האי של סופייה

חלק ראשון - אלקסיס

1

פלאקה, 2001

ברגע ששוחרר מן המזח, התעופף החבל באוויר וריסס את זרועותיה החשופות של האישה בטיפות מי ים זעירות שהתייבשו במהירות. וכשהשמש קפחה עליה מן השמים הנקיים מענן, הבחינה שעורה נוצץ בדוגמאות מורכבות של גבישי מלח, כמו קעקועי יהלומים. אלקסיס היתה הנוסעת היחידה בסירה הקטנה והחבוטה, וכשזו התרחקה בטרטור מן המזח ונעה לעבר האי השומם והלא-מיושב שלפניהם, עבר בה רעד כשהרהרה בכל האנשים ששטו לשם לפניה.
ספינָלוֹנגה. היא השתעשעה במילה, גלגלה אותה על לשונה כמו גלעין של זית. האי הזדקר מולה, וכאשר קרבה הסירה אל המבצר הוונציאני המשקיף אל הים, הרגישה כיצד היא נמשכת אל קסם העבר שלו ואל המשמעות העמוקה שעדיין טמונה בו. ייתכן שבמקום הזה ההיסטוריה עדיין חמה ולא קרה כאבן, הרהרה בלבה, משום שהתושבים במקום הזה היו בשר ודם ולא בדיות מיתולוגיות. בכך הוא שונה מכל הארמונות ואתרי העתיקות שביקרה בהם בשבועות האחרונים ואף בחודשים ובשנים האחרונות.
מובן שיכלה להקדיש יום נוסף לטיפוס על חורבות קנוסוס, בניסיון להעלות באוב את החיים שהתנהלו שם לפני כארבעת אלפים שנה, אבל בזמן האחרון הרגישה שהעבר הזה רחוק ממנה עד כדי כך שהוא כמעט נבצר מדמיונה וכבר אינו נוגע ללבה. אמנם היתה בעלת תואר בארכיאולוגיה ועבדה במוזיאון, אבל היא הרגישה שהתעניינותה בנושא דועכת מיום ליום. אביה היה ארכיאולוג נלהב, ומאז ילדותה האמינה שתלך בעקבותיו המאובקים. לגבי אדם כמו מרקוס פילדינג, שום תרבות עתיקה לא היתה רחוקה מכדי לעורר בו עניין. אבל אלקסיס, שהיתה בת עשרים וחמש עכשיו, הרגישה שהשור שנגלה לעיניה בשולי הדרך באותו היום הוא ממשי ונוגע לחייה יותר מכל מינוטאור אגדי שאולי נכלא אי פעם בלב מבוך מיתולוגי בכרתים.
הקריירה שלה לא היתה כרגע בראש מעייניה. דווקא ההתלבטות שלה לגבי אד היא שהציקה לה יותר מכול. בעוד שניהם סופגים את חמימותן המתמדת של קרני השמש בחופשת סוף הקיץ באי היווני, נמתח אט אט קו שסימן את סופו של שלב בקשר שלהם, שנראה פעם מוצלח ומבטיח. מערכת היחסים שלהם נבטה במיקרוקוסמוס המזוקק של האוניברסיטה, אך בעולם החיצון קמלה משום מה, ובמשך שלוש השנים האחרונות היתה כמו ייחור חלוש, שלא הצליח לשרוד את המעבר מהחממה לערוגה בגן.
אד היה גבר יפה תואר לכל הדעות, אבל דווקא מראהו הנאה עצבן אותה לפעמים יותר מכל דבר אחר, שכן היתה בטוחה שעובדה זו רק מוסיפה לשחצנות שהקרין ולביטחונו העצמי המעורר קנאה כמעט. הם הסתדרו לא רע, כמעין "ניגודים נמשכים": אלקסיס היתה בעלת עור חיוור, עיניים שחורות ושיער שחור, ולאד היו עיניים כחולות ושיער בלונדי - מראה ארי כמעט. אבל לפעמים חשה בכל זאת שהאופי שלה, הסוער יותר, נחנק במידת מה בגלל דבקותו של אד בענייני סדר ומשמעת. אפילו מעט הספונטניות שביקשה לעצמה מדי פעם נראתה לו נתעבת, והיא הרגישה שזה לא מה שהיתה מאחלת לעצמה.
גם רבים מהיתרונות שלו, שרובם נחשבו לנכסים רבי ערך בעולם הרחב, החלו להטריף את דעתה. לדוגמה, אמונתו הבלתי מעורערת בצדקת דרכו, שנבעה באופן בלתי נמנע מכך שמרגע לידתו היה ברור כמעט לחלוטין מה צופן לו העתיד: משרה מובטחת לכל החיים במשרד עורכי הדין של אביו, ושנים של התקדמות מקצועית על פי תבנית ידועה מראש, כולל בתי פאר במקומות צפויים מראש. אלקסיס, לעומת זאת, חשה ודאות הולכת וגוברת לגבי חוסר ההתאמה ביניהם. וככל שנמשכה החופשה, הגיעה אלקסיס למסקנה שעתידה שלה אינו כולל כלל את אד. אפילו מבחינת חיי היומיום לא התאימו: השפופרת של משחת השיניים נלחצה מהצד הלא-נכון, אבל היא היתה הנאשמת ולא הוא, ותגובתו על הרישול שלה היתה אופיינית לגישתו הכללית לחיים. היא ניסתה לקבל בהבנה את הצורך שלו בסדר וניקיון, אבל לא אהבה את הביקורת הסמויה שלו על הכאוס המסוים שאפיין את חייה. לא פעם נזכרה שמאז ומתמיד חשה נינוחה בחדר העבודה האפלולי והמבולגן של אביה, ואילו הסדר המופתי והקירות הריקים בחדר השינה של הוריה, שעוצב על פי טעמה של אמה, העבירו בה תמיד צמרמורת.
הכול נקבע תמיד על פי רצונו של אד. מאז ומתמיד היה נסיך - תלמיד מצטיין, ספורטאי השנה, הנציג המושלם של בית הספר בכל האירועים והתחרויות. איך הוא יעמוד בזה אם הבועה תתפוצץ פתאום? החיים לימדו אותו שהעולם הוא הצדפה הפרטית שלו, אבל אלקסיס התחילה להבין שהיא לא מסוגלת להיות סגורה בתוך הצדפה הזאת. האם היא תוכל באמת לוותר על העצמאות שלה כדי לחיות איתו בכלוב של זהב? ומצד שני, האם היא באמת מוכנה לוותר על הדירה המהודרת שלו בקנסינגטון ולהסתפק בדירה השכורה והמוזנחת שלה בקְרַאוּץ' אֶנד? אד ציפה שהיא תעבור לגור איתו בסתיו, אבל היא היתה חייבת לשאול את עצמה כמה שאלות: מה הטעם לגור איתו אם היא לא בטוחה שהיא רוצה להתחתן איתו? והאם באמת היתה רוצה שהאיש הזה יהיה אבי ילדיה? הספקות האלה הסתחררו במוחה במשך שבועות ואפילו חודשים, והיא ידעה שבשלב כלשהו יהיה עליה לאזור אומץ ולהגיע להחלטה. במהלך החופשה הזאת טיפל אד ברוב הסידורים והארגון וניהל את רוב השיחות הדרושות, עד שכמעט לא הבחין בכך שהשתיקות שלה הולכות ומתארכות מיום ליום.
בחופשות הקודמות שלה ביוון הגיעה לכאן עם חברותיה מהמכללה, כשעדיין היו קלילות וחופשיות, ושגרת ימיהן הארוכים ושטופי השמש נקבעה על פי גחמות רגעיות בלבד. באיזה פאב יבקרו, באיזה חוף ישתזפו וכמה זמן יישארו בכל אי - כל זה הוכרע באמצעות השלכת מטבע של עשרים דרכמות. קשה להאמין שהחיים היו פשוטים כל כך פעם. ואילו עכשיו היתה החופשה מלאה בעימותים, ויכוחים וספקות. איך ייתכן שבגיל עשרים וחמש אני עדיין מגששת בערפל בכל מה שקשור לעתיד שלי? שאלה את עצמה כשארזה את התיק לנסיעה. גרה בדירה שכורה, יוצאת לחופשה מעבודה שאני לא אוהבת עם גבר שלא מעורר בי שום רגש כמעט. מה לא בסדר בי?
אמא שלה, סוֹפִייָה פילדינג, כבר היתה נשואה ואם לשני ילדים בגיל הזה. איך קרה שהיא התבגרה מהר כל כך והתמסדה בגיל צעיר כל כך, ואילו אלקסיס עדיין מרגישה כמו ילדה? אילו הכירה טוב יותר את השקפותיה של אמה, אולי היה לה קל יותר לקבל החלטות. אבל סופייה המעיטה מאוד לדבר על העבר שלה, ובמשך השנים נהפכה הסודיות הזאת למחסום בינה לבין בתה. אלקסיס חשבה שיש משהו אירוני בכך שמשפחה שיש בה שני ארכיאולוגים, שעוסקים בחקירה והבנה של העבר, לא מאפשרת לה לקרב זכוכית מגדלת אל ההיסטוריה האישית שלה. התחושה הזאת שסופייה מסתירה את עברה מילדיה הטילה צל של אי-אמון. דומה שסופייה לא רק הסתירה את שורשיה, אלא השתדלה לחיות כאילו לא היו לה שורשים מעולם.
רק רמז אחד נותר מן העבר שלה: תצלום דהוי בשחור ולבן, של גבר ואישה ביום חתונתם, שניצב מאז ומתמיד על שידת המיטה של סופייה, ומסגרת הכסף המעוטרת שלו היתה שחוקה מרוב מירוק וצחצוח. כשהיתה ילדה קטנה, נהגה אלקסיס לקפוץ על המיטה הגדולה של הוריה כאילו היתה זו טרמפולינה, ומראה בני הזוג שבתצלום ריחף מעלה ומטה לנגד עיניה. לפעמים שאלה את אמה על הגברת היפהפייה בשמלת התחרה ועל הגבר דק הגו בעל שְער הפלטינה. איך קוראים להם? למה יש לו שיער אפור? איפה הם עכשיו? סופייה סיפקה תשובות קצרות ביותר: אלה הדודה מרייה והדוד ניקולאוס, הם גרו בכרתים ושניהם כבר מתו. בילדותה סיפק המידע הזה את אלקסיס, אבל עכשיו רצתה לדעת יותר. במיוחד ניעורה סקרנותה לנוכח חשיבותו של התצלום הזה, שהיה התצלום הממוסגר היחיד בכל הבית, חוץ מהתצלומים שלה ושל אחיה הצעיר ניק. אין ספק ששני האנשים האלה היו משמעותיים בילדותה של אמה, ובכל זאת סופייה לא רצתה להרחיב את הדיבור עליהם. למעשה, לא היה זה חוסר רצון בלבד אלא סירוב עיקש ממש. כשגדלה ונהפכה לנערה, למדה אלקסיס לכבד את גבולות הפרטיות שביקשה אמה להציב, ממש כפי שציפתה שיכבדו את דחף הנעורים שלה לנעול את עצמה בחדרה ולהימנע מכל תקשורת. אבל כל השלבים האלה כבר היו מאחוריה עכשיו.
לפני שיצאה לחופשה עם אד ביוון, נסעה לבית הוריה - קוטג' טורי ויקטוריאני ברחוב שקט בבַּטֶרְסי. תמיד נהגו לצאת לאכול בטברנה היוונית המקומית כשאלקסיס או ניק עמדו להתחיל סמסטר חדש או לנסוע לחו"ל, אך הפעם היה לאלקסיס מניע נוסף לביקור: היא רצתה להתייעץ עם אמה לגבי אד, ולא פחות חשוב - היא תכננה להציג לה כמה שאלות לגבי העבר שלה. בכוונה הקדימה את בואה כדי לנסות לשכנע את אמה לפתוח קצת את התריסים. אפילו מעט אור יספיק.
היא פתחה את דלת הבית בעזרת המפתח שברשותה, שמטה את תרמיל הגב שלה על הרצפה והטילה את המפתח על מגש הפליז שעל המדף במבואה. המפתח נחת בקרקוש קולני. אלקסיס ידעה שאמא שלה שונאת הפתעות.
"הי, אמא!" קראה אל חלל המבואה הדומם.
היא שיערה שאמה נמצאת למעלה, ולכן עלתה במדרגות שתיים-שתיים ונכנסה לחדר השינה של הוריה, שם ישבה אמה מול שולחן האיפור וסידרה את שערה. אלקסיס נדהמה כתמיד מהסדר המופתי השורר בחדר. אוסף שרשרות צנוע היה תלוי על פינת המראה, ושלושה בקבוקי בושם ניצבו בשורה מסודרת על שולחן האיפור. מלבדם לא היו בחדר שום פריטים עודפים, שום רמז לאישיותה של אמה או לעברה, שום תמונה על הקיר ואפילו לא ספר על שידת הלילה. רק התצלום היחיד הממוסגר שליד המיטה. אמנם גם מרקוס ישן כאן, אך בכל זאת היתה זו הפינה של סופייה, והצורך שלה בסדר וניקיון שלט כאן.
הפינה של מרקוס היתה חדר העבודה שלו, שם נערמו הספרים על הרצפה כמו עמודים גבוהים. מדי פעם התמוטטו המגדלים הכבדים האלה, והכרכים היו מתפזרים על פני כל החדר, ואז הדרך היחידה לגשת אל השולחן שלו היתה לפסוע על כריכות העור של הספרים כמו על סלעים בנחל. מרקוס נהנה לעבוד במקדש הספרים החרב הזה. כך הרגיש כאילו הוא נמצא בלב אתר ארכיאולוגי, שכל אבן בו מסומנת בקפידה, גם אם בעין בלתי מיומנת נראות כולן כסתם גיבוב של שברי אבנים. תמיד היה חמים בחדר הזה, ועוד בילדותה נהגה אלקסיס להתגנב לכאן ולשקוע באיזה ספר, להתכרבל בכורסת העור הרכה, שפלטה בלי הרף חומר מילוי ובכל זאת היתה המושב הנוח והמחבק ביותר בבית.
אלקסיס ואחיה עזבו את הבית לפני זמן רב, אך חדריהם נותרו בכל זאת בלי כל שינוי. חדרה של אלקסיס עדיין היה צבוע בסגול המעיק שבחרה כשהיתה בת חמש-עשרה זועפת. כיסוי המיטה, השטיח וארון הבגדים היו בגוון חום-צהבהב תואם - צבע של מיגרנות והתקפי זעם (אפילו אלקסיס חשבה כך עכשיו, אף על פי שאז התעקשה על הגוון המסוים הזה). צבע הקירות בחדר של ניק היה חסר חשיבות, כי אפילו סנטימטר רבוע אחד לא נראה לעין בין הפוסטרים של נגני ארסנל, להקות הבי-מטאל ובלונדיות בעלות חזה שופע. חדר המגורים היה פינה שאלקסיס וניק חלקו ביניהם, ובמשך כעשרים שנה העבירו שם אלפי שעות כשהם צופים בשתיקה בטלוויזיה באפלולית. המטבח, לעומת זאת, היה של כולם. שולחן העץ העגול משנות השבעים (הרהיט הראשון שסופייה ומרקוס קנו יחד) היה נקודת המוקד של הבית, המקום שבו כולם התכנסו, שוחחו, שיחקו, אכלו ונהפכו למשפחה, למרות הוויכוחים הלוהטים והמחלוקות שסערו סביבו לא פעם.
"שלום," אמרה סופייה אל בבואת בתה שבמראה. היא סירקה את שערה הקצר המפוספס בבלונד וחיטטה בקופסת תכשיטים קטנה. "אני כמעט מוכנה," הוסיפה והידקה לתנוכי אוזניה עגילי קורל שתאמו את החולצה שלה.
סופייה חשה שבטנה מתכווצת כשהתכוננה ליציאה המשפחתית הזאת. הרגע הזה הזכיר לה את כל ערבי הפרידה האחרים שחגגו במסעדה, כשהעמידה פנים שהיא עליזה אבל הצטערה על כך שאלקסיס וניק עומדים להתרחק ממנה. דומה שיכולתה של סופייה להסתיר את רגשותיה התעצמה ביחס ישר לתחושות שהדחיקה. היא הביטה בבבואת בתה לצד פניה שלה, וההלם עבר בה כמו גל. לא היו אלה פני הנערה שראתה תמיד בעיני רוחה, אלא פניה של אישה בוגרת, שעיניה השואלות הביטו עתה היישר לתוך עיניה שלה.
"הי, אמא," אמרה אלקסיס בשקט. "מתי אבא חוזר?"
"בקרוב, אני מקווה. הוא יודע שאת צריכה לקום מוקדם מחר, אז הוא הבטיח שלא יאחר."
אלקסיס הרימה את התצלום הממוסגר, המוכר, ושאפה עמוקות. אפילו בגיל עשרים וחמש חשה שהיא זקוקה לאומץ רב כדי לפלס דרך לתוך התחום האסור הזה - העבר של אמה, כאילו היא מתכופפת מתחת לסרט מפוספס שנמתח סביב זירת פשע. אבל היא הרגישה שהיא חייבת לדעת מה דעתה של אמה. סופייה התחתנה עוד לפני שמלאו לה עשרים; אם כך, האם אלקסיס תנהג בטיפשות אם לא תנצל את האפשרות לבלות את כל חייה עם גבר כמו אד? אולי אמה תחשוב, כפי שהיא עצמה חשבה, שעצם קיומו של סימן השאלה הזה הוא הוכחה לכך שאד אינו האדם המתאים? היא שיננה בלבה את השאלות: איך אמה ידעה בוודאות כזאת ובגיל מוקדם כל כך שהאיש שהיא עומדת להינשא לו הוא "האחד והיחיד"? איך ידעה שתהיה מאושרת איתו במשך חמישים השנים הבאות, או אפילו שישים או שבעים שנה? או אולי לא חשבה על כך בצורה כזאת? בדיוק ברגע שבו עמדו השאלות האלה לפרוץ מפיה, נרתעה ונתקפה פחד פתאומי מן הסירוב האפשרי של אמה, אבל שאלה אחת היתה בכל זאת חייבת לשאול:
"את מרשה לי..." שאלה בהיסוס, "את מרשה לי לנסוע לראות איפה גדלת?" חוץ משמה הפרטי של אלקסיס, שהעיד על מוצאה היווני של אמה, הסימנים החיצוניים היחידים שהזכירו את שורשיה אלה היו שערה השחור ועיניה הכהות, שעתה השתמשה במלוא עוצמתן כדי לרתק את אמה במבטן. "אנחנו נוסעים לכרתים בסוף הטיול, וחבל לי לנסוע רחוק כל כך ולהחמיץ את ההזדמנות הזאת."
סופייה היתה אישה שהתקשתה לחייך, להפגין רגשות ולחבק. סגירות נפשית היתה המצב הטבעי לה, ולכן ברגע הראשון חיפשה תירוץ לסרב לבקשה. אבל הפעם משהו עצר בעדה: הדברים שמרקוס אמר לה לא פעם - שאלקסיס תהיה תמיד הבת שלה, אבל לא תמיד תחזור אליה. היא ניסתה להיאבק בדברים האלה, אבל ידעה שהם נכונים, וכשראתה לפניה את הבחורה העצמאית הזאת, נאלצה להכיר סוף סוף באמיתותם. במקום להיסגר בתוך עצמה, כמו שעשתה בדרך כלל כשהוזכר העבר שלה באופן כלשהו בשיחה, הגיבה הפעם בחמימות בלתי צפויה, ובפעם הראשונה הכירה בכך שרצונה של בתה להתוודע אל שורשיה אינו רק דחף טבעי אלא גם תשוקה מוצדקת.
"כן..." אמרה בהיסוס. "אני מניחה שזה בסדר."
אלקסיס השתדלה להסתיר את תדהמתה, וכמעט לא העזה לנשום מרוב חשש שאמה תתחרט.
ואז, ביתר החלטיות, אמרה סופייה: "כן, זו תהיה הזדמנות טובה. אני אתן לך מכתב לפוֹטיני דַוַוארַס. היא הכירה את המשפחה שלי. יש לשער שהיא כבר זקנה עכשיו, אבל היא גרה כל חייה בכפר שבו נולדתי. מכיוון שהיא התחתנה עם בעל הטברנה המקומית, יכול להיות אפילו שתזכי בארוחה טובה," הוסיפה בחיוך.
אלקסיס קרנה מרוב התרגשות. "תודה רבה, אמא... איפה בדיוק נמצא הכפר הזה?" הוסיפה.
"הוא נמצא ממזרח להרקליון, במרחק שעתיים ממנה," אמרה סופייה. "כך שמהעיר חאנְיָה מדובר בארבע-חמש שעות נסיעה - מרחק די גדול ליום אחד. אחרי ארוחת הערב אני אכתוב את המכתב לפוטיני ואראה לך במפה איפה בדיוק נמצא הכפר פּלאקָה."
דלת הכניסה נטרקה ברישול והכריזה על שובו של מרקוס מספריית האוניברסיטה. תיק העור הבלוי והתפוח שלו היה מונח במרכז המבואה, כשפיסות נייר מבצבצות מבעד לחורים שבתפרים. הוא היה גבר ממושקף, בעל מראה דובי ושיער כסוף וסבוך, שמשקלו היה כמשקל אשתו ובתו גם יחד. עתה קידם את פניה של אלקסיס בחיוך ענקי, כשירדה בריצה מחדרה של אמה, קפצה מהמדרגה האחרונה והתעופפה אל בין זרועותיו, בדיוק כפי שנהגה לעשות עוד כשהיתה בת שלוש.
"אבא!" אמרה אלקסיס בפשטות, והמילה הזאת הכילה עולם ומלואו.
"ילדה יפה שלי," אמר ועטף אותה בחיבוק חם שרק אבות בעלי ממדים שופעים כל כך יכולים להציע.
זמן קצר לאחר מכן יצאו למסעדה, ששכנה במרחק חמש דקות הליכה מביתם. בין בתי יין מבריקים, בתי מאפה יוקרתיים ומסעדות פיוז'ן אופנתיות, טברנה לוקאקיס היתה הגורם הקבוע ביותר. היא נפתחה זמן לא רב לאחר שבני הזוג פילדינג קנו את ביתם, ונותרה על תלה במשך כל השנים הרבות הללו, אף שסביבה נפתחו ונסגרו עשרות חנויות ועסקי מזון. גְרֶגוֹרְיוֹ, הבעלים של הטברנה, בירך את השלושה כידידים ותיקים. הביקורים שלהם במקום היו כה קבועים, שידע מה יזמינו עוד לפני שהתיישבו. כמו תמיד, האזינו בנימוס לפירוט המנות המיוחדות, ואחר כך הצביע גרגוריו על כל אחד מהם ודקלם: "מאזֶטים, מוּסָקה, סְטיפאדוֹ, קלמארי, בקבוק רֶצינה וכוס גדולה של מים מוגזים." הם הנהנו וצחקו כשהפנה להם עורף בסלידה מדומה בשל העובדה שסירבו להזמין את המנות המקוריות יותר של השף.
אלקסיס ניהלה את רוב השיחה. היא תיארה את נסיעתה המתוכננת עם אד, ואביה שרבב מדי פעם הצעות לגבי אתרים ארכיאולוגיים שאפשר לבקר בהם.
"אבל אבא," גנחה אלקסיס כמיואשת, "אתה יודע שאתרי עתיקות לא מעניינים את אד!"
"כן, אני יודע," השיב בסבלנות. "אבל רק בור ועם הארץ ייסע לכרתים ולא יבקר בקְנוֹסוֹס. זה כמו לנסוע לפריז ולא להיכנס ללובר. אפילו אד צריך להבין דבר כזה."
הם ידעו היטב שאד מסוגל בהחלט להתעלם מכל דבר שמדיף ולו ניחוח קל של תרבות מעודנת, וכמו תמיד נשמע שמץ של בוז בקולו של מרקוס כשאד הוזכר בשיחה. מרקוס לא שנא את אד ואפילו לא הסתייג ממנו; לכאורה היה אד החתן האידיאלי שכל אב אמור לרצות לבתו, אבל מרקוס לא הצליח להיפטר מתחושת האכזבה בכל פעם שניסה לדמיין את הבחור עתיר הקשרים הזה כעתידה של בתו. סופייה, לעומת זאת, אהדה את הקשר עם אד, שכן ייצג את כל מה שאיחלה לבתה: מעמד מכובד, ודאות ואילן יוחסין מפואר.
הערב היה קליל והשיחה קלחה בעליצות. כבר חודשים רבים לא הזדמן להם לשבת יחד, והם שמחו להתעדכן בסיפורים הרבים שהצטברו מאז פגישתם האחרונה, כולל סיפורי האהבה של ניק, אחיה של אלקסיס, ששוב ושוב הדהים את בני משפחתו במערכות היחסים הסבוכות שלו.
אלקסיס ואביה סיפרו, כל אחד בתורו, על מקרים משעשעים שקרו להם בעבודתם, וסופייה חשה שמחשבותיה נודדות אל הפעם הראשונה שבאו למסעדה הזאת וגרגוריו ערם כריות כדי שאלקסיס תוכל להגיע לשולחן. כשניק נולד, כבר השקיעה הטברנה ברכישת כיסא תינוקות גבוה, ועד מהרה למדו הילדים לאהוב את הטעמים החזקים של הטַרָמוֹסַלָטָה והצָזיקי שהמלצרים הביאו להם בצלחות קטנות. במשך יותר מעשרים שנה חגגו שם כמעט כל ציון דרך בחייהם, עם אותה קלטת של מנגינות יווניות פופולריות שהתנגנה בלי הרף ברקע. ההבנה שאלקסיס כבר אינה ילדה הציפה את סופייה בעוצמה רבה מתמיד, והיא החלה לחשוב על פלאקה ועל המכתב שעליה לכתוב. במשך שנים רבות התכתבה בקביעות עם פוטיני, ואף שהפסיקו להתכתב לפני זמן מה, היתה סופייה בטוחה שבעלה של פוטיני היה מודיע לה אילו קרה משהו לאשתו. סופייה תהתה איך פלאקה נראה עכשיו, וקיוותה בכל לבה שעדיין אינו מוצף פאבים רעשניים שמוכרים בירה אנגלית. היא קיוותה מאוד שאלקסיס תגלה שהוא נשאר בדיוק כפי שהיה כשראתה אותו בפעם האחרונה.
שעות הערב חלפו במהירות ואלקסיס חשה נרגשת יותר ויותר, משום שידעה שהיא עומדת סוף סוף לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלה לעומקה. היא ידעה שיהיה עליה להתמודד עם מתחים שונים במהלך החופשה, אך לפחות ציפתה בשקיקה לביקור בכפר הולדתה של אמה. אלקסיס וסופייה חייכו זו אל זו, ומרקוס תהה בלבו אם בא סוף סוף קץ לתקופה שבמהלכה נאלץ לשמש כמתווך וכמשכין שלום בין אשתו לבתו. המחשבה הזאת חיממה את לבו, והוא התענג על חברתן של שתי הנשים האהובות עליו.
הם סיימו את הארוחה, שתו מתוך נימוס חצי מכוסית הראקי שהוגשה לכל אחד מהם ונסעו הביתה. אלקסיס תישן הלילה בחדרה הישן, והיא ציפתה בכיליון עיניים לאותן שעות ספורות במיטת ילדותה, לפני שתצטרך לקום בבוקר ולנסוע ברכבת התחתית להיתרו. היא חשה שביעות רצון משונה, למרות העובדה שבסופו של דבר לא הצליחה להתייעץ עם אמה בקשר לאד. ברגע זה נראה לה חשוב הרבה יותר שהיא נוסעת לבקר בכפר הולדתה של אמה, בהסכמתה המלאה ומתוך שיתוף פעולה איתה. כל חרדותיה הדוחקות לגבי העתיד הרחוק יותר הוסטו הצדה כרגע.
כשחזרו מהמסעדה הכינה אלקסיס קפה לאמה, וסופייה ישבה ליד שולחן המטבח, כתבה את המכתב לפוטיני וזרקה לפח שלוש טיוטות עד שסגרה לבסוף את המעטפה והחליקה אותה על פני השולחן לעבר בתה. התהליך כולו התנהל בדממה והצריך את מלוא תשומת לבה של סופייה. אלקסיס חששה שאם תאמר משהו עלול הקסם להתנפץ ואמה תתחרט בסופו של דבר.

כבר שבועיים וחצי היה מכתבה של סופייה מונח בכיס פנימי נסתר בתיקה של אלקסיס, שמור לא פחות מהדרכון שלה. למעשה, הוא אכן היה דרכון בפני עצמו, משום שהוא זה שיפתח לפניה את השער אל עברה של אמה. הוא הפליג איתה מאתונה במעבורות עשנות ומיטלטלות אל פארוס, סנטוריני ועכשיו גם אל כרתים. הם הגיעו אל האי לפני ימים ספורים ומצאו חדר שהשקיף אל חופה של חאניה - משימה קלה בסופה של העונה, כשרוב הנופשים כבר עזבו.
בעוד ימים אחדים תגיע חופשתם אל קצה, ואד, שנגרר אחריה במורת רוח לקנוסוס ולמוזיאון לארכיאולוגיה בהרקליון, השתוקק לבלות כמה ימים על החוף לפני ההפלגה הארוכה בחזרה לפיראוס. אבל לאלקסיס היו תוכניות אחרות.
"מחר אסע לבקר חברה ותיקה של אמא שלי," הכריזה כשהתיישבו בטברנה שליד הנמל והתכוננו להזמין. "היא גרה בצד השני של הרקליון, ולכן מחר לא אהיה כאן רוב היום."
זו היתה הפעם הראשונה שסיפרה לאד על המסע שלה, ועכשיו חששה מתגובתו.
"ממש נפלא!" הטיח בה והוסיף בכעס: "אז אני מבין שאת גם לוקחת את המכונית?"
"כן, אם זה בסדר מצדך. זה כמעט מאתיים וחמישים קילומטר מכאן, וייקח לי כמה ימים להגיע לשם אם אצטרך לנסוע בתחבורה הציבורית."
"אז אני מניח שאין לי ברירה, מה? ואני בשום אופן לא רוצה לנסוע איתך."
עיניו הזועמות של אד ברקו לעברה כמו אבני ספיר, אבל עד מהרה נעלמו פניו השזופים מאחורי התפריט שפרש מולו. הוא יזעף עד סוף הערב, אבל אלקסיס קיבלה את זה בהבנה, משום שידעה שהעמידה אותו בפני עובדה מוגמרת בלי שום התראה מראש. לעומת זאת, התקשתה לקבל את העובדה שהוא אינו מגלה שום עניין בתוכנית שלה. אם כי גם זה היה אופייני לו באותה מידה. הוא לא שאל אפילו לשמה של האישה שהיא מתכוננת לבקר.
למחרת בבוקר, זמן לא רב לאחר שהשמש עלתה מעל לגבעות, קמה בשקט מהמיטה ועזבה את בית המלון.
משהו מפתיע מאוד נגלה לעיניה כשחיפשה את פלאקה במדריך הטיולים שלה. משהו שאמה לא הזכירה. מול הכפר, במרחק כמה מאות מטרים מהחוף, היה אי. אמנם המידע עליו היה מצומצם ביותר, עד כדי כך שהעין כמעט חלפה עליו בלי לשים לב, אבל בכל זאת הוא הצית את דמיונה:

האי ספינלונגה נמצא בפתחו של מפרץ אלונדה. בשנת 1579 בנו בו הוונציאנים מבצר גדול, ובראשית המאה השמונה-עשרה עבר האי לידי הטורקים. בשנת 1898, עם הכרזת העצמאות, עזבו רוב הטורקים את כרתים, אך הטורקים שישבו בספינלונגה סירבו לוותר על בתיהם ועל עסקי ההברחה המכניסים שלהם ונשארו באי. הם עזבו רק בשנת 1903, כשהאי נהפך למושבת מצורעים. ב-1941 פלשו הגרמנים לכרתים והחזיקו בו עד 1945, אך בשל נוכחותם של המצורעים נמנעו מלכבוש את האי ספינלונגה. האי ספינלונגה ננטש לבסוף בשנת 1957.

מן המדריך התברר שהכפר פלאקה היה במידה רבה מרכז אספקה למושבת המצורעים, ואלקסיס התפלאה על כך שאמה לא הזכירה זאת מעולם. כשנהגה במכונית הצ'ינקווצ'נטו השכורה, קיוותה שיהיה לה זמן לבקר בספינלונגה. היא פרשה את מפת כרתים על מושב הנוסע הריק שלידה, ושמה לב לראשונה שהאי כרתים נראה כמו חיה קטנה השקועה בשינה כשהיא שרועה על גבה.
הדרך הובילה אותה מזרחה. היא חלפה על פני הרקליון, בירת כרתים, והתקדמה לאורך כביש החוף הישר והחלק, העובר דרך האזורים המודרניים והמעוירים עד טירוף של חרסוניסוס ומַאלִיָה. מדי פעם הבחינה בתמרור חום, שבישר על קיומו של אתר עתיקות שנחבא כעצם זר בין המלונות המשתרעים מכל עבר, אך היום התעלמה מכל התמרורים האלה, שכן מחוז חפצה לא היה יישוב שלבלב במאה העשרים לפני הספירה, אלא יישוב שעדיין פורח במאה העשרים לספירה וימשיך ללבלב גם אחריה.
היא חלפה על פני דונמים רבים של מטעי זיתים, וכשהגיעה אל מישור החוף נסעה בין שדות של עגבניות מאדימות וכרמי ענבים מבכירים. לבסוף ירדה מהכביש המהיר והגיעה אל השלב האחרון בנסיעתה לפלאקה. מכאן נעשה הכביש צר יותר, והיא נאלצה לנהוג לאט יותר כדי לחמוק מערמות קטנות של אבנים שהידרדרו מהגבעות אל אמצע הכביש, או מעזים שחצו בנחת את הכביש ובהו בה בעיני שדים פוזלות כשחלפה על פניהן. כעבור זמן מה החל הכביש לעלות, ולאחר עיקול חד במיוחד נגלו לעיניה מימיו הכחולים עד סנווּר של מפרץ מירבלו. היא עצרה את המכונית השכורה בשולי הדרך והצמיגים קרקשו על החצץ. הרחק מתחתיה ראתה את הקשת העצומה של הנמל הטבעי, העגול כמעט, ובמקום שבו קרבו זרועות הקשת זו לזו עד שכמעט נפגשו בחיבוק ראתה פיסת אדמה, כמו גבעה קטנה ומעוגלת. מרחוק נראתה הגבעה מחוברת ליבשה, אבל לפי המפה ידעה אלקסיס שזה האי ספינלונגה, וכדי להגיע אליו יש לחצות רצועת מים לא גדולה. הנוף שמסביב כמו גימד את האי, אך הוא בכל זאת הזדקר בגאווה מן המים. שרידיו של המבצר הוונציאני נראו בבירור בקצהו האחד, ומאחורי המבצר נראו כמה קווים, מטושטשים אך בכל זאת ברורים לעין: אלה היו הרחובות שבאי. אז הנה הוא - האי הריק. במשך אלפי שנים היה מיושב ברציפות, אך לפני פחות מחמישים שנה ננטש משום מה.
את הקילומטרים האחרונים בירידה לפלאקה נסעה באטיות, כשחלונות המכונית פתוחים כדי שתוכל לחוש את הרוח החמימה ולהריח את ניחוח הקורנית. בשעה שתיים אחר הצהריים נעצרה לבסוף בקול קרקוש בכיכר הכפר הדוממת. ידיה בהקו מזיעה לאחר האחיזה בהגה הפלסטיק הקשה, והיא ראתה שזרועה השמאלית נצרבה קלות בשמש הצהריים. שעה לא מוצלחת להגיע לכפר יווני - שעת רפאים: כלבים ששרועים בצל ומעמידים פני מתים, וכמה חתולים שמחפשים שאריות מזון. שום סימן חיים אחר, מלבד כמה אותות קלושים לכך שאנשים היו כאן לפני זמן לא רב - טוסטוס נטוש נשען על עץ, חצי חפיסת סיגריות על ספסל ולוח שש-בש מונח פתוח לצדה. ציקדות מצרצרות במקהלה בלתי פוסקת, שתשתתק רק בשעת הדמדומים, כשהחום העז ישכך לבסוף. יש לשער שכך בדיוק נראה הכפר גם בשנות השבעים, כשאמה ראתה אותו בפעם האחרונה. לא היו סיבות רבות לכך שיחול בו שינוי.
אלקסיס כבר החליטה שתנסה לבקר בספינלונגה לפני שתאתר את פוטיני דווארס. היא נהנתה מתחושת העצמאות והחירות המוחלטת, והיא ידעה שלאחר שתמצא את הזקנה ייתכן שזה ייראה כגסות רוח אם תעזוב אותה ותשוט אל האי. אד בוודאי היה רוצה שהיא תחזור לחאניה עוד הלילה, אבל אלקסיס החליטה ליהנות כרגע משעות אחר הצהריים ולדחות לשלב מאוחר יותר את ההתמודדות עם הסידורים השונים, כגון ההתקשרות לאד או מציאת מקום לינה כאן.
היא החליטה לסמוך על מה שכתוב במדריך ("היכנסו לפאב בפלאקה, כפר הדייגים הקטן, ובו תוכלו בוודאי למצוא דייג שיהיה מוכן להשיט אתכם אל האי תמורת כמה מאות דרכמות"), חצתה בהחלטיות את הכיכר ודחפה הצדה את רצועות הפלסטיק הססגוניות והדביקות שהיו תלויות בפתח הפאב הכפרי. פסי הפלסטיק המלוכלכים האלה נועדו להרחיק את הזבובים ולשמור על הקרירות שבפנים, אך למעשה רק צברו אבק ויצרו אפלולית תמידית. אלקסיס הביטה אל תוך החלל החשוך והבחינה בקושי בדמות אישה שישבה ליד אחד השולחנות. כשגיששה את דרכה לעברה, קמה הדמות המטושטשת וניגשה אל מאחורי הדלפק. גרונה של אלקסיס כבר ניחר מרוב אבק.
"נֶרוֹ, פַּרַקָלוֹ," אמרה בהיסוס.
האישה חלפה בדשדוש על פני שורת צנצנות זיתים ענקיות ובקבוקים ריקים למחצה של אוזו צלול וסמיך, תחבה את ידה למקרר והוציאה מים מינרליים קרים. היא מזגה אותם בזהירות לתוך כוס גבוהה וישרה, הוסיפה פלח לימון עבה בעל קליפה מחוספסת והעבירה את הכוס אל אלקסיס. אחר כך ניגבה את ידיה, שהתרטבו מטיפות העיבוי שעל הבקבוק הקר, בסינר פרחוני גדול שנסגר רק בקושי סביב מותניה השופעים, ופתחה בשיחה. "מאנגליה?" שאלה.
אלקסיס הנהנה ולגמה בשקיקה מהמים הקרים. עכשיו נזקקה למילה אחת בלבד כדי לבטא את המשאלה הבאה שלה. "ספינלונגה?" שאלה.
האישה הסתובבה ונעלמה בפתח הקטן שמאחורי הבר. אלקסיס שמעה צעקות עמומות - "יֶרַסימוֹס! ירסימוס!" וזמן קצר לאחר מכן נשמע קול צעדים על מדרגות עץ. גבר מבוגר, שעיניו עמומות משנת צהריים שנקטעה, הופיע בפתח. האישה ליהגה באוזניו במרץ, ומכל דבריה הבינה אלקסיס רק את המילה "דְרַכְמָה", שנשמעה שוב ושוב. היה ברור לגמרי שהאישה מסבירה לו איזו הזדמנות מצוינת לרווח טוב נקרתה להם כאן. הקשיש עמד ומצמץ, ספג את שטף ההוראות אבל לא אמר כלום.
האישה הסתובבה אל אלקסיס, הרימה את פנקס ההזמנות שהיה מונח על הדלפק, שרבטה כמה ספרות ושרטטה תרשים קטן, ולאחר הרבה מחוות ותנועות מעגליות באוויר וסימנים על הנייר, הבינה אלקסיס שהנסיעה הלוך ושוב לספינלונגה, עם שהות של שעתיים באי, תעלה לה עשרים אלף דרכמות, שהם כשלושים וחמש לירות שטרלינג. כבר היה ברור לה שזה לא יהיה יום זול, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה להתמקח, כי הרצון שלה לבקר באי גבר מרגע לרגע. היא הנהנה וחייכה לעבר בעל הסירה, והוא הנהן בחזרה בפנים רציניים. ברגע הזה הבינה אלקסיס ששתיקתו של השייט אינה סתמית כפי שחשבה בתחילה. הוא לא היה מסוגל לדבר גם אילו רצה. ירסימוס היה אילם.
מרחק קצר בלבד הפריד בין הפאב לבין המעגן שבו עגנה סירתו החבוטה של ירסימוס. הם חלפו בשתיקה על פני הכלבים הישנים והבתים מוגפי התריסים. דבר לא זע. הקולות היחידים היו הטפיחות הרכות של סוליות הגומי שלהם וצרצור הציקדות. אפילו הים היה חלק וחסר קול.
עכשיו חצתה את חמש מאות המטרים של רצועת המים בסירתו של אדם שחייך מדי פעם אך לא פצה את פיו. עור פניו היה חום וגלדני כמו של כל דייג בכרתים, השוהה במשך עשרות שנים בים הסוער, נלחם באיתני הטבע בלילה ומתקן רשתות בשמש הקופחת בשעות היום. יש לשער שהיה בן שישים בערך, אבל אילו היתה מנסה לאמוד את גילו על פי קמטיו, כמו שסופרים טבעות של עץ אלון, יש לשער שהיתה מגיעה לשמונים לפחות. תווי פניו לא הסגירו דבר, לא כאב ולא סבל, אך גם לא שמחה כלשהי. אלה היו פנים שקטים של זקן שהשלים עם גורלו, בבואה של כל המאורעות שחלפו עליו במשך עשרות שנים. אמנם תיירים רבים פלשו לכרתים בשנים האחרונות (לאחר שהתפנה מן הפולשים הקודמים - הוונציאנים, הטורקים וגם הגרמנים), אך מעטים מהמבקרים הללו טרחו ללמוד יוונית. אלקסיס הצטערה על שלא ביקשה מאמה שתלמד אותה כמה מילים שימושיות, כי הרי יש לשער שסופייה עדיין מסוגלת לדבר יוונית שוטפת, גם אם בתה מעולם לא שמעה אותה אומרת מילה אחת בשפה הזאת. עכשיו לא יכלה אלקסיס לומר לשייט יותר מאשר "אֶפְחַריסְטוֹ" - "תודה" - כשעזר לה לעלות לסירה. והוא, בתגובה על כך, הרים את ידו אל שוליה של מגבעת הקש המרוטה שלו.
הם התקרבו לספילונגה, ואלקסיס הרימה את המצלמה שלה ואת בקבוק המים הגדול - בקבוק פלסטיק שהאישה בפאב דחקה לידיה ואותתה לה בידיה שהיא צריכה לשתות הרבה. כשנחבטה הסירה במזח, הושיט לה ירסימוס הזקן את ידו והיא עלתה אל המשטח המחוספס של הרציף השומם. היא שמה לב שמנוע הסירה עדיין מטרטר, ורק אז התברר לה שהזקן אינו מתכוון להישאר באי. הם הצליחו להבהיר זה לזה שהוא יחזור בעוד שעתיים, והיא הביטה אחריו כשסובב באטיות את הסירה והפליג בחזרה לעבר פלאקה.
אלקסיס נותרה לבדה על ספינלונגה, וגל של פחד הציף אותה. מה יקרה אם ירסימוס ישכח אותה? כמה זמן יעבור עד שאד יתחיל לחפש אותה? האם תצליח לעבור בשחייה את המרחק אל היבשת? מעולם לא היתה לבד כל כך. מעולם לא התרחקה יותר ממטרים ספורים מחברת בני אדם, ומעולם לא התנתקה מהם למשך יותר משעה, חוץ מאשר בשנתה. התלותיות שלה העיקה עליה פתאום כמו אבן רחיים, אך היא הגיעה למסקנה שעליה להתעשת מיד. היא תצליח להתמודד עם הבדידות הזאת. הרי השעתיים האלה הן כאין וכאפס לעומת בדידות העולמים שנגזרה פעם על תושבי ספינלונגה.
חומות האבן הכבירות של המבצר הוונציאני התנשאו מעליה. איך תצליח לעבור את המכשול הזה, שנראה בלתי חדיר? ואז הבחינה בפתח כניסה קטן, בחלקו המעוגל של הקיר - מבוא זעיר וחשוך, בגובה אדם בערך, שנפער במשטח האבן החיוורת. כשהתקרבה, ראתה שהוא מוביל אל מנהרה ארוכה שנבנתה במעוקל, כדי להסתיר את מה שנמצא בקצה האחר שלה. מכיוון שהים היה מאחוריה והחומות לפניה, לא נותרה לה אלא דרך אחת ללכת בה - קדימה לתוך המעבר החשוך, הקלסטרופובי. הוא נמשך כמה מטרים, וכשהגיחה שוב מן האפלולית אל אור אחר הצהריים המסנוור, ראתה שהמבנים שבתוך החומות בנויים בקנה מידה שונה לחלוטין מזה של החומות הגבוהות. אלקסיס עצרה והתבוננה סביבה כמהופנטת.
היא ניצבה בקצהו התחתון של רחוב ארוך, שמשני צדיו היו בתים קטנים בני שתי קומות. ייתכן שפעם נראה המקום כמו כל כפר אחר בכרתים, אך הבתים האלה היו עתה הרוסים למחצה. כנפי חלונות היו תלויות בזוויות שונות על צירים שבורים, ותריסים היטלטלו וחרקו עם כל רוח קלה שעלתה מן הים. אלקסיס פסעה בהיסוס לאורך הרחוב המאובק והתבוננה בשקיקה בכל מה שנגלה לעיניה: מימינה היתה כנסייה בעלת דלת עץ כבדה, אחריה בניין שעל פי החלונות הגדולים שבקומת הקרקע נראה שהיה בוודאי חנות, ואחריו בניין מבודד וגדול קצת יותר, עם מרפסת עץ, פתח מקומר וחורבות של גינה מוקפת גדר אבן. דממה עמוקה ומשונה שררה בכול.
בקומות הקרקע של הבתים נראו בחדרים פרחי בר בוהקים שצמחו בסבך שופע, ובקומות העליונות בצבצו שיחים מטפסים מן הסדקים שבטיח. רבים ממספרי הבתים עדיין נראו לעין, והספרות הדהויות לא הניחו לאלקסיס לשכוח שבתוך כל אחד מהבתים האלה התנהלו חיים של ממש. היא המשיכה לפסוע כמכושפת, כאילו היא הולכת בשנתה. זה לא היה חלום, ובכל זאת היה בכך משהו בלתי ממשי.
היא חלפה על פני מבנה שבוודאי היה פעם בית קפה, על פני בית גדול שנראה כמו מבנה ציבורי ועל פני בניין ובו שורות של כיורי בטון, שבוודאי היה מכבסה. אחריהם נגלו לעיניה שרידיו של בניין מכוער בן שלוש קומות, עם מעקות מברזל מגולוון במרפסות. הבניין הזה נראה גדול מאוד יחסית לבתים האחרים, וניכר בו שמי שהקים אותו, לפני כשבעים שנה בלבד, סבר שהוא שיא המודרניות. עכשיו נפערו חלונותיו הענקיים אל רוח הים, וחוטי חשמל השתלשלו מהתקרות כמו סבך של ספגטי קרוש. הבניין הזה נראה עגום מכולם.
היא הגיעה אל קצה העיר הקטנה, אל שביל עטור שיחים שנמשך הלאה, אל מקום שלא נראו בו כל סימני יישוב: צוק נישא, שבקצהו מדרון תלול אל הים המשתרע עשרות מטרים מתחתיו. היא הרהרה בסבלם הרב של המצורעים, ותהתה אם מצוקתם הוליכה אותם לעתים אל המקום הזה מתוך תשוקה לשים קץ לכול. היא השקיפה לעבר האופק המקושת. עד עתה היתה שקועה כל כך בסובב אותה ואפופה באווירת המקום, שכל מחשבה על מצבה האישי נדחקה ממוחה. היא היתה עכשיו האדם היחיד בכל האי, ועובדה זו הכריחה אותה להתמודד עם תובנה אחת ברורה: לבד אין פירושו בדידות, ולעומת זאת, אפשר לחוש בדידות גם כשנמצאים בתוך קהל. המחשבה הזאת חיזקה אותה לקראת המשימה שעלולה לעמוד לפניה כשתחזור: להתחיל לבדה את השלב הבא בחייה.
היא שבה על עקבותיה ונכנסה אל העיר הדוממת, ישבה לנוח על מפתן אבן ולגמה מים מהבקבוק שנשאה איתה. דבר לא זע, מלבד לטאה שחמקה באקראי מבעד לעלים היבשים שריפדו עתה את הרצפה בבתים המתפוררים האלה. מעבר לקיר שבור בבית הנטוש שמולה ראתה את הים ואת כרתים שמעבר לו. המצורעים השקיפו בוודאי אל פלאקה מדי יום ביומו ויכלו לראות כל בית וכל סירה, אולי ראו אפילו את האנשים העוסקים בענייניהם היומיומיים. אט אט חשה שהיא מתחילה להבין עד כמה התייסרו בשל הסמיכות הזאת.
אילו סיפורים אוצרים בקרבם קירותיה של העיר הזאת? הרי בוודאי היו עדים לסבל גדול. לחלות בצרעת ולהיכלא על גוש הסלע הזה, אין ספק שזה היה אחד הקלפים הגרועים ביותר שהחיים היו עלולים לחלק בעת ההיא. אבל אלקסיס היתה מיומנת בהסקת מסקנות משרידים ארכיאולוגיים, והשרידים במקום הזה עוררו בה תחושה שטווח הרגשות של התושבים שחיו כאן לא הצטמצם בסבל ובייאוש בלבד, אלא היה מורכב הרבה יותר. אם קיומם היה מאוס לגמרי, מדוע היה כאן בית קפה, או בניין ציבורי שבלי כל ספק שימש כבית עירייה? היא חשה שהיה כאן עצב, אבל ראתה גם סימנים לחיי שגרה רגילים, ואלה הפתיעו אותה. האי הזעיר הזה היה קהילה שוקקת, ולא רק מקום שבאים אליו כדי למות. הדבר היה ברור לגמרי משרידי התשתית.
הזמן חלף במהירות. אלקסיס העיפה מבט בשעונה וראתה שכבר חמש. השמש נראתה עדיין גבוהה כל כך וחומה היה כה עז, שהיא איבדה לגמרי את תחושת הזמן. עכשיו קפצה ממקומה בלב הולם. אמנם נהנתה מהדממה ומהשלווה ששררו כאן, אך לא ששה למחשבה שירסימוס יעזוב בלעדיה. היא מיהרה לחזור דרך המנהרה החשוכה והארוכה ויצאה אל המזח שבקצה האחר. הדייג הזקן ישב בסירתו וחיכה לה, וברגע שהופיעה סובב את המפתח והתניע את מנוע הסירה. היה ברור שאין לו שום כוונה להישאר במקום יותר מהנחוץ.
השיט בחזרה לפלאקה תם בתוך דקות ספורות. בתחושת הקלה הבחינה בפאב שבו החל מסעה וראתה את המכונית השכורה, המוכרת והמנחמת חונה מולו. עכשיו כבר ניעור הכפר לחיים. נשים ישבו בפתחי הבתים ודיברו, ומתחת לעצים שברחבה הפתוחה ליד הפאב התכנסה קבוצת גברים סביב משחק קלפים, ועננת עשן מן הסיגריות החריפות שלהם ריחפה באוויר. אלקסיס וירסימוס פסעו בחזרה אל הפאב, בשתיקה שכבר התרגלה אליה, והתקבלו בברכה על ידי האישה, שאלקסיס הסיקה שהיא אשתו של ירסימוס. אלקסיס ספרה את צרור השטרות המלוכלכים ומסרה אותם לידיה. "את לרצות שותה משהו?" שאלה האישה באנגלית רצוצה, ואלקסיס נוכחה לדעת שהיא זקוקה לא רק לשתייה אלא גם למזון. היא לא אכלה דבר במשך כל היום, והשילוב של החום והשיִט התיש אותה.
היא נזכרה שחברתה של אמה היא בעלת הטברנה במקום, ולכן חיטטה במהירות בתרמיל שלה ושלפה את המעטפה המקומטת שהכילה את מכתבה של סופייה. היא הראתה את הכתובת לבעלת הפאב, וניכר בה שהיא מזהה את הנמענת. היא אחזה בזרועה של אלקסיס והובילה אותה אל הרחוב הנמתח לאורך החוף. במרחק כחמישים מטר משם, על מזח קטן הבולט אל תוך הים, ניצבה טברנה. כיסאות העץ הכחולים ומפות השולחן המשובצות באדום ולבן קראו לאלקסיס כמו נווה מדבר. ברגע שקרבה לשם ובעל הטברנה, סְטֶפָנוֹס, בירך אותה לשלום, ידעה שתשמח לשבת שם ולהתבונן בשקיעת השמש. לסטפנוס היה דבר אחד משותף עם כל בעל טברנה שאלקסיס פגשה אי פעם: שפם עבות ומעוצב בקפידה. אבל להבדיל מרוב בעלי הטברנות האחרים, הוא לא נראה כמי שאוכל באותה מידה שהוא מאכיל. שעת ארוחת הערב עדיין לא הגיעה, ולכן ישבה אלקסיס לבדה, ליד שולחן ממש על שפת הים.
"פוטיני דווארס נמצאת כאן היום?" שאלה אלקסיס בהיסוס. "אמא שלי הכירה אותה כשהיא גרה כאן בילדותה, ויש לי מכתב בשבילה."
סטפנוס, שידע אנגלית הרבה יותר טוב מבעלי הפאב, השיב בחביבות שאשתו אכן נמצאת והיא תצא אליה ברגע שתגמור להכין את המנות המיוחדות. בינתיים הציע שיביא לה מבחר מהמאכלים האופייניים למקום, כדי שלא תצטרך לטרוח להבין את התפריט. עכשיו, כשאחזה בידה כוס מלאה יין רֶצינָה קר וכרסמה מפרוסות הלחם העבות שהונחו בסלסילה על השולחן כדי להשביע את רעבונה המיידי, חשה אלקסיס גל של קורת רוח. היא שאבה עונג רב מן השהייה לבד על האי ונהנתה גם מן החירות והעצמאות שברגע הזה. היא הביטה לעבר ספינלונגה. המצורעים לא נהנו מחירות, הרהרה בלבה, אבל האם נהנו מיתרונות אחרים?
סטפנוס חזר כשידיו מלאות צלחות לבנות קטנות, שבכל אחת מהן מנה קטנה של מעדן שהוכן זה עתה במטבח - חסילונים, פרחי זוקיני ממולאים, צזיקי ופשטידות גבינה זעירות. אלקסיס תהתה אם מעולם לא היתה רעבה כל כך או שמעולם לא הוגש לה מזון שנראה טעים כל כך.
כשהתקרב אל שולחנה, ראה סטפנוס שהיא מביטה לעבר האי. הוא נמלא סקרנות למראה האנגלייה הצעירה הזאת, ששהתה לבדה בספינלונגה במשך כל אחר הצהריים, כפי שכבר סיפרה לו אריאנה, אשתו של ירסימוס. באמצע הקיץ גודשים התיירים את הסירות השטות לשם, אבל רובם נשארים באי חצי שעה לכל היותר, ולאחר מכן חוזרים באוטובוס לאחד מאתרי הנופש שלאורך החוף. רובם שטים לשם רק מתוך מציצנות מבחילה, ומתוך קטעי שיחה שהגיעו לאוזניו מדי פעם, כשעצרו לפעמים לאכול משהו בפלאקה, הבין שהתאכזבו בדרך כלל ממה שראו שם. התברר שציפו לראות שם יותר מכמה בתים חרבים וכנסייה שנאטמה בקרשים. מה רציתם לראות, בעצם? רצה תמיד לשאול. גופות? קביים נטושים? חוסר הרגישות שלהם עורר בו רוגז. אבל הבחורה הזאת היתה שונה מהם.
"מה דעתך על האי?" שאל.
"הופתעתי ממנו," השיבה. "ציפיתי שיהיה שם עצוב נורא, ובאמת עצוב שם, אבל יש גם הרבה מעבר לזה. רואים שהאנשים שגרו שם לא רק ישבו וריחמו על עצמם. או ככה זה נראה בעיני."
התגובה הזאת לא היתה שכיחה בקרב המבקרים בספינלונגה, אבל הצעירה הזאת הרי שהתה שם זמן רב יותר. אלקסיס שמחה שנקרתה לה ההזדמנות לשוחח. וסטפנוס, ששמח תמיד לתרגל את האנגלית שלו, המשיך ברצון בשיחה איתה.
"אני לא יודעת למה הרגשתי ככה... אבל אני צודקת?" שאלה.
"אפשר לשבת?" שאל סטפנוס, ומבלי להמתין לתשובה גרר כיסא והתיישב עליו. הוא חש שהאישה הזאת פתוחה לקסם של ספינלונגה. "לאשתי היתה חברה שגרה שם," אמר. "לכן היא עדיין מרגישה קשורה לאי הזה. כל השאר השתדלו להתרחק מכאן ברגע שמצאו את התרופה למחלה. חוץ מירסימוס הזקן, כמובן."
"ירסימוס היה... מצורע?" שאלה אלקסיס בחרדה קלה. אם כך, אין זה מפליא שמיהר להתרחק מהאי ברגע שהוריד אותה שם. סקרנותה ניעורה עתה במלוא עוזה. "ואשתך, היא ביקרה פעם באי?"
"הרבה מאוד פעמים," השיב סטפנוס. "היא מכירה אותו יותר טוב מכל אחד אחר כאן."
לקוחות התחילו להגיע, וסטפנוס קם מכיסא הנצרים כדי להנחות אותם אל השולחנות ולהגיש להם את התפריטים. השמש כבר שקעה מתחת לאופק והשמים נעשו ורודים כהים. סנוניות צללו ונסקו ולכדו חרקים באוויר שהלך והתקרר במהירות. במשך זמן שנראה לה ארוך ביותר ישבה אלקסיס ואכלה את כל מה שסטפנוס הגיש לה, אבל עדיין היתה רעבה. בדיוק כששקלה לגשת למטבח ולבחור את המנה הבאה, כפי שמקובל בהחלט במסעדות בכרתים, הגיעה המנה העיקרית שלה.
"דג טרי," אמרה האישה שהניחה מגש סגלגל על השולחן. "בַּרְבּוּנְיָה. נדמה לי שאצלכם קוראים לזה מולית אדומה. אני מקווה שהכנתי את זה בדיוק כמו שאת אוהבת - פשוט צליתי את זה עם עשבי תיבול טריים וקצת שמן זית."
אלקסיס נדהמה. לא רק מהמנה המעוצבת להפליא, ואפילו לא מהאנגלית הרכה שכמעט לא ניכר בה מבטא יווני. מה שהפתיע את אלקסיס היה יופייה של האישה. תמיד תהתה איך נראו פניה של הלנה היפה, הפנים שהשיקו אלף ספינות. עכשיו הרגישה שהיא מבינה.
"תודה רבה," אמרה לבסוף. "זה נראה נהדר."
האישה התכוונה להסתובב וללכת, אבל נעצרה בכל זאת. "בעלי אמר שאת מחפשת אותי."
אלקסיס הרימה את ראשה בהפתעה. אמה אמרה לה שפוטיני בת שבעים בערך, אבל האישה הזאת היתה דקיקה, נטולת קמטים כמעט, ושערה, שהיה אסוף גבוה על ראשה, עדיין היה חום כמו אגוזים בשלים. היא לא היתה הזקנה שאלקסיס ציפתה לפגוש.
"את... פוטיני דווארס?" אמרה בהיסוס וקמה על רגליה.
"כן, זו אני," אישרה האישה בעדינות.
"יש לי מכתב בשבילך," אמרה אלקסיס והתעשתה. "מאמא שלי, סופייה פילדינג."
פניה של פוטיני דווארס אורו. "את הבת של סופייה! אלוהים אדירים, איזה יופי!" אמרה. "מה שלומה? מה שלומה?" פוטיני נטלה בהתלהבות עצומה את המכתב שאלקסיס הושיטה לה ואימצה אותו אל חזה, כאילו הוא סופייה עצמה. "אני שמחה כל כך. לא שמעתי ממנה כבר כמה שנים. עד אז היא כתבה לי בכל חודש, ופתאום הפסיקה. דאגתי מאוד כשלא קיבלתי תשובה על המכתבים האחרונים שלי."
אלקסיס הופתעה למשמע הדברים האלה. היא לא ידעה שאמה כתבה בקביעות למישהו בכרתים, ובוודאי לא היה לה מושג שקיבלה מכתבים מהאי. במשך כל השנים האלה לא ראתה אלקסיס מכתב עם חותמת יוונית. בוודאי היתה זוכרת דבר כזה, כי תמיד קמה מוקדם וכמעט תמיד היתה זו שהרימה את המכתבים ממרבד הכניסה. דומה שאמה התאמצה מאוד להסתיר את ההתכתבות הזאת.
עכשיו אחזה פוטיני בכתפיה של אלקסיס ועיני השקד שלה סקרו את פניה.
"תני לי לראות... כן, כן, את באמת דומה לה קצת. ויותר מזה את דומה לאנה המסכנה."
אנה? בכל הפעמים שניסתה לדלות מאמה מידע על הדוד והדודה שגידלו אותה, לא שמעה אלקסיס את השם הזה.
"אמא של אמא שלך," הוסיפה פוטיני במהירות, כי הבחינה מיד בארשת הפליאה שבפני הצעירה. צמרמורת קלה חלפה בגבה של אלקסיס. היא עמדה באור הדמדומים, כשמאחוריה הים, שהיה שחור כדיו עכשיו, וחשה שהיא כמעט נהדפת לאחור מגודל החשאיות של אמה ומן ההבנה שהיא מדברת עכשיו עם מישהי שחלק מהתשובות אולי מצויות בידה.
"בואי, שבי, שבי. את חייבת לאכול את הברבוניה," אמרה פוטיני. אלקסיס כבר כמעט איבדה את התיאבון, אבל הרגישה שעליה לשתף פעולה ולו מתוך נימוס. שתי הנשים התיישבו.
אלקסיס רצתה לשאול מיד את כל השאלות, כי הרגישה שהיא עלולה להתפוצץ בכל רגע. אך בכל זאת אפשרה לפוטיני לראיין אותה ולהציג לה שאלות שהיו למעשה נוקבות יותר מכפי שנשמעו. מה שלום אמא שלה? האם היא מאושרת? איזה מין אדם הוא אביה? מה פתאום הגיעה לכרתים? פוטיני שפעה חמימות, ואלקסיס ענתה על שאלותיה בפתיחות רבה. האישה הזאת יכלה להיות סבתה על פי גילה, ובכל זאת לא היה בה דבר מדמות הזקנה הכפופה ולבושת השחורים שאלקסיס ראתה בעיני רוחה כשאמה נתנה לה את המכתב. העניין שגילתה פוטיני באלקסיס נראה אמיתי לגמרי. זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שאלקסיס דיברה עם מישהו בצורה כזאת; או אולי מעולם לא הזדמן לה לדבר כך עם איש? המנחה שלה באוניברסיטה הקשיבה לה לפעמים כאילו דבריה חשובים ביותר, אבל אלקסיס ידעה בלבה שהיא מקשיבה כך רק מפני שמשלמים לה. לא עבר זמן רב ואלקסיס החלה לשפוך את לבה באוזני פוטיני.
"אמא שלי אף פעם לא היתה מוכנה לדבר על הילדות שלה," אמרה. "כל מה שאני יודעת הוא שהיא נולדה לא רחוק מכאן, שהדודים שלה גידלו אותה ושהיא עזבה את יוון כשהיתה בת שמונה-עשרה ולא חזרה מעולם."
"זה כל מה שאת יודעת?" שאלה פוטיני. "היא לא סיפרה לך יותר מזה?"
"לא, שום דבר. זו אחת הסיבות שאני כאן. אני רוצה לדעת יותר מזה. אני רוצה לדעת מה גרם לה להפנות עורף לעבר שלה."
"אבל למה עכשיו?" שאלה פוטיני.
"אה... מכל מיני סיבות," אמרה אלקסיס והשפילה את עיניה אל צלחתה. "אבל בעיקר בגלל החבר שלי. רק בזמן האחרון הבנתי איזה מזל היה לאמא שלי שהיא מצאה את אבא שלי. עד עכשיו תמיד חשבתי שהקשר שלהם אופייני לרוב הזוגות."
"אני באמת שמחה שהם מאושרים. אמנם הדברים לא התנהלו על מי מנוחות, אבל כולנו קיווינו לטוב, כי הם נראו מרוצים כל כך."
"את יודעת," אמרה אלקסיס, "אני מרגישה שאם אני אבין את החיים של אמא שלי, אולי אבין טוב יותר את החיים שלי. באמת היה לה מזל שהיא פגשה מישהו שאוהב אותה כל כך, אבל איך היא ידעה שהוא האדם המתאים ושהיא רוצה לחיות איתו תמיד? אני נמצאת עם אד, החבר שלי, יותר מחמש שנים, ואני עדיין לא יודעת אם אנחנו מתאימים."
ברגע הזה ניגש סטפנוס לפנות את הכלים מן השולחן, ובתוך דקות חזר עם שני ספלי קפה ושתי כוסיות גדולות של ברנדי בצבע דבש. לקוחות אחרים באו והלכו במהלך הערב, עד שלבסוף שוב היתה אלקסיס הלקוחה היחידה בטברנה. הקפה החם והמֶטאקְסָה הצורב נסכו חמימות באיבריה, והיא שאלה את פוטיני כמה זמן היא מכירה את אמה.
"למעשה, מיום שנולדה," ענתה האישה המבוגרת. אבל מיד השתתקה, כי חשה בכובד האחריות שהיא עומסת על עצמה. איזו זכות יש לה, לפוטיני דווארס, לספר לבחורה הזאת על העבר של משפחתה, אם אמה רצתה להסתיר אותו ממנה? אבל אז נזכרה פוטיני במכתב שתחבה לכיס סינרה. היא שלפה אותו, לקחה סכין מהשולחן הסמוך ופתחה אותו במהירות.

פוטיני היקרה,
אנא, סלחי לי על כך שלא שמרתי על קשר במשך זמן רב כל כך. אני יודעת שאני לא צריכה להסביר לך את הסיבות, אבל האמיני לי שאני חושבת עלייך לעתים קרובות. זו בתי, אלקסיס. האם תוכלי להתייחס אליה בחביבות כמו שהתייחסת אלי תמיד? הרי אין צורך שאבקש, נכון?
אלקסיס סקרנית מאוד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, וזה מובן בהחלט, אבל אני פשוט לא מסוגלת לספר לה שום דבר. מוזר שהזמן שעובר רק מקשה עוד יותר את חשיפת הדברים, נכון?
אני יודעת שהיא תשאל אותך שאלות רבות, כי היא היסטוריונית מטבעה. האם תוכלי לענות עליהן? הרי עינייך ואוזנייך היו עדות לסיפור כולו, ולכן נדמה לי שתוכלי לספר לה את הדברים באופן אמיתי ונכון הרבה יותר ממני.
בבקשה, ציירי לה את כל התמונה, פוטיני. היא תהיה אסירת תודה לך לעד. מי יודע, אולי אפילו תחזור לאנגליה ותספר לי דברים שלא ידעתי מעולם. האם תוכלי להראות לה איפה נולדתי (אני יודעת שזה יעניין אותה) ולקחת אותה לאַיוֹס ניקולַאוס?
אני שולחת את אהבתי הרבה לך ולסטפנוס, ואנא, מסרי דרישת שלום חמה גם לבנייך.
תודה לך, פוטיני.
שלך לעד,
סופייה

פוטיני סיימה לקרוא את המכתב, קיפלה אותו בזהירות והחזירה אותו למעטפה. אחר כך הרימה את מבטה אל אלקסיס, שבחנה את הבעות פניה בסקרנות בזמן שקראה את הכתוב בדף הנייר המקומט.
"אמא שלך ביקשה ממני לספר לך את הסיפור של המשפחה שלך," אמרה פוטיני, "אבל הוא לא סיפור עליז שכדאי לספר אותו לפני השינה. בימי ראשון ושני הטברנה סגורה, ובסוף העונה יש לי המון זמן פנוי. אז אולי תישארי איתנו כמה ימים? אני אשמח מאוד." עיניה של פוטיני ברקו בחשכה. הן נראו לחות - מעצב או מהתרגשות, אלקסיס לא ידעה בבירור.
היא חשה בלבה שזו תהיה ההשקעה הטובה ביותר שעשתה אי פעם אם תקדיש לכך את זמנה, וידעה שסיפורה של אמה יסייע לה בחייה הרבה יותר מביקור במוזיאון נוסף. מדוע עליה לבחון שרידים קרים של תרבויות עבר, כשהיא יכולה להפיח חיים בהיסטוריה הפרטית שלה? אין שום סיבה שלא תישאר כאן. היא תשלח לאד הודעת טקסט קצרה ותודיע לו שהיא נשארת כאן יום-יומיים, וזה הכול. אמנם ידעה שיש בכך חוסר התחשבות מסוים באד, אבל היא הרגישה שההזדמנות הזאת מצדיקה מעט אנוכיות. הרי למעשה היא רשאית לעשות מה שמתחשק לה.
דממה השתררה לרגע. הים האפל, החלק, כמו עצר את נשימתו, ודומה שמקבץ הכוכבים הבהיר מכול - אוריון, שבמותו שיבצו אותו האלים בשמים - ממתין להחלטתה ברקיע הבהיר. ייתכן שזו ההזדמנות היחידה שתיקָרֶה אי פעם לאלקסיס לאחוז בקרעי ההיסטוריה שלה לפני שיתפזרו ברוח הקלה. היא ידעה שיש רק תשובה אחת להזמנה הזאת.
"תודה לך," אמרה בשקט וחשה שעייפות פתאומית מציפה אותה בבת אחת. "אשאר ברצון."