אמת מארץ תצמח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמת מארץ תצמח

אמת מארץ תצמח

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

חיים סבתו

הרב חיים סַבָּתו (נולד בתשי"ב, 1952) הוא תלמיד חכם דתי לאומי וסופר, ממייסדי ורבני ישיבת ההסדר ברכת משה. מחבר ספרים תורניים וספרות יפה. הזוכה הראשון בפרס ספיר, וזוכה פרס ניומן לספרות עברית לשנת 2009.

ספרי הפרוזה שלו, שיצאו החל משנת 2001, מכילים פרטים ביוגרפיים רבים. הספרים מבוססים על סיפורים של המשפחה (בספר "אמת מארץ תצמח"), חוויות מילדותו (בספרים בואי הרוח "כעפעפי שחר" ו"תיאום כוונות") וחוויות ממלחמת יום הכיפורים (בספרו "תיאום כוונות"). הוא כותב בלשון המשנה ובאופן הדומה לכתיבתו של ש"י עגנון.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4w8cz5sy

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אמת מארץ תצמח הוא סיפור בלשי על גלגולו המסתורי של כתב־יד מופלא. אולי יתברר הסוד בסוף הסיפור ואולי לא, אבל סערת הנפש ועוצמת הקנאות שבדרך אל הגילוי אינן מרפות מן הקורא.
שברי לוחות הוא קינה מעודנת על שיברונו של דור העולים המפואר בשנות החמישים. את קהילותיהם שם הפסידו ואל נחלתם כאן במעברה לא הגיעו. וכפי שזכר המחבר, הילד שעלה ארצה מקהיר, כשביקש סבא שלו לדרוש כמה מילים לפני קהל של רבנים וראשי ישיבות בארץ ישראל, כך נאמר לו: "נכדו של החכם אתה? אדם גדול הוא סבך ודרשן מופלג הוא, אבל כאן אין מכירים מעלתו".
אל שני הסיפורים נוסף במהדורת היובל הזאת הסיפור על המורה רווח. כמו בכל סיפורי סבּתוֹ, שוב אנחנו בערש ילדותו, היא מולדתו החדשה במעברה בבית־מזמיל. המורה רווח וחברו המורה הרב קאופְטֵייל מצרפים את אהבתם לילדים ואת כישרונם המוזיקלי לכלל ניגון שיש בו כדי להציל נפשות רבות, שאם לא כן עלולה היתה דרכם להיות אחרת.
כמו בכל הכרכים של מהדורת היובל הזאת צירף סבּתוֹ אחרית דבר, ובה הוא משתף את קוראיו במחשבות על דרכו בשפה העברית.


חיים סבּתוֹ נולד בשנת 1952 בקהיר ועלה לארץ בשנת 1957. הוא גדל ולמד בירושלים. היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה אֲדוּמים, ובה הוא מלמד עד היום. 

ספרי הפרוזה הנוספים מאת חיים סבּתוֹ:
תֵּיאוּם כַּוונוֹת
כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר 
בּוֹאִי הָרוּחַ
בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן
גַּלְגַּל חוֹזֵר בָּעוֹלָם

פרק ראשון

פרק א

גאים בני ארם צובא בעירם ומשתבחים בה. גאים באווירה ובמעיינותיה. גאים בעורמתם של סוחריה. גאים בפייטני עירם ובחזניה, בשירת הבקשות ובספר הפזמונים, במַקאמים ובפתיחות. סבורים הם שאין חזן בעולם כחזניהם, ולא פזמון כפזמוניהם. רגיל בפיהם: מי שלא ראה בני ארם צובא מפזמנים בשמחה של מצווה לא ראה שמחה מימיו. וסגולה יש בפזמונים, שבסעודות של רשות פג טעמם, ואינם ערבים לאוזן אלא בשבתות ובימים טובים, בשמחת חתן וכלה, מילה ופדיון, וכיוצא באלה שמחות של מצווה. משתבחים הם בתבשילי עירם ובמעדניה. סעודתם לא מרובה היא, אבל טִרחה יתֵרה טורחים עליה ומדקדקים בה הרבה. רגיל בפיהם: רצונך שתדע חלבּי מיוחס, גלה קדֵרה שלו ובדוק תבשילו. ואף בשמה של עירם גאים הם. ארם צובא יאמרו, בלשון מקרא, ונוסכים נופך של חן למקומם.

אבל עיקר גאוותם של בני חַלַבּ על חכמיה. ארם צובא עיר של חכמים וסופרים היתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבִּי שונא פלפול של הבל ואוהב סברה ישרה. ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה. קפדן בלבושו וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדְרוש ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. לפי טבעו, החכם החלבּי אינו נגרר אחרי ההמון. עומד על דעתו ומכיר בערך עצמו. לועג לחסיד שוטה ואוהב אנשי חוכמה, נהנה ממִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא, ושיחת חולין שלו צריכה תלמוד.

סבי זיכרונו לברכה חכם מחכמי ארם צובא היה, וכל המעלות שמנינו בהם מצויות היו בו. אף הוא היה מתגאה בעירו. התואר חלבּי ייחוס היה בעיניו. כשהזכיר חכם מחכמי חלבּ המפורסמים היה קם ממקומו מפני הכבוד. ואף־על־פי שבן תשע שנים ירד למצרים, ואחרית ימיו עשה בירושלים, מייחס היה עצמו לחכמי חלבּ ונמנה עימהם. בעיקר נתגאה בזקֵנו, שמגדולי חכמי חלבּ נחשב. אף בָּנו, צאצאיו, דבקה אותה גאווה חלבּית, אף־על־פי שלא אנו ולא הורינו לא ראינו בעינינו מעולם לא את חלבּ ולא את תֶּדֶף. לא ראינו בעינינו אני אומר, כלומר ראיית עיניים לא ראינו, אבל ראיית הלב ראינו. בדמיוני אני מהלך בשוּקיה, מטייל בסמטאותיה, מֵסב בחצרותיה וטועם מעדניה. קורא אני במדרשותיה, שומע את חכמיה ואת תורתם, את חזניה ואת תפילתם. יושב אני לכתוב והקולמוס על ארם צובא כותב, כמו מאליו סובב סובב, וחוזר אל חלבּ. דרך הרוח מי יֵדע.

קישור הלב הזה הביא אותי לגילוי מעשה מופלא מִקורות ארם צובא וחכמיה קודם שישה ושבעה דורות. שזור המעשה בחיי הקהילה כולה, חכמיה, פרנסיה, סוחריה ומדפיסי ספרים שלה. מעשה זה, יותר מעשרה חודשים נתעסקתי בו. פרקים פרקים נגלה לי. פעמים נגלה, ופעמים נִכסָה. פרקים ממנו נתפרשו לי על־ידי חכמים יודעי תולדותינו, אחרים נתפרשו לי באקראי, על דרך ההזדמן, ופרק אחד נפתר לי בחלום. כל רמז שנתפענח לי פקח את עינַי. כשם שנתגלה לי כך אפרשנו לכם, פרקים פרקים.

חיים סבתו

הרב חיים סַבָּתו (נולד בתשי"ב, 1952) הוא תלמיד חכם דתי לאומי וסופר, ממייסדי ורבני ישיבת ההסדר ברכת משה. מחבר ספרים תורניים וספרות יפה. הזוכה הראשון בפרס ספיר, וזוכה פרס ניומן לספרות עברית לשנת 2009.

ספרי הפרוזה שלו, שיצאו החל משנת 2001, מכילים פרטים ביוגרפיים רבים. הספרים מבוססים על סיפורים של המשפחה (בספר "אמת מארץ תצמח"), חוויות מילדותו (בספרים בואי הרוח "כעפעפי שחר" ו"תיאום כוונות") וחוויות ממלחמת יום הכיפורים (בספרו "תיאום כוונות"). הוא כותב בלשון המשנה ובאופן הדומה לכתיבתו של ש"י עגנון.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4w8cz5sy

עוד על הספר

אמת מארץ תצמח חיים סבתו

פרק א

גאים בני ארם צובא בעירם ומשתבחים בה. גאים באווירה ובמעיינותיה. גאים בעורמתם של סוחריה. גאים בפייטני עירם ובחזניה, בשירת הבקשות ובספר הפזמונים, במַקאמים ובפתיחות. סבורים הם שאין חזן בעולם כחזניהם, ולא פזמון כפזמוניהם. רגיל בפיהם: מי שלא ראה בני ארם צובא מפזמנים בשמחה של מצווה לא ראה שמחה מימיו. וסגולה יש בפזמונים, שבסעודות של רשות פג טעמם, ואינם ערבים לאוזן אלא בשבתות ובימים טובים, בשמחת חתן וכלה, מילה ופדיון, וכיוצא באלה שמחות של מצווה. משתבחים הם בתבשילי עירם ובמעדניה. סעודתם לא מרובה היא, אבל טִרחה יתֵרה טורחים עליה ומדקדקים בה הרבה. רגיל בפיהם: רצונך שתדע חלבּי מיוחס, גלה קדֵרה שלו ובדוק תבשילו. ואף בשמה של עירם גאים הם. ארם צובא יאמרו, בלשון מקרא, ונוסכים נופך של חן למקומם.

אבל עיקר גאוותם של בני חַלַבּ על חכמיה. ארם צובא עיר של חכמים וסופרים היתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבִּי שונא פלפול של הבל ואוהב סברה ישרה. ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה. קפדן בלבושו וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדְרוש ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. לפי טבעו, החכם החלבּי אינו נגרר אחרי ההמון. עומד על דעתו ומכיר בערך עצמו. לועג לחסיד שוטה ואוהב אנשי חוכמה, נהנה ממִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא, ושיחת חולין שלו צריכה תלמוד.

סבי זיכרונו לברכה חכם מחכמי ארם צובא היה, וכל המעלות שמנינו בהם מצויות היו בו. אף הוא היה מתגאה בעירו. התואר חלבּי ייחוס היה בעיניו. כשהזכיר חכם מחכמי חלבּ המפורסמים היה קם ממקומו מפני הכבוד. ואף־על־פי שבן תשע שנים ירד למצרים, ואחרית ימיו עשה בירושלים, מייחס היה עצמו לחכמי חלבּ ונמנה עימהם. בעיקר נתגאה בזקֵנו, שמגדולי חכמי חלבּ נחשב. אף בָּנו, צאצאיו, דבקה אותה גאווה חלבּית, אף־על־פי שלא אנו ולא הורינו לא ראינו בעינינו מעולם לא את חלבּ ולא את תֶּדֶף. לא ראינו בעינינו אני אומר, כלומר ראיית עיניים לא ראינו, אבל ראיית הלב ראינו. בדמיוני אני מהלך בשוּקיה, מטייל בסמטאותיה, מֵסב בחצרותיה וטועם מעדניה. קורא אני במדרשותיה, שומע את חכמיה ואת תורתם, את חזניה ואת תפילתם. יושב אני לכתוב והקולמוס על ארם צובא כותב, כמו מאליו סובב סובב, וחוזר אל חלבּ. דרך הרוח מי יֵדע.

קישור הלב הזה הביא אותי לגילוי מעשה מופלא מִקורות ארם צובא וחכמיה קודם שישה ושבעה דורות. שזור המעשה בחיי הקהילה כולה, חכמיה, פרנסיה, סוחריה ומדפיסי ספרים שלה. מעשה זה, יותר מעשרה חודשים נתעסקתי בו. פרקים פרקים נגלה לי. פעמים נגלה, ופעמים נִכסָה. פרקים ממנו נתפרשו לי על־ידי חכמים יודעי תולדותינו, אחרים נתפרשו לי באקראי, על דרך ההזדמן, ופרק אחד נפתר לי בחלום. כל רמז שנתפענח לי פקח את עינַי. כשם שנתגלה לי כך אפרשנו לכם, פרקים פרקים.