סמוך עלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סמוך עלי
מכר
מאות
עותקים
סמוך עלי
מכר
מאות
עותקים

סמוך עלי

4.1 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

מריו לבררו

חוֹרחֶה מַריוֹ וַרלוֹטָה לֶברֵרוֹ נולד בשנת 1940 במונטווידאו שבאורוגוואי, ונפטר בשנת 2004 באותה עיר עצמה. בנוסף להיותו סופר הוא התעניין בטלפתיה, פרה-פסיכולוגיה והיפנוזה, כתב וצייר רומנים גרפיים, היה מוכר ספרים, מחבר תשבצים, ממציא משחקי היגיון, צלם, הומוריסט, פרסם סיפורים בהמשכים בעיתונים בשמות עט שונים, ולימד בסדנאות כתיבה שהיו לאגדה.
מריו לבררו הוא כיום באמריקה הלטינית סופר פולחן, מקור להשראה, דמות משפיעה על מספר ניכר מהסופרים הלטינו-אמריקאים העכשוויים, הצלע השלישית בקבוצה המכונה "משולש הזהב" של הספרות האורוגוואִית במחצית השנייה של המאה העשרים לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופֵליסבֶּרטוֹ אֶרנַנדֶס.
הכתיבה של לבררו נמצאת על התפר בין ההומור, אי-הנחת, הפסיכולוגיה, הניקיון הלשוני והריאליזם האינטרוספקטיבי. הוא כתב יותר מ-25 יצירות, בהן: "העיר" (1966), "המקום" (1969), "פריז" (1970), "מרחבים פנויים" (1987), "הנאום הריק" (1991) ו"הרומן המואר" (2002). "סמוך עלי" (1993) שייך לתקופת הביניים בפרוזה של לבררו, והוא יוצא לאור לאחר פרסום "הטרילוגיה הלא רצונית" בסדרת "אלדורדו", בהוצאת "כרמל" ב-2010.

תקציר

"סמוך עלי" הוא אחד הספרים הללו שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר ולרומם את רוחנו, להרגיע את הצמא הספרותי שלנו ככוס לימונדה קפואה בעיצומו של הקיץ. מַריוֹ לֶברֵרוֹ לא זקוק להרבה מאמץ כדי לחולל הרפתקה בלשית־אירונית שתשעשע אותנו ותעלה שפע של חיוכים במהלך הקריאה.
הספר נפתח בשיחה בין סופר למו"ל שלו, שבמהלכה יתנה המו"ל את פרסום ספרו של הסופר בכך שיצא למשימת איתור סופר אלמוני, שכתב רב־מכר בעל עוצמה חסרת תקדים, אך זהותו לא ידועה. הסופר אנין הטעם מתעב את משימתו, ועם זאת אין לו ברירה אלא לצאת להרפתקה. אמצעי פשוט הופך את הנובלה לספר־מסע דמיוני ולספר מתח שנע ברחבי אורוגוואי הנידחת בקצב קדחתני, ומספק חווית קריאה, כאמור, "מאושרת".
גאונותו הספרותית של הסופר האורוגוואי מריו לבררו, היתה לאמריקה הלטינית של שנות התשעים מה שפריצתו של רוֹבּרטוֹ בּוּלַניוֹ היתה לקורא האירופי והאמריקאי בתחילת המאה ה-21: אירוע ספרותי חסר תקדים. צרור יצירות יפהפיות שאי אפשר לעמוד בפניהן.
 
"מריו לבררו הוא גאון." רודולפו פוגוויל
"דמיון וסגנון כמו של לבררו, נדירים לחלוטין בפרוזה האיברו-אמריקאית. מעורר קנאה." אנטוניו מוניוס מולינה
"צלם של קאמי וקפקא, בקוד הומוריסטי." אל פאיס
"לבררו, לצד פוגוויל ובולניו, הם הקאנון הבלתי רצוני בספרות הלטינו-אמריקאית של תחילת המאה ה-21." מקסי תומס
"מריו לבררו הוא התגלית הגדולה של העשורים האחרונים של המאה העשרים בספרות הלטינו- אמריקאית." קלרין

פרק ראשון

(1)
 
״הסיפור טוב,״ אמר השָמן, והשתתק שתיקה מלאת משמעות. ״אבל...״
הייתי צריך לנחש. כבר שנים אני יודע שהספרים שלי משתייכים לקבוצה הזאת: טובים, אבל... המבקרים מתאמצים למקם את הכתיבה שלי בקטגוריה כזאת או אחרת, אבל העורכים מציאותיים יותר, ותמימי דעים. יש קטגוריה אחת ויחידה שמתאימה לכתיבה שלי: טובה, אבל...
הרמתי יד כמו כדי לבלום את השטף.
״בסדר,״ אמרתי. ״הבנתי. חסוך לעצמך את הנאום.״
זה לא היה אפשרי, כמובן. השמן היה מחויב להקיא את נאום רגשי האשמה שלו, ואני הייתי מחויב לסבול אותו, כי זה חלק מהאופי הלאומי. יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואִי, ולכן אנחנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנחנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.
הקשבתי אפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המו״לות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות. כאילו היתה בארצנו תעשיית מו״לות. כאילו ארצנו היתה ארץ.
ואז באה הפגנת הרצון הטוב; הוא מעריך אותי וההוצאה לאור מקבלת אותי בזרועות פתוחות.
״אילו היה לך משהו...״
״תחתוך, שמן,״ קטעתי אותו, בהומור יותר מאשר במיאוס. ״אתה יודע יפה מאוד שאילו היה לי ׳משהו׳ לא הייתי מביא אותו אליכם; הייתי מנסה למצוא לו מקום בהוצאה ספרדית, או לפחות בארגנטינה.״
לא הוספתי את הנאום האידיאולוגי שלי; כבר קצת נמאס לי ממנו: אילו היה לי ״משהו״ לא הייתי אני, והייתי שונא את עצמי עד כדי כך שהייתי זונח את הספרות. תמיד חשבתי שמוטב לבקע סלעים כשכדור ברזל כבד קשור לקרסולי בשלשלת עבה, מלהרוג את מעשה היצירה החופשי במחשבה על ציבור הקוראים. אבל נכון שאין לי ניסיון בביקוע סלעים.
״תשאיר אותו אצלי,״ התעקש השמן, אכול אשמה. חוץ מזה, אני יודע שהוא קורא טוב, והוא אמר שהספר באמת מצא חן בעיניו וממש חבל לו שלא לפרסם אותו. אם כן, הגענו לשלב ההרפתקאות ההרסניות. (תשאיר אותו אצלי. ביריד הספרים הבא, אולי...)
״שמן,״ הסברתי בסבלנות, ״הבאתי לך את הספר כי אני צריך כסף, ואתה קראת אותו בעצלתיים, והצורך שלי דוחק. הכיסים שלי ריקים. אני צריך משהו עכשיו. תן לי מקדמה של אלף דולר והזכויות שלך. תפרסם, לא תפרסם; לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא להשיג שטרות, עכשיו.״
״אתה יודע שלא אני מחליט. הייתי צריך להתייעץ עם הזקן.״
הוא לא אמר ״אני צריך״ אלא ״הייתי צריך״, אבל החלטתי שלא לשמוע טוב, ואמרתי ״בסדר״, והתיישבתי בחזרה, והתרווחתי, שעוּן לאחור, הראש על קצה המסעד כמו לקראת שינה.
״אני אחכה,״ הוספתי.
הוא קם בחוסר חשק והלך למשרד הסמוך כדי לשחק את תפקידו בקומדיה. מובן מאליו שהכול היה חסר טעם, אבל רציתי שהוא יסבול קצת, וחוץ מזה הרגשתי בנוח. אצלי בבית אין כורסאות. כנראה נרדמתי רגע או שניים, כי הופיע איש בעל אף אדום גדול, של ליצן, ואמר לי בצרפתית משפט לא מובן בן שש הברות.
כשחזר השמן נבהלתי קצת. הוא חזר למקומו בכורסה שמולי ודיבר. או שעדיין חלמתי, או שנוצר חוסר איזון קוסמי חמור.
״אלפיים,״ אמר בחיוך רחב מאוד. ״השגתי לך אלפיים דולר.״

מריו לבררו

חוֹרחֶה מַריוֹ וַרלוֹטָה לֶברֵרוֹ נולד בשנת 1940 במונטווידאו שבאורוגוואי, ונפטר בשנת 2004 באותה עיר עצמה. בנוסף להיותו סופר הוא התעניין בטלפתיה, פרה-פסיכולוגיה והיפנוזה, כתב וצייר רומנים גרפיים, היה מוכר ספרים, מחבר תשבצים, ממציא משחקי היגיון, צלם, הומוריסט, פרסם סיפורים בהמשכים בעיתונים בשמות עט שונים, ולימד בסדנאות כתיבה שהיו לאגדה.
מריו לבררו הוא כיום באמריקה הלטינית סופר פולחן, מקור להשראה, דמות משפיעה על מספר ניכר מהסופרים הלטינו-אמריקאים העכשוויים, הצלע השלישית בקבוצה המכונה "משולש הזהב" של הספרות האורוגוואִית במחצית השנייה של המאה העשרים לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופֵליסבֶּרטוֹ אֶרנַנדֶס.
הכתיבה של לבררו נמצאת על התפר בין ההומור, אי-הנחת, הפסיכולוגיה, הניקיון הלשוני והריאליזם האינטרוספקטיבי. הוא כתב יותר מ-25 יצירות, בהן: "העיר" (1966), "המקום" (1969), "פריז" (1970), "מרחבים פנויים" (1987), "הנאום הריק" (1991) ו"הרומן המואר" (2002). "סמוך עלי" (1993) שייך לתקופת הביניים בפרוזה של לבררו, והוא יוצא לאור לאחר פרסום "הטרילוגיה הלא רצונית" בסדרת "אלדורדו", בהוצאת "כרמל" ב-2010.

סקירות וביקורות

אוויל וטוב לו 'סמוך עלי' הוא ביטוי נוסף לספרות המועדפת על המו"ל אוריאל קון: מהנה, מתריסה ומוגבלת זה ספר מהנה מאוד. והוא אישש משהו שניסחתי לעצמי ביחס לספרי הוצאת 'זיקית' המנוחה, שאוריאל קון היה אחד מעורכיה, ורלוונטי גם להוצאה החדשה שלו, 'תשע נשמות' תבדל"א. עמדותיו העוינות של קון כלפי התרבות המקומית, שהוא נותן להן ביטוי מדי פעם בטונים לא נעימים, מתנשאים ומנוכרים, נשענות גם על זרות אמיתית בין טעמיו הספרותיים לטעם הספרותי העברי. קון מציע לקורא הישראלי פואטיקה מסוימת ומובהקת. והיא אכן זרה לנוף הספרותי המקומי, ששורשיו אירופיים וההווה שלו אמריקאי - ולכן גם מרעננת. טוב שהפואטיקה הזו מוגשת לנו בעברית. אבל זו גם פואטיקה מוגבלת.

'סמוך ‭ ,'עלי‬ נובלה שפירסם הסופר האורוגוואי מריו לבררו ב‭ ,1993-‬ מציגה סיפור אירוני המסופר בגוף ראשון, מפי סופר לא מצליח במיוחד שנשלח על ידי המו"ל שלו למשימה בלשית: איתור סופר מסתורי ששלח להוצאת הספרים כתב יד שהתגלה כיצירת מופת, אך לא הותיר בידי ההוצאה פרטי התקשרות עימו. גיבורנו נשלח לעיירה שכוחת האל שממנה נשלח כתב היד כדי לאתר את הגאון האלמוני. אם יצליח - יאפשר לו המו"ל לפרסם את ספרו החדש בהוצאה.

הטקסט משעשע מאוד, הן משום שהמספר עצמו שנון וציני, עייף מהחיים ובו בזמן חושק בהם בעוז, גרגרן ותאוותן וזקן אשמאי ובו בזמן משכיל וידען, והן משום שהעלילה אווילית במודע. למעשה, יש כאן פרודיה על ספרות בלשית. משימת הבילוש שטותית למדי, ומתאימה לאופיו העצל והמשתרך של הסופר המזדקן. העיירה העלובה, המכונה "מחסוֹ ריאס" (כמו אצל מנדלי מוכר ספרים, העיירות בנובלה זוכות לכינויים מלעיגים‭,(‬ היא קטנטנה, ואת מלאכת הבילוש ניתן לסיים בחצי יום. אבל הגיבור משתקע בעיירה הפרובינציאלית, בוחן את תפריטי מסעדותיה, נקשר לזונה מקומית, פוגש שלל טיפוסים ומכלה בהנאה לא מבוטלת את דמי ההוצאות השוטפות שקיבל מההוצאה לאור. לא רק משימת הבילוש אווילית, גם עילתה נראית מצוצה מהאצבע, כפי שאכן מתברר לקראת סוף הספר.

במילים אחרות, זו יצירה קומית במהותה. יצירה קלת דעת במפגיע. אפשר לכנות אותה "פוסט-מודרנית‭,"‬ אבל זה פוסטמודרניזם דרום-אמריקאי, מה שאומר שהוא מכיל יסוד אחד חשוב של המודרניזם: הערצת הספרות עצמה, כמעט פטישיזציה של הספרות. בניגוד, למשל, לביטויים מזלזלים ביחס למעמדה של הספרות אצל פוסט-מודרניסטים ישראלים בשנות ‭ - 90-ה‬ לבררו האורוגוואי, כמו גם גיבורו, מעריץ באמת את ספרו של הסופר האלמוני ‭ ")‬זאת הייתה יצירת מופת, קרוב לוודאי הטובה ביותר שנכתבה על האדמה הזאת‭.("‬ אלא שבדומה לבולניו (שיש המשווים בינו לבין לבררו‭,(‬ ההערצה שמבטא לבררו לספרות אינה נוגעת ביכולתה של הספרות "לומר משהו" על העולם, אלא היא האלהה של מעשה הכתיבה עצמו. בולניו ולבררו מציגים בגלוי - אם כי באופן מתוחכם - את המתח שניצב בתשתית הסיפורת, חושפים את התחבולה. במקרה הזה, לבררו עושה זאת באמצעות סיפור בלשי מקושקש באופן מתריס (גם אם מותח‭.(‬ קלות הדעת המהנה והמתריסה של היצירה לא נובעת, כמובן, מטיפשות. להפך, היא נובעת מיתר דעת שמוסיפה יתר מכאוב. היא נובעת מסוג מסוים של ייאוש. דווקא ספרות שמתייחסת למציאות הריאלית ברצינות מסתירה איזו אופטימיות: המציאות ראויה שיתייחסו אליה ברצינות משום שהיא בעלת ערך, או משום שניתן להפוך אותה לבעלת ערך ולכן כדאי לבקר אותה, או משום שהסופר מכבד מספיק את בני האדם בשביל לתאר את התנסויותיהם וייסוריהם. לעומת זאת, התחושה היא שעבור הסופר האורגוואי המציאות (הפוליטית והקיומית) חסרת תקנה. הדרך היחידה לשרוד אותה היא להתעלם ממנה; הדרך היחידה לכתוב אותה היא באמצעות מהתלה ספרותית. ביטוי עקיף לייאוש התשתיתי הזה מופיע כאן לקראת סוף הנובלה מפי אחת הדמויות האקסצנטריות שפוגש המספר במחסוריאס: "אנשים אומרים עכביש טוֹ וֶ ה רשת. אני אומר רשת טוֹ וָ ה עכביש. אנשים מאמינים הם טווים חיים, אבל חיים טווים אנשים‭."‬

גם הפוזה האנטי-בורגנית של סוג הספרות הזה, ושל קון שמייבא אותה לארץ ‭ ")‬מדובר בסופר שתיעב סוכנים ספרותיים, סוכנויות ועסקנים מכל סוג‭,"‬ כותב קון באחרית הדבר) - הפוזה של "על הזין שלי העולם המהוגן והמכובד והרציני" - נובעת, בחלקה לפחות, מייאוש, ולא מעודף שמחת חיים ועליצות. הייאוש הזה קשור כנראה במציאות הפוליטית והכלכלית הדרום-אמריקאית. או הישראלית. הפוזה האנטי-בורגנית היא לעיתים הפוזה של מי שאין לו סיכוי להפוך לבורגני.

עוד 3 ספרים מאורוגוואי:
ההפוגה > מריו בנדטי
שעה חופשית > ארקולה ליסרדי
המספנה > חואן קרלוס אונטי

בתמונה: מריו לבררו
אריק גלסנר 7 לילות 03/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
150 גוונים של אלפחורס רענן שקד ביקורת העורך 08/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

סקירות וביקורות

אוויל וטוב לו 'סמוך עלי' הוא ביטוי נוסף לספרות המועדפת על המו"ל אוריאל קון: מהנה, מתריסה ומוגבלת זה ספר מהנה מאוד. והוא אישש משהו שניסחתי לעצמי ביחס לספרי הוצאת 'זיקית' המנוחה, שאוריאל קון היה אחד מעורכיה, ורלוונטי גם להוצאה החדשה שלו, 'תשע נשמות' תבדל"א. עמדותיו העוינות של קון כלפי התרבות המקומית, שהוא נותן להן ביטוי מדי פעם בטונים לא נעימים, מתנשאים ומנוכרים, נשענות גם על זרות אמיתית בין טעמיו הספרותיים לטעם הספרותי העברי. קון מציע לקורא הישראלי פואטיקה מסוימת ומובהקת. והיא אכן זרה לנוף הספרותי המקומי, ששורשיו אירופיים וההווה שלו אמריקאי - ולכן גם מרעננת. טוב שהפואטיקה הזו מוגשת לנו בעברית. אבל זו גם פואטיקה מוגבלת.

'סמוך ‭ ,'עלי‬ נובלה שפירסם הסופר האורוגוואי מריו לבררו ב‭ ,1993-‬ מציגה סיפור אירוני המסופר בגוף ראשון, מפי סופר לא מצליח במיוחד שנשלח על ידי המו"ל שלו למשימה בלשית: איתור סופר מסתורי ששלח להוצאת הספרים כתב יד שהתגלה כיצירת מופת, אך לא הותיר בידי ההוצאה פרטי התקשרות עימו. גיבורנו נשלח לעיירה שכוחת האל שממנה נשלח כתב היד כדי לאתר את הגאון האלמוני. אם יצליח - יאפשר לו המו"ל לפרסם את ספרו החדש בהוצאה.

הטקסט משעשע מאוד, הן משום שהמספר עצמו שנון וציני, עייף מהחיים ובו בזמן חושק בהם בעוז, גרגרן ותאוותן וזקן אשמאי ובו בזמן משכיל וידען, והן משום שהעלילה אווילית במודע. למעשה, יש כאן פרודיה על ספרות בלשית. משימת הבילוש שטותית למדי, ומתאימה לאופיו העצל והמשתרך של הסופר המזדקן. העיירה העלובה, המכונה "מחסוֹ ריאס" (כמו אצל מנדלי מוכר ספרים, העיירות בנובלה זוכות לכינויים מלעיגים‭,(‬ היא קטנטנה, ואת מלאכת הבילוש ניתן לסיים בחצי יום. אבל הגיבור משתקע בעיירה הפרובינציאלית, בוחן את תפריטי מסעדותיה, נקשר לזונה מקומית, פוגש שלל טיפוסים ומכלה בהנאה לא מבוטלת את דמי ההוצאות השוטפות שקיבל מההוצאה לאור. לא רק משימת הבילוש אווילית, גם עילתה נראית מצוצה מהאצבע, כפי שאכן מתברר לקראת סוף הספר.

במילים אחרות, זו יצירה קומית במהותה. יצירה קלת דעת במפגיע. אפשר לכנות אותה "פוסט-מודרנית‭,"‬ אבל זה פוסטמודרניזם דרום-אמריקאי, מה שאומר שהוא מכיל יסוד אחד חשוב של המודרניזם: הערצת הספרות עצמה, כמעט פטישיזציה של הספרות. בניגוד, למשל, לביטויים מזלזלים ביחס למעמדה של הספרות אצל פוסט-מודרניסטים ישראלים בשנות ‭ - 90-ה‬ לבררו האורוגוואי, כמו גם גיבורו, מעריץ באמת את ספרו של הסופר האלמוני ‭ ")‬זאת הייתה יצירת מופת, קרוב לוודאי הטובה ביותר שנכתבה על האדמה הזאת‭.("‬ אלא שבדומה לבולניו (שיש המשווים בינו לבין לבררו‭,(‬ ההערצה שמבטא לבררו לספרות אינה נוגעת ביכולתה של הספרות "לומר משהו" על העולם, אלא היא האלהה של מעשה הכתיבה עצמו. בולניו ולבררו מציגים בגלוי - אם כי באופן מתוחכם - את המתח שניצב בתשתית הסיפורת, חושפים את התחבולה. במקרה הזה, לבררו עושה זאת באמצעות סיפור בלשי מקושקש באופן מתריס (גם אם מותח‭.(‬ קלות הדעת המהנה והמתריסה של היצירה לא נובעת, כמובן, מטיפשות. להפך, היא נובעת מיתר דעת שמוסיפה יתר מכאוב. היא נובעת מסוג מסוים של ייאוש. דווקא ספרות שמתייחסת למציאות הריאלית ברצינות מסתירה איזו אופטימיות: המציאות ראויה שיתייחסו אליה ברצינות משום שהיא בעלת ערך, או משום שניתן להפוך אותה לבעלת ערך ולכן כדאי לבקר אותה, או משום שהסופר מכבד מספיק את בני האדם בשביל לתאר את התנסויותיהם וייסוריהם. לעומת זאת, התחושה היא שעבור הסופר האורגוואי המציאות (הפוליטית והקיומית) חסרת תקנה. הדרך היחידה לשרוד אותה היא להתעלם ממנה; הדרך היחידה לכתוב אותה היא באמצעות מהתלה ספרותית. ביטוי עקיף לייאוש התשתיתי הזה מופיע כאן לקראת סוף הנובלה מפי אחת הדמויות האקסצנטריות שפוגש המספר במחסוריאס: "אנשים אומרים עכביש טוֹ וֶ ה רשת. אני אומר רשת טוֹ וָ ה עכביש. אנשים מאמינים הם טווים חיים, אבל חיים טווים אנשים‭."‬

גם הפוזה האנטי-בורגנית של סוג הספרות הזה, ושל קון שמייבא אותה לארץ ‭ ")‬מדובר בסופר שתיעב סוכנים ספרותיים, סוכנויות ועסקנים מכל סוג‭,"‬ כותב קון באחרית הדבר) - הפוזה של "על הזין שלי העולם המהוגן והמכובד והרציני" - נובעת, בחלקה לפחות, מייאוש, ולא מעודף שמחת חיים ועליצות. הייאוש הזה קשור כנראה במציאות הפוליטית והכלכלית הדרום-אמריקאית. או הישראלית. הפוזה האנטי-בורגנית היא לעיתים הפוזה של מי שאין לו סיכוי להפוך לבורגני.

עוד 3 ספרים מאורוגוואי:
ההפוגה > מריו בנדטי
שעה חופשית > ארקולה ליסרדי
המספנה > חואן קרלוס אונטי

בתמונה: מריו לבררו
אריק גלסנר 7 לילות 03/03/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
150 גוונים של אלפחורס רענן שקד ביקורת העורך 08/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
סמוך עלי מריו לבררו
(1)
 
״הסיפור טוב,״ אמר השָמן, והשתתק שתיקה מלאת משמעות. ״אבל...״
הייתי צריך לנחש. כבר שנים אני יודע שהספרים שלי משתייכים לקבוצה הזאת: טובים, אבל... המבקרים מתאמצים למקם את הכתיבה שלי בקטגוריה כזאת או אחרת, אבל העורכים מציאותיים יותר, ותמימי דעים. יש קטגוריה אחת ויחידה שמתאימה לכתיבה שלי: טובה, אבל...
הרמתי יד כמו כדי לבלום את השטף.
״בסדר,״ אמרתי. ״הבנתי. חסוך לעצמך את הנאום.״
זה לא היה אפשרי, כמובן. השמן היה מחויב להקיא את נאום רגשי האשמה שלו, ואני הייתי מחויב לסבול אותו, כי זה חלק מהאופי הלאומי. יש משהו אשם נורא בעצם העובדה שאדם הוא אורוגוואִי, ולכן אנחנו לא מסוגלים לומר לא ברור, כן ומוחלט. צריך להוסיף שטף מילים אדיר כדי להצדיק את הלא הזה בכל פעם שאנחנו מגיעים לבטא אותו; במרבית המקרים אנחנו מסתבכים בהרפתקאות סבוכות, נגועות בחוסר מציאות, שנוטות להביא לאסונות עצומים.
הקשבתי אפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המו״לות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות. כאילו היתה בארצנו תעשיית מו״לות. כאילו ארצנו היתה ארץ.
ואז באה הפגנת הרצון הטוב; הוא מעריך אותי וההוצאה לאור מקבלת אותי בזרועות פתוחות.
״אילו היה לך משהו...״
״תחתוך, שמן,״ קטעתי אותו, בהומור יותר מאשר במיאוס. ״אתה יודע יפה מאוד שאילו היה לי ׳משהו׳ לא הייתי מביא אותו אליכם; הייתי מנסה למצוא לו מקום בהוצאה ספרדית, או לפחות בארגנטינה.״
לא הוספתי את הנאום האידיאולוגי שלי; כבר קצת נמאס לי ממנו: אילו היה לי ״משהו״ לא הייתי אני, והייתי שונא את עצמי עד כדי כך שהייתי זונח את הספרות. תמיד חשבתי שמוטב לבקע סלעים כשכדור ברזל כבד קשור לקרסולי בשלשלת עבה, מלהרוג את מעשה היצירה החופשי במחשבה על ציבור הקוראים. אבל נכון שאין לי ניסיון בביקוע סלעים.
״תשאיר אותו אצלי,״ התעקש השמן, אכול אשמה. חוץ מזה, אני יודע שהוא קורא טוב, והוא אמר שהספר באמת מצא חן בעיניו וממש חבל לו שלא לפרסם אותו. אם כן, הגענו לשלב ההרפתקאות ההרסניות. (תשאיר אותו אצלי. ביריד הספרים הבא, אולי...)
״שמן,״ הסברתי בסבלנות, ״הבאתי לך את הספר כי אני צריך כסף, ואתה קראת אותו בעצלתיים, והצורך שלי דוחק. הכיסים שלי ריקים. אני צריך משהו עכשיו. תן לי מקדמה של אלף דולר והזכויות שלך. תפרסם, לא תפרסם; לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא להשיג שטרות, עכשיו.״
״אתה יודע שלא אני מחליט. הייתי צריך להתייעץ עם הזקן.״
הוא לא אמר ״אני צריך״ אלא ״הייתי צריך״, אבל החלטתי שלא לשמוע טוב, ואמרתי ״בסדר״, והתיישבתי בחזרה, והתרווחתי, שעוּן לאחור, הראש על קצה המסעד כמו לקראת שינה.
״אני אחכה,״ הוספתי.
הוא קם בחוסר חשק והלך למשרד הסמוך כדי לשחק את תפקידו בקומדיה. מובן מאליו שהכול היה חסר טעם, אבל רציתי שהוא יסבול קצת, וחוץ מזה הרגשתי בנוח. אצלי בבית אין כורסאות. כנראה נרדמתי רגע או שניים, כי הופיע איש בעל אף אדום גדול, של ליצן, ואמר לי בצרפתית משפט לא מובן בן שש הברות.
כשחזר השמן נבהלתי קצת. הוא חזר למקומו בכורסה שמולי ודיבר. או שעדיין חלמתי, או שנוצר חוסר איזון קוסמי חמור.
״אלפיים,״ אמר בחיוך רחב מאוד. ״השגתי לך אלפיים דולר.״