הצופן האלכסנדרוני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצופן האלכסנדרוני
מכר
אלפי
עותקים
הצופן האלכסנדרוני
מכר
אלפי
עותקים

הצופן האלכסנדרוני

4.1 כוכבים (38 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: אסף כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 428 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 26 דק'

ויל אדמס

ויל אדמס (Will Adams;‏ נולד ב-24 במאי 1965) הוא סופר מתח בריטי, כותב סדרת ספרי "דניאל נוקס".

ויל אדמס עבד למחייתו כמוכר בחנות, צבע ושיפוצניק, סבל במחסן וטכנאי מיקרופיש לפני שהצטרף לחברה של יועצי היסטוריה עסקית שמושבה בוושינגטון, ארצות הברית. בשירותה תיעד את ההיסטוריה של מספר תאגידים וכתב כמה ביוגרפיות, ובין העבודות טייל בעולם בחיפוש אחר זירות התרחשות אקזוטיות לסיפורים שכתב. בהמשך עבד כיועץ תקשורת עבור סוכנות בלונדון, עד שהתפטר ומכר את דירתו כדי לנסות להגשים את שאיפת חייו ולהפוך לסופר.
ספרו הראשון הופיע בשנת 2007. עד 2011 פרסם ארבעה ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר. ספריו, המתרחשים בדרך כלל במצרים מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. בכל ספריו גיבור הסיפור הנו דניאל נוקס.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

318 לפני הספירה: אלכסנדר מוקדון נקבר בכבוד השמור לאלים בקטקומבה שאולמותיה הענקיים גדושים באוצרות של זהב ויהלומים. קברו – אחד מפלאי העולם העתיק – נעלם בחולות הזמן. כך היה אמור לנוח לעד, אלא שהזמן אינו חומל על איש. שנת 2007: הארכיאולוג התת-מימי דניאל נוקס שקוע בחיפושים אחר הזהב של אלכסנדר במדבריות מצרים. בעקבות חשיפה של קבר עתיק הוא מאמין שמצא רמז לגילוי שהוא חותר אליו זה שנים. אבל התגלית המרעישה מעוררת שני מתחרים נוספים המחפשים גם הם את הקבר ואת האוצר הטמון בו, והם לא יהססו להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי לסלק את נוקס מדרכם. הצופן האלכסנדרוני הוא ספר מתח סוחף וקולח המבוסס על תחקיר היסטורי מעמיק. "הרפתקה יוצאת מן הכלל... דמותו של אלכסנדר מוקדון מתעוררת לחיים... מרתק." (גרדיאן)

פרק ראשון

פרולוג

מדבר לוב, 318 לפנה״ס

מעיין מים מתוקים נבע בנקודה הנמוכה ביותר במערה, כמו ציפורן שחורה יחידה בקצה רגל מעוותת, מושחרת וחבולה. מעטה עבה של חזזית ושאר מיני רפש נקרשו על פני המים במשך מאות שנים, כמעט באין מפריע מלבד הרטט והרעד שעברו בו ממגעו של אחד מריבוא החרקים שחיו על פניו, או הגומות שיצרו בועות הגז שנפלטו מהמעמקים, הרחק מתחת לפני הקרקע המדברית מסביב.
לפתע נבקע הקרום, וראשו וכתפיו של אדם פרצו מתוך המים. פניו היו נשואות מעלה, ומיד הוא שאף בגרון ניחר אוויר מחיה נפשות מלוא ריאותיו, דרך נחיריים מורחבים ופה פעור, כאילו נשאר מתחת למים מעבר לסף הסבולת שלו. עוצמת נשימותיו לא שככה עם חלוף הדקות; להפך, נשימתו נעשתה בהולה ונואשת עוד יותר, כמו עמד לבו להתפוצץ בחזהו, אך בסופו של דבר חלף לו הרגע הקשה מכול.
במערה לא היה אור כלל, אף לא הנוגה הזרחני של המים; וההקלה שחש האיש על שיצא בחיים ממנוסתו התת־ימית התחלפה במהרה במועקה על כך שבסך הכול החליף צורת מוות אחת באחרת. הוא גישש את דרכו סביב שולי הברכה עד שחש לבסוף במדף סלע נמוך. הוא עלה על המדף בתנופה והתפתל לאחור עד שהתיישב עליו. אחרי שהות קלה שלח את ידו בין קפלי הטוניקה ספוגת המים שלו אל קת הפגיון; אבל למען האמת לא ארבה לו סכנת מרדף ממשית. היה עליו להילחם ולבעוט למען כל סנטימטר שעבר במנוסתו במחילה המימית. הוא היה רוצה לראות את הלובי השמן שניסה לנעוץ בו את חרבו מנסה לעקוב אחריו; הוא בוודאי היה נתקע במעבר כמו פקק בצוואר בקבוק, ולא היה נפלט החוצה בלי להשיל מעליו קצת בשר.
משהו רפרף באוויר וליטף את לחיו, והוא זעק באימה ושלח את ידיו למעלה. ההד היה אטי ועמוק להתמיה ביחס למה שנדמה לו כמערה קטנה. עוד דבר מה חלף על פניו במשק כנפיים. זה נשמע כמו ציפור, אך שום ציפור שהכיר לא יכלה לנווט בחשכה כזאת. אולי עטלף. הוא זכר בבירור שראה מושבות שלהם בשעת הדמדומים, שורצות ברחבי הבוסתנים המרוחקים כמו יבחושים. תקווה ניעורה בו. אם אלה היו אותם העטלפים, כי אז חייב להיות מוצא מן המערה. הוא סקר את קירות האבן בידיו והתחיל לטפס על הקיר המתון ביותר. הוא לא היה גבר אתלטי, והטיפוס נדמה לחלום בלהות באפלה, אם כי לפחות לא חסרו נקודות אחיזה בקירות. כשהגיע למקום שממנו לא היתה כל אפשרות להתקדם, היה נסוג לאחור עד שהצליח למצוא נתיב אחר. וחוזר חלילה. שעות חלפו. ועוד שעות. הרעב והעייפות גברו בו. פעם אחת צנח בחזרה לקרקעית וצעק באימה. רגל שבורה היתה מביאה עליו את סופו בוודאות, ממש כאילו היה פרד, אבל במקום זאת נחבט ראשו בסלע, והאפלה בלעה אותו.
כשחזר לחושיו עבר עליו רגע קצר ומבורך שבו לא ידע היכן הוא או כיצד הגיע לכאן. כשחזר אליו הזיכרון, מילא אותו ייאוש כה עז עד שלרגע שקל לחזור בדרך שממנה בא. אך הוא לא היה מסוגל להתמודד שוב עם המחילה ההיא. לא. עדיף להמשיך קדימה. הוא ניסה לטפס פעם נוספת על קיר הסלע. ועוד פעם. עד שלבסוף, בניסיון הבא, הגיע למדף סלע צר, גבוה מעל רצפת המערה, שרוחבו הספיק לו אך בקושי לכרוע על ברכיו. הוא זחל קדימה ולמעלה, כשמשמאלו קיר סלע ומימינו אין שום דבר, מודע בכל רגע לכך שטעות אחת תטיל אותו למוות בטוח. הידע לא עיכב אותו אלא חידד את הריכוז שלו.
המדף נסגר סביבו עד שהרגיש כאילו הוא זוחל בבטנו של נחש אבן. במהרה נעשתה החשכה מוחלטת פחות משהיתה. אור עמום החל להפציע סביבו, ולפתע הגיח האיש בתדהמה אל אור השמש השוקעת. האור הכה אותו בסנוורים אחרי העיוורון הממושך, עד שנאלץ להניף את זרועו כדי לסוכך על עיניו מפני הבוהק העז.
השמש השוקעת! יום שלם לפחות עבר מאז המארב של פטולמאוס. הוא התקרב בצעד זהיר אל שפת הסלע והביט למטה. מתחתיו לא ראה דבר לבד מסלעים מאונכים ומוות בטוח. הוא הפנה את מבטו מעלה. גם כאן היה מצוק תלול, אך כזה שאפשר לטפס עליו. השמש עמדה להיעלם תוך זמן קצר. הוא התחיל לטפס ללא היסוס. הוא לא הביט למטה או למעלה והסתפק בכך שהתקדם בהתמדה, בלי להשית לבו לקצב ההתקדמות. הסבלנות השתלמה. פעמים ספורות התפוררה אבן החול תחת ידו או רגלו. האור האחרון נמוג כשהגיע לבליטת סלע מזדקרת בראש הגבעה. עכשיו לא היתה עוד דרך חזרה ועל כן הוא חישל את עצביו והתמסר במלוא ישותו, הניף את גופו מעלה בעזרת ציפורניו, כפות ידיו ומרפקיו, בעט בטירוף בברכיו ובכפות רגליו, שפשף וקרע את עורו על הסלע המחוספס עד שלבסוף הגיע לפסגה, התגלגל על גבו ולטש עיניים אל הלילה כשלבו מלא הכרת תודה.
קלונימוס מעולם לא התיימר להיות אמיץ. הוא הקדיש את חייו לריפוי וללמידה, לא למלחמה. ובכל זאת הרגיש את התוכחה האילמת של חבריו לנֶשֶק. יחד בחיים; יחד במוות. זה היה הנדר שלהם. כשהוברר להם שלא יוכלו עוד לחמוק מפטולמאוס, שתו כל האחרים ללא ערעור את תזקיק עלי הדפנה שרקח עבורם קלונימוס, לבל יתירו העינויים את חרצובות לשונם. אבל הוא עצמו נרתע ברגע האחרון. לפתע הציף אותו פחד מחריד שיאבד את כל זה טרם זמנו, את המתנה הנפלאה הזו של החיים, הראייה, הריח, המישוש, הטעם, היכולת המופלאה לחשוב. לעולם לא לראות שוב את הגבעות הגבוהות של מולדתו; את גדות הנהרות השופעים, את יערות האורן והאשוח! לעולם לא להאזין שוב למרגלותיהם של החכמים בכיכר השוק. לעולם לא להרגיש שוב את ידיה המחבקות של אמו, או להקניט את אחותו, או לשחק עם שני אחייניו! ולכן רק העמיד פנים שהוא שותה את מנת הרעל שלו. ואז, לאחר שנפחו האחרים את נשמתם סביבו, נמלט הוא אל המערות.
הירח זרח והאיר לו את הדרך למטה, חשף לעיניו את המדבר השומם בכל הכיוונים והחדיר להכרתו את עובדת בדידותו המזהרת. חבריו לנשק עד כה השתייכו לנושאי המגן בצבאו של אלכסנדר, שליטי הארץ חסרי המורא. לא היה מקום בטוח יותר מאשר בחברתם. בלעדיהם הרגיש חלש ושברירי, תועה בארץ של אלים זרים ולשונות בלתי מובנות. הוא הלך במורד, מהר יותר ויותר, ואימת האל פּאן גאתה בו ודרבנה אותו לרוץ. הוא נס על נפשו עד שמעד על גומה בקרקע ונפל בחוזקה על החול ההדוק.
הוא קם על רגליו בתחושת יראה שהלכה והתגברה מפני הבאות, אם כי בתחילה לא ידע בבירור מדוע. אך אז החלו צורות משונות להתגבש בעלטה. כשהכתה בו ההבנה מה רואות עיניו, פרץ ביבבות עזות. הוא הגיע לצמד הראשון. בּיליפ, שנשא אותו על כתפיו כשאפסו כוחותיו מחוץ לאל־עָריג. יאטרוֹקלֶס, שסיפר לו סיפורים מופלאים על ארצות רחוקות. קלֵיאוֹמנס והֶראקלֶס היו הבאים בתור. אף על פי שהם כבר מתו קודם, צליבה היתה העונש המקדוני לפושעים ולבוגדים, ופטולמאוס רצה להודיע ברבים שזה מה שהאנשים האלה היו בעיניו. אבל לא הם אלה שהפרו את בקשתו האחרונה של אלכסנדר בנוגע למקום קבורתו. לא הם אלה שהציבו את שאיפותיהם האישיות מעל רצונו של מלכם. לא. הם רצו רק לעשות מה שפטולמאוס עצמו היה אמור לעשות, לבנות לאלכסנדר קבר כמטחווי עין מהמקום של אביו.
משהו בסימטריה של הצלבים משך את עינו של קלונימוס. הם ניצבו בצמדים. זוגות זוגות, לכל אורך הדרך. אבל הקבוצה שלהם מנתה שלושים וארבעה. הוא ועוד שלושים ושלושה. מספר לא זוגי. איך ייתכן שכולם ניצבו בצמדים? תקווה פרפרה חלושות בחזהו. אולי עוד מישהו הצליח להימלט. הוא האיץ את הילוכו לאורך שדרת המוות המזוויעה. אכן, חברים ותיקים משני הצדדים; אבל את אָחִיו לא ראה. עשרים וארבעה צלבים, ואחיו לא על אחד מהם. עשרים ושישה. הוא התפלל חרישית לאלים ותקוותיו התגברו מרגע לרגע. עשרים ושמונה. שלושים. שלושים ושניים. ואחיו לא על אחד מהם. ובזאת נגמרו הצלבים. לרגע הרגיש התעלות רוח כבירה, אך לא לאורך זמן. כמו סכין שננעץ בצלעותיו הבליחה בו ההבנה על מה שעולל פטולמאוס. הוא זעק בייסורים ובחרון, וצנח על ברכיו בחול.
כשהצטננה לבסוף חמתו הפך קלונימוס לאדם אחר, אדם בעל תכלית ברורה ומוחלטת. הוא כבר הפר את נדרו לאנשים האלה פעם אחת. עתה נשבע שלא להפר אותו שוב. יחד בחיים; יחד במוות. כן. את זאת הוא חייב להם. ולא משנה מה הדבר ידרוש.

ויל אדמס

ויל אדמס (Will Adams;‏ נולד ב-24 במאי 1965) הוא סופר מתח בריטי, כותב סדרת ספרי "דניאל נוקס".

ויל אדמס עבד למחייתו כמוכר בחנות, צבע ושיפוצניק, סבל במחסן וטכנאי מיקרופיש לפני שהצטרף לחברה של יועצי היסטוריה עסקית שמושבה בוושינגטון, ארצות הברית. בשירותה תיעד את ההיסטוריה של מספר תאגידים וכתב כמה ביוגרפיות, ובין העבודות טייל בעולם בחיפוש אחר זירות התרחשות אקזוטיות לסיפורים שכתב. בהמשך עבד כיועץ תקשורת עבור סוכנות בלונדון, עד שהתפטר ומכר את דירתו כדי לנסות להגשים את שאיפת חייו ולהפוך לסופר.
ספרו הראשון הופיע בשנת 2007. עד 2011 פרסם ארבעה ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר. ספריו, המתרחשים בדרך כלל במצרים מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. בכל ספריו גיבור הסיפור הנו דניאל נוקס.

עוד על הספר

  • תרגום: אסף כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 428 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: ענת אליהו
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 26 דק'
הצופן האלכסנדרוני ויל אדמס

פרולוג

מדבר לוב, 318 לפנה״ס

מעיין מים מתוקים נבע בנקודה הנמוכה ביותר במערה, כמו ציפורן שחורה יחידה בקצה רגל מעוותת, מושחרת וחבולה. מעטה עבה של חזזית ושאר מיני רפש נקרשו על פני המים במשך מאות שנים, כמעט באין מפריע מלבד הרטט והרעד שעברו בו ממגעו של אחד מריבוא החרקים שחיו על פניו, או הגומות שיצרו בועות הגז שנפלטו מהמעמקים, הרחק מתחת לפני הקרקע המדברית מסביב.
לפתע נבקע הקרום, וראשו וכתפיו של אדם פרצו מתוך המים. פניו היו נשואות מעלה, ומיד הוא שאף בגרון ניחר אוויר מחיה נפשות מלוא ריאותיו, דרך נחיריים מורחבים ופה פעור, כאילו נשאר מתחת למים מעבר לסף הסבולת שלו. עוצמת נשימותיו לא שככה עם חלוף הדקות; להפך, נשימתו נעשתה בהולה ונואשת עוד יותר, כמו עמד לבו להתפוצץ בחזהו, אך בסופו של דבר חלף לו הרגע הקשה מכול.
במערה לא היה אור כלל, אף לא הנוגה הזרחני של המים; וההקלה שחש האיש על שיצא בחיים ממנוסתו התת־ימית התחלפה במהרה במועקה על כך שבסך הכול החליף צורת מוות אחת באחרת. הוא גישש את דרכו סביב שולי הברכה עד שחש לבסוף במדף סלע נמוך. הוא עלה על המדף בתנופה והתפתל לאחור עד שהתיישב עליו. אחרי שהות קלה שלח את ידו בין קפלי הטוניקה ספוגת המים שלו אל קת הפגיון; אבל למען האמת לא ארבה לו סכנת מרדף ממשית. היה עליו להילחם ולבעוט למען כל סנטימטר שעבר במנוסתו במחילה המימית. הוא היה רוצה לראות את הלובי השמן שניסה לנעוץ בו את חרבו מנסה לעקוב אחריו; הוא בוודאי היה נתקע במעבר כמו פקק בצוואר בקבוק, ולא היה נפלט החוצה בלי להשיל מעליו קצת בשר.
משהו רפרף באוויר וליטף את לחיו, והוא זעק באימה ושלח את ידיו למעלה. ההד היה אטי ועמוק להתמיה ביחס למה שנדמה לו כמערה קטנה. עוד דבר מה חלף על פניו במשק כנפיים. זה נשמע כמו ציפור, אך שום ציפור שהכיר לא יכלה לנווט בחשכה כזאת. אולי עטלף. הוא זכר בבירור שראה מושבות שלהם בשעת הדמדומים, שורצות ברחבי הבוסתנים המרוחקים כמו יבחושים. תקווה ניעורה בו. אם אלה היו אותם העטלפים, כי אז חייב להיות מוצא מן המערה. הוא סקר את קירות האבן בידיו והתחיל לטפס על הקיר המתון ביותר. הוא לא היה גבר אתלטי, והטיפוס נדמה לחלום בלהות באפלה, אם כי לפחות לא חסרו נקודות אחיזה בקירות. כשהגיע למקום שממנו לא היתה כל אפשרות להתקדם, היה נסוג לאחור עד שהצליח למצוא נתיב אחר. וחוזר חלילה. שעות חלפו. ועוד שעות. הרעב והעייפות גברו בו. פעם אחת צנח בחזרה לקרקעית וצעק באימה. רגל שבורה היתה מביאה עליו את סופו בוודאות, ממש כאילו היה פרד, אבל במקום זאת נחבט ראשו בסלע, והאפלה בלעה אותו.
כשחזר לחושיו עבר עליו רגע קצר ומבורך שבו לא ידע היכן הוא או כיצד הגיע לכאן. כשחזר אליו הזיכרון, מילא אותו ייאוש כה עז עד שלרגע שקל לחזור בדרך שממנה בא. אך הוא לא היה מסוגל להתמודד שוב עם המחילה ההיא. לא. עדיף להמשיך קדימה. הוא ניסה לטפס פעם נוספת על קיר הסלע. ועוד פעם. עד שלבסוף, בניסיון הבא, הגיע למדף סלע צר, גבוה מעל רצפת המערה, שרוחבו הספיק לו אך בקושי לכרוע על ברכיו. הוא זחל קדימה ולמעלה, כשמשמאלו קיר סלע ומימינו אין שום דבר, מודע בכל רגע לכך שטעות אחת תטיל אותו למוות בטוח. הידע לא עיכב אותו אלא חידד את הריכוז שלו.
המדף נסגר סביבו עד שהרגיש כאילו הוא זוחל בבטנו של נחש אבן. במהרה נעשתה החשכה מוחלטת פחות משהיתה. אור עמום החל להפציע סביבו, ולפתע הגיח האיש בתדהמה אל אור השמש השוקעת. האור הכה אותו בסנוורים אחרי העיוורון הממושך, עד שנאלץ להניף את זרועו כדי לסוכך על עיניו מפני הבוהק העז.
השמש השוקעת! יום שלם לפחות עבר מאז המארב של פטולמאוס. הוא התקרב בצעד זהיר אל שפת הסלע והביט למטה. מתחתיו לא ראה דבר לבד מסלעים מאונכים ומוות בטוח. הוא הפנה את מבטו מעלה. גם כאן היה מצוק תלול, אך כזה שאפשר לטפס עליו. השמש עמדה להיעלם תוך זמן קצר. הוא התחיל לטפס ללא היסוס. הוא לא הביט למטה או למעלה והסתפק בכך שהתקדם בהתמדה, בלי להשית לבו לקצב ההתקדמות. הסבלנות השתלמה. פעמים ספורות התפוררה אבן החול תחת ידו או רגלו. האור האחרון נמוג כשהגיע לבליטת סלע מזדקרת בראש הגבעה. עכשיו לא היתה עוד דרך חזרה ועל כן הוא חישל את עצביו והתמסר במלוא ישותו, הניף את גופו מעלה בעזרת ציפורניו, כפות ידיו ומרפקיו, בעט בטירוף בברכיו ובכפות רגליו, שפשף וקרע את עורו על הסלע המחוספס עד שלבסוף הגיע לפסגה, התגלגל על גבו ולטש עיניים אל הלילה כשלבו מלא הכרת תודה.
קלונימוס מעולם לא התיימר להיות אמיץ. הוא הקדיש את חייו לריפוי וללמידה, לא למלחמה. ובכל זאת הרגיש את התוכחה האילמת של חבריו לנֶשֶק. יחד בחיים; יחד במוות. זה היה הנדר שלהם. כשהוברר להם שלא יוכלו עוד לחמוק מפטולמאוס, שתו כל האחרים ללא ערעור את תזקיק עלי הדפנה שרקח עבורם קלונימוס, לבל יתירו העינויים את חרצובות לשונם. אבל הוא עצמו נרתע ברגע האחרון. לפתע הציף אותו פחד מחריד שיאבד את כל זה טרם זמנו, את המתנה הנפלאה הזו של החיים, הראייה, הריח, המישוש, הטעם, היכולת המופלאה לחשוב. לעולם לא לראות שוב את הגבעות הגבוהות של מולדתו; את גדות הנהרות השופעים, את יערות האורן והאשוח! לעולם לא להאזין שוב למרגלותיהם של החכמים בכיכר השוק. לעולם לא להרגיש שוב את ידיה המחבקות של אמו, או להקניט את אחותו, או לשחק עם שני אחייניו! ולכן רק העמיד פנים שהוא שותה את מנת הרעל שלו. ואז, לאחר שנפחו האחרים את נשמתם סביבו, נמלט הוא אל המערות.
הירח זרח והאיר לו את הדרך למטה, חשף לעיניו את המדבר השומם בכל הכיוונים והחדיר להכרתו את עובדת בדידותו המזהרת. חבריו לנשק עד כה השתייכו לנושאי המגן בצבאו של אלכסנדר, שליטי הארץ חסרי המורא. לא היה מקום בטוח יותר מאשר בחברתם. בלעדיהם הרגיש חלש ושברירי, תועה בארץ של אלים זרים ולשונות בלתי מובנות. הוא הלך במורד, מהר יותר ויותר, ואימת האל פּאן גאתה בו ודרבנה אותו לרוץ. הוא נס על נפשו עד שמעד על גומה בקרקע ונפל בחוזקה על החול ההדוק.
הוא קם על רגליו בתחושת יראה שהלכה והתגברה מפני הבאות, אם כי בתחילה לא ידע בבירור מדוע. אך אז החלו צורות משונות להתגבש בעלטה. כשהכתה בו ההבנה מה רואות עיניו, פרץ ביבבות עזות. הוא הגיע לצמד הראשון. בּיליפ, שנשא אותו על כתפיו כשאפסו כוחותיו מחוץ לאל־עָריג. יאטרוֹקלֶס, שסיפר לו סיפורים מופלאים על ארצות רחוקות. קלֵיאוֹמנס והֶראקלֶס היו הבאים בתור. אף על פי שהם כבר מתו קודם, צליבה היתה העונש המקדוני לפושעים ולבוגדים, ופטולמאוס רצה להודיע ברבים שזה מה שהאנשים האלה היו בעיניו. אבל לא הם אלה שהפרו את בקשתו האחרונה של אלכסנדר בנוגע למקום קבורתו. לא הם אלה שהציבו את שאיפותיהם האישיות מעל רצונו של מלכם. לא. הם רצו רק לעשות מה שפטולמאוס עצמו היה אמור לעשות, לבנות לאלכסנדר קבר כמטחווי עין מהמקום של אביו.
משהו בסימטריה של הצלבים משך את עינו של קלונימוס. הם ניצבו בצמדים. זוגות זוגות, לכל אורך הדרך. אבל הקבוצה שלהם מנתה שלושים וארבעה. הוא ועוד שלושים ושלושה. מספר לא זוגי. איך ייתכן שכולם ניצבו בצמדים? תקווה פרפרה חלושות בחזהו. אולי עוד מישהו הצליח להימלט. הוא האיץ את הילוכו לאורך שדרת המוות המזוויעה. אכן, חברים ותיקים משני הצדדים; אבל את אָחִיו לא ראה. עשרים וארבעה צלבים, ואחיו לא על אחד מהם. עשרים ושישה. הוא התפלל חרישית לאלים ותקוותיו התגברו מרגע לרגע. עשרים ושמונה. שלושים. שלושים ושניים. ואחיו לא על אחד מהם. ובזאת נגמרו הצלבים. לרגע הרגיש התעלות רוח כבירה, אך לא לאורך זמן. כמו סכין שננעץ בצלעותיו הבליחה בו ההבנה על מה שעולל פטולמאוס. הוא זעק בייסורים ובחרון, וצנח על ברכיו בחול.
כשהצטננה לבסוף חמתו הפך קלונימוס לאדם אחר, אדם בעל תכלית ברורה ומוחלטת. הוא כבר הפר את נדרו לאנשים האלה פעם אחת. עתה נשבע שלא להפר אותו שוב. יחד בחיים; יחד במוות. כן. את זאת הוא חייב להם. ולא משנה מה הדבר ידרוש.