שלם יותר מלב שבור

וואו, כמה קלישאות יכולות לעלות לך בראש בדקה אחת.
"הכול השתנה ברגע אחד"
"שום דבר כבר לא יהיה כשהיה"
"הוא היה בחור כל כך יפה..."
"כל החיים היו לפניו.."
נריה נעצר במקומו, עצם את עיניו ופקח אותן שוב. הוא החליט שהוא לא הולך להישאב לכל המחשבות האלה. הוא נכנס לכאן כדי לקחת חוברת תווים לגיטרה, וזה הכול.
איפה זה יכול להיות?
הוא התקדם צעד אחד נוסף וסגר אחריו את הדלת. החדר היה חשוך והתריסים היו מוגפים. היה נדמה לו שהריח המוכר עדיין עומד בחלל האוויר. הוא ידע שזה לא הגיוני - הרי החדר ריק וסגור כבר למעלה משנתיים - אבל בכל זאת, הוא נשם באיטיות כמה נשימות עמוקות.
במקום הזה, הזמן כאילו עצר מלכת.
עוד קלישאה. הוא נזכר איך פעם מישהו אמר לו שביטויים נדושים בדרך כלל נכונים.
די, הוא אמר לעצמו. קח את מה שאתה מחפש וצא מכאן במהירות האפשרית.
זה לא עזר. הוא לא יכול היה שלא לשים לב - בפעם המי יודע כמה - שכמעט שום דבר לא השתנה. השטיח הכחול הדק, הפרום בקצוות, עוד על הרצפה, בדיוק באותה הזווית. הנעליים של אחיו הגדול נחו בצד, ליד הקיר. הספרים שלו מילאו את החדר - הם הונחו באי סדר על המדפים, על השידה הנמוכה ובתוך קופסת קרטון חומה מתחת לחלון. אפילו לוח השנה שאסף קיבל במתנה ממעיין עוד עמד על שולחן הכתיבה שלו. נריה נשך את שפתיו בכאב כאשר הבחין שהלוח מציין את החודש בו אחיו נהרג. הוא שאל את עצמו למה אף אחד מבני המשפחה לא העז להפוך דף, להחליף חודש, לעבור שנה.
המיטה של אסף לא היתה מוצעת, אבל באותה מידה היא היתה יכולה להיות. זה נראה כאילו אמא פשוט לקחה את המצעים לכביסה, הוא חשב. כאילו עוד מעט היא תיכנס לכאן, מחייכת, ותפרוש אותם מחדש. נריה היה בטוח שהרדיו נשאר מכוון על אותה התחנה שאחיו אהב לשמוע, ולמרות שהארון היה סגור, הוא ידע שהבגדים שלו עוד בפנים, מקופלים. הוא גם ידע שהמדים שלו תלויים שם. לילה אחד, אחרי השבעה, הוא התעורר וראה את אמא שלו מגהצת אותם. הוא התאפק ולא שאל אותה למה.
סוף סוף הוא הדליק את האור.
איפה חוברת התווים הזאת? שאל את עצמו. אני ממש צריך אותה.
הוא פתח את המגירה הראשונה, וסגר אותה מיד. היו שם אין ספור תמונות של אסף, מחכות שמישהו יכניס אותן לאלבום. ולא, הוא לא רצה להסתכל עליהן.
הוא לא רצה להביט שוב בסדרת התמונות מהטיול לפני הגיוס. לראות אותו עושה פרצוף מצחיק למצלמה, שעון על גזע עץ, מפל מים יפהפה מאחוריו, לבוש במכנסיים הירוקים, הקצרים.
כמה פעמים אפשר לראות אותו נוהג בטנדר הלבן, ידו האחת מונחת על ההגה בנונשלנטיות, כתמיד? עכשיו זה לא הזמן המתאים להביט לתוך העיניים הצוחקות שלו, וגם לא להעיף מבט נוסף במעיין היושבת לידו, מעמידה פנים שהיא שקועה בספר.
את המבט המעריץ שלה אי אפשר היה לפספס.
הוא גם לא רוצה לראות את אסף בסיום הטירונות. לבוש מדים, שזוף, מחייך חיוך גאה למצלמה. מחבק את אמא ואבא; מרים גבוה באוויר את אחותם הקטנה; מצולם עם כל עשרות החברים שכבר הספיק לרכוש לעצמו.
עיניו מלאו דמעות. ותמיד החיוך של אסף, הוא חשב, החיוך הקורן, השליו, שלא מש משפתיו. החיוך שרודף אחריו לכל מקום.
למה הוא כל הזמן מחייך? לא היו לו שאלות? בעיות? הכול היה תמיד כל כך טוב?
הוא נזכר באנשים הרבים שמילאו את ביתם בימי האבל. בכל אלה ששמו יד כבדה על שכמו, שניסו לעודד ולנחם, שאמרו לו שעכשיו עליו להיות חזק בשביל כולם.
"אני לא מסוגל," הוא רצה לצעוק, למחות, לברוח. "איך אפשר?!"
אבל בדיוק כמו אז, הוא פשוט שתק.
הוא מחה את עיניו ופתח בהחלטיות את המגירה השנייה. זאת אומרת, ניסה לפתוח אותה, אבל היא היתה תקועה.
נריה חייך, מתפלא על כך ששכח איך בניקיונות לפני פסח, כששניהם היו ילדים קטנים, אסף הפיל אותה בטעות. מאז המגירה הזאת לא נפתחה ונסגרה כמו שצריך, ונריה הבטיח לאסף שהוא בחיים לא יגלה לאבא ולאמא. עכשיו הם בטח כבר יודעים, הוא חשב, ובעצם - אולי לא. הוא מעולם לא ראה אותם עוברים על החפצים של אסף.
הוא משך שוב, בחוזקה. הפעם המגירה חרקה בצורה נוראית, והקול הצורמני הצליח להקפיץ אותו ממקומו. הוא ידע שהבית ריק, ובכל זאת - תמיד יש סיכוי שהוריו יחזרו הביתה מוקדם מהצפוי וינסו לגלות את מקור הרעש.
נו, אז מה יקרה אם הם ייכנסו ויראו אותו כאן? מה כבר יכול לקרות? לא הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה? הרי זה היה, זה עבר, זה נגמר. זה כבר מאחורינו. אני התגברתי, גם הם יתגברו בסופו של דבר. אין ברירה.
באמת? קול לגלגני מילא את ראשו. זה מאחורינו? התגברת? אם התגברת, אז למה אתה - שלא מפחד מאף אחד ומשום דבר - חיכית לרגע בו הבית יהיה ריק לחלוטין, סגרת את כל החלונות ונעלת את דלת הכניסה לפני שהעזת לחצות את הסף ולהיכנס לחדרו של אחיך הגדול?
למה אתה חרד מהרגע בו אמא שלך תגלה שלקחת אחד מהחפצים שלו? למה אתה מפחד שיגלו שהיית כאן יותר מרגע אחד, שהפכת את המגירה של ההוא שאף פעם לא יחזור וישאג: "מי נגע לי בדברים?!"
למה אתה לא מודה שאתה מתגעגע?
המגירה סוף סוף נפתחה. הוא היסס רק לרגע אחד, ואז שפך את תכולתה על השולחן.
אני לא רוצה להיות זה שיציף שוב את העצב, ענה לעצמו. גם כך לפעמים נדמה לו כי האבל נמצא בכל תנועה שלהם, בכל מילה, בכל מבט.
איפה חוברת התווים הזאת? נריה הזיז הצידה שני דיסקים ישנים ונזכר שבעצם, היא שייכת לו. אסף לקח אותה פעם ולא החזיר. הוא הרים עט שבור, כמה דפים מודפסים וצרור מפתחות ישן ואז, סוף סוף, מצא אותה. היא היתה שם כל הזמן, בתחתית המגירה, נחה מתחת לספר המחזור, מעל למכתב רשמי כלשהו.
רגע לפני שהחזיר הכול למקום והתכונן לצאת - או אולי, לברוח - מהחדר כמה שיותר מהר, מבטו נתקל במחברת חומה, פשוטה.
מה זה?
על הכריכה היה כתוב בכתב היד המוכר עד כאב. "שייך לאסף".
זיכרון ישן הכה בו. הוא מזהה את המחברת הזאת. הוא נכנס לכאן פעם, ותפס את אסף באמצע כתיבה. הוא חייך כשנזכר איך גיחך בקול, ושאל אם זה מכתב אהבה למעיין. "נריה, לך תמצא חיים משלך," אמר לו אז אחיו הגדול והנחית מכה ידידותית על שכמו.
אני מוכרח לקרוא את זה.
רגע, ואולי אסף היה מעדיף שאף אחד לא יקרא את מה שכתב?
אם זה היה סרט, הוא חשב ולקח את המחברת לידו, הגיבור בטח היה מנהל שיחה סוערת עם עצמו, ומתחבט במשך יממה בשאלה אם לפתוח או לא.
אבל זה לא סרט. הוא חושב שזה מה שאסף היה רוצה, וגם אם לא - עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
הוא פתח את המחברת והתחיל לקרוא.