הקדמה
6 בדצמבר 2006
הדיווח על נערה מקצרין שנעדרת מביתה לא הפר את שגרת יומי. באותם ימים סיקרתי עבור אתר החדשות Ynet את אזור העמקים והצפון, וכאם צעירה לילדים קטנים, הדבר המיידי שחלף בראשי היתה המחשבה שבוודאי מדובר בעוד נערה שרבה עם ההורים ורק רוצה קצת להלחיץ אותם. לא העליתי על דעתי עד לאן ייקח אותי הסיפור הזה, ואיך יהפוך לחלק בלתי־נפרד מחיי.
חודש וחצי לאחר מכן שוחחתי לראשונה עם אילנה ראדה, אמהּ של תאיר ז"ל. נפגשנו בבית המשפט המחוזי בנצרת, מקום שבו אבלה שעות ארוכות בשנים הבאות. הצגתי את עצמי בפניה, ואחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי היה, "כדי להבין מה קרה ביום שבו תאיר נרצחה, צריך להכיר את חייה. אני מקווה שהשופטים ירצו לדעת ולהבין מי היתה תאיר ועד כמה התמונה שמציגה המשטרה לא מסתדרת עם המציאות".
באותם רגעים לא ירדתי לסוף דעתה. כעיתונאית, נדרשתי לא פעם לסקר משפטי רצח. ידעתי שבַהליך הפלילי מעמידים לדין אדם שהראיות קושרות אותו לביצוע המעשה, והרי רומן זדורוב הודה ושִחזר את רצח תאיר ראדה. אם כך, מדוע חשוב שחייה של תאיר יועלו בַדיון המתקיים בבית המשפט? ומה יש בהם שישפוך אור חדש על מה שאירע בשעות הצהריים של אותו יום ארור בתא השירותים בבית הספר "נופי גולן" שבקצרין?
הדיונים הארוכים שהתקיימו בבית המשפט בנצרת, והשיחות הממושכות שניהלתי עם אילנה, טרפו עבורי את הקלפים. ראשי התמלא מחשבות, אך בשעה שכמעט לא היה אדם בישראל שלא נקט צד בסיפור, ותיאוריות קונספירציה שונות ומשונות עלו חדשות לבקרים, בחרתי שלא לנקוט עמדה. עבורי, הדרך הפשוטה ביותר היתה לנסות להיצמד לעובדות ולדווח עליהן. כך, כשבחוץ סערו הרוחות, השתדלתי אני לדווח על המתרחש באופן אובייקטיבי ככל האפשר.
כך גם מצאתי עצמי מכעיסה פעם את אילנה, ופעם את אביה של תאיר, שמואל ז"ל. היו פעמים שזומנתי ללשכתו של אב בית הדין, השופט יצחק כהן, שאף ביקש לנזוף בי, ובפעם אחרת כעסה עלי הפרקליטה, עו"ד שילה ענבר. אולם כל עוד הכעסתי את כל הצדדים, ידעתי שכעיתונאית אני עושה את עבודתי נאמנה.
סיקור של רצח מטלטל שכזה הופך לחוויה שנצרבת בזיכרונֵך ככתבת. אין הוא דומה למקרים אחרים שסיקרתי ב-20 שנות עבודתי, ואני מקווה שגם לא יהיה עוד מקרה כזה בעתיד. הוא חצה אצלי כאמור את רף הסיקור החדשותי ותפס מקום מרכזי גם בחיי האישיים אף מבלי שכיוונתי לכך.
כשבתי הבכורה עלתה לכיתה א', מיהרתי לברר איפה נמצאים השירותים בבית הספר; לא פעם ישבתי וחשבתי במשך שעות ארוכות על רגעי חייה האחרונים של תאיר, שם בתא השירותים שבבית הספר בקצרין. האם היו איומים על חייה? האם חוותה חרם? אילו מחשבות חלפו בראשה ברגעיה האחרונים, והאומנם ילדים יכולים לבצע מעשה נפשע שכזה ובמשך שנים לשמור את הסוד עמוק בלבם ולא לשתף בו איש?
פעמים רבות אמרה לי אילנה שלשמוליק בעלה הרבה יותר קל, "כי הוא בטוח שהוא יודע מי הרוצח", משום שהאמין באשמתו של זדורוב. "קשָה המחשבה שמישהו שהיא הכירה פגע בה".
הסיפורים הקשים שבהם נתקלתי בשנות עבודתי לימדו אותי שעלי למתוח גבול בין מושאי הסיקור שלי לבין חיי האישיים והחברתיים. לא כך היה הפעם. הליווי הצמוד והשיחות הארוכות הולידו קשר אישי עמוק ביני לבין אילנה ושמוליק. נכחתי ברגעיהם הקשים, שמעתי אותם נשברים, מתווכחים. ראיתי כיצד הם מבקשים להיאחז בחיים, כיצד הם מתמודדים עם המציאות הכואבת שהתגלגלה לפִתחם.
כך, למשל, בחתונתו של בנם אוהד. כשצעד אל החופה שטפו את פני דמעות, וכשנולד בנו יאיר נמלאתי התרגשות אל מול עיניהם הנוצצות בגאווה של אילנה ושמוליק על שהפכו לסבא וסבתא.
לימים שמוליק חלה ואני הפסקתי לסקר חדשות, אך הקשר החם בינינו נמשך. את הפגישה האחרונה בינינו לא אשכח לעולם. היא התקיימה בבית הכנסת שהוקם בקצרין לזִכרה של בתם האהובה וזכה לשם "תאיר שֶבת אחים". שמוליק הורד מאמבולנס המשאלות, על פניו מסיכת חמצן והוא ישוב בכיסא גלגלים. עצרתי את הדמעות, ניגשתי וחיבקתי אותו, ושמוליק שאל מיד מתי אבוא שוב לבקר. לצערי, זאת היתה פגישתנו האחרונה.
השאיפה לכתוב ספר על הפרשה שהסעירה, מסעירה וכנראה עוד תסעיר את ישראל, נרקמה במהלך הדיונים הארוכים בבית המשפט. אלא שהרעיון לא יצא מיד אל הפועל והוא אופסן במגירה למשך כמה שנים.
באחד מימי השבעה על שמוליק הגעתי לבית משפחת ראדה בקצרין. שני ילדיהם הגדולים, רועי ואוהד, שנמנעו תמיד מחשיפה תקשורתית, ישבו באוהל שהוקם בחוץ. זו היתה הפעם הראשונה שהזדמן לי לשוחח ארוכות עם רועי. שמעתי ממנו דברים שאילנה מעולם לא סיפרה לי. הוא תיאר את החיים בבית ראדה, שבו כולם היו למען כולם; את הילדוּת של תאיר; את ההלם שלאחר הרצח; ואת הגעגועים לאחותו שתישאר לנצח בת 14. "אם תאיר היתה חיה היום, היא היתה אישה חזקה, אשת קריירה", סיפר. "היום אני יודע לזהות את זה באופי שלה. היא לא פחדה להגיד את מה שעל לבה. ראית שכבר מגיל צעיר יש לה דרך משלה".
כששאלתי אותו למה בחר שלא להגיע לדיונים בבית המשפט, השיב: "במבחן התוצאה תאיר איננה, ואני בחרתי להתעסק בחיים". השיחה עם רועי הולידה כתבה שהתפרסמה בשבועון "לאשה", ולצד זה החזירה אותי אל אחד המשפטים הראשונים ששמעתי מפיה של אילנה, "לוּ רק הכירו את חייה של תאיר, אולי היו מגלים מה בדיוק קרה במותה".
מה ידעתי על חייה? שהיתה רקדנית מוכשרת, תלמידה מצטיינת, מוקפת חברים, שגדלה בבית חם. לפתע חשתי שבעצם מעולם לא השלמתי את חלקֵי הפאזל.
המסע שאליו יצאתי עם אילנה נמשך כמעט שנה. הוא היה קשה, כואב, לעתים רחוקות גם מצחיק, אבל בעיקר מרתק. במשך שנה הרגשתי הכי קרובה שאפשר לתאיר. נחשפתי לחייה, יכולתי לשמוע את צחוקה, את קולה הילדותי המתחנחן, ולהשתאות מן הבגרות הלא־אופיינית לנערה צעירה כל כך.
יחד עם אילנה - אמא־לביאה שנולדה בשיכון ד' בטבריה והקימה עם שמוליק בית תוסס, מלא בצחוק ילדים - חיברנו עוד ועוד חלקים מן הפאזל. רקמת חיים ומוות לא נתפסת של נערה צעירה. אילנה, מבחינתה, לא השלימה את המסע; הוא יושלם רק ביום שבו תדע לבטח שהגיעה לחקר האמת. בספר הזה, שנכתב בקולה, אני מקווה להפיג ולוּ במעט את הערפל.
שרון רופא אופיר
