 דק'
אולי בכל זאת ענת גרי-לקריף
טעימה מן הספר
 
בינתיים התעורר גם טיבי. הוא מצא את עצמו לבד, בחדר שאת מראהו כבר הספיק לשכוח בשנה שחלפה,  ויצא ממיטתו כדי לחפש את אמו. בשיטוטו בבית, הגיע אל המטבח ושם מצאו אותו שתי הנשים, יושב ומתבונן בעיניים כלות בלחם הטרי, שהונח להתקרר על אדן החלון.
"בוקר טוב ישנוני," עלזה פרידה לקראתו, "ישנת היטב?"
הילד אץ אליה לחבקה והנהן בראשו.
"אני רעב אימא. אני יכול בבקשה לקבל פרוסת לחם?"
"בוודאי איש קטן," שמחה אנה למראה הילד שכה אהבה. היא בצעה בסכין המטבח הגדולה פרוסה עבה מכיכר הלחם ומרחה עליה שכבה נדיבה של חמאה צהובה ורכה.
"הא לך, אכול לתיאבון," אמרה ומזגה לו גם ספל תה.
אחר כך ישבו גם היא ופרידה לאכול, מביטות שתיהן ללא מילים זו בזו ואחר כך בילד האוכל בתאווה, אך בנימוס.
דבר לא נאמר, אך העיניים דיברו, והמחשבות ריחפו ביניהן, אינן זקוקות למילים כדי להבין.
שבוע ימים שהו פרידה וטיבי בביתם של אנה ומקס. שבוע שהתארכו בו הלילות, ובהם ישבו שתי הנשים ודיברו, סיפרו כל שעבר עליהן, שיתפו זו את זו בחלומות, בסיוטים, בפחדים ובתקוות שהיו מנת חלקן בשנה החולפת. שבוע שהתקצרו בו הימים, שכן ניסו במהלכם להספיק הרבה כל כך, והזמן חלף ואזל במהירות.
פעמיים הצליחו אנה ופרידה להוציא את מקס ממיטתו. הן רחצו אותו והחליפו את כותנתו ספוגת הזיעה החמוצה. אחר כך הוציאו אותו אל השמש הנעימה שבחצר האחורית. הוא ישב שם שעה תמימה, מקשיב לקול פטפוטו של טיבי, אוחז בידו את הסיגריה הנצחית, אך לשם שינוי, הפעם לא הדליק אותה, ורק
גלגל אותה בין אצבעותיו.
בזמן הזה טרחה אנה על הכנת הארוחה במטבח, ופרידה נכנסה לחדרו של מקס.
כרוח סערה תלשה את המצעים מהמיטה, פתחה את החלון לרווחה, פינתה את שאריות המזון ואת בדלי הסיגריות שהתגוללו בכל פינה וכיבדה את הרצפות. אחר כך החליפה את הסדינים, והניחה על השידה שליד מיטתו של מקס צנצנת קטנה, ובה כמה פרחים שקטפה השכם בבוקר, בצאתה אל השביל היורד אל הנהר.
כאשר התעייף מקס וביקש לשוב למיטתו, הופתע בראותו את השינוי שחל בחדרו המעופש. לאחר ימים רבים של שכיבה בחשכה, חדר לפתע אור יום אל החדר, משווה לו מראה נעים.
"התרצה שאסגור כעת את החלון אבא? אגיף את הווילונות?" שאלה פרידה זהירה ומתחשבת.
"אין צורך," לחש מקס בשקט, "השאירי אותם פתוחים."
ביתרת הזמן יצאו אנה, פרידה וטיבי לביקורים קצרים.
 
פרידה ביקשה לפגוש ולומר שלום למכרים משכבר, לרדת אל הנהר האהוב עליה, לטייל בעיירה ולעבור שוב ברחובות ילדותה.
אנשים רבים כבר עזבו את פרייביצה. מקצתם נסעו לפלשתינה, חלקם עזבו ולא נודע לאן.
מחברותיה הרבות של פרידה נותרו רק מעטות. הן היו מטופלות בילדים, בעליהן היו בצבא, וכולן התמודדו עם מחסור בכסף, באוכל, ובעוד מוצרים בסיסיים.
הביקורים היו קצרים. לא היה הרבה מה לומר. כל אחת השתדלה שלא להכביד על רעותה בתיאור הצרות והקשיים. הן שתו תה ללא סוכר, נזכרו בתקופת הנעורים היפה, בנשפים, בערבי הריקודים ובטיולים. נזכרו והתגעגעו.
פרידה עזבה אותן בלב כבד.
היא באה לפרייביצה מבקשת את חייה שהשאירה כאן, אך בשובה, לא מצאה את שהותירה מאחור. הזמנים ההם חלפו, וזמנים אחרים תפסו את מקומם.
לאחר שבוע הגיעה העת לשוב לבודפשט.
 
בערב שקדם לנסיעה, ביקשה אנה מפרידה לבוא עמה אל חדרה.
היא רכנה והזיזה את הארונית שניצבה בצמוד לקיר. מאחוריה התגלה אריח רופף. אנה שלפה אותו בזהירות ממקומו, מוציאה מהגומחה שבקיר שקיק בד קטן. "קחי את זה פרידה," אמרה והושיטה לה את השקיק.
פרידה אחזה את השקיק בידה ואמדה את משקלו. "מה זה אימא?" שאלה וקולה רועד.
"פתחי בתי והתבונני בעצמך."
ביד רועדת, התירה פרידה את השרוך שאגד את שפתי שקית הבד ושפכה את תכולתה. זוג עגילי זהב, טבעת נישואים אחת ושני צמידים מגולפים בעיטורים עדינים צנחו והחליקו בקרירות אל כף ידה הפרושה.
היא הרימה את עיניה בשאלה דוממת, ואנה ענתה לה אף בלי שתישאל.
"אין לי עוד כל צורך באלה פרידה. לך יש ילד קטן ובעל בצבא. יבוא יום ותזדקקי לכסף. אלה שווים לא מעט. שמרי אותם לשעות הקשות שהלוואי שלא יבואו. אך בזמנים שכאלה אין לדעת."
פרידה ניסתה להתווכח, טוענת בהיגיון, כי ייתכן שאנה תזדקק להם עוד יותר ממנה, אך אמה לא אבתה לשמוע דבר. היא אספה את התכשיטים, מחזירה אותם אחד־אחד לשקיק הבד ומלפפת בקפידה את השרוך מסביב לצווארו. אחר כך הביאה את כלי התפירה שלה, ביקשה מפרידה להשחיל חוט למחט והנחתה אותה כיצד לתפור את השק הקטן לבטנת מקטורנה. בין החלק האחורי והקדמי, מתחת לבית השחי בחיבורי השרוול.
בבוקר המחרת, למרות הקושי שבדבר, התעקשה אנה ללוות את פרידה ואת טיבי אל תחנת הרכבת. בטרם תיסע, נכנסה פרידה לחדרו של מקס כדי להיפרד. היא נגשה אל מיטתו ונשקה קלות למצחו. הוא ישן עדיין. מטושטש מלילה קשה של שיעול מטריד ומהתרופה החזקה שנתנה לו אנה להקל את סבלו.
הוא חש בנשיקתה של פרידה ופקח לרגע את עיניו כדי סדק צר. במשכו את ידה אל שפתיו מלמל בלי קול: "שלום."
אחר כך, כשטיבי אוחז בידה של אנה, ופרידה סוחבת את המזוודה, יצאו מהבית ופנו אל התחנה,
 
 
 
הפעם לא היה מי שיעזור, והן נשרכו לאט לאורך הדרך עד שהגיעו.
התחנה הָמְתָה אדם כתמיד. חיילים רבים ואנשים הנושאים הררי מזוודות, צרורות וחבילות. נוסעים מכאן או חוזרים, נודדים ומיטלטלים, מעבירים את רכושם ואת חייהם ממדינה למדינה.
עמדו שלושתם על הרציף. טיבי מתבונן בסקרנות לכל עבר, בעוד האם ובתה חבוקות ושותקות.
לא נותר עוד הרבה מה לומר.
כאשר הודיע הכרוז כי הרכבת עומדת להיכנס לתחנה, תפסה אנה את ידיה של פרידה ולחצה אותן חזק אל חזה. "שמרי היטב על רכושך פרידה," אמרה בקול שניסה להתגבר על צווחת הקרונות המתגלגלים.
"היזהרי בדרך. הגני על בנך כעל אור עינייך, סעי לשלום."
הן התחבקו ומשכו אליהן את טיבי לחיבוק משותף.
אנה מחתה דמעה סוררת בממחטה ששלפה מכיסה, אך הצליחה לעצור את בכייה.
טיבי, הנרגש למראה הרכבת, משך בשרוולה של פרידה וניסה להסב את תשומת לבה לאורכה של זו ולדגל הגרמני המתנופף עליה לצדו של הדגל הסלובקי.
פרידה תפסה את ידו בחזקה בידה האחת, באחרת הרימה, אך בקושי, את המזוודה, והם נסחפו עם ההמון הדוחף פנימה אל הקרונות. בעלותם, התמזל מזלם ומצאו ספסל פנוי בצד הקרון הפונה אל הרציף.
פרידה מיהרה אל החלון נאבקת בו להורידו במשיכה חזקה. החלון נפתח אך מעט, ופרידה הוציאה דרכו את ידה האוחזת במטפחת ונופפה אל האם, שעמדה עדיין על הרציף, לוטשת מבט ברכבת ובקהל הנאסף אליה.
אנה השגיחה בה ושלפה אף היא מטפחת מכיסה. כשהרכבת החלה נעה, הקרונות משתקשקים ונחבטים, פסי המתכת רועדים והגלגלים חורקים, נופפו האם ובתה במטפחותיהן עד שהרכבת הרחיקה אותן עוד ועוד זו מזו, ועד שלא נותר עוד דבר לראות, מלבד האד האפרורי המסתלסל מן הקטר.
התחנה הייתה לגוש כהה ומטושטש ושדות ומרחבים כבשו את כל חלקת החלון.
פרידה התיישבה במושב ליד טיבי והיטב ידעה, בכל נימי נפשה ובחושיה המחודדים עד דק, כי הפעם הזו שחיבקה את אמה היא הפעם האחרונה.