מחתרת המסילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחתרת המסילה
מכר
מאות
עותקים
מחתרת המסילה
מכר
מאות
עותקים

מחתרת המסילה

4.3 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה אביגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 341 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 41 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 42 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
קוֹרָה היא שפחה שחורה שעובדת במטע כותנה בג'ורג'יה שבארצות הברית. אמא שלה היתה שפחה, סבתא שלה היתה שפחה והיא עצמה זכתה לגורל אכזר במיוחד, גם יחסית לגיהינום הרגיל שהוא מנת חלקם של כל העבדים בחווה. אמה זנחה אותה, נידו אותה אל בקתת הנשים הכי עלובות והיא על סף גיל ההתבגרות, שטומן בחובו ניצול מיני ודאי. כאשר סיזר, עבד שזה עתה הגיע לחווה, מספר לה על "מחתרת המסילה", השניים מחליטים לסכן את חייהם ולהימלט צפונה.
 
"מחתרת המסילה" ההיסטורית היתה מסלול בריחה מבית לבית, ששימש עבדים נמלטים ונוהל בידי מתנגדי העבדות. קולסון וייטהד מפליא לתאר את דרום ארצות הברית טרום מלחמת האזרחים ובידיו האמונות קורם סיפורה של המחתרת עור וגידים בצורת מסילה תת-קרקעית שעליה נע קרון רעוע כשהוא רתום לקטר קיטור ואוסף בדרכו עבדים נמלטים בדרכם אל החופש.
קורה וסיזר עוצרים תחילה בדרום קרוליינה, בעיר שנראית לכאורה מסבירת פנים לשחורים, אך מתחת לפני השטח רוקחים תושביה הלבנים מזימה שטנית. גרוע מזה: ריג'וויי, צייד עבדים בלתי-נלאה וחסר עכבות, שנשלח לצוד את קורה ולהחזירה דרומה, עולה על עקבותיה. קורה נאלצת לשוב אל המסילה ולהמשיך במסעה רב-התלאות, ממדינה למדינה, כשהדבר היחיד שעומד לנגד עיניה הוא הכמיהה לחופש. 
 
מחתרת המסילה הוא ספר מרתק, מותח ומרגש, שנקרא בנשימה עצורה ופותח צוהר לפרק בהיסטוריה שאסור לשכוח. בכל תחנה במסע פוגשת קורה החכמה והאמיצה עולם שונה ואנשים חדשים, וצוברת ידע, חוכמה ונחישות. אי-אפשר שלא להתאהב בנערה המקסימה הזאת, שדבר לא ימנע ממנה להשיג את מטרתה. קולסון וייטהד הוא סופר עטור פרסים. מחתרת המסילה זכה בפרס פוליצר, בפרס הספר הלאומי האמריקאי, בפרס ארתור סי. קלרק ובעיטור קרנגי להישג ספרותי. הספר תורגם לארבעים שפות והיה לרב-מכר ברחבי העולם.

פרק ראשון

בפעם הראשונה שסיזֶר פנה לקוֹרָה בעניין הבריחה צפונה, היא אמרה לא.
התשובה כמו יצאה מפי סבתהּ. סבתא של קורה לא ראתה את האוקיינוס מעודה, אבל אז בא היום ההוא בנמל וידָה, בשעות אחר הצהריים, והמים סנוורו אותה אחרי השהות הארוכה במרתפי המצודה. הם אופסנו במרתף עד להגעת הספינות. בני דהומיי שפשטו על הכפר שלה חטפו קודם את הגברים, וכעבור חודש חזרו לקחת את הנשים והילדים והצעידו אותם אל הים, כבולים שניים־שניים בשלשלאות. כשאג'ארי נעצה מבט בפתח האפל היא חשבה שתשוב ותתאחד עם אביה שם למטה בחשיכה. הניצולים מהכפר שלה סיפרו לה שמכיוון שאביה לא הצליח לעמוד בקצב ההליכה במסע הארוך, סוחרי העבדים ניפצו את ראשו והשאירו את גופתו ליד השביל. אמא שלה מתה שנים קודם לכן.
סבתא של קורה נמכרה פעמים אחדות בדרך למצודה, עברה מיד ליד בין סוחרי עבדים בתמורה לצדפים וחרוזי זכוכית. קשה לדעת כמה שילמו עבורה בווידה משום שהיתה חלק מקנייה מרוכזת של שמונים ושמונה נפשות בתמורה לשישים תיבות רום ואבקת שריפה, מחיר שסוכם בתום המיקוח המקובל בשפת הפּידג'ין המקומית. גברים כשירים בגופם ונשים בגיל הפוריות הכניסו יותר מקטינים, מה שהקשה על חישוב פרטני.
הספינה נני יצאה מליברפול ועצרה קודם בשני מקומות בחוף הזהב. הקברניט גיוון את רכישותיו כדי שלא ייתקע עם מטען שתרבותו ומאפייניו אחידים. מי יודע איזו התקוממות עלולים לרקוח השבויים שלו אם תהיה להם שפה משותפת. זו היתה התחנה האחרונה של ספינתו לפני חציית האוקיינוס האטלנטי. שני מלחים צהובי שיער השיטו את אג'ארי בסירת משוטים אל הספינה וזמזמו לעצמם בדרך. עורם היה לבן כמו עצם.
האוויר המבחיל בבטן הספינה, האפלה המדכאת בחלל הסגור, וצרחות האנשים הכבולים אליה הצליחו להוציא את אג'ארי מדעתה. הודות לגילה הרך, שוביה לא כפו את עצמם עליה מיד כדי לספק את יצרם, אבל בסופו של דבר כמה מהספנים המנוסים יותר גררו אותה מבטן הספינה בשבוע השישי למסעם בים. היא ניסתה להתאבד פעמיים במהלך ההפלגה לאמריקה, פעם אחת סירבה לאכול ובפעם השנייה חישבה להטביע את עצמה. המלחים סיכלו את שני ניסיונותיה, שכן היו בקיאים בתחבולות ובנטיות של רכושם האנושי. אג'ארי לא הצליחה להגיע אפילו אל דופן הספינה כשניסתה לקפוץ לים. אחרי שראו אלפי עבדים כמוה, הם זיהו בקלות את עמידתה הנואלת וחזותה האומללה שהסגירו את כוונתה. כבולים ראש לבהונות, ראש לבהונות, בייסורים מתעצמים והולכים.
בני משפחתה קיוו שלא יפרידו ביניהם במכירה הפומבית בווידה, אבל את כולם חוץ ממנה רכשו סוחרי עבדים פורטוגלים מפריגטה בשם ויוויליה, שנראתה שוב רק כעבור ארבעה חודשים, נסחפת במרחק עשרה מיילים מחופי ברמודה. מגיפה גבתה את חייהם של כל נוסעיה. הרשויות הציתו את הספינה וצפו בה כשעלתה באש וטבעה. סבתה של קורה לא ידעה דבר על גורל הספינה. עד סוף ימיה היא דמיינה שדודניה עובדים אצל אדונים טובי לב ונדיבים בצפון, עוסקים במלאכות סלחניות יותר מאלה שבהן עסקה היא, אורגים או טווים, לא בשדות. בסיפוריה הצליחו איסֵיי וסידוּ וכל השאר לקנות איכשהו את חירותם וחיו כגברים ונשים בני חורין בעיר פנסילבניה, מקום שעליו שמעה פעם במקרה בשיחה בין שני לבנים. האשליות הללו ניחמו קצת את אג'ארי כשמשאה היה קשה מנשוא וריסק אותה לאלפי רסיסים.
סבתא של קורה נמכרה שוב כעבור חודש במחנה הסגר באי סאליבן, לאחר שהרופאים אישרו שהיא ושאר פריטי המטען של הספינה נני נקיים ממחלות. עוד יום עמוס בבורסת העבדים. מכירה פומבית גדולה תמיד משכה קהל ססגוני. סוחרי עבדים וקונים שהגיעו ממקומות שונים לאורך החוף התאספו בצ'רלסטון, בדקו עיניים, מִפרקים ועמודי שדרה של הסחורה, חוששים ממחלות מין וחוליים אחרים. הצופים במחזה לעסו צדפות טריות וקלחי תירס והכרוזים במכירה הפומבית צעקו בקולי־קולות. העבדים עמדו עירומים על הבמה. קרב מחירים התחולל בין קונים שחשקו בקבוצת זכרים צעירים בני שבט אשאנטי, האפריקאים שנודעו בחריצותם ובשריריהם, ומנהל עבודה במחצבת אבן גיר קנה חבורת כושונים קטנים במחיר מציאה מדהים. סבתא של קורה ראתה בקהל לוטשי העיניים ילד קטן מוצץ סוכרייה על מקל ותהתה מה הוא מכניס לפיו.
קצת לפני רדת השמש קנה אותה סוכן בתמורה למאתיים עשרים ושישה דולר. היא היתה מכניסה יותר אלמלא השפע העונתי של נערות צעירות. חליפתו היתה עשויה מהבד הלבן ביותר שהיא ראתה מעודה. טבעות משובצות באבנים צבעוניות התנוצצו על אצבעותיו. כשהוא צבט את שדיה כדי לבדוק אם כבר הנצו, המתכת היתה קרירה למגע על עורה. היא סומנה בברזל מלובן, לא בפעם הראשונה או האחרונה, ורגליה נכבלו בשלשלאות לשאר הרכישות שנרכשו באותו יום. שיירת העבדים הכבולים יצאה למסע הרגלי הארוך דרומה כבר באותו ערב, מדשדשים וכושלים מאחורי הכרכרה של הסוחר. הספינה נני שפרקה אותם כבר היתה בינתיים בדרכה חזרה לליברפול, עמוסה בסוכר וטבק. בבטנה היו פחות צרחות.
דומה שסבתא של קורה היתה מקוללת, שהרי היא נמכרה, הוחלפה ונמכרה שוב פעמים רבות כל כך במרוצת השנים הבאות. אדוניה ירדו מנכסיהם בתדירות מדהימה. האדון הראשון שלה נפל קורבן להונאה כשקנה מנפֵּטת כותנה מאדם שהבטיח לו שמהירותה כפולה מזו של המנפטה שברשותו. התרשימים נראו משכנעים, אבל בסופו של דבר אג'ארי היתה חלק מהרכוש שנמכר בהוראת השופט לצורך כיסוי החובות. היא נמכרה בעסקה חפוזה בתמורה למאתיים ושמונה־עשר דולר, ירידה במחיר שנבעה ממצב השוק המקומי. אדון אחר שלה נפח את נשמתו ממַיֶימת, ועקב כך מכרה אלמנתו את כל רכושה כדי לשוב אל מולדתה באירופה הנקייה יותר. אג'ארי עשתה שלושה חודשים כרכושו של וֶלשי שבסופו של דבר הפסיד אותה ועוד שלושה עבדים ושני חזירים במשחק ויסְט. ועוד כהנה וכהנה.
המחיר שלה עלה וירד. כשמוכרים אותך פעמים רבות כל כך, העולם מלמד אותך לשים לב. היא למדה להסתגל במהירות לחוות המטעים החדשות, להבדיל בין מאלפי כושים לסתם אנשים אכזרים, בין הולכי בטל לחרוצים, בין מלשינים לשומרי סוד. בין אדונים ואדוניות בדרגות שונות של רשעות, בין אחוזות עם משאבים שונים לחלוטין ומטרות אחרות לגמרי. היו בעלי מטעים שרצו רק להתפרנס בצניעות והיו גם גברים ונשים שרצו למשול בעולם, כאילו העניין תלוי כולו במספר הדונמים המתאים. מאתיים ארבעים ושמונה, מאתיים שישים, מאתיים שבעים דולר. בכל מקום שאליו הגיעה חיכו לה סוכר ואינדיגו, למעט קיפול עלי טבק, עבודה שעשתה במשך שבוע עד שנמכרה שוב. סוחר בא לאחוזת מטעי הטבק בחיפוש אחר עבדים בגיל הרבייה, רצוי עם כל השיניים ונטייה לצייתנות. עכשיו היא כבר היתה אישה. והיא שוב יצאה לדרך.
היא ידעה שמדענים של האדם הלבן מתבוננים מתחת לדברים כדי להבין איך הם פועלים. תנועת הכוכבים בשמי הלילה, נוזלי הגוף המתערבבים בדם. הטמפרטורה הדרושה ליבול כותנה משביע רצון. אג'ארי עשתה מחקר מדעי של אישה שחורה וצברה תצפיות. לכל דבר יש ערך וכשהערך משתנה, כל השאר משתנה גם כן. דלעת שבורה שווה פחות מזו ששומרת על המים שבתוכה, קֶרס שמחזיק היטב את השפמנון שווה יותר מכזה שהפיתיון משתחרר ממנו. מה שמוזר באמריקה זה שאנשים הם חפצים. מוטב לצמצם הפסדים על זקֵן שלא יחזיק מעמד בחציית האוקיינוס. לקוחות משולהבים מתחרים ביניהם תחרות פרועה כדי לזכות בזכר צעיר ממוצא שבטי חזק. שפחה צעירה שמשריצה גורים היא מכרה זהב, כסף שמוליד כסף. אם אתה חפץ - עגלה, או סוס, או עבד - הערך שלך מגדיר את האפשרויות שעומדות בפניך. היא ידעה את מקומה.
בסופו של דבר, ג'ורג'יה. נציג מחוות המטעים של רנדל קנה אותה בתמורה למאתיים תשעים ושניים דולר, חרף הריקנות החדשה בעיניה ששיוותה לה מראה של רפת שכל. ומאז ועד אחרית ימיה היא לא נשמה אף נשימה מחוץ לנחלה של רנדל. זה היה ביתה, האי הזה שמאום לא נשקף ממנו.
סבתא של קורה לקחה לעצמה בעל שלוש פעמים. היתה לה העדפה לכתפיים רחבות וידיים גדולות, בדיוק כפי שהעדיף רנדל הזקן, אם כי האדון והשפחה חשבו כל אחד על פעילות מסוג אחר לגמרי. שני חלקי חוות המטעים היו מצוידים היטב, תשעים ראש כושים בחצי הצפוני ושמונים וחמישה ראש בחצי הדרומי. לאג'ארי ניתנה בדרך כלל האפשרות לבחור. וכשלא היתה לה אפשרות, היא גילתה סבלנות.
בעלה הראשון פיתח כמיהה לוויסקי תירס והתחיל להשתמש בידיו הגדולות כדי לקמוץ אגרופים גדולים. אג'ארי לא התעצבה לראות אותו נעלם בקצה הדרך כשמכרו אותו לאחוזת מטעי סוכר בפלורידה. אחר כך היא תפסה לעצמה את אחד הבחורים המתוקים מהחצי הדרומי. עד שהלך לעולמו מכולרה, הוא אהב לספר לה סיפורים מכתבי הקודש שהכיר בזכות השקפתו הליברלית של אדונו הקודם במה שנוגע לעבדים ודת. היא נהנתה מהסיפורים ומהמשלים וחשבה לעצמה שאולי יש מן הצדק בהתנהגותם של הלבנים: דיבורים על גאולה עלולים להכניס מיני רעיונות לראשי האפריקאים. בניו האומללים של חם. בעלה האחרון נענש על גניבת דבש בקדיחת חורים באוזניו. הפצעים זבו מוגלה עד שהוא התפגר.
אג'ארי הרתה חמישה ילדים מהגברים הללו, וכולם נולדו באותו מקום בדיוק על רצפת הקרשים בבקתה, שעליה נהגה להצביע כשעשו דבר שטות. משם באתם ולשם אני אחזיר אתכם אם לא תקשיבו לי. אם תלמד אותם לציית לה, הם יצייתו לכל האדונים שיהיו להם בעתיד וישרדו. שניים מתו בייסורים מקדחת. ילד אחד נחתך בכף רגלו כששיחק במחרשה חלודה ודמו הורעל. צעיר בניה לא התעורר לאחר שאחד הבוסים הכה אותו בראשו בבול עץ. זה אחרי זה. לפחות לא מכרו אותם, אמרה לאג'ארי אישה מבוגרת. מה שנכון - בתקופה ההיא רנדל לא מכר את הקטנים כמעט אף פעם. כך יכולת לדעת היכן ואיך מתו ילדייך. הילדה שהצליחה להישאר בחיים גם אחרי גיל עשר היתה מייבל, אמא של קורה.
אג'ארי מתה בשדה הכותנה כשהֶלקטיהָ מיטלטלים סביבה כמו גלים מקציפים באוקיינוס. אחרונת השורדים מהכפר שלה צנחה ארצה בתוך שורת הקוטפים כתוצאה מגוש במוח, דם זלג מאפה וקצף לבן כיסה את שפתיה. כאילו שזה היה יכול לקרות במקום אחר. החירות היתה שמורה לאנשים אחרים, לתושבי העיר פנסילבניה ההומה במרחק של מאות קילומטרים צפונה משם. מאז הלילה שבו נחטפה, נאמד שוויהּ שוב ושוב, מדי יום עלתה על כף מאזניים חדשים. את יודעת מה שווייך ומה מקומך בסדר הדברים. לברוח מגבולות חוות המטעים משמע לברוח מהעקרונות הבסיסיים של קיומך: זה בלתי־אפשרי.
סבתא של קורה היא זו שדיברה מגרונה באותו ערב של יום ראשון, כשסיזר פנה אליה בנוגע למחתרת המסילה התחתית - או בקיצור, מחתרת המסילה, והיא אמרה לא.
כעבור שלושה שבועות, היא אמרה כן.
הפעם דיברה מגרונה אמא שלה.

סקירות וביקורות

עבדות זה רע 'מחתרת המסילה' של קולסון וייטהד הוא רומן פוליטי אנכרוניסטי שמציג עמדה מוסרית מובנת מאליה אנחנו חיים בעידן מוסרני. רבים שבים אל הדת או אל הדת-לאום, בצורה כזו או אחרת, ואילו החילונים וה"ליברלים" מפתחים להם דת מוסרנית משלהם, שלה מנהגי אישות וכשרות מחמירים. ואכן, יש אקסטזה במוסרנות - לחיים יש סוף סוף חוקים ברורים ותכלית ברורה, ולמרבה הרווחה והפורקן, יש גם נבלים ברורים.

בעקבות העידן המוסרני צועדת גם הספרות. היא מחפשת מציאות חד-משמעית של רשעים מול צדיקים. היא תרה אחר נושאים שמצדיקים כביכול את קיומה של הספרות: הוקעת הנבלים והילול הישרים. כך נוצרת ספרות ילדותית מבחינה מוסרית, ספרות קיטשית של טובים מול רעים. ולא פחות חמור: כך נוצרת ספרות שמחמיצה את כל עושר מרקמם של החיים, שרובם אינו "טוב" ולא "רע" - הוא א-מוסרי.

'מחתרת המסילה', ספרו של קולסון וייטהד שהתפרסם בארה"ב ב-‭,2016‬ מגיע אלינו כשהוא עטור פרסים באופן כמעט לא נתפס. הוא זכה בפוליצר, בפרס הספר הלאומי ובפרס ארתור סי. קלארק, נבחר על ידי אופרה ווינפרי ל'מועדון הספר' שלה, הומלץ על ידי ברק אובמה, ויש עוד. זה גם רומן טריוויאלי לחלוטין מבחינת מסריו, רומן שמציג עמדה מוסרית שמקומה בספרות נוער, ולקינוח הוא בנוי על גימיק, "טוויסט" שמאפשר למבקרים לתפוס אותו כמתוחכם.

וייטהד כתב רומן היסטורי שמתרחש בתחילת המאה ה-‭.19‬ הוא מגולל ברהיטות רבה את סיפוריהם של כמה עבדים שחורים שמנסים להימלט ממדינות הדרום אל הצפון. בייחוד מתמקד הרומן בשפחה צעירה בשם קורה, הנמלטת מחווה דרומית ומבעליה האכזריים. עוד הוא מספר על לוכד עבדים אכזרי בשם ריג'וויי, הדולק אחרי קורה, ואולי בהשראת 'קו-אורך דם' של קורמאק מקארתי, מתוארות כאן אכזריותו, אטימותו ו"הפילוסופיה" הזדונית של ריג'וויי זה. וייטהד השתמש ברומן בעובדה היסטורית ספציפית: "מחתרת המסילה" הייתה רשת של מסלולי הברחה ו"בתים בטוחים" שסייעה לעבדים בבריחתם ממדינות הדרום בעשורים הראשונים של המאה ה-‭.19‬ אלא שהוא העניק לעובדה ההיסטורית הזו נופך מד"בי, כשהפך את המטפורה של המסילה למציאות מוחשית: רשת מסילות רכבת תת-קרקעית שנמתחת על פני מאות קילומטרים ומסיעה עבדים נמלטים אל החירות. לא מצאתי לטריק הזה ערך ותכלית, מלבד העובדה שהוא איפשר ל'מחתרת המסילה' לקטוף גם את פרס ארתור סי. קלארק, הניתן לספרות מדע בדיוני.

התיאורים של זוועות העבדות כאן חזקים ומקוממים ("אורחיו של רנדל לגמו רום מתובל כשאנתוני הגדול הוטבל בשמן וניצלה. צרחותיו נחסכו מקהל הצופים מכיוון שאיבר מינו נגדע כבר ביום הראשון, נתחב לפיו ונתפר בתוכו"). יש אמנם חשיבות מסוימת בהזכרת העוולות שנעשו לשחורים (וגם לאינדיאנים, שמוזכרים בספר), אבל כשאתה רותח ומזדעזע מתיאורי ההתעללות, האונס והרצח, אתה נזכר שלמרבה השמחה מעט מאוד בני אדם הם באמת ניהיליסטים, כאלה שלא יתקוממו בכל ישותם כנגד עוול קיצוני. אפילו איבן קרמזוב, הניהיליסט בהכרה, לא יכול לשאת מראות זוועה מסוימים. כך שגם אם יש ערך בכל זה - זו לכל היותר ספרות בינונית.

"אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת!" קרא עמוס עוז לעומת בגין. וגם לקולסון וייטהד, למעטריו בפרסים, למבקרים שגמרו עליו את ההלל, נדמה שכדאי להזכיר: העבדות כבר תמה. לא שאסור, חלילה, לכתוב ספרות שעוסקת בעבדות (או בשואה) בימינו אנו, אבל ספר שמתמצה בכך שהוא ממחיש את זוועות העבדות, שמסביר כי העבדות הייתה "רעה", ועושה זאת ברומן הרפתקאות קולח, עם עלילה מותחת למדי, אך בלי דמויות מקוריות או תובנות משמעותיות - לא יכול להיות ספר חשוב. אהרן אפלפלד, למשל, הוא סופר חשוב בין השאר מפני שכתב עשרות ספרים שעוסקים "בשואה", מבלי שהסתכמו בתיאור זוועות אושוויץ.

בניגוד לרומן פוליטי חריף כמו, למשל, 'בית יעקוביאן' המצרי, שהצביע על עוולות חברתיות בזמן אמת, 'מחתרת המסילה' הוא רומן פוליטי אנכרוניסטי. את הפגם הזה ניתן לתרץ בכך שהשלכות העבדות עדיין רלוונטיות, ושגם היום שחורים מופלים לרעה. אבל קוראים שמבקשים ספרות שמעלה מרקם חיים עשיר וניואנסי, שמבקשים מהסופר יכולת התבוננות במציאות וחדירה אל מתחת לפני השטח שלה, שמחפשים בספר לא חיזוק של המובן מאליו המוסרי אלא גילוי של ארץ חדשה ושמיים חדשים – לא ימצאו זאת כאן.

לעומת זאת קוראים שמחפשים שלהוב של רגשות עזים ונכונים ומובנים מאליהם, שמבקשים מהספרות שתעזור להם להרגיש מוסריים וצודקים, שמחפשים אצל סופר דיבוב של אמיתות מוסריות אלמנטריות – ימצאו כל זאת כאן בשפע.

בתמונה: 'אפריקאית/ אמריקאית' של קארה ווקר,‭ 1998 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 06/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
אלעד בר־נוי על קולסון וייטהד, הזוכה האחרון בפוליצר

כבר במאה ה-‭19‬ החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה.‭ The Underground Railroad ‬, ספרו המהולל של קולסון וייטהד - שזכה לאחרונה בפרס פוליצר, בהמלצות חמות מברק אובמה ומאופרה ווינפרי, וגם עתיד להפוך לסדרת טלוויזיה - קרוי על שם מחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני.

גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ונמלטת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה אינה נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדות יש צורות שונות. לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שהמסילה המחתרתית לא הייתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, וייטהד - סופר מדע בדיוני - יצר בספר רכבת תת־קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

הבחירה לכתוב ספר היסטורי שמשתייך במידה מסוימת לז'אנר הפנטזיה, מעוררת סימני שאלה. למרות העניין שהיא מוסיפה לקריאה, הרכבת הפלאית חותרת תחת האמינות ההיסטורית של הסיפור, ומערערת על נכונותם של שאר הפרטים. זה לא האלמנט היחיד בסיפור שנראה חריג בנוף המאה ה־‭;19‬ גם הפוליטיקה המשוכללת שהדמויות מנסחות נראית כאילו נלקחה מדוברים עכשוויים של המאבק השחור בארה"ב (ג'יימס בולדווין וטה־נהאסי קואטס, למשל).

ולמרות חסרונותיו, ‭ The Underground Railroad‬ הוא ככל הנראה אחד מסיפורי העבדות האמריקאיים הטובים ביותר שנכתבו. בשונה מספרים ומסרטים אחרים שעוסקים בנושא, וייטהד מספר את סיפורה של העבדות מבלי להתבוסס באלימות ובדם. דווקא בהתעקשות שלו להשתקע באופן מוחלט בעולמן הרגשי של הדמויות במקום בפיזיות שלהן, הוא מצליח להדהד את עוצמת הזוועה שהן חוות. במובן הזה, יכול להיות שהקו הסוריאליסטי הוא תחבולה שדווקא מסייעת לייצג את הממד הבלתי־נתפס של רעיון העבדות; רעיון שהולם יותר ז'אנרים בדיוניים מאשר את דפי ההיסטוריה.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר־נוי 7 לילות 09/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר על עבדים בארה"ב שנופל למלכודת הפשטנות עלית קרפ הארץ 07/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה אביגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 341 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 41 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 42 דק'

סקירות וביקורות

עבדות זה רע 'מחתרת המסילה' של קולסון וייטהד הוא רומן פוליטי אנכרוניסטי שמציג עמדה מוסרית מובנת מאליה אנחנו חיים בעידן מוסרני. רבים שבים אל הדת או אל הדת-לאום, בצורה כזו או אחרת, ואילו החילונים וה"ליברלים" מפתחים להם דת מוסרנית משלהם, שלה מנהגי אישות וכשרות מחמירים. ואכן, יש אקסטזה במוסרנות - לחיים יש סוף סוף חוקים ברורים ותכלית ברורה, ולמרבה הרווחה והפורקן, יש גם נבלים ברורים.

בעקבות העידן המוסרני צועדת גם הספרות. היא מחפשת מציאות חד-משמעית של רשעים מול צדיקים. היא תרה אחר נושאים שמצדיקים כביכול את קיומה של הספרות: הוקעת הנבלים והילול הישרים. כך נוצרת ספרות ילדותית מבחינה מוסרית, ספרות קיטשית של טובים מול רעים. ולא פחות חמור: כך נוצרת ספרות שמחמיצה את כל עושר מרקמם של החיים, שרובם אינו "טוב" ולא "רע" - הוא א-מוסרי.

'מחתרת המסילה', ספרו של קולסון וייטהד שהתפרסם בארה"ב ב-‭,2016‬ מגיע אלינו כשהוא עטור פרסים באופן כמעט לא נתפס. הוא זכה בפוליצר, בפרס הספר הלאומי ובפרס ארתור סי. קלארק, נבחר על ידי אופרה ווינפרי ל'מועדון הספר' שלה, הומלץ על ידי ברק אובמה, ויש עוד. זה גם רומן טריוויאלי לחלוטין מבחינת מסריו, רומן שמציג עמדה מוסרית שמקומה בספרות נוער, ולקינוח הוא בנוי על גימיק, "טוויסט" שמאפשר למבקרים לתפוס אותו כמתוחכם.

וייטהד כתב רומן היסטורי שמתרחש בתחילת המאה ה-‭.19‬ הוא מגולל ברהיטות רבה את סיפוריהם של כמה עבדים שחורים שמנסים להימלט ממדינות הדרום אל הצפון. בייחוד מתמקד הרומן בשפחה צעירה בשם קורה, הנמלטת מחווה דרומית ומבעליה האכזריים. עוד הוא מספר על לוכד עבדים אכזרי בשם ריג'וויי, הדולק אחרי קורה, ואולי בהשראת 'קו-אורך דם' של קורמאק מקארתי, מתוארות כאן אכזריותו, אטימותו ו"הפילוסופיה" הזדונית של ריג'וויי זה. וייטהד השתמש ברומן בעובדה היסטורית ספציפית: "מחתרת המסילה" הייתה רשת של מסלולי הברחה ו"בתים בטוחים" שסייעה לעבדים בבריחתם ממדינות הדרום בעשורים הראשונים של המאה ה-‭.19‬ אלא שהוא העניק לעובדה ההיסטורית הזו נופך מד"בי, כשהפך את המטפורה של המסילה למציאות מוחשית: רשת מסילות רכבת תת-קרקעית שנמתחת על פני מאות קילומטרים ומסיעה עבדים נמלטים אל החירות. לא מצאתי לטריק הזה ערך ותכלית, מלבד העובדה שהוא איפשר ל'מחתרת המסילה' לקטוף גם את פרס ארתור סי. קלארק, הניתן לספרות מדע בדיוני.

התיאורים של זוועות העבדות כאן חזקים ומקוממים ("אורחיו של רנדל לגמו רום מתובל כשאנתוני הגדול הוטבל בשמן וניצלה. צרחותיו נחסכו מקהל הצופים מכיוון שאיבר מינו נגדע כבר ביום הראשון, נתחב לפיו ונתפר בתוכו"). יש אמנם חשיבות מסוימת בהזכרת העוולות שנעשו לשחורים (וגם לאינדיאנים, שמוזכרים בספר), אבל כשאתה רותח ומזדעזע מתיאורי ההתעללות, האונס והרצח, אתה נזכר שלמרבה השמחה מעט מאוד בני אדם הם באמת ניהיליסטים, כאלה שלא יתקוממו בכל ישותם כנגד עוול קיצוני. אפילו איבן קרמזוב, הניהיליסט בהכרה, לא יכול לשאת מראות זוועה מסוימים. כך שגם אם יש ערך בכל זה - זו לכל היותר ספרות בינונית.

"אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת!" קרא עמוס עוז לעומת בגין. וגם לקולסון וייטהד, למעטריו בפרסים, למבקרים שגמרו עליו את ההלל, נדמה שכדאי להזכיר: העבדות כבר תמה. לא שאסור, חלילה, לכתוב ספרות שעוסקת בעבדות (או בשואה) בימינו אנו, אבל ספר שמתמצה בכך שהוא ממחיש את זוועות העבדות, שמסביר כי העבדות הייתה "רעה", ועושה זאת ברומן הרפתקאות קולח, עם עלילה מותחת למדי, אך בלי דמויות מקוריות או תובנות משמעותיות - לא יכול להיות ספר חשוב. אהרן אפלפלד, למשל, הוא סופר חשוב בין השאר מפני שכתב עשרות ספרים שעוסקים "בשואה", מבלי שהסתכמו בתיאור זוועות אושוויץ.

בניגוד לרומן פוליטי חריף כמו, למשל, 'בית יעקוביאן' המצרי, שהצביע על עוולות חברתיות בזמן אמת, 'מחתרת המסילה' הוא רומן פוליטי אנכרוניסטי. את הפגם הזה ניתן לתרץ בכך שהשלכות העבדות עדיין רלוונטיות, ושגם היום שחורים מופלים לרעה. אבל קוראים שמבקשים ספרות שמעלה מרקם חיים עשיר וניואנסי, שמבקשים מהסופר יכולת התבוננות במציאות וחדירה אל מתחת לפני השטח שלה, שמחפשים בספר לא חיזוק של המובן מאליו המוסרי אלא גילוי של ארץ חדשה ושמיים חדשים – לא ימצאו זאת כאן.

לעומת זאת קוראים שמחפשים שלהוב של רגשות עזים ונכונים ומובנים מאליהם, שמבקשים מהספרות שתעזור להם להרגיש מוסריים וצודקים, שמחפשים אצל סופר דיבוב של אמיתות מוסריות אלמנטריות – ימצאו כל זאת כאן בשפע.

בתמונה: 'אפריקאית/ אמריקאית' של קארה ווקר,‭ 1998 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 06/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
אלעד בר־נוי על קולסון וייטהד, הזוכה האחרון בפוליצר

כבר במאה ה-‭19‬ החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה.‭ The Underground Railroad ‬, ספרו המהולל של קולסון וייטהד - שזכה לאחרונה בפרס פוליצר, בהמלצות חמות מברק אובמה ומאופרה ווינפרי, וגם עתיד להפוך לסדרת טלוויזיה - קרוי על שם מחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני.

גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ונמלטת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה אינה נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדות יש צורות שונות. לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שהמסילה המחתרתית לא הייתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, וייטהד - סופר מדע בדיוני - יצר בספר רכבת תת־קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

הבחירה לכתוב ספר היסטורי שמשתייך במידה מסוימת לז'אנר הפנטזיה, מעוררת סימני שאלה. למרות העניין שהיא מוסיפה לקריאה, הרכבת הפלאית חותרת תחת האמינות ההיסטורית של הסיפור, ומערערת על נכונותם של שאר הפרטים. זה לא האלמנט היחיד בסיפור שנראה חריג בנוף המאה ה־‭;19‬ גם הפוליטיקה המשוכללת שהדמויות מנסחות נראית כאילו נלקחה מדוברים עכשוויים של המאבק השחור בארה"ב (ג'יימס בולדווין וטה־נהאסי קואטס, למשל).

ולמרות חסרונותיו, ‭ The Underground Railroad‬ הוא ככל הנראה אחד מסיפורי העבדות האמריקאיים הטובים ביותר שנכתבו. בשונה מספרים ומסרטים אחרים שעוסקים בנושא, וייטהד מספר את סיפורה של העבדות מבלי להתבוסס באלימות ובדם. דווקא בהתעקשות שלו להשתקע באופן מוחלט בעולמן הרגשי של הדמויות במקום בפיזיות שלהן, הוא מצליח להדהד את עוצמת הזוועה שהן חוות. במובן הזה, יכול להיות שהקו הסוריאליסטי הוא תחבולה שדווקא מסייעת לייצג את הממד הבלתי־נתפס של רעיון העבדות; רעיון שהולם יותר ז'אנרים בדיוניים מאשר את דפי ההיסטוריה.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר־נוי 7 לילות 09/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר על עבדים בארה"ב שנופל למלכודת הפשטנות עלית קרפ הארץ 07/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מחתרת המסילה קולסון וייטהד
בפעם הראשונה שסיזֶר פנה לקוֹרָה בעניין הבריחה צפונה, היא אמרה לא.
התשובה כמו יצאה מפי סבתהּ. סבתא של קורה לא ראתה את האוקיינוס מעודה, אבל אז בא היום ההוא בנמל וידָה, בשעות אחר הצהריים, והמים סנוורו אותה אחרי השהות הארוכה במרתפי המצודה. הם אופסנו במרתף עד להגעת הספינות. בני דהומיי שפשטו על הכפר שלה חטפו קודם את הגברים, וכעבור חודש חזרו לקחת את הנשים והילדים והצעידו אותם אל הים, כבולים שניים־שניים בשלשלאות. כשאג'ארי נעצה מבט בפתח האפל היא חשבה שתשוב ותתאחד עם אביה שם למטה בחשיכה. הניצולים מהכפר שלה סיפרו לה שמכיוון שאביה לא הצליח לעמוד בקצב ההליכה במסע הארוך, סוחרי העבדים ניפצו את ראשו והשאירו את גופתו ליד השביל. אמא שלה מתה שנים קודם לכן.
סבתא של קורה נמכרה פעמים אחדות בדרך למצודה, עברה מיד ליד בין סוחרי עבדים בתמורה לצדפים וחרוזי זכוכית. קשה לדעת כמה שילמו עבורה בווידה משום שהיתה חלק מקנייה מרוכזת של שמונים ושמונה נפשות בתמורה לשישים תיבות רום ואבקת שריפה, מחיר שסוכם בתום המיקוח המקובל בשפת הפּידג'ין המקומית. גברים כשירים בגופם ונשים בגיל הפוריות הכניסו יותר מקטינים, מה שהקשה על חישוב פרטני.
הספינה נני יצאה מליברפול ועצרה קודם בשני מקומות בחוף הזהב. הקברניט גיוון את רכישותיו כדי שלא ייתקע עם מטען שתרבותו ומאפייניו אחידים. מי יודע איזו התקוממות עלולים לרקוח השבויים שלו אם תהיה להם שפה משותפת. זו היתה התחנה האחרונה של ספינתו לפני חציית האוקיינוס האטלנטי. שני מלחים צהובי שיער השיטו את אג'ארי בסירת משוטים אל הספינה וזמזמו לעצמם בדרך. עורם היה לבן כמו עצם.
האוויר המבחיל בבטן הספינה, האפלה המדכאת בחלל הסגור, וצרחות האנשים הכבולים אליה הצליחו להוציא את אג'ארי מדעתה. הודות לגילה הרך, שוביה לא כפו את עצמם עליה מיד כדי לספק את יצרם, אבל בסופו של דבר כמה מהספנים המנוסים יותר גררו אותה מבטן הספינה בשבוע השישי למסעם בים. היא ניסתה להתאבד פעמיים במהלך ההפלגה לאמריקה, פעם אחת סירבה לאכול ובפעם השנייה חישבה להטביע את עצמה. המלחים סיכלו את שני ניסיונותיה, שכן היו בקיאים בתחבולות ובנטיות של רכושם האנושי. אג'ארי לא הצליחה להגיע אפילו אל דופן הספינה כשניסתה לקפוץ לים. אחרי שראו אלפי עבדים כמוה, הם זיהו בקלות את עמידתה הנואלת וחזותה האומללה שהסגירו את כוונתה. כבולים ראש לבהונות, ראש לבהונות, בייסורים מתעצמים והולכים.
בני משפחתה קיוו שלא יפרידו ביניהם במכירה הפומבית בווידה, אבל את כולם חוץ ממנה רכשו סוחרי עבדים פורטוגלים מפריגטה בשם ויוויליה, שנראתה שוב רק כעבור ארבעה חודשים, נסחפת במרחק עשרה מיילים מחופי ברמודה. מגיפה גבתה את חייהם של כל נוסעיה. הרשויות הציתו את הספינה וצפו בה כשעלתה באש וטבעה. סבתה של קורה לא ידעה דבר על גורל הספינה. עד סוף ימיה היא דמיינה שדודניה עובדים אצל אדונים טובי לב ונדיבים בצפון, עוסקים במלאכות סלחניות יותר מאלה שבהן עסקה היא, אורגים או טווים, לא בשדות. בסיפוריה הצליחו איסֵיי וסידוּ וכל השאר לקנות איכשהו את חירותם וחיו כגברים ונשים בני חורין בעיר פנסילבניה, מקום שעליו שמעה פעם במקרה בשיחה בין שני לבנים. האשליות הללו ניחמו קצת את אג'ארי כשמשאה היה קשה מנשוא וריסק אותה לאלפי רסיסים.
סבתא של קורה נמכרה שוב כעבור חודש במחנה הסגר באי סאליבן, לאחר שהרופאים אישרו שהיא ושאר פריטי המטען של הספינה נני נקיים ממחלות. עוד יום עמוס בבורסת העבדים. מכירה פומבית גדולה תמיד משכה קהל ססגוני. סוחרי עבדים וקונים שהגיעו ממקומות שונים לאורך החוף התאספו בצ'רלסטון, בדקו עיניים, מִפרקים ועמודי שדרה של הסחורה, חוששים ממחלות מין וחוליים אחרים. הצופים במחזה לעסו צדפות טריות וקלחי תירס והכרוזים במכירה הפומבית צעקו בקולי־קולות. העבדים עמדו עירומים על הבמה. קרב מחירים התחולל בין קונים שחשקו בקבוצת זכרים צעירים בני שבט אשאנטי, האפריקאים שנודעו בחריצותם ובשריריהם, ומנהל עבודה במחצבת אבן גיר קנה חבורת כושונים קטנים במחיר מציאה מדהים. סבתא של קורה ראתה בקהל לוטשי העיניים ילד קטן מוצץ סוכרייה על מקל ותהתה מה הוא מכניס לפיו.
קצת לפני רדת השמש קנה אותה סוכן בתמורה למאתיים עשרים ושישה דולר. היא היתה מכניסה יותר אלמלא השפע העונתי של נערות צעירות. חליפתו היתה עשויה מהבד הלבן ביותר שהיא ראתה מעודה. טבעות משובצות באבנים צבעוניות התנוצצו על אצבעותיו. כשהוא צבט את שדיה כדי לבדוק אם כבר הנצו, המתכת היתה קרירה למגע על עורה. היא סומנה בברזל מלובן, לא בפעם הראשונה או האחרונה, ורגליה נכבלו בשלשלאות לשאר הרכישות שנרכשו באותו יום. שיירת העבדים הכבולים יצאה למסע הרגלי הארוך דרומה כבר באותו ערב, מדשדשים וכושלים מאחורי הכרכרה של הסוחר. הספינה נני שפרקה אותם כבר היתה בינתיים בדרכה חזרה לליברפול, עמוסה בסוכר וטבק. בבטנה היו פחות צרחות.
דומה שסבתא של קורה היתה מקוללת, שהרי היא נמכרה, הוחלפה ונמכרה שוב פעמים רבות כל כך במרוצת השנים הבאות. אדוניה ירדו מנכסיהם בתדירות מדהימה. האדון הראשון שלה נפל קורבן להונאה כשקנה מנפֵּטת כותנה מאדם שהבטיח לו שמהירותה כפולה מזו של המנפטה שברשותו. התרשימים נראו משכנעים, אבל בסופו של דבר אג'ארי היתה חלק מהרכוש שנמכר בהוראת השופט לצורך כיסוי החובות. היא נמכרה בעסקה חפוזה בתמורה למאתיים ושמונה־עשר דולר, ירידה במחיר שנבעה ממצב השוק המקומי. אדון אחר שלה נפח את נשמתו ממַיֶימת, ועקב כך מכרה אלמנתו את כל רכושה כדי לשוב אל מולדתה באירופה הנקייה יותר. אג'ארי עשתה שלושה חודשים כרכושו של וֶלשי שבסופו של דבר הפסיד אותה ועוד שלושה עבדים ושני חזירים במשחק ויסְט. ועוד כהנה וכהנה.
המחיר שלה עלה וירד. כשמוכרים אותך פעמים רבות כל כך, העולם מלמד אותך לשים לב. היא למדה להסתגל במהירות לחוות המטעים החדשות, להבדיל בין מאלפי כושים לסתם אנשים אכזרים, בין הולכי בטל לחרוצים, בין מלשינים לשומרי סוד. בין אדונים ואדוניות בדרגות שונות של רשעות, בין אחוזות עם משאבים שונים לחלוטין ומטרות אחרות לגמרי. היו בעלי מטעים שרצו רק להתפרנס בצניעות והיו גם גברים ונשים שרצו למשול בעולם, כאילו העניין תלוי כולו במספר הדונמים המתאים. מאתיים ארבעים ושמונה, מאתיים שישים, מאתיים שבעים דולר. בכל מקום שאליו הגיעה חיכו לה סוכר ואינדיגו, למעט קיפול עלי טבק, עבודה שעשתה במשך שבוע עד שנמכרה שוב. סוחר בא לאחוזת מטעי הטבק בחיפוש אחר עבדים בגיל הרבייה, רצוי עם כל השיניים ונטייה לצייתנות. עכשיו היא כבר היתה אישה. והיא שוב יצאה לדרך.
היא ידעה שמדענים של האדם הלבן מתבוננים מתחת לדברים כדי להבין איך הם פועלים. תנועת הכוכבים בשמי הלילה, נוזלי הגוף המתערבבים בדם. הטמפרטורה הדרושה ליבול כותנה משביע רצון. אג'ארי עשתה מחקר מדעי של אישה שחורה וצברה תצפיות. לכל דבר יש ערך וכשהערך משתנה, כל השאר משתנה גם כן. דלעת שבורה שווה פחות מזו ששומרת על המים שבתוכה, קֶרס שמחזיק היטב את השפמנון שווה יותר מכזה שהפיתיון משתחרר ממנו. מה שמוזר באמריקה זה שאנשים הם חפצים. מוטב לצמצם הפסדים על זקֵן שלא יחזיק מעמד בחציית האוקיינוס. לקוחות משולהבים מתחרים ביניהם תחרות פרועה כדי לזכות בזכר צעיר ממוצא שבטי חזק. שפחה צעירה שמשריצה גורים היא מכרה זהב, כסף שמוליד כסף. אם אתה חפץ - עגלה, או סוס, או עבד - הערך שלך מגדיר את האפשרויות שעומדות בפניך. היא ידעה את מקומה.
בסופו של דבר, ג'ורג'יה. נציג מחוות המטעים של רנדל קנה אותה בתמורה למאתיים תשעים ושניים דולר, חרף הריקנות החדשה בעיניה ששיוותה לה מראה של רפת שכל. ומאז ועד אחרית ימיה היא לא נשמה אף נשימה מחוץ לנחלה של רנדל. זה היה ביתה, האי הזה שמאום לא נשקף ממנו.
סבתא של קורה לקחה לעצמה בעל שלוש פעמים. היתה לה העדפה לכתפיים רחבות וידיים גדולות, בדיוק כפי שהעדיף רנדל הזקן, אם כי האדון והשפחה חשבו כל אחד על פעילות מסוג אחר לגמרי. שני חלקי חוות המטעים היו מצוידים היטב, תשעים ראש כושים בחצי הצפוני ושמונים וחמישה ראש בחצי הדרומי. לאג'ארי ניתנה בדרך כלל האפשרות לבחור. וכשלא היתה לה אפשרות, היא גילתה סבלנות.
בעלה הראשון פיתח כמיהה לוויסקי תירס והתחיל להשתמש בידיו הגדולות כדי לקמוץ אגרופים גדולים. אג'ארי לא התעצבה לראות אותו נעלם בקצה הדרך כשמכרו אותו לאחוזת מטעי סוכר בפלורידה. אחר כך היא תפסה לעצמה את אחד הבחורים המתוקים מהחצי הדרומי. עד שהלך לעולמו מכולרה, הוא אהב לספר לה סיפורים מכתבי הקודש שהכיר בזכות השקפתו הליברלית של אדונו הקודם במה שנוגע לעבדים ודת. היא נהנתה מהסיפורים ומהמשלים וחשבה לעצמה שאולי יש מן הצדק בהתנהגותם של הלבנים: דיבורים על גאולה עלולים להכניס מיני רעיונות לראשי האפריקאים. בניו האומללים של חם. בעלה האחרון נענש על גניבת דבש בקדיחת חורים באוזניו. הפצעים זבו מוגלה עד שהוא התפגר.
אג'ארי הרתה חמישה ילדים מהגברים הללו, וכולם נולדו באותו מקום בדיוק על רצפת הקרשים בבקתה, שעליה נהגה להצביע כשעשו דבר שטות. משם באתם ולשם אני אחזיר אתכם אם לא תקשיבו לי. אם תלמד אותם לציית לה, הם יצייתו לכל האדונים שיהיו להם בעתיד וישרדו. שניים מתו בייסורים מקדחת. ילד אחד נחתך בכף רגלו כששיחק במחרשה חלודה ודמו הורעל. צעיר בניה לא התעורר לאחר שאחד הבוסים הכה אותו בראשו בבול עץ. זה אחרי זה. לפחות לא מכרו אותם, אמרה לאג'ארי אישה מבוגרת. מה שנכון - בתקופה ההיא רנדל לא מכר את הקטנים כמעט אף פעם. כך יכולת לדעת היכן ואיך מתו ילדייך. הילדה שהצליחה להישאר בחיים גם אחרי גיל עשר היתה מייבל, אמא של קורה.
אג'ארי מתה בשדה הכותנה כשהֶלקטיהָ מיטלטלים סביבה כמו גלים מקציפים באוקיינוס. אחרונת השורדים מהכפר שלה צנחה ארצה בתוך שורת הקוטפים כתוצאה מגוש במוח, דם זלג מאפה וקצף לבן כיסה את שפתיה. כאילו שזה היה יכול לקרות במקום אחר. החירות היתה שמורה לאנשים אחרים, לתושבי העיר פנסילבניה ההומה במרחק של מאות קילומטרים צפונה משם. מאז הלילה שבו נחטפה, נאמד שוויהּ שוב ושוב, מדי יום עלתה על כף מאזניים חדשים. את יודעת מה שווייך ומה מקומך בסדר הדברים. לברוח מגבולות חוות המטעים משמע לברוח מהעקרונות הבסיסיים של קיומך: זה בלתי־אפשרי.
סבתא של קורה היא זו שדיברה מגרונה באותו ערב של יום ראשון, כשסיזר פנה אליה בנוגע למחתרת המסילה התחתית - או בקיצור, מחתרת המסילה, והיא אמרה לא.
כעבור שלושה שבועות, היא אמרה כן.
הפעם דיברה מגרונה אמא שלה.