אושר אפשרי

מבוא

זה היה באמצע ינואר. כשחציתי את הרווארד יארד בדרכי לבניין הפסיכולוגיה הקודר שבקצה הקמפוס לא ראיתי כלום מסביבי. כשהגעתי, ניצבתי לפני דלת חדרו הסגורה של המרצה שלי. הרמתי את העיניים וסרקתי את מספרי הזהות שהיו רשומים ברשימת הציונים, טור אחר טור, ואחר כך לרוחב, והתקשיתי לראות בבירור את מה שלפני: החרדה שוב כמעט עיוורה אותי.
שתי שנות לימודי הראשונות באוניברסיטה לא עברו עלי באושר. הרגשתי כל הזמן שחרב דמוקלס תלויה מעל ראשי. מה יקרה אם אחמיץ מילה חשובה בהרצאה? מה יהיה אם אתפס לא מוכן בסמינר ולא אדע לענות על שאלה של המרצה? מה יהיה אם לא יהיה לי זמן לבדוק את העבודה בפעם השלישית והאחרונה לפני שאני מגיש אותה? כל אחת מהאפשרויות האלה עלולה לפגום בהישגי, להביא לכישלון, לחסל את סיכויי להיות האדם שראיתי בעיני רוחי ולהשיג את החיים שדמיינתי לעצמי.
באותו יום, כשעמדתי ליד דלת חדרו של המרצה שלי, התממש אחד הפחדים הגדולים שלי: לא קיבלתי מאה. מיהרתי בחזרה לחדרי ונעלתי את הדלת.
איש אינו אוהב להיכשל, אבל יש הבדל בין רתיעה נורמלית מכישלון ובין פחד עז מכישלון. רתיעה מכישלון מדרבנת אותנו לנקוט את אמצעי הזהירות הנחוצים ולהשקיע מאמץ רב יותר כדי להצליח. לעומת זאת, פחד עז מכישלון מגביל אותנו, גורם לנו להתנגד בכל כוחנו לכישלון ומונע מאיתנו לקחת את הסיכונים הנחוצים לצמיחה. הפחד הזה לא רק מסכן את הישגינו, אלא גם מאיים על רווחתנו הנפשית.
כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, וחלק משמעותי במיוחד מחיים מוצלחים. כשאנחנו לומדים ללכת אנחנו נופלים, כשאנחנו לומדים לדבר אנחנו מגמגמים, כשאנחנו לומדים לקלוע לסל אנחנו מחטיאים, וכשאנחנו לומדים לצבוע בתוך הריבוע אנחנו יוצאים מהקווים. אלה מאיתנו שמפחדים פחד עז מכישלון, אינם מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם. עלינו ללמוד להיכשל, או שניכשל בלימוד.

עשר שנים אחר כך אכלתי ארוחת צהריים בחדר האוכל באחד ממעונות הסטודנטים. היה זה חודש אוקטובר, סמסטר הסתיו היה בעיצומו, ולרוב העלים שנשקפו מהחלון היה צבע כתום, אדום או צהוב בוהק. העלים המעניינים ביותר בעיני היו אלה שעדיין נאבקו בטבע וניסו לא להניח לו לצבוע אותם בצבעים הבוהקים הללו.

״אפשר להצטרף אליך?״ שאל אותי מאט, סטודנט בשנה הרביעית. הפה שלי היה מלא, ולכן הנהנתי וחייכתי.
״שמעתי שאתה מעביר קורס על אושר,״ אמר מאט והתיישב מולי.
״נכון, זאת פסיכולוגיה חיובית,״ השבתי, נלהב לספר לו על הקורס החדש שלי. אבל לפני שהספקתי להמשיך, הוא קטע אותי, ״תשמע - סטיב, השותף שלי לחדר, משתתף בקורס שלך, אז כדאי לך להיזהר.״
״להיזהר? למה?״ שאלתי, מתוך ציפייה שהוא יגלה לי איזה סוד אפל על סטיב.
״כי אם פעם תיראה לא מאושר, אני אגלה לו,״ הוא ענה.
מאט התבדח כמובן. פחות או יותר. אבל ההנחה המונחת ביסודה של ההערה שלו רצינית ואף שכיחה: ההנחה שחיים מאושרים מורכבים מזרם מושלם של רגשות חיוביים, ושאדם שמרגיש קנאה או כעס, אכזבה או עצב, חשש או חרדה אינו מאושר באמת. אבל למעשה, היחידים שאינם מרגישים רגשות נורמליים ולא נעימים כאלה הם הפסיכופתים. והמתים. הרגשות הללו הם לפעמים דווקא סימן טוב - סימן שאנחנו קרוב לוודאי לא פסיכופתים, ובהחלט חיים.
הפרדוקס הוא שכאשר איננו מניחים לעצמנו להרגיש רגשות מכאיבים, אנחנו מגבילים את יכולתנו להיות מאושרים. כל רגשותינו זורמים באותו הצינור הרגשי, ולכן כשאנחנו חוסמים רגשות מכאיבים, אנחנו חוסמים בעקיפין גם רגשות מהנים. וכשהרגשות המכאיבים אינם משתחררים, הם רק מתפשטים ומתגברים. כשהם סוף כל סוף מצליחים לפרוץ החוצה - ובסופו של דבר הם פורצים החוצה בדרך זו או אחרת - הם מציפים אותנו.
רגשות מכאיבים הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, ולכן התנגדות להם היא בסופו של דבר התנגדות לחלק מהאנושיות שלנו. כדי לחיות חיים מלאים ומספקים - חיי אושר - עלינו להניח לעצמנו להרגיש את כל טווח הרגשות האנושיים. ובמילים אחרות, עלינו לתת לעצמנו רשות להיות אנושיים.

חייו של אלסְדֵייר קלייר נראו מושלמים. הוא היה סטודנט מצטיין באוניברסיטת אוקספורד ונעשה אחר כך לאחד המהוללים שבבוגריה. הוא קצר שבחים וזכה בפרסים ובמענקי מחקר. אבל הוא לא הגביל את עצמו למגדל השן, ופרסם רומן וקובץ שירים והקליט שני אלבומים שכללו יצירות מוזיקליות שכתב. אחר כך הוא כתב, ביים והפיק את הסדרה The Heart of the Dragon, סדרת טלוויזיה בת שנים־עשר פרקים על סין.
הסדרה זכתה ב״אמי״, אבל קלייר לא בא לקבל אותו. כשהיה בן ארבעים ושמונה, זמן קצר אחרי שהשלים את הסדרה, הוא שם קץ לחייו בקפיצה לפני רכבת נוסעת.
האם הידיעה שהוא עומד לזכות ב״אמי״ היתה משפיעה עליו? לדברי אשתו לשעבר, ״ה׳אמי׳ הוא סמל להצלחה, והוא היה חשוב לו מאוד והיה מעניק לו הערכה עצמית.״ עם זאת, לדבריה, ״הוא זכה בהרבה מאוד סמלי הצלחה, חשובים בהרבה מה'אמי', ואף אחד מהם לא סיפק אותו. ״הוא היה צריך פרס בכל פעם שהוא עשה משהו.״[1]
בסופו של דבר אף אחד מהדברים שקלייר עשה לא נחשב בעיניו טוב דיו. אף שעל פי כל קנה מידה הוא נחשב להצלחה גדולה, הוא לא היה מסוגל לראות את עצמו כאדם מצליח. למעשה, הוא התנגד להצלחה. ראשית, הוא מדד את עצמו דרך קבע באמות מידה שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהן. שנית, אפילו כשהוא השיג את הבלתי אפשרי כמעט, הוא התייחס להצלחה בזלזול, כדבר חסר ערך, ועבר אל החלום הבלתי אפשרי הבא.
השאיפה להצלחה טבועה באדם, ולרבים מאיתנו יש דחף להעפיל לשיאים גבוהים יותר ויותר העשויים להביא להצלחה אישית ולהתקדמות חברתית. ציפיות גבוהות אכן יכולות להניב גמול אדיר. אבל כדי לחיות חיים מוצלחים ומספקים גם יחד, אמות המידה להצלחה צריכות להיות ריאליסטיות, ואנחנו צריכים לדעת ליהנות מהישגינו ולהודות עליהם. עלינו לעגן את חלומותינו במציאות ולהעריך את הישגינו.
שלושת הסיפורים הללו - החרדה הקיצונית שלי בגלל ציון לא מושלם, האזהרה של מאט שמוטב לי להיראות מאושר כל הזמן, והאסון שהמיטה על קלייר אי־יכולתו ליהנות מהצלחתו - מדגימים את שלושת ההיבטים של הפרפקציוניזם, המובחנים זה מזה וקשורים זה לזה: סירוב להשלים עם כישלון, סירוב להשלים עם רגשות מכאיבים וסירוב להכיר בהצלחה. אנחנו עדים להשפעות השליליות של שלושת היבטי הפרפקציוניזם הללו על סביבתנו, ותכופות גם עלינו.
ניתן לראות פחד עז מכישלון אצל תלמידי בית ספר שאינם מעִזים ״לצאת מהקופסה״, שחדלים לנסות ובכך מצמצמים את יכולתם ללמוד ולצמוח. ניתן לראותו אצל סטודנטים שנעשים דחיינים כרוניים כי הם חוששים להתחיל משימה אם אינם בטוחים שתוצאותיה יהיו מושלמות. ניתן לראותו גם במקומות עבודה, שבהם מוקרבת החדשנות על מזבח הבדוק, המוכח, הבטוח - והבינוני.
התנהגויות כאלה אינן הגילוי היחיד של פחד עז מכישלון. לפעמים אנחנו מפנים את הפחד פנימה. כולנו מכירים אנשים שנראים עליזים תמיד, גם לאחר שחוו אכזבות קשות, שהם אופטימיים תמיד, בלי קשר למציאות האובייקטיבית, ששבים חיש מהר לעמוד על הרגליים ויוצאים למראית עין בלי שום שריטה מכל אסון ומכל טראומה. מובן מאליו שגישה חיובית וחוסן תורמים לרווחה הנפשית, אבל התנגדות לרגשות מכאיבים מפני שאין להם מקום בתמונת האושר האידיאלית שהצבנו לעצמנו, אינה בריאה בטווח הארוך. קיצורי דרך רגשיים - מעקפים שנועדו להימנע מרגשות מסוימים - עלולים דווקא להפחית את האושר.
לא קשה להבין כיצד הפרפקציוניזם מוביל להתנגדות לכישלון ולרגשות מכאיבים. אף על פי כן, הדבר המפתיע הוא שהפרפקציוניזם עלול להניב התנגדות להצלחה. אנחנו רואים את התופעה הזאת אצל אנשים שכביכול ״יש להם הכול״, ובכל זאת אינם מאושרים. אם יש לנו חלום אחד בלבד, חלום החיים המושלמים, נגזר עלינו להתאכזב, כי לחלום כזה אין שום סיכוי להתממש בעולם האמיתי. כל הצלחותיו של קלייר היו חסרות ערך בעיניו בגלל הפרפקציוניזם הקיצוני שלו, והוא לא היה מסוגל להפיק הנאה ממשית וארוכת טווח מהצלחותיו.

במשך תקופה ארוכה ראו הפסיכולוגים בפרפקציוניזם סוג של נוירוזה. ב־1980 תיאר הפסיכולוג דייוויד בֶּרנס את הפרפקציוניסטים כ״אנשים שהסטנדרטים שלהם נמצאים הרבה מעבר להישג ידו של האדם, אנשים שעושים מאמץ כפייתי ובלתי פוסק להשיג מטרות בלתי אפשריות ומודדים את ערכם העצמי אך ורק במונחים של פרודוקטיביות והישג.״[2] לאחרונה החלו פסיכולוגים לייחס לפרפקציוניזם מורכבות רבה יותר, ולבדוק גם היבטים שלו שאינם רק שליליים. והם אכן מצאו שהפרפקציוניזם מועיל במובנים מסוימים, כי הוא דוחף אנשים להשקיע מאמצים ולהציב לעצמם אמות מידה אישיות גבוהות.
לאור הממצאים הללו, הפסיכולוגים מבחינים כיום בין ״פרפקציוניזם חיובי״, שהוא בריא ומסתגל, ובין ״פרפקציוניזם שלילי״, שהוא נוירוטי ולא מסתגל.[3] לדעתי שני סוגי הפרפקציוניזם הללו שונים זה מזה באופן קיצוני, הן במהותם הבסיסית והן בהשלכותיהם, לפיכך אני מעדיף להשתמש בשני מונחים שונים כדי לתאר אותם. בספר הזה אני מתייחס ל״׳פרפקציוניזם שלילי״ כאל פרפקציוניזם גרידא, ואילו ״פרפקציוניזם חיובי״ נקרא כאן ״אופטימליזם״.[4]
מילון אוקספורד מגדיר אופטימלי כ״הטוב ביותר, הרצוי ביותר, במיוחד בתנאים מסוימים.״ החיפוש אחר האופטימלי - בין שמדובר בשימוש הטוב ביותר שביכולתנו לעשות בזמן המוגבל העומד לרשותנו במשך היום (ובמשך החיים), ובין שזהו הבית הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקנות במסגרת תקציבנו - הוא בעצם הדבר שאנחנו רגילים לעשות. אנחנו מכירים במגבלות המציאות - יש רק עשרים וארבע שעות ביממה, ואנחנו יכולים להוציא רק סכום כסף מסוים - ומארגנים לפי זה את חיינו.
החוקרים שהציגו את המושג ״פסיכולוגיה חיובית״ תיארו אותו כ״מחקר מדעי של תפקוד אנושי אופטימלי.״[5] הם הבינו שבקיום האנושי טמונות מגבלות טבעיות, שכולנו נאלצים להתפשר, ושאין אף אחד שיש לו הכול. שאלת היסוד שהפסיכולוגיה החיובית מציגה היא זו: מהם החיים הטובים ביותר שאנחנו יכולים לחיות? במובן זה גישתה של הפסיכולוגיה החיובית, המתמקדת באופטימלי, שונה בתכלית מגישתה של תנועת העזרה העצמית, הנוטה בדרך כלל להזמין אותנו לדמיין לעצמנו חיים מושלמים ולשאוף אליהם. שאיפה זו עלולה דווקא לעורר תסכול רב מאוד ולמנוע אושר.
ההבדל העיקרי בין הפרפקציוניסט לאופטימליסט הוא שהראשון בעיקרו של דבר מסרב להכיר במציאות, ואילו השני משלים איתה. אנחנו עוד נעמוד על ההבחנה החשובה הזאת בהמשך, אך לעת עתה נראה את ההבדל באופן שבו כל אחד מהטיפוסים תופס כישלון, רגשות מכאיבים והצלחה, ומגיב אליהם.
הפרפקציוניסטית מצפה שדרכה למטרה כלשהי - ולמעשה דרכה בחיים - תהיה ישירה ונקייה ממכשולים. וכשהדרך אינה כזאת, כצפוי (למשל כשהיא נכשלת במטלה מסוימת או כשציפיות מסוימות שלה אינן מתגשמות), היא נעשית מתוסכלת מאוד ומתקשה להתמודד. בעוד הפרפקציוניסטית מסרבת להכיר בכישלון, האופטימליסטית משלימה איתו כחלק טבעי מהחיים וכהתנסות הקשורה קשר הדוק להצלחה. היא מבינה שכישלונה להתקבל לעבודה שרצתה או הריב עם בן זוגה הם חלק בלתי נפרד מחיים מלאים ומספקים. היא לומדת כל מה שהיא יכולה ללמוד מההתנסויות הללו, ויוצאת מהן חזקה יותר וחסינה יותר. אני לא הייתי מאושר בתקופת לימודי באוניברסיטה בעיקר מפני שלא השלמתי עם העובדה שכישלון הוא חלק חיוני מהלימוד - ומהחיים.
הפרפקציוניסט מאמין שחיים מאושרים מורכבים מזרם רציף של רגשות חיוביים. וכיוון שהוא שואף כמובן להיות מאושר, הוא מסרב להכיר ברגשות מכאיבים. הוא אינו מאפשר לעצמו להצטער כשהוא מחמיץ הזדמנות בעבודה או להרגיש כאב עמוק בעקבות התפרקותה של מערכת זוגית רבת משמעות. האופטימליסט, לעומת זאת, משלים עם העובדה שרגשות מכאיבים הם חלק הכרחי מהחיים. הוא מפַנה מקום לעצב ולכאב, ומרשה לרגשות הללו להעמיק את ניסיון החיים הכולל שלו - הלא נעים והנעים כאחד. מאט, הסטודנט שהתלוצץ שהוא ילשין עלי לחברו לחדר אם יראה אותי לא מאושר, סבר שאם אני מלמד על אושר, אני צריך להיראות מאושר עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. התפיסה של מאט אינה רק לא ריאלית; למעשה היא מתכון לחוסר אושר.
הפרפקציוניסטית לעולם אינה שבעת רצון. היא מציבה לעצמה בהתמדה מטרות ואמות מידה שבשום אופן אינן ניתנות להשגה, וכך למעשה מלכתחילה מונעת מעצמה את האפשרות להצליח. לא משנה מה היא משיגה - עד כמה היא מצליחה בלימודים ולאיזה שלב הגיעה בסולם המקצועי - היא אינה מסוגלת ליהנות מהישגיה. לא משנה מה יש לה - כמה כסף הרוויחה, איזה בן זוג נפלא יש לה או לכמה הערכה היא זוכה מחבריה - כל זה אף פעם לא מספיק לה. למעשה, היא מונעת מעצמה הצלחה, כי למרות הצלחותיה האובייקטיביות, היא אף פעם לא מרגישה שהיא מצליחה. גם האופטימליסטית מציבה לעצמה אמות מידה גבוהות מאוד, אבל מטרותיה ניתנות להשגה, כי הן מעוגנות במציאות. כשהיא משיגה את מטרותיה, היא מעריכה את הצלחותיה ומרשה לעצמה להודות על הישגיה. האופטימליסטית שונה מן הפרפקציוניסטית בכך שהיא משלימה עם המציאות. כשהאופטימליסטית משיגה את מטרותיה, היא מרגישה שביעות רצון והנאה אמיתית מהצלחתה. קלייר רדף כל חייו רדיפה נואשת אחר ההצלחה, אבל כיוון שמושג ההצלחה שלו לא היה ריאלי, ההצלחה (במונחים שלו) חמקה ממנו, ולכן חמק ממנו גם האושר.
הפרפקציוניסטים מסרבים להכיר במציאות ומחליפים אותה בעולם דמיוני - עולם שאין בו כישלונות ואין בו רגשות מכאיבים, עולם שבו הם יכולים להשיג הכול ולהצליח תמיד, גם אם שאיפותיהם אינן מעוגנות במציאות. האופטימליסטים משלימים עם המציאות - הם משלימים עם העובדה שבעולם האמיתי לא ניתן להימנע ממידה מסוימת של כישלון וצער, ושהצלחה צריכה להימדד בהתאם לקריטריונים ניתנים להשגה.
הפרפקציוניסטים משלמים מחיר רגשי גבוה מאוד על סירובם להכיר במציאות. ההתנגדות להכרה בכישלון מולידה חרדה, כי הסיכוי להיכשל קיים תמיד. ההתנגדות להכרה ברגשות המכאיבים מובילה לפעמים להתחזקותו של אותו הרגש שהם מנסים לדכא, ובסופו של דבר מובילה לסבל רב יותר. ההתנגדות להכרה במגבלות ובאילוצים של העולם האמיתי מדרבנת אותם להציב להצלחה רף לא הגיוני ובלתי ניתן להשגה, וכיוון שאינם מצליחים לעמוד בתביעות האלה, הם חדורים תמיד ברגשות של תסכול ואוזלת יד.
האופטימליסטים, לעומת זאת, מפיקים תועלת רגשית רבה מההשלמה עם המציאות, ויכולים לחיות חיים עשירים ומספקים. כיוון שהם משלימים עם הכישלון ורואים בו דבר טבעי - גם אם אינם נהנים מהכישלון - הם מרגישים חרדת ביצוע פחותה ומפיקים הנאה רבה יותר מפעילויותיהם. כיוון שהם משלימים עם רגשות מכאיבים כחלק בלתי נפרד מחייהם, הם אינם מחזקים אותם בניסיונות לדכא אותם. במקום זאת הם מרגישים אותם, לומדים מהם וממשיכים הלאה. כיוון שהם משלימים עם מגבלותיו ואילוציו של העולם האמיתי, הם מציבים מטרות מעשיות ולכן חווים הצלחות ויכולים להעריך אותן וליהנות מהן.

בעיקרו של דבר, הפרפקציוניסט מתנגד לכל מה שחורג מהחזון האידיאלי חסר הפגמים והטעויות שהוא רואה לנגד עיניו, וכתוצאה מכך הוא סובל בכל פעם שאינו מגיע אל הרף הגבוה שקבע לעצמו. האופטימליסט משלים עם המציאות ומפיק את המיטב מכל מה שיש לחיים להציע.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלקו הראשון אני מציג את התיאוריה של הפרפקציוניזם ומפתח את הרעיונות שהצגתי לעיל. פרק 1 דן בחשיבות ההשלמה עם הכישלון ועם הרעיון שעלינו ללמוד להיכשל או שניכשל בלימוד. פרק 2 עוסק בהשלמה עם רגשות ומבהיר את הרעיון שעלינו להרשות לעצמנו להיות אנושיים. פרק 3 עוסק בהשלמה עם הצלחה, בחשיבות של הצבת מטרות שאפתניות אך ריאליסטיות, ובהערכת ההצלחה שהושגה. פרק 4, הפרק האחרון בחלק זה של הספר, עוסק בהשלמה עם המציאות, שהיא הבסיס למאבק בנטיות הפרפקציוניסטיות.
בחלקו השני של הספר אני מיישם הלכה למעשה רעיונות שהעליתי בחלקו הראשון בתחומים מוגדרים. פרק 5 דן בשאלה כיצד יכולים הורים ומורים לתרום לאושרם ולהצלחתם של ילדים. פרק 6 הולך עם הפרפקציוניזם והאופטימליזם למקום העבודה ומציג את יתרונותיו של האופטימליזם. בפרק 7 אני טוען שאהבה אמיתית כרוכה בוויתור על תפיסות לא ריאליות בדבר האהבה המושלמת.
החלק השלישי והאחרון של הספר מכיל שורה של הרהורים קצרים, שכל אחד מהם עוסק בהיבט שונה של הפרפקציוניזם. ההרהור הראשון בוחן מדוע קשה כל כך להשתנות ולשנות, בעיקר את הנטיות הפרפקציוניסטיות. ההרהור השני מציג את הטכניקה הטיפולית הקוגניטיבית ומראה כיצד להשתמש בה כדי להתמודד עם פרפקציוניזם. בהרהור השלישי אני נותן עצות בדבר מתן עצות לזולת. ההרהור הרביעי דן במקומן הראוי של התרופות הפסיכיאטריות כדרך להתמודדות עם קשיים, וההרהור החמישי בוחן את תפקידו של הסבל בחיינו. ההרהור השישי מדגיש את חשיבות האהבה העצמית וההרהור השביעי בוחן כיצד הפרפקציוניזם פוגם ביחסנו לזולת. תנועת קידום ההזדקנות - בניגוד לתנועת עיכוב ההזדקנות - היא נושא ההרהור השמיני. נושא ההרהור התשיעי הוא ״ההונאה הגדולה״ והמחיר שאנשים משלמים על הסתרת רגשותיהם. ההרהור העשירי והאחרון דן בגבולות הידיעה ובהשלמה עם אי־ידיעה.

מכל הנושאים שאני כותב עליהם ומלמד אותם, נושא הפרפקציוניזם קרוב ביותר ללבי, כי אני עצמי נאלצתי להתמודד - וממשיך להתמודד - עם הנטיות הפרפקציוניסטיות ההרסניות שלי. כיוון שהנושא היה תמיד משמעותי מאוד בשבילי, אין להתפלא על כך שגם הסטודנטים שלי אומרים לעתים קרובות שההרצאות על הפרפקציוניזם היו המשמעותיות ביותר בשבילם. כפי שכתב פעם קארל רוג׳רס, ״האישי ביותר הוא הכללי ביותר.״[6]
אני מקווה שהספר הזה יהיה בעל משמעות אישית עבורכם כפי שכתיבתו היתה משמעותית עבורי וכפי שהנושא משמעותי עבור הסטודנטים שלי. הספר זרוע אנקדוטות אישיות וסיפורים על אנשים שונים. אני מקווה שהם יפיחו חיים במחקר המקיף ובהוכחות המדעיות שעל יסודותיהם נשען הספר הזה.