גאווה ודעה קדומה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאווה ודעה קדומה
מכר
אלפי
עותקים
גאווה ודעה קדומה
מכר
אלפי
עותקים

גאווה ודעה קדומה

4.9 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

חמש בנות נולדו לבני הזוג בנט, ולכולן קשה למצוא בעל - במיוחד לאליזבת היפה והפיקחית, הסובלת מנטייה מדאיגה לדחות הצעות נישואים. בעוד היא עוקבת אחר ההתאהבות הנרקמת בין אחותה ג´יין לבין מר בינגלי, מתחיל חברו הטוב - מר דארסי - להתעניין בה עצמה. דארסי העשיר והמושך בטוח שאין אישה שתסרב לו, אך בעיני אליזבת הוא הגבר האחרון עלי אדמות שתסכים להינשא לו: הוא מתנשא, ביקורתי, וייתכן שאף חיבל בסיכויי אחותה להינשא לבחיר לבה. מתוך עוינות וחשד הדדיים נוצר אחד הזוגות המקסימים ביותר בתולדות הספרות. אליזבת ודארסי מנהלים דו-קרב קשוח ורומנטי בנשפים ובשיחות סלון, בעיר ובכפר, מתחת לאפם של שכנים סקרנים, קצינים מפתים, אב עוקצני, אם היסטרית ודודה אריסטוקרטית רוחשת מזימות. על רקע יחסיהם רבי התהפוכות חושפת הסופרת במבט אירוני את החברה המעמדית של אנגליה בתחילת המאה ה-19, ואת כללי הנישואים החומרניים בתקופתה. היא מתארת טיפוסים מלבבים, הנוגעים ללב גם בחולשתם, ובראשם גיבורה כובשת וחצופה, המתעקשת על זכותה לבחור בעל כרצונה. אוסטן עצמה הודתה כי אליזבת היא הדמות החביבה עליה ביותר בכל ספריה, ואילו דארסי היה ועודנו מושא חלומות למיליוני נשים. ספריה הראשונים של ג´יין אוסטן, בתו של כומר כפרי, פורסמו בעילום שם. "מאת גברת", כך הופיע שם המחברת על הכריכה. לאחר מותה הפכו ספריה לקלאסיקה אך נותרו רעננים וסוחפים, מלאי תבונה, רגישות והומור מושחז. גאווה ודעה קדומה הוכתר כספר האהוב ביותר בבריטניה וזכה לאינספור עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון. הספר מוגש כאן בתרגום חדש של הסופרת עירית לינור ובתוספת אחרית דבר פרי עטה.

פרק ראשון

פרק ראשון


אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול מן הסתם חש מחסור ברעיה.
גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן.
״מר בֶּנֶט יקירי,״ אמרה לו גברתו יום אחד, ״שמעת שאחוזת נֶתֶ'רפילד הושכרה סוף סוף?״
מר בנט השיב שלא שמע.
״ועוד איך הושכרה,״ השיבה היא. ״עובדה שמרת לונג בדיוק היתה שם, והיא סיפרה לי הכול.״
מר בנט לא השיב.
״אינך רוצה לדעת מי שכר אותה?״ קראה אשתו בקוצר רוח.
״את רוצה לספר לי, ולי אין שום התנגדות לשמוע.״
מבחינתה זה הספיק.
״ובכן, יקירי, לידיעתך, מרת לונג אומרת שאת נת'רפילד לקח גבר צעיר ובעל רכוש מצפון אנגליה. הוא בא ביום שני במרכבה של ארבעה סוסים לראות את המקום, והוקסם כל כך שמיד הסכים עם מר נוריס שיקבל את הנכס לפני נובמבר, וכמה ממשרתיו צפויים להגיע לבית בסוף השבוע הבא.״
״מה שמו?״
״בּינְגְלי.״
״רווק או נשוי?״
״אה! רווק, יקירי, ללא ספק! גבר פנוי ובעל רכוש גדול. ארבעת אלפים או חמשת אלפים לשנה. איזו הזדמנות מוצלחת לילדות!״
״ולמה? איך ישפיע הדבר עליהן?״
״מר בנט יקירי,״ השיבה אשתו, ״למה אתה מעצבן אותי? דע לך שחשבתי שיתחתן עם אחת מהן.״
״האם לשם כך בא לגור כאן?״
״מה פתאום? שטויות. איך אתה מדבר? אבל סביר מאוד שהוא עשוי להתאהב באחת מהן ולכן עליך לבקר אותו מיד כשיגיע.״
״איני רואה שום סיבה לעשות זאת. את והילדות יכולות ללכת, או אולי מוטב שתשלחי אותן בלעדייך, כיוון שאת יפה כמותן ועלולה למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה.״
״יקירי, אתה מחמיא לי. נכון שהייתי יפה למדי בזמני, אבל אינני מתיימרת לחשוב שעכשיו אני משהו מיוחד. כשלאישה יש חמש בנות בוגרות, עליה להפסיק לחשוב על יופייה שלה.״
״במקרים כאלה, בדרך כלל לא נשאר לאישה הרבה יופי שאפשר לחשוב עליו.״
״אבל יקירי, באמת שעליך ללכת ולבקר את מר בינגלי כשיגיע לאזור.״
״אני מבטיח לך שלזה אינני מוכן להתחייב.״
״אבל תחשוב על בנותיך. רק תחשוב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם וליידי לוקאס נחושים בדעתם ללכת רק מהסיבה הזו, כי הרי אתה יודע שהם לא מבקרים בדרך כלל דיירים חדשים. אתה באמת חייב ללכת, כי לא ייתכן שאנחנו נלך אם אתה לא תלך.״
״את מקפידה יותר מדי על גינונים, באמת. אני בטוח שמר בינגלי ישמח מאוד לראותכן. ואני אשלח לו איתכן כמה שורות ואתן לו את הסכמתי הנלהבת שיתחתן עם מי מבנותי שירצה. אם כי עלי להוסיף כמה המלצות על ליזי הקטנה שלי.״
״אני מבקשת שלא תעשה את זה בשום אופן. ליזי לא מוצלחת מהאחרות אפילו קצת. ואין ספק שהיא הרבה פחות יפה מג'יין והרבה פחות נחמדה מלידיה. אבל אתה תמיד העדפת אותה.״
״לכל השאר אין הרבה נקודות זכות,״ ענה הוא. ״כולן מטופשות ובורות כמו שאר הנערות. אבל ליזי ניחנה בזריזות מחשבה רבה מזו של אחיותיה.״
״מר בנט, למה אתה משמיץ כך את בנותיך שלך? אתה נהנה לעצבן אותי. אינך מתחשב כלל בעצבי המסכנים.״
״את טועה בי, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם חברי הוותיקים. שמעתי אותך מזכירה אותם לא מעט במשך עשרים שנה לפחות.״
״אה! אינך יודע עד כמה אני סובלת.״
״אך אני מקווה שתתגברי על סבלך, תאריכי ימים ותראי המוני גברים צעירים בעלי הכנסה של ארבעת אלפים לשנה זורמים לאזורנו.״
״ואיזו תועלת תצמח לנו מהם? הרי גם אם יגיעו עשרים לא תלך לבקר אותם.״
״אני מבטיח לך, יקירתי, שכאשר יגיעו עשרים, אלך לבקר את כולם.״
מר בנט היה תערובת מוזרה כל כך של זריזות מחשבה, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות, עד שגם ניסיון של עשרים ושלוש שנים לא הספיק לאשתו כדי לעמוד על אופיו. נפשה שלה היתה מסובכת פחות לפענוח. היא היתה אישה בעלת הבנה מוגבלת, ידע מועט ומזג הפכפך. כשלא היתה מרוצה דמיינה שהיא חולת עצבים. עיקר עיסוקה היה לחתן את בנותיה ונחמתה היתה ביקורים וחדשות.

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

גאווה ודעה קדומה ג'יין אוסטן

פרק ראשון


אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול מן הסתם חש מחסור ברעיה.
גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן.
״מר בֶּנֶט יקירי,״ אמרה לו גברתו יום אחד, ״שמעת שאחוזת נֶתֶ'רפילד הושכרה סוף סוף?״
מר בנט השיב שלא שמע.
״ועוד איך הושכרה,״ השיבה היא. ״עובדה שמרת לונג בדיוק היתה שם, והיא סיפרה לי הכול.״
מר בנט לא השיב.
״אינך רוצה לדעת מי שכר אותה?״ קראה אשתו בקוצר רוח.
״את רוצה לספר לי, ולי אין שום התנגדות לשמוע.״
מבחינתה זה הספיק.
״ובכן, יקירי, לידיעתך, מרת לונג אומרת שאת נת'רפילד לקח גבר צעיר ובעל רכוש מצפון אנגליה. הוא בא ביום שני במרכבה של ארבעה סוסים לראות את המקום, והוקסם כל כך שמיד הסכים עם מר נוריס שיקבל את הנכס לפני נובמבר, וכמה ממשרתיו צפויים להגיע לבית בסוף השבוע הבא.״
״מה שמו?״
״בּינְגְלי.״
״רווק או נשוי?״
״אה! רווק, יקירי, ללא ספק! גבר פנוי ובעל רכוש גדול. ארבעת אלפים או חמשת אלפים לשנה. איזו הזדמנות מוצלחת לילדות!״
״ולמה? איך ישפיע הדבר עליהן?״
״מר בנט יקירי,״ השיבה אשתו, ״למה אתה מעצבן אותי? דע לך שחשבתי שיתחתן עם אחת מהן.״
״האם לשם כך בא לגור כאן?״
״מה פתאום? שטויות. איך אתה מדבר? אבל סביר מאוד שהוא עשוי להתאהב באחת מהן ולכן עליך לבקר אותו מיד כשיגיע.״
״איני רואה שום סיבה לעשות זאת. את והילדות יכולות ללכת, או אולי מוטב שתשלחי אותן בלעדייך, כיוון שאת יפה כמותן ועלולה למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה.״
״יקירי, אתה מחמיא לי. נכון שהייתי יפה למדי בזמני, אבל אינני מתיימרת לחשוב שעכשיו אני משהו מיוחד. כשלאישה יש חמש בנות בוגרות, עליה להפסיק לחשוב על יופייה שלה.״
״במקרים כאלה, בדרך כלל לא נשאר לאישה הרבה יופי שאפשר לחשוב עליו.״
״אבל יקירי, באמת שעליך ללכת ולבקר את מר בינגלי כשיגיע לאזור.״
״אני מבטיח לך שלזה אינני מוכן להתחייב.״
״אבל תחשוב על בנותיך. רק תחשוב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם וליידי לוקאס נחושים בדעתם ללכת רק מהסיבה הזו, כי הרי אתה יודע שהם לא מבקרים בדרך כלל דיירים חדשים. אתה באמת חייב ללכת, כי לא ייתכן שאנחנו נלך אם אתה לא תלך.״
״את מקפידה יותר מדי על גינונים, באמת. אני בטוח שמר בינגלי ישמח מאוד לראותכן. ואני אשלח לו איתכן כמה שורות ואתן לו את הסכמתי הנלהבת שיתחתן עם מי מבנותי שירצה. אם כי עלי להוסיף כמה המלצות על ליזי הקטנה שלי.״
״אני מבקשת שלא תעשה את זה בשום אופן. ליזי לא מוצלחת מהאחרות אפילו קצת. ואין ספק שהיא הרבה פחות יפה מג'יין והרבה פחות נחמדה מלידיה. אבל אתה תמיד העדפת אותה.״
״לכל השאר אין הרבה נקודות זכות,״ ענה הוא. ״כולן מטופשות ובורות כמו שאר הנערות. אבל ליזי ניחנה בזריזות מחשבה רבה מזו של אחיותיה.״
״מר בנט, למה אתה משמיץ כך את בנותיך שלך? אתה נהנה לעצבן אותי. אינך מתחשב כלל בעצבי המסכנים.״
״את טועה בי, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם חברי הוותיקים. שמעתי אותך מזכירה אותם לא מעט במשך עשרים שנה לפחות.״
״אה! אינך יודע עד כמה אני סובלת.״
״אך אני מקווה שתתגברי על סבלך, תאריכי ימים ותראי המוני גברים צעירים בעלי הכנסה של ארבעת אלפים לשנה זורמים לאזורנו.״
״ואיזו תועלת תצמח לנו מהם? הרי גם אם יגיעו עשרים לא תלך לבקר אותם.״
״אני מבטיח לך, יקירתי, שכאשר יגיעו עשרים, אלך לבקר את כולם.״
מר בנט היה תערובת מוזרה כל כך של זריזות מחשבה, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות, עד שגם ניסיון של עשרים ושלוש שנים לא הספיק לאשתו כדי לעמוד על אופיו. נפשה שלה היתה מסובכת פחות לפענוח. היא היתה אישה בעלת הבנה מוגבלת, ידע מועט ומזג הפכפך. כשלא היתה מרוצה דמיינה שהיא חולת עצבים. עיקר עיסוקה היה לחתן את בנותיה ונחמתה היתה ביקורים וחדשות.