המולת הזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המולת הזמן
מכר
מאות
עותקים
המולת הזמן
מכר
מאות
עותקים

המולת הזמן

3.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 244 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 4 דק'

ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס (1946) הוא סופר אנגלי שנולד בלסטר. בילדותו גדל בפרבר לונדוני. הוריו היו מורים לצרפתית. לאחר שסיים תואר ראשון בלימודי שפות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד, עבד שלוש שנים כמילונאי במילון אוקספורד. אחר כך הפך למבקר ספרים, עורך ספרותי ומבקר טלוויזיה, ובמקביל החל לכתוב את ספריו. 
היצירה של בארנס כוללת כמה ז'אנרים: רומנים, סיפורים קצרים ומסות. פריצתו אל תודעת הקוראים החלה עם פרסום הרומן השלישי שלו בשנת 1984, "התוכי של פלובר". בשנת 2011 זכה בפרס מאן בוקר על ספרו "תחושה של סוף", והיה מועמד לפרס זה שלוש פעמים נוספות (בשנים 1984, 1998 ו-2005).
בארנס התאלמן בשנת 2008. 

תקציר

מאי 1937. המלחין שוסטקוביץ', אז בשנות השלושים המוקדמות לחייו, משלים את הריטואל הקבוע: קודם הוא נושק לבתו הישנה, אחר כך לאשתו הערה, ואז נוטל תיק וחפיסת סיגריות ויוצא להתיישב ליד המעלית של בניין המגורים של משפחתו. הוא ממתין לאנשים מ"הבית הגדול", שוודאי כבר עושים את דרכם אליו. אף אחד מכל אותם אנשים רבי־ההשפעה שהכיר בעשור האחרון לא יכול להועיל לו עכשיו; ורק מעטים שנלקחו ל"בית הגדול" - חזרו. 

מנקודה זו מתחיל ג'וליאן בארנס, מגדולי סופריה של אנגליה, לשרטט ביוגרפיה בדיונית של המלחין הנודע. דרך שלושה מפגשים שלו עם השלטון הסובייטי הולך ונפרש מהלך חייו והמאבק הבלתי פוסק שנדרש לנהל עם מצפונו, אמנותו וכוחו המרַפה של הטוטליטריזם. 

"פרוזה מהפנטת... תובנות יפיפיות... זהו דיוקן רב־עוצמה, והקוראים יחליטו אם באמת כך היה שוסטקוביץ' ה'אמיתי'" – ניו יורק טיימס  

פרק ראשון

זה קרה באמצע המלחמה, על רציף רכבת שטוח ומאובק כמישור האינסופי המקיף אותו. הרכבת העומדת יצאה יומיים קודם לכן ממוסקבה לכיוון מערב; נותרו עוד יומיים שלושה, תלוי בפחם ובתנועת הכוחות. השחר זה עתה עלה, אבל הגבר — חצי־גבר, בעצם — כבר גרר את עצמו לעבר קרונות המחלקה הראשונה על עגלת יד נמוכה עם גלגלי עץ. הדרך היחידה לנווט הייתה למשוך את חזית המתקן בחוזקה; ועל מנת שלא יאבד את שיווי המשקל הוא כרך חבל סביב חגורת המכנסיים והעביר אותו מתחת לעגלה. ידי האיש היו קשורות ברצועות בד שהשחירו, ועורו התחספס מקיבוץ נדבות ברחובות ובתחנות.
אביו נמנה עם ניצולי המלחמה הקודמת. בברכתו של כומר הכפר הוא יצא להילחם למען המולדת ולמען הצאר. אבל כששב הביתה הכומר והצאר לא היו עוד, והמולדת שינתה את פניה. אשתו צרחה כשראתה מה עוללה המלחמה לבעלה. וכעת התחוללה מלחמה נוספת מול אותו פולש ורק השמות השתנו, בשני הצדדים. מלבד זאת הכול נותר כשהיה: בחורים צעירים שוב נקרעו לגזרים מכדורי רובים ובותרו בגסות בידי מנתחים. רגליו שלו נכרתו בבית חולים שדה בינות לעצים גדועים. הכול למען מטרה נעלה, כמו בפעם הקודמת. הוא לא שם זין. שאחרים יתווכחו; הדבר היחיד שהטריד אותו היה לשרוד עוד יום. הוא הפך לטכניקת הישרדות. זה מה שקרה לכל גבר שחצה סף מסוים: הוא הפך לטכניקת הישרדות.
כמה נוסעים ירדו לשאוף אוויר מאובק; אחרים השקיפו מבעד לחלונות הקרון. כשהקבצן התקרב הוא היה מתחיל לשאוג שיר חיילים רווי גסויות. נוסעים בודדים אולי זרקו לו קוֹפֵּיקה או שתיים, בשביל הבידור; אחרים שילמו כדי שימשיך בדרכו. היו שזרקו מטבעות כך שינחתו על שוליהם ויתגלגלו הלאה, ולעגו לו כשרדף אחריהם בחתירת אגרופים על הבטון. המחזה אולי עורר רחמים או בושה בלב אחרים, והם הושיטו לו כסף ישירות. הוא ראה רק אצבעות, מטבעות ושרוולי מעילים, והיה אדיש לעלבונות. זה היה מי ששתה.
שני הנוסעים במחלקה הראשונה הביטו מבעד לחלון וניסו לנחש היכן הם נמצאים וכמה זמן תימשך העצירה: דקות, שעות, אולי אפילו יום שלם. שום מידע לא נמסר, והם ידעו שמוטב לא לשאול. שאלות על תנועת הרכבות — אפילו מצד הנוסעים — היו עלולות להחשיד אדם בהתנגדות למשטר. הם היו בשנות השלושים לחייהם, מבוגרים דיים לדעת דברים כאלה. זה ששמע היה טיפוס כחוש ועצבני במשקפיים; הוא ענד ראשי שום על צווארו ושורשי ידיו. שמו של חברו למסע נמחה מעל דפי ההיסטוריה, אם כי הוא היה מי שזכר.
העגלה ועליה חצי־הגבר קרקשה לעברם כעת. שורות שיר עליזות על אונס כפרי הרעימו לעברם מלמטה. הזמר השתתק והחווה תנועת אכילה. בתגובה הרים הממושקף בקבוק וודקה. מחוות נימוס מיותרת. איזה קבצן סירב אי־פעם לוודקה? כעבור דקה ירדו שני הנוסעים מהרכבת והצטרפו אליו.
וכך הם היו לשלישייה, המספר המסורתי לשתיית וודקה. הממושקף המשיך לאחוז בבקבוק, וחברו החזיק שלוש כוסות. הן היו כמעט מלאות, ושני הנוסעים התכופפו ונשאו את הברכה המקובלת לבריאות טובה. כשהשיקו כוסות, העצבני היטה את ראשו — שמש הבוקר המוקדם הבזיקה לרגע במשקפיו — ומלמל משהו; חברו צחק. אחר כך הורידו את הוודקה בלגימה אחת. הקבצן הרים את כוסו בבקשה לתוספת. הם מילאו אותה, וכשגמר לשתות לקחו את הכוס ועלו חזרה לרכבת. הקבצן, אסיר תודה על האלכוהול הזורם בגופו הקטוע, התגלגל לעבר קבוצת הנוסעים הבאה. כשהנוסעים חזרו למקומותיהם, זה ששמע כמעט שכח מה אמר. אבל זה שזכר רק התחיל להיזכר.

ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס (1946) הוא סופר אנגלי שנולד בלסטר. בילדותו גדל בפרבר לונדוני. הוריו היו מורים לצרפתית. לאחר שסיים תואר ראשון בלימודי שפות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד, עבד שלוש שנים כמילונאי במילון אוקספורד. אחר כך הפך למבקר ספרים, עורך ספרותי ומבקר טלוויזיה, ובמקביל החל לכתוב את ספריו. 
היצירה של בארנס כוללת כמה ז'אנרים: רומנים, סיפורים קצרים ומסות. פריצתו אל תודעת הקוראים החלה עם פרסום הרומן השלישי שלו בשנת 1984, "התוכי של פלובר". בשנת 2011 זכה בפרס מאן בוקר על ספרו "תחושה של סוף", והיה מועמד לפרס זה שלוש פעמים נוספות (בשנים 1984, 1998 ו-2005).
בארנס התאלמן בשנת 2008. 

סקירות וביקורות

מוזיקת נשמה ג'וליאן בארנס הוא סופר חשוב אבל 'המולת הזמן' סובל מחוסר רלוונטיות בראיון ל'פריז ריוויו' מ-‭1986‬ ניסח פיליפ רות את אחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "כשביקרתי לראשונה בצ'כוסלובקיה, הבנתי שאני כותב בתוך חברה שבה לסופר הכל מותר וכלום לא משנה (‭everything goes ‬‭ ,(and nothing matters ‬ בעוד שבשביל סופרים צ'כים שפגשתי בפראג, כלום לא מותר והכל משנה" (‭nothing goes ‬ ‭ .(and everything matters ‬

אולי הגעגוע המסוים לתקופה ולמקום שבהם האמנות נחשבה למשהו מסוכן, מסוכן כל כך עד שהשלטון פיקח עליה ואף הוציא להורג בגללה, הניע את ג'וליאן בארנס לכתיבת הספר הזה, 'המולת הזמן', על דמיטרי שוסטקוביץ' (‭1975-1906‬) - המלחין הרוסי הגדול ביותר בתקופה הסובייטית.

במה שמוגדר כ"ביוגרפיה בדיונית" בארנס מתמקד בשלוש נקודות בחייו של המלחין. הראשונה מתרחשת במחצית השנייה של שנות ה-‭,30‬ עידן "הטיהורים הגדולים". האופרה שכתב שוסטקוביץ', 'ליידי מקבת ממחוז מצנסק', לא מצאה חן בעיני סטלין. ב'פראבדה' היא הואשמה כיצירה ה"קולעת לטעמו הסוטה של הבורגני, במוזיקה הנוירוטית והתזזיתית שלה". שוסטקוביץ' גם הוקע כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי, המותאם לטעמם של ההמונים.

כשהפטרון שלו, המרשל טוכאצ'בסקי, "טוהר" אף הוא, שוסטקוביץ' היה בטוח שזמנו הגיע. בארנס מתאר אותו עומד לילות שלמים בפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, בידו מזוודה, מוכן ומזומן להילקח לחקירה ומשם אל הכדור בעורף, כדי שבתו הקטנה לא תצטרך להתעורר בבהלה. בלילות ההמתנה הללו אנחנו מלווים את מחשבותיו הנודדות לעברו הקרוב והרחוק.

מכאן עובר בארנס ל-‭.1948‬ שוסטקוביץ', שניצל בעור שיניו מהטיהורים, נוסע בראש משלחת מוזיקאים סובייטית לארה"ב. הוא יודע שנשלח לא כמוזיקאי, אלא כתועמלן. בלב כבד וחצוי הוא משמיץ במסיבת עיתונאים את גדול המלחינים הרוסים של המאה ה-‭,20‬ איגור סטרווינסקי, הנערץ גם עליו, שגלה ממולדתו לארה"ב. שוסטקוביץ' העדין, שתשוקתו הגדולה היא שיניחו לו ולמוזיקה שלו לנפשם, שסבור ש"גסות ורודנות כרוכות זו בזו", שמסתייג מטוסקניני בגלל האופי הרודני של עבודת הניצוח שלו – נאלץ להוציא מפיו מילים שאינו מאמין בהן ("דוגמה מובהקת לסטייה כזאת, שמע את עצמו אומר, היא יצירתו של איגור סטרווינסקי, שבגד במולדתו וגדע את עצמו מעמו... בכך הוא אישר את חוסר המשמעות והיעדר המהות ביצירותיו"). לימים, כותב בארנס, אמר שוסטקוביץ' שהבגידה הזו במוזיקה ובסטרווינסקי הייתה השעה הנוראה בחייו.

הרגע השלישי מגיע בתקופה הרגועה יחסית של שלטון חרושצ'וב. דווקא אז נתבע שוסטקוביץ' להשלים את "החזרה בתשובה" שלו ולהצטרף למפלגה הקומוניסטית, דבר שהקפיד להימנע ממנו לאורך כל שנות שלטון סטלין. נתבע – ונעתר לבסוף. בארנס מתאר אדם שאינו גיבור אבל גם אינו מתקרנף. הוא מתאר טרגדיה. שוסטקוביץ' סמך על האירוניה של הציבור, שיידע להפריד בין אמירותיו הגלויות בשבח השלטון למחשבתו הכמוסה או ליצירותיו, שאינן "אופטימיות" או "פרולטריות", כפי שתובע השלטון. אבל האירוניה כבר אינה עובדת, כפי שכותב יפה בארנס: "האירוניה, כך למד, רגישה לפגעי החיים והזמן כמו כל חוש אחר. אתה מתעורר בוקר אחד וכבר אינך יודע אם העמדת פנים; וגם אם כן, האם זה משנה בכלל, והאם מישהו שם לב. [‭...‬] ויש גבול לאירוניה. למשל, אי אפשר להיות מענה אירוני; או קורבן עינויים אירוני. בדומה, אי אפשר להצטרף למפלגה באירוניה".

הנזק שגרם הקומוניזם הרוסי לשאיפות הנאצלות באמת של הסוציאליזם הוא עצום. באופן ספציפי יותר, יחסם של הקומוניסטים לאמנות ולאמנים נראה לנו - בצדק - מפלצתי. אבל היום מאיימות על האמנות סכנות אחרות לחלוטין. תכליתה שוב אינה תמיד ברורה לנו, כפי שתעיד פריחתן של תיאוריות רלטיביסטיות ורדוקטיביות א-לה פייר בורדייה, שרואות באמנות משחק סנוביסטי של בידול והפרדה בין קבוצות חברתיות (ע"ע אייל גולן נגד אביב גפן).

באותו ראיון עם פיליפ רות, המשיך רות ואמר שהטריוויאליות של החיים במערב – בניגוד למשמעות הרת הגורל של כל מעשה, ולו קל, מאחורי מסך הברזל – היא כשלעצמה נושא ראוי לכתיבה, אתגר לסופר המערבי. באתגר הזה, בארנס – מחשובי הסופרים הבריטים, שכבר עסק בעבר, בספרים טובים יותר מזה, באמנים מפורסמים כמו פלובר – לא עומד כאן. הוא מעדיף את הזירה הלא-רלוונטית של רוסיה הסובייטית, שבה "כלום לא מותר והכל משנה" – זירה שקשה היה לחיות בה אבל קל למצוא בה הרואיות ומשמעות לאמנות – על פני השאלות המביכות יותר של זמננו, שבו נוח יותר לחיות.

קלישאה אינה רק צירוף מילים שחוק ומשומש. קלישאה יכולה להיות גם נושא שלם של רומן שנשחק זה מכבר. סופרים צריכים להקפיד, לכן, גם בבחירת נושאי כתיבתם. והעיתוי כאן כמובן קריטי. יש הבדל בין ספר שנכתב על משפטי מוסקבה ב-‭,1940‬ כמו 'אפלה בצהריים' של ארתור קסטלר, לבין ספר שיוצא ב‭2016-‬ (שנת פרסומו של 'המולת הזמן' במקור). במובן זה, למרות רהיטותו, למרות התחקיר שנערך לצורך כתיבתו, למרות כמה משפטים יפים ומעוררי מחשבה – ספרו של בארנס הוא קלישאה אחת גדולה.

עוד 3 ספרים של ג’וליאן בארנס:
התוכי של פלובר‭1984 < ‬
שולחן הלימון‭2004 < ‬
תחושה של סוף‭2011 < ‬

בתמונה: דמיטרי שוסטקוביץ'
אריק גלסנר 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
ג'וליאן בארנס נכשל בניסיונו להבין את שוסטקוביץ' ויצירתו אמיר מנדל הארץ 03/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 244 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 4 דק'

סקירות וביקורות

מוזיקת נשמה ג'וליאן בארנס הוא סופר חשוב אבל 'המולת הזמן' סובל מחוסר רלוונטיות בראיון ל'פריז ריוויו' מ-‭1986‬ ניסח פיליפ רות את אחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "כשביקרתי לראשונה בצ'כוסלובקיה, הבנתי שאני כותב בתוך חברה שבה לסופר הכל מותר וכלום לא משנה (‭everything goes ‬‭ ,(and nothing matters ‬ בעוד שבשביל סופרים צ'כים שפגשתי בפראג, כלום לא מותר והכל משנה" (‭nothing goes ‬ ‭ .(and everything matters ‬

אולי הגעגוע המסוים לתקופה ולמקום שבהם האמנות נחשבה למשהו מסוכן, מסוכן כל כך עד שהשלטון פיקח עליה ואף הוציא להורג בגללה, הניע את ג'וליאן בארנס לכתיבת הספר הזה, 'המולת הזמן', על דמיטרי שוסטקוביץ' (‭1975-1906‬) - המלחין הרוסי הגדול ביותר בתקופה הסובייטית.

במה שמוגדר כ"ביוגרפיה בדיונית" בארנס מתמקד בשלוש נקודות בחייו של המלחין. הראשונה מתרחשת במחצית השנייה של שנות ה-‭,30‬ עידן "הטיהורים הגדולים". האופרה שכתב שוסטקוביץ', 'ליידי מקבת ממחוז מצנסק', לא מצאה חן בעיני סטלין. ב'פראבדה' היא הואשמה כיצירה ה"קולעת לטעמו הסוטה של הבורגני, במוזיקה הנוירוטית והתזזיתית שלה". שוסטקוביץ' גם הוקע כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי, המותאם לטעמם של ההמונים.

כשהפטרון שלו, המרשל טוכאצ'בסקי, "טוהר" אף הוא, שוסטקוביץ' היה בטוח שזמנו הגיע. בארנס מתאר אותו עומד לילות שלמים בפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, בידו מזוודה, מוכן ומזומן להילקח לחקירה ומשם אל הכדור בעורף, כדי שבתו הקטנה לא תצטרך להתעורר בבהלה. בלילות ההמתנה הללו אנחנו מלווים את מחשבותיו הנודדות לעברו הקרוב והרחוק.

מכאן עובר בארנס ל-‭.1948‬ שוסטקוביץ', שניצל בעור שיניו מהטיהורים, נוסע בראש משלחת מוזיקאים סובייטית לארה"ב. הוא יודע שנשלח לא כמוזיקאי, אלא כתועמלן. בלב כבד וחצוי הוא משמיץ במסיבת עיתונאים את גדול המלחינים הרוסים של המאה ה-‭,20‬ איגור סטרווינסקי, הנערץ גם עליו, שגלה ממולדתו לארה"ב. שוסטקוביץ' העדין, שתשוקתו הגדולה היא שיניחו לו ולמוזיקה שלו לנפשם, שסבור ש"גסות ורודנות כרוכות זו בזו", שמסתייג מטוסקניני בגלל האופי הרודני של עבודת הניצוח שלו – נאלץ להוציא מפיו מילים שאינו מאמין בהן ("דוגמה מובהקת לסטייה כזאת, שמע את עצמו אומר, היא יצירתו של איגור סטרווינסקי, שבגד במולדתו וגדע את עצמו מעמו... בכך הוא אישר את חוסר המשמעות והיעדר המהות ביצירותיו"). לימים, כותב בארנס, אמר שוסטקוביץ' שהבגידה הזו במוזיקה ובסטרווינסקי הייתה השעה הנוראה בחייו.

הרגע השלישי מגיע בתקופה הרגועה יחסית של שלטון חרושצ'וב. דווקא אז נתבע שוסטקוביץ' להשלים את "החזרה בתשובה" שלו ולהצטרף למפלגה הקומוניסטית, דבר שהקפיד להימנע ממנו לאורך כל שנות שלטון סטלין. נתבע – ונעתר לבסוף. בארנס מתאר אדם שאינו גיבור אבל גם אינו מתקרנף. הוא מתאר טרגדיה. שוסטקוביץ' סמך על האירוניה של הציבור, שיידע להפריד בין אמירותיו הגלויות בשבח השלטון למחשבתו הכמוסה או ליצירותיו, שאינן "אופטימיות" או "פרולטריות", כפי שתובע השלטון. אבל האירוניה כבר אינה עובדת, כפי שכותב יפה בארנס: "האירוניה, כך למד, רגישה לפגעי החיים והזמן כמו כל חוש אחר. אתה מתעורר בוקר אחד וכבר אינך יודע אם העמדת פנים; וגם אם כן, האם זה משנה בכלל, והאם מישהו שם לב. [‭...‬] ויש גבול לאירוניה. למשל, אי אפשר להיות מענה אירוני; או קורבן עינויים אירוני. בדומה, אי אפשר להצטרף למפלגה באירוניה".

הנזק שגרם הקומוניזם הרוסי לשאיפות הנאצלות באמת של הסוציאליזם הוא עצום. באופן ספציפי יותר, יחסם של הקומוניסטים לאמנות ולאמנים נראה לנו - בצדק - מפלצתי. אבל היום מאיימות על האמנות סכנות אחרות לחלוטין. תכליתה שוב אינה תמיד ברורה לנו, כפי שתעיד פריחתן של תיאוריות רלטיביסטיות ורדוקטיביות א-לה פייר בורדייה, שרואות באמנות משחק סנוביסטי של בידול והפרדה בין קבוצות חברתיות (ע"ע אייל גולן נגד אביב גפן).

באותו ראיון עם פיליפ רות, המשיך רות ואמר שהטריוויאליות של החיים במערב – בניגוד למשמעות הרת הגורל של כל מעשה, ולו קל, מאחורי מסך הברזל – היא כשלעצמה נושא ראוי לכתיבה, אתגר לסופר המערבי. באתגר הזה, בארנס – מחשובי הסופרים הבריטים, שכבר עסק בעבר, בספרים טובים יותר מזה, באמנים מפורסמים כמו פלובר – לא עומד כאן. הוא מעדיף את הזירה הלא-רלוונטית של רוסיה הסובייטית, שבה "כלום לא מותר והכל משנה" – זירה שקשה היה לחיות בה אבל קל למצוא בה הרואיות ומשמעות לאמנות – על פני השאלות המביכות יותר של זמננו, שבו נוח יותר לחיות.

קלישאה אינה רק צירוף מילים שחוק ומשומש. קלישאה יכולה להיות גם נושא שלם של רומן שנשחק זה מכבר. סופרים צריכים להקפיד, לכן, גם בבחירת נושאי כתיבתם. והעיתוי כאן כמובן קריטי. יש הבדל בין ספר שנכתב על משפטי מוסקבה ב-‭,1940‬ כמו 'אפלה בצהריים' של ארתור קסטלר, לבין ספר שיוצא ב‭2016-‬ (שנת פרסומו של 'המולת הזמן' במקור). במובן זה, למרות רהיטותו, למרות התחקיר שנערך לצורך כתיבתו, למרות כמה משפטים יפים ומעוררי מחשבה – ספרו של בארנס הוא קלישאה אחת גדולה.

עוד 3 ספרים של ג’וליאן בארנס:
התוכי של פלובר‭1984 < ‬
שולחן הלימון‭2004 < ‬
תחושה של סוף‭2011 < ‬

בתמונה: דמיטרי שוסטקוביץ'
אריק גלסנר 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
ג'וליאן בארנס נכשל בניסיונו להבין את שוסטקוביץ' ויצירתו אמיר מנדל הארץ 03/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
המולת הזמן ג'וליאן בארנס
זה קרה באמצע המלחמה, על רציף רכבת שטוח ומאובק כמישור האינסופי המקיף אותו. הרכבת העומדת יצאה יומיים קודם לכן ממוסקבה לכיוון מערב; נותרו עוד יומיים שלושה, תלוי בפחם ובתנועת הכוחות. השחר זה עתה עלה, אבל הגבר — חצי־גבר, בעצם — כבר גרר את עצמו לעבר קרונות המחלקה הראשונה על עגלת יד נמוכה עם גלגלי עץ. הדרך היחידה לנווט הייתה למשוך את חזית המתקן בחוזקה; ועל מנת שלא יאבד את שיווי המשקל הוא כרך חבל סביב חגורת המכנסיים והעביר אותו מתחת לעגלה. ידי האיש היו קשורות ברצועות בד שהשחירו, ועורו התחספס מקיבוץ נדבות ברחובות ובתחנות.
אביו נמנה עם ניצולי המלחמה הקודמת. בברכתו של כומר הכפר הוא יצא להילחם למען המולדת ולמען הצאר. אבל כששב הביתה הכומר והצאר לא היו עוד, והמולדת שינתה את פניה. אשתו צרחה כשראתה מה עוללה המלחמה לבעלה. וכעת התחוללה מלחמה נוספת מול אותו פולש ורק השמות השתנו, בשני הצדדים. מלבד זאת הכול נותר כשהיה: בחורים צעירים שוב נקרעו לגזרים מכדורי רובים ובותרו בגסות בידי מנתחים. רגליו שלו נכרתו בבית חולים שדה בינות לעצים גדועים. הכול למען מטרה נעלה, כמו בפעם הקודמת. הוא לא שם זין. שאחרים יתווכחו; הדבר היחיד שהטריד אותו היה לשרוד עוד יום. הוא הפך לטכניקת הישרדות. זה מה שקרה לכל גבר שחצה סף מסוים: הוא הפך לטכניקת הישרדות.
כמה נוסעים ירדו לשאוף אוויר מאובק; אחרים השקיפו מבעד לחלונות הקרון. כשהקבצן התקרב הוא היה מתחיל לשאוג שיר חיילים רווי גסויות. נוסעים בודדים אולי זרקו לו קוֹפֵּיקה או שתיים, בשביל הבידור; אחרים שילמו כדי שימשיך בדרכו. היו שזרקו מטבעות כך שינחתו על שוליהם ויתגלגלו הלאה, ולעגו לו כשרדף אחריהם בחתירת אגרופים על הבטון. המחזה אולי עורר רחמים או בושה בלב אחרים, והם הושיטו לו כסף ישירות. הוא ראה רק אצבעות, מטבעות ושרוולי מעילים, והיה אדיש לעלבונות. זה היה מי ששתה.
שני הנוסעים במחלקה הראשונה הביטו מבעד לחלון וניסו לנחש היכן הם נמצאים וכמה זמן תימשך העצירה: דקות, שעות, אולי אפילו יום שלם. שום מידע לא נמסר, והם ידעו שמוטב לא לשאול. שאלות על תנועת הרכבות — אפילו מצד הנוסעים — היו עלולות להחשיד אדם בהתנגדות למשטר. הם היו בשנות השלושים לחייהם, מבוגרים דיים לדעת דברים כאלה. זה ששמע היה טיפוס כחוש ועצבני במשקפיים; הוא ענד ראשי שום על צווארו ושורשי ידיו. שמו של חברו למסע נמחה מעל דפי ההיסטוריה, אם כי הוא היה מי שזכר.
העגלה ועליה חצי־הגבר קרקשה לעברם כעת. שורות שיר עליזות על אונס כפרי הרעימו לעברם מלמטה. הזמר השתתק והחווה תנועת אכילה. בתגובה הרים הממושקף בקבוק וודקה. מחוות נימוס מיותרת. איזה קבצן סירב אי־פעם לוודקה? כעבור דקה ירדו שני הנוסעים מהרכבת והצטרפו אליו.
וכך הם היו לשלישייה, המספר המסורתי לשתיית וודקה. הממושקף המשיך לאחוז בבקבוק, וחברו החזיק שלוש כוסות. הן היו כמעט מלאות, ושני הנוסעים התכופפו ונשאו את הברכה המקובלת לבריאות טובה. כשהשיקו כוסות, העצבני היטה את ראשו — שמש הבוקר המוקדם הבזיקה לרגע במשקפיו — ומלמל משהו; חברו צחק. אחר כך הורידו את הוודקה בלגימה אחת. הקבצן הרים את כוסו בבקשה לתוספת. הם מילאו אותה, וכשגמר לשתות לקחו את הכוס ועלו חזרה לרכבת. הקבצן, אסיר תודה על האלכוהול הזורם בגופו הקטוע, התגלגל לעבר קבוצת הנוסעים הבאה. כשהנוסעים חזרו למקומותיהם, זה ששמע כמעט שכח מה אמר. אבל זה שזכר רק התחיל להיזכר.