הטרוטופיה

על מרחבים אחרים1

 

מישל פוקו

 

ידוע לכול שההיסטוריה הייתה הדיבוק הגדול שאחז במאה ה-19: תֵמות של התפתחות ועצירה, משבר ומחזוריות, צבירה של עבר, מטען־יתר של גוויות וההתקררות המאיימת של העולם. את עיקר המקורות המיתולוגיים שלה ראתה המאה ה-19 בעיקרון השני של התרמודינמיקה. ואילו העידן העכשווי יהיה מעל הכול המאה של המרחב. אנחנו בעידן של הבו־זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אנחנו מצויים, כך אני מאמין, ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה. ניתן אולי לומר שאחדים מן הקונפליקטים האידיאולוגיים המניעים כיום את המחלוקות מתנהלים בין הצאצאים האדוקים של הזמן לבין הדיירים הקנאים של המרחב. הסטרוקטורליזם, או לפחות מה שאנו מקבצים תחת שם זה, שהוא כללי למדי, הוא המאמץ לכונן מכלול של יחסים בין יסודות שאפשר לקשרם לאורך ציר הזמן, מכלול שיגרום להם להופיע אלה לצד אלה, מנוגדים אלה לאלה ונובעים האחד מן האחר, בקיצור, שיגרום להם להופיע כמו סוג של תצורה (configuration); למען האמת, לא מדובר בשלילת הזמן; זוהי צורה מסוימת לטפל במה שאנו מכנים זמן ובמה שאנו מכנים היסטוריה.

יחד עם זאת, יש מקום לציין כי המרחב המופיע כיום באופק הדאגות שלנו, באופק התיאוריה והמערכות שלנו, אינו בבחינת חידוש; בניסיון של המערב, למרחב עצמו יש היסטוריה, ואי־אפשר להתכחש להצטלבות גורלית זו בין זמן למרחב. אם נשרטט את תולדות המרחב בקווים גסים, נוכל לומר שבימי הביניים הוא היה מכלול היררכי של מקומות (lieux): מקומות קדושים ומקומות חילוניים, מקומות מוגנים ולעומתם מקומות פתוחים וחסרי הגנה, מקומות אורבניים ומקומות כפריים (אלה נוגעים לחיים הממשיים של בני האדם); בתיאוריה הקוסמולוגית היו מקומות שמימיים לעילא המנוגדים למקום השמימי; והמקום השמימי בתורו, היה מנוגד למקום הארצי; היו מקומות שבהם הדברים מוקמו מכיוון שהותקו ממקומם באלימות, ולהפך, מקומות שבהם הדברים מצאו את מיקומם, את מקום משכנם הטבעי. היררכיה, ניגוד והצטלבות של מקומות אלה הם שכוננו את מה שניתן בצורה גסה לכנות בתור המרחב הימי־ביניימי: מרחב ההתמקמות (espace de localisation).

מרחב התמקמות זה נחנך עם גליליאו. השערורייה הגדולה של יצירתו אינה התגלית — או התגלית־מחדש — שהארץ סובבת סביב השמש, אלא הכינון של מרחב אינסופי ופתוח לאינסוף, שבמסגרתו המקום של ימי הביניים התמוסס במידת־מה, כך שמקומו של גוף לא היה עוד אלא נקודה בתנועתו, כאילו מנוחתו של גוף מסוים לא הייתה אלא תנועתו המואטת עד אינסוף. במילים אחרות, החל מגליליאו, החל מן המאה ה-17, ההתפשטות (étendue) תופסת את מקום ההתמקמות.

בימינו, המיקום (emplacement) החליף את ההתפשטות, שתפסה בעצמה את מקום ההתמקמות. המיקום מוגדר באמצעות יחסי קִרבה בין נקודות או יסודות; באופן צורני, ניתן לתאר יחסים אלה בתור סדרות, בתור עצים או בתור סבכות.

אנחנו מכירים את חשיבות בעיות המיקום בטכניקות העכשוויות: אחסון של מידע או של תוצאות חלקיות של חישובים בזיכרון של מכונה, זרימה של יסודות בדידים עם יציאה מקרית (כמו מכוניות או הצלילים בקו הטלפון), איתור יסודות מסומנים או מקודדים בלב מכלול, שהנו מפולג באופן מקרי או מְסוּוג בסיווג חד־משמעי או רב־משמעי, וכדומה.

באופן קונקרטי יותר, ביחס לבני אדם עולה בעיית המקום או המיקום במונחים דמוגרפיים; בעיה זו של מיקום אנושי אינה בפשטות השאלה אם יהיה די מקום לבני אדם בעולם — בעיה חשובה ביותר, אחרי הכול — אלא השאלה אילו יחסי קרבה, סוג אחסון, זרימה, איתור או סיווג של יסודות אנושיים יש להעדיף במצב זה או אחר כדי להשיג מטרה כזו או אחרת. אנו מצויים בתקופה שבה המרחב מציע את עצמו בצורה של יחסי מיקום.

בכל מקרה, אני מאמין שכיום אנשים מוטרדים קודם כול ביחס למרחב, וללא ספק הרבה יותר מאשר ביחס לזמן. נראה שהזמן מופיע רק בתור תצורת הפצה אפשרית אחת של יסודות המתפלגים במרחב.

למרות כל הטכניקות המנכסות אותו, ולמרות רשת הידע המאפשרת לקבוע אותו ולהצרינו, נראה שממד הקדושה עדיין לא סולק מהמרחב העכשווי — וזאת, ללא ספק, בניגוד לזמן, שהקדושה סולקה ממנו במאה ה-19. אמנם המרחב עבר חילון תיאורטי (שעבודתו של גליליאו בישרה עליו), אבל טרם הגענו לחילון מעשי של המרחב. חיינו עדיין נשלטים כנראה על ידי מספר ניגודים שבהם איננו יכולים לגעת, שהמוסדות והפרקטיקות שלנו עדיין לא העזו לפגוע בהם: מדובר בניגודים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם — למשל בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, בין מרחב המשפחה למרחב חברתי, בין מרחב תרבותי למרחב שימושי, בין מרחב פנאי למרחב עבודה; כל המרחבים האלה עודם חדורים בקדושה עמומה.

יצירתו של בשלאר (Bachelard) — העצומה בהיקפה — ותיאורי הפנומנולוגים לימדו אותנו שאין אנו חיים במרחב הומוגני וריק, אלא להפך, במרחב טעון בתכונות, מרחב שעשוי גם להיות אחוז פנטזמות; מרחב של התפיסה הראשונית שלנו, של חלומותינו, שבו תשוקותינו כולאות בתוכן תכונות שהן כמו פנימיות: זהו מרחב קל, אוורירי, שקוף, או מרחב אטום, מחוטט, צפוף: מרחב עילי, מרחב של פסגות, או להפך, מרחב תחתי, מרחב של רפש, מרחב שיכול לזרום כמו מים נובעים, מרחב שיכול להיות קבוע, קפוא כמו אבן או כמו גביש.

יחד עם זאת, ניתוחים אלה, על אף שהם עקרוניים למחשבה העכשווית, נוגעים בעיקר לְמרחב של פְּנים. אני מבקש לעסוק עכשיו במרחב של חוץ.

המרחב שבו אנו חיים, שדרכו אנחנו נמשכים אל מחוץ לעצמנו, שבו בדיוק מתרחשת הִתְבּלות חיינו, שבו מתבלים הזמן שלנו וההיסטוריה שלנו, מרחב זה המכרסם בנו ומפלש אותנו, הוא בעצמו מרחב הטרוגני. במילים אחרות, איננו חיים בסוג של רִיק שבתוכו נוכל לקבוע את מקומם (situer) של יחידים או של דברים. איננו חיים בתוך רִיק שייצבע בנצנוצים שונים, אנו חיים בתוך מכלול יחסים התוחמים מיקומים שלא ניתן להעמידם אלה על אלה, ואי־אפשר בשום אופן להניחם אלה על אלה.

ללא ספק, נוכל להתחיל בתיאור מיקומים שונים אלה בחפשנו אחר מכלול היחסים שבאמצעותו ניתן להגדיר מיקום נתון. למשל, לתאר את מכלול היחסים שמגדירים את מיקום המעברים, הרחובות, הרכבות (הרכבת היא מערך יוצא דופן של יחסים מכיוון שהיא משהו שעוברים דרכו, משהו שבאמצעותו ניתן לעבור מנקודה אחת לאחרת ובנוסף לכך היא בעצמה דבר־מה שעובר). באמצעות מערך היחסים המאפשר להגדירם, נוכל לתאר מיקומים המיועדים לעצירה כמו בתי קפה, בתי קולנוע, חופי ים. גם את המיקום הסגור או הסגור למחצה של המנוחה, שמהווים הבית, החדר, המיטה וכדומה, נוכל לתאר באמצעות אותה רשת יחסים. מבין כל המיקומים האלה, מעניינים אותי במיוחד אלה שיש להם תכונה מוזרה: להימצא ביחס לכל המיקומים האחרים, באופן שהם משהים, מנטרלים או מהפכים את מכלול היחסים שבאמצעותם ניתן להצביע עליהם, לשקף או לחשוב אותם. מרחבים אלה, המצויים בקשר עם כל האחרים, ועם זאת סותרים את כל המיקומים האחרים, הם בעצם משני טיפוסים עיקריים.

קודם כול האוטופיות. אוטופיות הן מיקומים שאין להם מקום ממשי. אלה מיקומים המקיימים יחס כללי של אנלוגיה ישירה או מהופכת עם המרחב הממשי של החברה. זו החברה עצמה בצורתה המושלמת או שזה ההיפוך של החברה, אבל בכל אופן, אוטופיות אלה הן מרחבים שבמהותם ובעיקרם הם לא־ממשיים.

יחד עם זאת, ישנם בכל תרבות, בכל ציוויליזציה, גם מקומות ממשיים, מקומות אפקטיביים, מקומות שרישומם ניכר בייסוד של החברה עצמה, והם סוג של מיקומי־נגד, סוג של אוטופיות שמומשו הלכה למעשה, ואשר בהן המיקומים הממשיים — כל יתר המיקומים הממשיים שניתן לפגוש בלב התרבות — מיוצגים, מעורערים ומהופכים. מדובר בסוג מקומות שהם מחוץ לכל מקום, אף שלמעשה קביעת המקום שלהם אפשרית (localisable lieux). דווקא משום שהם אחרים לחלוטין מכל המיקומים האחרים, שאותם הם משקפים ושעליהם הם מדברים, אכנה את המקומות האלה הטרוטופיות, על דרך ההנגדה לאוטופיות. נראה לי, שבין האוטופיות לבין מיקומים אלה, שהם אחרים לגמרי — הטרוטופיות אלה — יכול ללא ספק להתקיים סוג של התנסות מעורבת ומשותפת בצורת מַרְאָה. ככלות הכול, המראה היא אוטופיה מכיוון שהיא מקום ללא מקום. במראה אני רואה את עצמי במקום שבו אינני, במרחב לא־ממשי שבאופן וירטואלי נפתח מאחורי פני השטח. אני שם, במקום שבו אינני, סוג של צל המעניק לי את נִראותי שלי עצמי, או שמאפשר לי להסתכל בעצמי שם, היכן שאני נעדר: אוטופיה של מראה. אבל זוהי גם הטרוטופיה, מעצם זה שהמראה קיימת באופן ממשי, ויש לה מעין אפקט של החזר ביחס למקום שאותו אני תופס; מתוך המראה אני מגלה את עצמי נעדר במקום שבו אני נמצא, מכיוון שאני רואה את עצמי שם [במרחב שמעבר למראה]. מתוך מבט זה, שבמובן מסוים מכוּון אליי ממעמקי המרחב הווירטואלי מצדה השני של המראָה, אני חוזר לעצמי ומתחיל מחדש לכוון את עיניי לעבר עצמי ולשחזר את עצמי במקום שבו אני נמצא; במובן זה, המראה מתפקדת כהטרוטופיה ההופכת את המקום שאותו אני תופס ברגע שבו אני מביט במראה לְמקום שהוא בעת ובעונה אחת ממשי, מצוי בקשר עם כל המרחב שמקיף אותו, ולחלוטין לא־ממשי, מכיוון שעל מנת להיות ניתן לתפיסה, הוא חייב לעבור דרך אותה נקודה וירטואלית המצויה שם.

כיצד נוכל לתאר את ההטרוטופיות במובנן המדויק, ומהו המובן שלהן? נוכל להניח סוג של תיאור שיטתי — איני אומר מדע מכיוון שמילה זו שחוקה מדי כיום — שהמושא שלו במסגרת חברה נתונה יהיה חקירה, ניתוח, תיאור, או "קריאה" כפי שאוהבים לומר כיום, של מרחבים שונים אלה, מקומות אחרים אלה, סוג של ערעור של המרחב שבו אנחנו חיים, שהוא בה בעת מיתי וממשי; תיאור זה יוכל להיקרא הטרוטופולוגיה. עיקרון ראשון יהיה ההנחה שאין אף תרבות בעולם שאינה מייסדת הטרוטופיות. הרי זה יסוד קבוע בכל קבוצה אנושית. אבל ההטרוטופיות לובשות כמובן צורות מגוונות מאוד, ואולי אי־אפשר להצביע על צורה אחת של הטרוטופיה שתהיה אוניברסלית לגמרי. עם זאת ניתן לסווגן לשני טיפוסים עיקריים.

בחברות הקרויות "פרימיטיביות" יש צורה מסוימת של הטרוטופיות שאכנה אותן הטרוטופיות של משבר, כלומר ישנם מקומות בעלי זכויות־יתר, מקודשים או אסורים, השמורים ליחידים המצויים במצב משבר ביחס לחברה ולסביבה האנושית שבה הם חיים: מתבגרים, נשים בזמן מחזור, יולדות, זקנים וכדומה.

בחברה שלנו, הטרוטופיות של משבר נעלמות בהדרגה, אף שעדיין ניתן לפגוש כמה משרידיהן. למשל, הקולג' בצורה שלבש במאה ה-19 או השירות הצבאי לנערים, מילאו קרוב לוודאי תפקיד דומה — הביטויים הראשונים של המיניות הגברית היו צריכים להתקיים "במקום אחר" שמחוץ למשפחה. עד אמצע המאה ה-20 התקיימה לגבי נערות מסורת שנקראה "ירח דבש" — עניין מוכר מדורי דורות. איבוד הבתולין של נערות לא יכול היה להתקיים אלא "בשום מקום" והרכבת או המלון מילאו תפקיד זה של שום מקום, הטרוטופיה חסרת נקודות ייחוס גיאוגרפיות.

אבל הטרוטופיות אלה של משבר הולכות ונעלמות כיום ונראה לי שאת מקומן ממלאות הטרוטופיות שניתן לכנותן הטרוטופיות של סטייה: זו שבמסגרתה ממקמים יחידים שהתנהגותם סוטה ביחס לממוצע או לנורמה הנדרשת. מדובר בבתי מרגוע ובקליניקות פסיכיאטריות; כאלה הם כמובן גם בתי הסוהר, וללא ספק יש צורך להוסיף להם גם את בתי האבות, שבמובן מסוים מצויים על הגבול בין הטרוטופיות של משבר להטרוטופיות של סטייה, שהרי ככלות הכול, הזִקנה היא משבר אבל גם סטייה, מפני שבחברה כשלנו שבה הפנאי הוא הכלל, הבטלה היא צורה של סטייה.

העיקרון השני של תיאור הטרוטופיות הוא שבמהלך ההיסטוריה יכולה החברה להפעיל הטרוטופיה קיימת באופנים שונים לגמרי; למעשה, לכל הטרוטופיה יש תפקיד מדויק וקבוע במסגרת החברה [ברגע היסטורי נתון], ואותה הטרוטופיה יכולה לשמש בתפקיד אחר [ברגע היסטורי אחר] תוך התאמתה לתרבות שבה היא מצויה.

אציג כדוגמה את ההטרוטופיה המשונה של בית קברות. בית קברות הוא ללא ספק מקום אחר ביחס למרחבים תרבותיים רגילים, זהו מרחב שמצוי דווקא בקשר עם מכלול המיקומים של העיר, החברה או הכפר, ולכל יחיד ולכל משפחה יש קרובים בבית קברות. באופן מעשי תמיד התקיים בית קברות בתרבות המערבית, אבל הוא עבר שינויים משמעותיים. עד סוף המאה ה-18 בית הקברות היה ממוקם בלב העיר, ליד הכנסייה. התקיימה שם היררכיה שלמה של קבורות אפשריות. היה גל הפגרים שבו הגוויות איבדו כל עקבה של אינדיווידואליות, היו כמה קברים אינדיווידואליים והיו גם קברים בלב הכנסייה. קברים אלה עצמם היו משני סוגים: או רק לוחות שעליהם כתובת כלשהי, או מוזוליאומים עם פסלים. בית קברות זה, ששכן במרחב המקודש של הכנסייה, לבש בציוויליזציות המודרניות נופך אחר לגמרי, ובאופן מפתיע, בתקופה שבה הציוויליזציה נהפכה ל"אתיאיסטית", כפי שנהוג לומר, חנכה התרבות המערבית את מה שמכנים פולחן המתים.

בעיקרו של דבר, היה זה טבעי שבתקופה שבה האמינו בתחיית המתים ובאלמותיות הנפש לא ייחסו לגוויות עצמן חשיבות גדולה. החל מהרגע שבו לא היו בטוחים עוד בקיומה של נפש שהגוף יקים לתחייה, התעורר צורך להעניק תשומת לב רבה יותר לגווייה, שהיא בסופו של דבר העקבה היחידה של קיומנו בקרב האנשים והמילים.

בכל אופן, החל מן המאה ה-19 לכל אחד יש זכות לקופסה קטנה משל עצמו בשביל הריקבון האישי שלו; אבל מצד אחר, רק החל מן המאה ה-19 התחילו למקם את בתי הקברות בגבול החיצוני של הערים. יחד עם האינדיווידואליזציה של המוות והניכוס הבורגני של בית הקברות נולדה המחשבה הטורדנית על המוות בתור "מחלה". הניחו שהמתים הם אלה המפיצים את המחלות בקרב החיים, והנוכחות או הקִרבה של המתים לבתים ולכנסייה, הימצאותם באמצע הרחוב, זו הקִרבה המפיצה את המוות עצמו. התֵמה הגדולה הזו של מחלה המתפשטת מבית הקברות באמצעות הדבקה לא נעלמה עד סוף המאה ה-18, ורק במהלך המאה ה-19 התחילו לפעול להעתקת בתי הקברות לעבר הפרברים. בתי הקברות אינם מהווים יותר את הרוח הקדושה והנצחית של העיר, אלא את "העיר האחרת" שבה לכל משפחה יש נחלה שחורה משלה.

עיקרון שלישי. להטרוטופיה יש כוח להציב במקום אחד, זה כנגד זה, כמה מרחבים ממשיים, כמה מיקומים שהם עצמם מנוגדים אלה לאלה. כך למשל התיאטרון מעלה על מלבן הבמה סדרה שלמה של מקומות הזרים אלה לאלה; הקולנוע הוא אולם מלבני משונה, שבעומקו, על מסך בעל שני ממדים, רואים מרחב תלת־ממדי מוקרן; אבל ייתכן שהדוגמה העתיקה ביותר של הטרוטופיה, כצורה של מיקומים סותרים, היא אולי הגן. אסור לשכוח שבמזרח היו לגן — יצירה מפתיעה שכיום היא בת כאלף שנים — משמעויות עמוקות מאוד, וניתן לומר שכמו היו מונחות זו על גבי זו. הגן המסורתי של הפרסים היה מרחב מקודש שנדרש לכנס בתוך המלבן שלו ארבעה קצוות המייצגים את ארבעת קצווי תבל, עם מרחב נוסף, מקודש יותר מאחרים, שהיה כמו הטבור, טבור העולם הניצב במרכזו (האגן והמזרקה ניצבו כאן). כל צמחיית הגן צריכה הייתה להתפזר במרחב זה, במיקרוקוסמוס מן הסוג הזה. ואילו השטיחים, אלה היו במקורם העתקים של גנים. הגן הוא שטיח שהעולם כולו מתכנס בו ומבטא את שלמותו הסימבולית; השטיח הוא סוג של גן נייד במרחב. הגן הוא החלק הקטן ביותר של העולם, וגם העולם בכוליותו. מראשית העת העתיקה, הגן הוא סוג של הטרוטופיה מאושרת השואפת לאוניברסליות (מכאן גני החיות שלנו).

עיקרון רביעי. לעתים קרובות, ההטרוטופיות קשורות בפלחי זמנים, כלומר הן נותנות פתח למה שמתוך סימטריה טהורה ניתן לכנות הטרוכרוניות [של זמן אחר]; ההטרוטופיה מתחילה לפעול במלואה כשבני האדם נמצאים בסוג של נתק מוחלט מן הזמן המסורתי שלהם; מכאן ניתן לראות שבית הקברות הוא מקום הטרוטופי לעילא, מכיוון שהוא מתחיל עם ההטרוכרוניה המוזרה שהיא, בשביל היחיד, אובדן החיים, וכמו־נצחיות זו שבמסגרתה הוא אינו חדל להתפורר ולהימחק.

באופן כללי, בחברה כמו שלנו, הטרוטופיה והטרוכרוניה מתארגנות ומסתדרות באופן מורכב יחסית. קודם כול ישנן הטרוטופיות של זמן שנצבר לאינסוף, כמו מוזיאונים וספריות; מוזיאונים וספריות הם הטרוטופיות שבהן הזמן אינו חדל להצטבר ולהגביה את פסגתו שלו עצמו, בעוד שהמוזיאונים והספריות של המאה ה-17, עד סופה של המאה, היו ביטוי של בחירה אישית. לעומת זאת, הרעיון לצבור הכול, לכונן סוג של ארכיון כללי, לכלוא במקום את כל הזמנים, כל התקופות, כל הצורות והטעמים, הרעיון לכונן מקום של כל הזמנים שהוא עצמו יהיה מחוץ לזמן, לא נגיש לנגיסתו, הפרויקט לארגן סוג כזה של מִצבור מתמיד ולא מוגדר של זמן במקום נייח — כל זה שייך למודרניות שלנו. המוזיאון והספרייה הם הטרוטופיות ייחודיות לתרבות המערבית של המאה ה-19.

למול הטרוטופיות אלה הקשורות לצבירה של זמן ישנן הטרוטופיות הקשורות דווקא להרף עין שבזמן, לממד החולף והארעי שבו — כפי שהוא מתבטא בפסטיבל. לא מדובר בהטרוטופיות של נצח אלא כאלה שהן לחלוטין זמניות. מדובר בירידים, במיקומים הריקים, המרהיבים בשולי העיר, שפעם או פעמיים בשנה מתאכלסים בביתנים, בדוכנים, בחפצים משונים, במתגוששים, בנשות־נחש ובמגידי עתידות. ולאחרונה גם הומצאה הטרוטופיה זמנית חדשה — אלה כפרי הנופש; כפרים פולינזיים אלה מציעים לדיירי הערים שלושה שבועות של נודיסטיות פרימיטיבית ונצחית; ניתן אגב לראות שבמפגש בין שני סוגי ההטרוטופיה — זו של החגיגה וזו של נצחיות הזמן שנצבר — סוכות דג'רבה (Djerba) קרובות במובן מסוים לספריות ולמוזיאונים; זאת מכיוון שבמפגש־מחדש עם החיים הפולינזיים מאבדים את הזמן; אבל בה בעת הזמן גם מתגלה מחדש, ההיסטוריה האנושית מראשיתה נפרשת כעין ידע עצום ומידי.

עיקרון חמישי. ההטרוטופיוֹת מניחות תמיד מערכת של פתיחה וסגירה, מערכת שמבודדת אותן ובעת ובעונה אחת הופכת אותן לחדירות. באופן כללי, הכניסה למיקום הטרוטופי אינה כמו לעבור במטחנה. אנשים מגיעים לשם מתוך כפייה, כמו במקרה של קסרקטין או בית כלא, או מתוך שהם מקבלים על עצמם טקסים והיטהרויות. אי־אפשר להיכנס אל ההטרוטופיות אלא באישור ולאחר ביצוע מספר מסוים של מחוות. ישנן הטרוטופיות המוקדשות כול־כולן לפעילויות אלה של היטהרות, היטהרות חצי־דתית, חצי־היגיינית כמו בחמאם מוסלמי, או היטהרויות שנראות הגייניות בלבד כמו בסאונה סקנדינבית.

לעומת זאת, ישנן [הטרוטופיות] אחרות שנראה ששערי הכניסה אליהן פתוחים לגמרי, אבל על פי רוב הם מסווים הדרות (exclusions) משונות; כל אחד יכול להיכנס למיקומים הטרוטופיים אלה, אבל למען האמת, זו אינה אלא אשליה: נדמה לנו שנכנסנו, אבל בעצם הכניסה שלנו הודרנו. אני חושב למשל על החדרים המפורסמים הקיימים בחוות הגדולות בברזיל ובדרום אמריקה בכלל. דלת הכניסה אינה ממוקמת בכניסה לחדר המרכזי שבו חיה המשפחה; כל יחיד שעובר שם, כל נוסע, זכאי לפתוח את הדלת הזו, להיכנס לחדר ולישון שם לילה אחד. אלא שאלה הם חדרים שהיחיד העובר בהם לעולם אינו מגיע ללב־לבה של המשפחה, הוא לחלוטין עובר אורח, והוא אינו נעשה באמת לאורח קרוא. סוג כזה של הטרוטופיה, שכמעט נעלמה כיום מהציוויליזציות שלנו, ניתן אולי למצוא עוד בחדרי המוטלים האמריקאיים המפורסמים שנכנסים אליהם עם המכונית ועם המאהבת, ושבמסגרתם המיניות הלא־חוקית מוסתרת לגמרי ומוצאת מקלט גמור — היא מתקיימת במרוחק ועם זאת בלי להיות חשופה לכל רוח.

בסופו של דבר, המאפיין האחרון של ההטרוטופיות נעוץ בתפקיד שהן ממלאות ביחס למרחב שנותר. תפקיד זה נפרש בין שני קטבים מנוגדים: או שהתפקיד שלהן הוא ליצור מרחב של אשליה המכריז על המרחב הממשי כולו, על כל המיקומים שהחיים האנושיים גדורים בהם, כעל מרחב אשלייתי יותר. זה אולי התפקיד שמילאו במשך זמן רב בתי הבושת שנמנעו מאתנו כיום; או להפך — תפקידן ליצור מרחב אחר, מרחב ממשי אחר, שיהיה מושלם, מוקפד ומאורגן באותה מידה שהמרחב שלנו הוא חסר סדר, בנוי בצורה גרועה ומבולגן. הטרוטופיה זו לא תהיה של אשליה כי אם של פיצוי, ואני שואל את עצמי אם כמה מן המושבות (colonies) לא תפקדו באופן הזה.

במקרים מסוימים, במישור הארגון הכללי של המרחב הארצי, הן מילאו תפקיד של הטרוטופיה. אני חושב למשל על הרגע של גל הקולוניזציה הראשון במאה ה-17, על החברות הפוריטניות שהאנגלים ייסדו באמריקה, אשר היו בבחינת מרחבים אחרים, מושלמים לחלוטין.

אני חושב גם על המושבות יוצאות הדופן של הישועים שנוסדו בדרום אמריקה: מושבות מרהיבות, מוסדרות לחלוטין, שבהן השלמות האנושית הגיעה לידי מיצוי. הישועים של פרגוואי ייסדו מושבות שבהן הקיום היה מוסדר עד הפרט האחרון. בהתאם למערך קפדני, אורגן הכפר סביב כיכר מלבנית שבעומקה הייתה כנסייה; מהצד האחד הקולג', מהצד האחר בית הקברות, ומול הכנסייה נפרשה שדרה, ושדרה אחרת חצתה אותה בזווית ישרה; לכל אחת מן המשפחות הייתה בקתה קטנה לאורך שני צירים אלה, וכך הסימן של ישו [הצלב] שוכפל בדיוק רב. הנצרות סימנה את המרחב ואת הגיאוגרפיה האמריקאית בסימן העיקרי שלה.

חיי היומיום של היחידים הוסדרו לא לקול שריקה אלא לקולו של פעמון. נקבעה השכמה אחידה לכולם, וכולם התחילו לעבוד באותה שעה; הארוחות הוגשו בצהריים ובארבע; אז הלכו לישון, ובחצות היה הזמן של מה שקרוי השכמה זוגית — פעמון המנזר צלצל וכל אחד מילא את חובתו.

בתי בושת ומושבות, אלה הם שני טיפוסים קיצוניים של הטרוטופיה. ואם חושבים בסופו של דבר על כך שהאנייה, אותה פיסת מרחב צפה, מקום־ללא־מקום החי מעצמו, סגור בתוך עצמו ומופקר לאינסופיותו של הים, מפליגה מנמל לנמל, מחוף לחוף, מבית בושת אחד למשנהו, עד למושבות, לחפש את הדברים יקרי הערך שהן מצפינות בגניהן, מבינים מדוע מאז המאה ה-16 ועד ימינו, האנייה בציוויליזציה שלנו מילאה לא רק את תפקיד המכשיר הגדול ביותר לפיתוח כלכלי (ועל כך לא אתעכב היום), אלא גם שימשה כמאגר הדמיון הגדול ביותר. כלי השיט הוא ההטרוטופיה המובהקת. בציוויליזציות ללא אניות, החלומות מתייבשים, הריגול תופס את מקום ההרפתקה והמשטרה את מקום שודדי הים.