שירי תום וניסיון

הקדמת המתרגם

 

בשיריו של ויליאם בלייק נתקלתי לראשונה כשעיינתי בספר משונה מאוד. הייתי אולי בן ארבע־עשרה. בין ספרי הלימוד שירשתי מאחותי הגדולה מצאתי אנתולוגיה של שירה אנגלית ואמריקאית שנועדה לתלמידי תיכון בישראל. לא הכרתי אף אחד מן השמות שחלפו לנגד עיני: בראונינג, לורנס, אודן, פרוֹסט, ואי־שם באמצע - ויליאם בלייק. שאלתי את אחותי אם למדה משהו מכל זה בשיעורי אנגלית, והיא חייכה ואמרה לי שזה ספר ישן מאוד ושגם היא ירשה אותו, אולי מהדוד שלנו. כמה אופטימיות הייתה כאן פעם במערכת החינוך...

כדרכן של אהבות ראשונות, הספר אבד לי, אבל אני זוכר את התדהמה שחשתי כשקראתי את השיר ״עץ רעל״ - מי מדבר כך על שנאתו ועל פחדיו?

* * *

ת״ס אליוט שיבח את הכנות הזאת, המוטחת בפני עולם שפוחד כל־כך מכנות, אבל התמרדותו של בלייק כנגד התיאולוגיה הנוצרית המקובלת וכנגד מורשת יוון ורומא הרתיעה אותו, והוא פסק ביובש שבלייק היה גאון ולא קלאסיקן. בני דורו של בלייק אכן נבהלו מהדברים שיצאו מפיו מדי פעם (״איני מאמין שהעולם עגול. לדעתי הוא די שטוח״), אבל את שיריו קראו מעטים בלבד. פה ושם כינו אותו ״בלייק המטורף״. מבקרי אמנות קטלו את תחריטיו, וידידיו האמנים ריחמו עליו ועשו כמיטב יכולתם כדי לספק לחרט העני הזמנות ששכר בצידן. אין נביא בעירו, גם לא בלונדון של בלייק. רק בסוף ימיו התגלגלו שירי התום והניסיון לידיהם של המשורר ס״ט קולרידג' והמסאי צ'רלס למבּ, שניהם מחשובי הרומנטיקנים, ונקראו בהשתאות.

אבל לאחר מותו של בלייק נחשפו כתביו בהדרגה בזכות המשוררים דאנטֶה גבריאל רוֹזֶטי וו״ב ייטס (ייטס, שהושפע מאוד משירתו, היה בטוח שמוצאו של בלייק היה אירי, כמוצאו שלו). אחרים, כמו המשוררים א״צ' סווינברן, ת״ס אליוט וד״ה לורנס, עמדו במסותיהם על ייחודה של שירתו וזיכוה בהערכה רבה. עבור בני הדורות הבאים היה בלייק הרבה יותר מקלאסיקן: ו״ה אודן כתב שכל משנתו של פרויד מצויה כבר בספרו של בלייק נישואי העדן והשאול, ואילו אלן גינזברג שמע את קולו של בלייק בחזיונותיו.

* * *

מקובל להציג את בלייק כאבי השירה הרומנטית האנגלית ולהעלות על נס את מלחמתו למען החירות וזכויות האדם, את אמונתו באהבה חופשית ואת המקום המרכזי שתופסים הטבע והילדות בשירתו. למען האמת, היה בלייק בעל נאמן לאשתו, וסבר ש״הנקבה חיה מֵאורו של הזכר״. כמיסטיקן שחישל את אמונתו במו ידיו היה אינדיווידואליסט מושבע. הוא היה קשוב לדעותיהם של אנשים אחרים רק על־מנת שיוכל להפריך אותן, והתרחק מכל התארגנות פוליטית. באשר לטבע - בלייק תיעב בכל מאודו ציורי נוף, והטבע הסטראוטיפי המתואר בשיריו אופייני הרבה יותר למאה ה־18 מאשר לרומנטיקה על פרחיה הכחולים, הרריה הנשגבים ואגמיה הקודרים.

בסוף ימיו הכיר בלייק כמה מצעירי הרומנטיקנים. הוא נהנה לשוחח עם קולרידג', חיבר פרודיה קצרה על קין, מחזהו של ביירון, ולדעת מבקרים אחדים אף הזכיר את מותו של שֶׁלי בספרו ירושלים. לאחר שקרא בלייק את שיריו של וורדסוורת, הוא הפטיר: ״וורדסוורת אוהב את הטבע - והטבע הוא מעשה שטן.״ ואם על הטבע דיבר כך, ודאי שלא חסך את ביקורתו מן העיר. אחד ההבדלים הבולטים בין בלייק לוורדסוורת ניכר דווקא בשירים העירוניים שכתבו. למשל:

ויליאם בלייק

ויליאם וורדסוורת

לונדון

נכתב על גשר וסטמינסטר

(מתוך שירי תום וניסיון, 1794)

ב־ 3בספטמבר 1802

לְחוֹף הַתֶּמְזָה הַמֻּחְכָּר

אֵין בַּתֵּבֵל מַרְאֶה יוֹתֵר מֻפְלָא:

בְּכָל רְחוֹב מֻחְכָּר אֶתְעֶה,

דַּל רוּחַ תֵּחָשֵׁב, אִם עַל פְּנֵי נוֹף

וַאֲזַהֶה בִּפְנֵי כָּל זָר

מַפְעִים וּמַלְכוּתִי כָּל כָּךְ תַּחֲלֹף.

אוֹתוֹת חֻלְשָׁה, אוֹתוֹת כְּאֵב.

עַכְשָׁו הָעִיר לוֹבֶשֶׁת כְּשִׂמְלָה

בְּכָל צִרְחַת עוֹלֵל רָמָה,

אֶת הוֹד הַבֹּקֶר. עֵירֻמִּים בָּאוֹר

בְּכָל צְרָחָה שֶׁל כָּל אָדָם,

סְפִינוֹת, תֵּיאַטְרָאוֹת, כִּפּוֹת, צְרִיחִים

בְּכָל אִסּוּר וְצַו אֶשְׁמַע

וּמִקְדָּשִׁים לָאָחוּ נִפְתָּחִים,

כְּבָלִים שֶׁשֵּׂכֶל הוֹלִידָם.

מְנַצְנְצִים בַּשַּׁחַק הַטָּהוֹר;

אֵיךְ זָעָה כְּנֵסִיָּה מֻשְׁחֶרֶת

כִּי מֵעוֹלָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא זָהַר

כְּשֶׁנַּעַר־אֲרֻבּוֹת נִפְצָע,

בְּהוֹד קְדוּמִים כָּזֶה עַל גַּיְא וָהָר;

וְאֵיךְ אַנְחַת חַיָּל נִגֶּרֶת

שַׁלְוָה כָּזֹאת לֹא חַשְׁתִּי מֵעוֹלָם!

בְּדָם מִקִּיר אַרְמוֹן נִשָּׂא...

חָפְשִׁי, חָפְשִׁי קוֹלֵחַ הַנָּהָר:

אֵיךְ קִלְלַת זוֹנָה־יַלְדָּה

אֵלִי! נִדְמֶה שֶׁהַבָּתִּים עַצְמָם

מַכָּה בְּחֹלִי מְתֹעָב

נָמִים, וְלֵב אַדִּיר מוּטָל דּוּמָם!

דִּמְעַת עוֹלֵל בָּעֲלָטָה

וְזוּג בְּקֶבֶר נִשּׂוּאָיו.

שני השירים האלה נכתבו על אותה עיר עצמה וכמעט באותו זמן. קשה לקרוא היום את שירו של בלייק מבלי להיזכר בשורות של בודלר, אליוט או ברכט, ואילו שירו של וורדסוורת נראה מיושן ללא תקנה בהשוואה אליו. ובכל זאת, שני השירים הם תגובות ראשוניות לכרך שלאחר המהפכה התעשייתית. למרות כל ההבדלים ביניהם: תנועה לעומת עמידה, רעש לעומת דממה, המון רב לעומת רחובות ריקים, זוהמה לעומת טוהר, שעבוד לעומת חופש - אפשר לטעון שהרומנטיקה נזקקה הן לביקורתו של בלייק על השכל וכבליו והן לקביעתו של וורדסוורת שהכרך הוא המשכו של הטבע ויש לו לב.

גם בשירה העברית הופיעו שתי פנים אלה של הכרך המודרני כמעט בו־בזמן, אם כי באיחור של מאה שנה ויותר. כך תיאר ביאליק את ניו יורק: ״קֵן הַשָּׂטָן! מְקוֹר כָּל־נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל־זְוָעוֹת, הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה - אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!״ (״ינסר לו כלבבו״, 1926); ואילו אלתרמן תיאר את עירו כך: ״אֱלֹהִים אַדִּירִים, עִירְךָ אֶל עֵינַי בְּקִדָּה וּמִזְמוֹר מֻגֶּשֶׁת... אֶל לִבָּהּ הַכָּבֵד לְבַדִּי אֵלֵךְ. אֶשְׁמָעֶנָּה שְׁקֵטָה וְנוֹשֶׁמֶת. אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי מוּל רֹאשָׁהּ הַמּוֹלֵךְ, הַזּוֹהֵר, הַמָּשׁוּחַ בַּשֶּׁמֶש״ (״הולדת הרחוב״, 1938).

* * *

במבחר הנוכחי מקובצים תרגומים לכמאה שירים, שהם כמחצית משיריו הליריים של בלייק - ביניהם כמה משיריו הידועים ביותר וגם כמה הפתעות. מלכתחילה התכוונתי לתרגם רק את שירי התום והניסיון בשלמותם, ובכך לסתום פרצה קטנה אך מקוממת במלאי הכללי של תרגומי השירה לעברית, אבל משהתחלתי לתרגם לא רציתי להפסיק. עם זאת, לא כללתי דבר משירתו האֶפית של בלייק, המופיעה בספריו הנבואיים ומגוללת את המיתולוגיה הפרטית שלו - המשורר עצמו הקפיד להפריד בין שיריו הליריים והאֶפיים. בעיני אין במבחר עיקר וטפל, אבל מאחר שאת שירי התום והניסיון פרסם בלייק עצמו כספר מגובש עוד בימי חייו, ארחיב עליהם את הדיבור.

שירי התום ראו אור ב־1789 בספר נפרד העומד בזכות עצמו. בלייק המשיך לפרסם אותם בנפרד שנים רבות לאחר שצירף אליהם את שירי הניסיון. החידוש בשירי תום אינו בהיותו ספר שירה דתית המיועד לילדים - בכך הקדימו את בלייק כמה וכמה משוררים, שהידוע שבהם הוא התיאולוג אייזק ווטס. להבדיל משיריו של ווטס, שירי התום אינם מזמורים חינוכיים, אלא שירים ודברי חזון המיועדים לילדים ולמבוגרים כאחד, או ליתר דיוק: לילד שבמבוגר ולמבוגר שבילד. עולם התום הוא גן עדן עלי אדמות ששולטים בו חסד, חמלה, אהבה ושלום, והוא גלוי וידוע לכל הילדים - גם האומללים שבהם חלמו עליו או שמעו עליו בסיפורים. בלייק לא טאטא מתחת לשטיח את הרע שבעולם. הוא תיאר בשירי התום גם עבדות ילדים, זוהמה עירונית, זאבים טורפים וביצות טובעניות. יתר על כן, גם כששאל: ״איך יֵשב לו במנוחה / אב שילדתו בוכה?״ הוא ידע היטב שגם סבלנותו של האב המסור ביותר פוקעת בסופו של דבר. עולם התום הוא בראש וראשונה עולם של השגחה הדדית, שבו כל אחד הוא המושיע וגם הנושע. כדבריו של בלייק במנשר ״אין דת טבעית״: ״אלוהים נעשה כמונו כדי שניעשה כמוהו״, ואם על כל אדם להיות כאלוהים, איך יֵשב לו במנוחה וגו'.

בניגוד לשירי התום, לא נדפסו שירי הניסיון בנפרד מעולם. את שירי הניסיון פרסם בלייק לצד שירי התום ב־1794 בספר שכותרתו המלאה הייתה: שירי תום וניסיון, המציגים את שני מצביה המנוגדים של נשמת האדם. ואכן, בין שירי התום לבין שירי הניסיון קיים פער שאפילו לא אנסה לגשר עליו. כמה מן המבקרים תולים את הפער הזה במהפכה הצרפתית ובהשפעה שהייתה לה באנגליה, ואחרים תולים אותו בשינוי שחל בהשקפותיו המיסטיות של בלייק. על כל פנים, בלייק מתאר בשירי הניסיון עולם שאין בו השגחה הדדית: האל מסתיר את פניו מברואיו, המלך מתעמר בנתיניו, הכנסייה כופתת את המאמינים בעבותות של דת, הילדים נמכרים לעבדות והילדות לזנות. האכזריות, הקנאה, הפחד והחשאיות מחליפים את החסד, השלום, האהבה והחמלה. האם פקד את בלייק משבר אמונה, או שמא תכנן המשורר ללוות את שירי התום בניגודיהם כבר בשעה שכתב אותם, בהתאם להשקפתו ש״באין ניגודים אין קדמה״? בסוגיה זו נשמעות דעות לכאן ולכאן.

חמישה משירי הניסיון הם ניגודים לשירי התום: השירים ״יום חמישי הקדוש״, ״מנקה הארובות״ ו״שיר האומנת״ הם ניגודיהם של שירי התום ששמותיהם זהים. ״הטיגריס״ הוא ניגודו של ״השה״, ו״הפשטה של האדם״ הוא ניגודו של ״דמות אל״. את השירים ״הילדה אובדת״, ״הילדה נמצאת״, ״תלמיד בית הספר״ ו״קולו של המשורר הקדמוני״ כלל בלייק תחילה בשירי תום, ורק מאוחר יותר העבירם לשירי ניסיון.

את שירי התום והניסיון הדפיס בלייק כשהם חקוקים בתוך התחריט שמאייר אותם. את הדפים שעליהם הודפסו השיר והתחריט צבע המשורר לאחר מכן, ומשום כך כל עותק מקורי של שירי תום וניסיון הוא ייחודי ואינו זהה לשום עותק אחר. כך נהג בלייק גם ברוב ספריו האחרים.

גרסאותיהם הראשונות של רוב שירי הניסיון נכתבו בפנקס רישומים שירש בלייק מאחיו האהוב רוברט, ולצידם נרשמו בו גם שירים רבים נוספים, טיוטות לקטלוגים מסחריים ולכרזות, הרהורים פרטיים ועוד. לאחר מותו של רוברט מילא בלייק את הפנקס ברישומים, ואז הפך אותו והחל לכתוב את שיריו והרהוריו הפרטיים על צידם השני של הדפים. השירים הראשונים נרשמו בפנקס בערך ב־1793 והאחרונים בערך ב־1818. לאחר מותו של בלייק התגלגל הפנקס מיד ליד עד שנמכר למשורר דאנטה גבריאל רוזטי, שפרסם שירים מתוכו. שנים רבות כונה הפנקס בשם ״כתב־יד רוזטי״, והיום מכנים אותו פשוט ״פנקסו של בלייק״. השירים המופיעים במבחר זה לאחר שירי התום והניסיון לקוחים ברובם מפנקסו של בלייק ולא נדפסו בימי חייו. מקורותיהם של שאר השירים מפורטים בסוף הספר .

* * *

בלייק מיעט לכתוב על משפחתו, ומן המעט הזה אפשר להסיק שמעולם לא חש קרבה יתרה אלא לאחיו הצעיר רוברט. ״אויביו המרים ביותר של כל אדם הם בני ביתו ומשפחתו,״ כתב בלייק בספרו ירושלים. בשיר ארוך מתוך מכתב ששלח לידידו תומס באטס, טען בלייק שאחיו המת ג'ון היה ״מרושע״, והתלונן על כך שאחותו קתרין, המתגוררת אתו בפֶלְפְּהָם, ממררת את חייה של אשתו. מוטב שלא להסיק מסקנות על יחסיו של בלייק עם אביו ואמו על סמך שירים כמו ״לתרצה״ או ״בצֵל הדס״. לעומת זאת, יש בידינו שני דיווחים על הדברים שהשמיע באוזניו המלאך השומר שלו סמוך ללידתו. על ידידיו, אויביו ועמיתיו האמנים הרבה בלייק לכתוב במכתמיו ובשירים שצירף למכתביו, וכמה מהם חותמים את המבחר.

* * *

יצירותיו של בלייק החלו להיתרגם לעברית מאוחר למדי, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־20 - זמן־מה לאחר שזכו הקוראים העבריים לטעום לראשונה משירתם של ענקי הרומנטיקה האנגלית. ביירון, שֶׁלי, קולרידג', וורדסוורת, ברנס ואפילו טניסון תורגמו לעברית לפניו. הסיבה לכך אינה דתית, כפי שאפשר אולי לחשוב. מתרגמיו העבריים הראשונים של בלייק היו יוצאי ארצות־הברית ומזרח אירופה. עד לסוף המאה ה־19 היה בלייק ידוע למעטים אפילו באנגליה עצמה, וחלף זמן רב עד שהתקבע מעמדו כ״אבי השירה הרומנטית האנגלית״. רק אז נכללו שיריו בתוכניות הלימודים בארצות־הברית או תורגמו ללשונות מזרח אירופה.

מתרגמו הראשון של בלייק לעברית היה, ככל הידוע לי, אברהם רגלסון - משורר עברי יליד בלארוס שגדל בארצות־הברית. תרגומו של רגלסון לספר תל, יצירה מוקדמת של בלייק, הופיע בכתב־העת גיליונות ב־1934. מאוחר יותר תרגם רגלסון גם את הספר נישואי העדן והשאול וקטע מן הספר מילטון, ואף חיבר כמה מאמרים קצרים על בלייק. בשנות הארבעים הצטרפו לתרגומו של רגלסון תרגומיו של ראובן אבינועם (גרוסמן), משורר עברי יליד שיקאגו, שנכללו באנתולוגיה המקיפה מבחר שירת אנגליה בעריכתו. אבינועם אף חיבר סונטה על בלייק. ב־1942 פרסם חנניה רייכמן, לימים בעל טור שנון, את התרגום העברי הראשון לשיר ״הטיגריס״, וב־1945 פרסם שלמה סקולסקי את תרגומו לשיר ״עץ רעל״. ודאי לא מקרה הוא ששניהם היו מתרגמים פוריים של ספרי ילדים, הראשון יליד אוקראינה והשני יליד פולין.

בחמישים השנים האחרונות ראו אור בעברית שניים מספריו הנבואיים של בלייק ושני מבחרים מקיפים משירתו: ב־1968 ראה לאור בהוצאת עקד תרגומו של גיורא לֶשֶׁם לספר נישואי העדן והשאול (גרסה מחודשת של תרגום זה התפרסמה כעבור שלושים שנה בהוצאת קשב לשירה). באותה שנה פרסם יהושע כוכב בהוצאת אופיר את המבחר משירי ויליאם בלייק (בסך הכול תרגם כוכב כשישים משיריו של בלייק במבחר זה ובמבחריו האחרים מן השירה האנגלית). ב־2012 ראה אור בהוצאת קשב לשירה תרגומה של רות בלומרט לספר ירושלים, וב־2015 פרסמה חנה ניר בהוצאת כרמל את המבחר הלך מטורף, ובו תרגומיה לארבעים משיריו של בלייק. ב־1992 התקיימה במוזיאון ישראל תערוכה בשם איש היה בארץ עוץ: איורי ויליאם בלייק לספר איוב, ובמסגרתה יצא לאור ספר בשם זה ובו מופיעים האיורים בלוויית דברי הערכה. שירים בודדים, קטעים ויצירות קצרות של בלייק תרגמו לעברית גם יעקב אורלנד, ש. שלום, יצחק שנהר (שנברג), דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר, שמעון זנדבנק, איתמר יעוז־קסט, פנחס שדה, עזרא פליישר, עמינדב דיקמן, אסתר כספי, אמיר אור, גילה אוריאל, שמואל פרידמן, יעל גלוברמן, לאה נאור, נורית יהודאי, אריה סתיו, אבנר פרץ, אביב עקרוני, דורי מנור, אלי בר־יהלום, רועי צ'יקי ארד, ערן צלגוב, דבי סער, יהודה ויזן, דני נוימן ואחרים.

* * *

בלייק לא הקל על קוראיו וחוקריו, וגם לא על מתרגמיו. המילים הפשוטות מביעות רעיונות מורכבים, והמוזיקליות של השירים מחפה על תחביר מקוטע או חסר: השיר ״הו חמנית״, למשל, בנוי כביכול ממשפט אחד - אבל ל״משפט״ הזה אין נשוא. השיר ״החיוך״ נקטע באמצע המשפט וממשיך במשפט חדש, וכן הלאה.

מבחינה מסוימת קל יותר למי שמתרגם את בלייק לעברית: הרטוריקה הנבואית שלו ושלל הציטוטים מכתבי הקודש קלים לשחזור. אלא שבעברית פועלות גם מסורות אחרות, וחלקן מקשות על התרגום.

כזאת היא למשל המורשת המפוארת של שירי הילדים העבריים. שירי התום (ועל אחת כמה וכמה שירי הניסיון) אינם צריכים להישמע כמו שירי הילדים של מרים ילן־שטקליס ופניה ברגשטיין. חרף כל מאמצי לא הצלחתי לעקור מן התרגומים את כל פרחי הזיו, ציפורי החדווה והלבבות המלבלבים. אדרבה, לפעמים אפילו החזרתי את מה שסילקתי. אחרי הכול, בלייק עצמו גדש את שיריו בחדווה ובזיו, ואף הרבה להשתמש בחרוזים הבנאליים ביותר:blossom / bosom (לב / מלבלב), fire / desire (אש / גועש), night / light (אור / שְׁחור).

גרועה הרבה יותר היא הימנעותה המסורתית של העברית ממילים לועזיות. צירוף כמו fearful symmetry או משפט כמו For a tear is an intellectual thing עדיין אינם יכולים לדעתי להופיע כפי שהם בתרגום עברי של שיר מן המאה ה־18. בשירה העברית המקורית כבר אין בעיה כזאת - נתן זך פתח את ספרו צפונית־מזרחית (1979) בשורה: ״כי דמעה היא דבר אינטלקטואלי״ - אבל מתרגמיו העבריים של בלייק נמנעו עד כה ממילים לועזיות מרובות הברות כמו ״אינטלקטולי״ או ״סימטריה״. לא מצאתי לנכון לפרוץ גדרות בעניין זה.

לעומת זאת, במה שנוגע למשלב הלשוני, ובמיוחד לדיבור ישיר, השתדלתי לשלב בתרגומים שפה מדוברת. בתרגומי שואל הילד את השֶׂה: ״מי עשה אותך, טלה?״ (ולא: ״שה קטן, מי בְּרָאֲךָ?״), ישוע הנוצרי מתחבר עם אפסים, אלוהים מביא לשטן חיבוק, וכן הלאה.

עמדתי בענייני משקל וחריזה ברורה כמדומני מן התרגומים עצמם. במקומות שלא יכולתי לשמור על המשקל המקורי, הרחבתי אותו ורווח לי. למען ההגינות עלי לציין שבלייק הוא מחלוצי החרוז החופשי בשירה המערבית. בפתיחה לספרו ירושלים כתב: ״כאשר השיר הזה הוכתב לי בפעם הראשונה, סברתי כי מקצב חדגוני, כנוהגם של מילטון, שקספיר וכל הכותבים אנגלית בחרוז לבן (הכוונה היא לשירה שקולה אבל לא חרוזה), נוהג הנגזר מן ההיצמדות המודרנית לחריזה, הוא חיוני לשירה וחלק בלתי נפרד ממנה. אך עד מהרה נוכחתי כי בפיו של נואם אמיתי, חדגוניות כזאת אינה מגושמת בלבד, אלא כובלת כחרוז עצמו. משום כך יצרתי גיוון בכל שורה, הן במקצבים והן במספר ההברות... שירה כבולה כובלת את המין האנושי.״ ואולם, שירתו האֶפית של בלייק, במידה שהיא כתובה בחרוז חופשי, מופיעה בספריו הנבואיים, ובהם בלבד.

* * *

אני מבקש להודות לכל אלה שקראו את תרגומי והעירו את הערותיהם, ובמיוחד למורי עמינדב דיקמן ולידידי יהונתן ורדי, עינת אדר, אמנון נבות, עופר עמירב ואיתמר רוזנברג. תודה ליהונתן נדב ולהוצאת עולם חדש על שקיבלו עליהם ללא היסוס את הפקת הספר. תודה מקרב לב לדבורה לשם, אלמנתו של המשורר גיורא לשם ז״ל, על הספרים שתרמה לי מספרייתו והיו לי לעזר רב. כל הציטוטים מן הספר נישואי העדן והשאול לקוחים מתרגומו של גיורא לשם, וכל הציטוטים מן הספר ירושלים לקוחים מתרגומה של רות בלומרט - אלה ואלה בשינויים קלים הנובעים מן ההקשר.

 

רונן סוניס

פתח תקווה, פברואר־אוקטובר 2016.