ילדי הגטו - שמי אדם

הקדמה

 

המחברות הללו הגיעו אלי בדרך מקרה והיססתי רבות לפני ששלחתי אותן לפרסום בבית ההוצאה הביירותי דאר אלאדאב. אודה על האמת, היסוסי נבעו מתחושה מעורפלת של התפעלות המהולה בקנאה ואהבה המהולה בשנאה. פגשתי את כותב המחברות הללו וגיבורן פעמים אחדות בעיר ניו יורק, שם אני משמש פרופסור באוניברסיטה. שמו היה אדם דַנוּן או אדם דַאנוֹן. אני נזכר שבפעם הראשונה שהתבוננתי בו הבעתי בפני תלמידתי הקוריאנית התפעלות ממראהו הנאה. זה היה בתום שיעור, כשיצאנו לרחוב לאכול מנת פלאפל. אם זיכרוני אינו מטעני, נמצאנו בשלהי חודש פברואר של שנת 2005. עמדנו והתבוננו באיש שהכין את מנות הפלאפל בעדינות ובמאור פנים. הוא היה גבר תמיר, כחוש למדי, כתפיו הרחבות נוטות מעט קדימה ועל ראשו הערמוני הזדהרו קווצות של שיער לבן. לרגע נדמה היה שניצוצות ניתזו מעיניו האפורות, הנוטות לְיָרוק. כשראיתיו בפעם הראשונה אמרתי לתלמידתי הקוריאנית שאני מבין עתה את מקור חיבתה למסעדה הישראלית הזאת. הייתי סמוך ובטוח שהעניין אינו קשור בפלאפל אלא בבעל המקום. אולם טעות הייתה בידי. הייתה זו אולי מנת הפלאפל הטעימה ביותר שאכלתי מעודי. בביירות אנו נוהגים לומר שהפלאפל שלנו הוא הטוב בעולם. הפלסטינים טוענים שהישראלים גנבו מהם את הפלאפל. הם צודקים לחלוטין. אולם לדעתי כל הצדדים טועים. הפלאפל הוא המאכל המבושל הקדום ביותר שידעה האנושות ומקורו הוא בכלל פרעוני...

שם המסעדה היה "פָּאלְם טְרי", כלומר "עץ הדקל". הגבר הנאה, שפניו מוארכות וחיוורות וגומה במרכז סנטרו, החל לשוחח עם תלמידתי סאראנג־לי בעברית. היא הפנתה את מבטה לעברי והשיבה לו באנגלית. כך הכרנו. האיש פנה אלי בערבית, וסאראנג־לי הביעה באנגלית את התפעלותה מן הלהג הפלסטיני שבפיו. הוא החזיר לה כמה מילים בעברית שלא הבנתי.

צעדנו בקור המקפיא וסאראנג־לי הציעה שניכנס לשתות באחד הברים. ההצעה הפתיעה אותי שכן אני לא נוהג להתרועע עם תלמידותי. זכורה לי היטב אזהרתו של חברי הארמני אלבארון האכוב, זה שאדוארד סעיד הדביק לו את הכינוי "מלך הסקס", מפני מה שקוראים לו כאן אַלְהַארַאסְמֶנְט. הוא אמר שאם מי מתלמידותי תתלונן על הטרדה, יחרב הדבר את ביתי ואת עתידי האקדמי.

הסכמתי להצעתה של סאראנג־לי משום שראיתי בעיניה מילים. נכנסנו לבית הקפה "לה־לנטרנה" והזמנו יין לבן. היה זה בית הקפה החביב על חברי הארמני, ובו נהג לשבת בקביעות גם חנא אלעכארי, שהיה לוחם ותיק בחזית העממית. באותם הימים נהגנו להיפגש במקום הזה כדי לשתות ולהיזכר בחלומות המהפכניים של ימים עברו.

בעוד אני מרים כוסית לכבודה, חמדתי לצון ואמרתי לה שאנחנו לא נוהגים לשתות יין אחרי פלאפל. המתנתי שתתחיל לדבר. היא לא פצתה פה. לאחר שתיקה ממושכת שנראתה לי כנצח, שאלתי אותה אם היא מאוהבת. לפתע בצבצו הדמעות בזוויות עיניה של הצעירה בת העשרים ושתיים. אינני יכול להישבע שבכתה, אולם כך היה נדמה לי. אחר כך אמרה שאינה יודעת, אבל היא אוהבת אותי, גם.

המילים "אוהבת אותי" הרעידו את מיתרי לבי, ומיד נמוג הרעד בשומעי את המילה "גם". משמעות הדבר שאהבה את הגבר הישראלי, אך לא רצתה לשבור את רוחי. בתקופה ההיא לא הייתי בענייני אהבה, בוודאי לא עם בחורה הצעירה ממני באינספור שנים. אבל הצטיינותה של תלמידתי הצעירה, לצד ביישנותה ויופייה האסיאתי המסחרר, גרמו לי להעניק לה תשומת לב מיוחדת. באותו יום גיליתי שהוּלכתי שולל. לא, המילה שולל אינה מתאימה בהקשר הזה כי היא לא שלחה לעברי כל רמז, למעט גילויי ההערצה השכיחים ביחסים בין פרופסור לתלמידתו. שאלתי אותה מה אמר הגבר המבוגר. היא חייכה ואמרה שאינו מבוגר: "הוא בגילך, אדוני הפרופסור היקר." אחר כך העירה בקנטרנות אלגנטית: "אלא אם כן אתה מחשיב את עצמך מבוגר." התעלמתי מן ההערה ושאלתי אותה שוב מה הוא אמר. היא השיבה: "הוא אמר שדיבר בלהג של תושבי הגליל, משום שהוא קרוב יותר ללהג הלבנוני, לכבוד הפרופסור שלך." היא סיפרה לי שבילתה את ילדותה בתל אביב ולכן מכירה את ישראל היטב, ושהאיש הזה מסתיר סוד. היא לא ידעה לומר מה זהותו: האם הוא פלסטיני הטוען שהוא ישראלי או שמא להיפך. בכל מקרה, סברה שהוא אדם מיוחד.

עיניה רשפו אהבה כשהגתה את המילה "מיוחד". לא ידעתי מה לומר, הבנתי שסוד מסתתר כאן. בפגישה הבאה גילתה לי את הסוד, סיפרה שהוא לא ישראלי: "נכון, הוא מחזיק בדרכון ישראלי, אבל הוא פלסטיני. אני חושבת שהוא מאזור לוד. הוא אוהב לשמור על עמימות ולא אכפת לו שיחשבו שהוא יהודי."

מאז לא ראיתי עוד את האיש שאהב עמימות. מדי פעם הייתה תלמידתי מספרת לי עליו אנקדוטות. היא סברה שהוא רודף נשים, אבל מלא קסם. לא התעניינתי באנקדוטות על הישראלי אשר שלט בערבית או על הפלסטיני שאהב עמימות ודיבר בעברית צחה, ולא עניין אותי קסמו. נמלאתי קנאה, אולם לא נתתי לה ביטוי במילים. אינני יודע מדוע עלה בדעתי שהוא סוכן של המוסד הישראלי ומשום כך הוא מתעטף בעמימות. לא היה לי כל עניין בסיפור הזה, אולם קיוויתי שתלמידתי תדע להתרחק ממנו. אחר כך מעדתי בלשוני והבעתי בפניה את חששותי. היא הגיבה בכעס ועזבה את "קורנליה סטריט", בית הקפה שבו נהגנו להיפגש בקביעות אחת לשבועיים, משום שהיה מרוחק מעיני הצופים בוושינגטון סְקוֵור במרכז אוניברסיטת ניו יורק שבה עבדתי.

פעם אחת סאראנג־לי גילתה לי שאדם לא אוהב אותי, שהוא חושד "בפרופסור הזה". למעשה, הוא אמר הרבה יותר מזה. תחילה לא הסכימה לספר, אבל אחר כך התרצתה וסיפרה שאמר לה שהוא חושד בכוונותי כלפיה. היא הגנה עלי ואמרה שמעולם לא שלחתי רמזים מהסוג הזה. האיש התכעס ואמר שהוא מתכוון לדבר הרבה יותר מהותי. הוא שאל אותה אם קראה את באב אלשמס. הוא אמר לה שסופרים הם יצורים לא אמינים, וכי יום אחד היא עשויה למצוא את עצמה מככבת באחד מהרומנים שלי. הופתעתי כאשר שאלה אותי בהתפנקות אם לדעתי היא מתאימה להיות גיבורה של רומן.

לא התכוונתי לספר על עצמי, ואלמלא סאראנג־לי, שבגללה הגיעו אלי המחברות, לא הייתי עוסק ביחסים שלי איתה. מכל מקום, אלה היו יחסים שלא חרגו בשום מקרה מעבר למבטי פיתוי. אם להודות על האמת, הופתעתי מן האפשרות שידידתי תתפתה להפוך לגיבורה ברומן. לדאבוני סאראנג־לי הייתה לגיבורה של הרומן לא בגללי אלא בגלל יריבי. שאלתי אותה מה אמר על באב אלשמס. היא לא הרחיבה מעבר לכך שלא אהב אותו. היה עלי לגלות זאת בעצמי, כשאפגוש אותו בהקרנה של הסרט הישראלי מבטים מצטלבים באולם סיני וילג' ברחוב 12.

לא אספר לכם מה אירע באותו ערב בבית הקולנוע ברחוב 12 ועל הזעם שנכנס בי. באמת אין בידי הזכות להיטפל לסיפורים הקשורים בכותב המחברות הללו. הקוראים יוכלו לקרוא את גרסתו של אדם דנון ולשפוט בעצמם. אם יתורגם הרומן לאנגלית תוכל גם סאראנג־לי לגלות שהגבר הישראלי, שלא היה ישראלי, לא אהב אותה משום שהיה בטוח שהיא אוהבת אותי, ושהעמימות שאפיינה את חייו של מוכר הפלאפל הצילה את הצעירה הקוריאנית מיחסים שהיו יכולים להרוס את חייה.

ביום שבו הביאה לי סאראנג־לי את המחברות, היא סיפרה שהאיש נשרף למוות. ככל הנראה נרדם שרוע על מיטתו והסיגריה בידו. האש התפשטה והציתה קלטות שגדשו את מדפי ספרייתו, וכשהגיעו מכבי האש היה כבר נטול רוח חיים. פקפקתי במהימנות הסיפור, משום שזה היה חיקוי מדויק של האופן שבו מת בניו יורק ראשד חוסיין, המשורר הפלסטיני הגדול והמתרגם של ביאליק לערבית. סאראנג־לי סברה שאדם התאבד, וביים את מותו כמו במחזה תיאטרלי כך שידמה למותו של ראשד חוסיין, המשורר הגדול שאהב, שמשיריו ידע לדקלם. היא סיפרה לי ששבוע לפני מותו הפקיד בידה אדם מכתב ובו צוואתו. הוא ביקש שלא תקרא את הכתוב בו אלא אם יאונה לו רע. ביקשתי ממנה רשות לראות את המכתב, אך היא סירבה. דמעות זלגו מעיניה כאשר סיפרה לי כיצד היא ונחום, שותפו הישראלי במסעדת הפלאפל, הגשימו את צוואתו של האיש. גופתו נשרפה, והם פיזרו את האפר בנהר ההדסון. היא הופתעה מכך שהתיק עם המחברות ניצל מן האש. שוליו של התיק הכחול היו חרוכים ושכבה של אפר כיסתה אותו, אולם המחברות שבתוכו נותרו ללא פגע. המילים שבדיו השחור היו כאילו מוארות באש. אולם היא סירבה להוציא לפועל את בקשתו של אדם לשרוף את התיק עם המחברות ותחת זאת לקחה את התיק לביתה וניסתה לפענח את כתב החרטומים של הערבית. משלא עלה בידה, החליטה להעביר לידי את המחברות, לא לפני שקיבלה ממני הבטחה שלא אעשה בהן שימוש ללא ידיעתה.

קרוב לוודאי שהייתה בטוחה שאעשה את מה שנבצר ממנה לעשות. שאעלה את התיק באש, אולי בגלל אותה תקרית בבית הקולנוע. אני מודה שהייתי אז אידיוט מהיר חמה, דבר שהפיל עלי את רוב הפורענויות בחיי. באותו ערב התפרצתי וצרחתי על אדם. אמרתי לו שהוא אוויל ושהוא תוקף את הרומן משום שלא הבין דבר ממנו. צרחתי שאני לא כותב היסטוריה, שכתבתי סיפור דמיוני, ואינני יודע מה קרה לדמויות במציאות. אינני מבין מדוע התעקש לומר שהכיר אישית את הדמויות של באב אלשמס. לפתע נתקף טירוף והחל לפלוט דברים חסרי שחר. היה עלי לקרוא את המחברות המונחות לפניכם כדי לרדת לעומק דבריו.

באותו ערב אדם יצא נסער מבית הקולנוע, וסאראנג־לי דלקה בעקבותיו. רתחתי מזעם ואמרתי לחברי חיים שהאיש בדאי ושקרן. הוא סיפר למאהבת שלו שהוא ישראלי, אבל הוא בעצם פלסטיני. אחר כך הוא משתמש בזהות הפלסטינית שלו כתירוץ לבקר את הרומן שלי באב אלשמס. כאילו אין לי זכות לכתוב על פלסטין משום שאיני בן להורים פלסטינים.

המחברות שהעבירה סאראנג־לי לידי היו מחברות בית ספר רגילות, עם שורות, מסוג five star, שדפיהן כרוכים בסליל. מחברות כאלה אפשר לקנות בכל חנות למכשירי כתיבה בניו יורק. בעמוד הראשון היה לוח לשנים 2003, 2004, 2005, 2006 ו-2007. ככל הנראה התכונן המחבר לעבודה ממושכת.

קראתי את המחברות שלוש פעמים, ולא היה לי מושג מה לעשות בהן. אינני יודע מה גרם לי לשוב אליהן כעבור שבע שנים. קראתי אותן מחדש, וממרחק הזמן עצב עמוק החליף את טינתי לאיש. נעצבתי עליו ונעצבתי על עצמי. לאחר היסוסים ממושכים החלטתי לפרסם את המחברות במקום את הרומן שקיוויתי לכתוב.

עלי להודות על האמת. היססתי רבות עד שהצלחתי להכריע.

המחשבה הזדונית דחקה בי לגנוב את המחברות ולפרסם אותן כרומן תחת שמי. בכך חשבתי להגשים את חלומי לפרסם רומן המשך לבאב אלשמס, דבר שנבצר ממני לעשות עד עצם היום הזה. כיצד אפשר להמשיך ולכתוב ספרות לאחר רצח שַׁמְס ומות נַהִילָה? עם מותם יבש עטי לחלוטין, איבדתי את היכולת לכתוב ושקעתי בדיכאון של "מיתות האוהבים", כפי שמקובל לכנותו בספרות הערבית. זוהי אילמות המוות האוחזת ברוחם של המאהבים ברגע היעלמותה של האהובה. מצאתי מפלטי בדָאנִיָאל הָאבִּיל אַבְּיָד, גיבור הרומן שלי יאלו, אשר בזכותו למדתי אשורית. באותה עת, כשנחשפתי לאותיות האלפבית החדש, שבתי וגיליתי שהאהבה היא אחד משערי הבגידה.

כשחשבתי לגנוב את המחברות לא התכוונתי לפרסם אותן כמות שהן, מילה במילה. חשבתי לשכתב אותן כדי ליצור מהן טיוטה ראשונה לרומן. הזכרתי לעצמי שאיני הראשון לעשות זאת. אנו יודעים שכל חיבור הוא סוג של שכתוב וכך אני גם מלמד את הסטודנטים שלי. גניבה ספרותית מותרת למי שמצליח בכך. ייתכן שלכך התכוונו המבקרים הערבים כשכינו זאת בשם "גניבות אלמוּתַנַבִּי". אלו הן גניבות ספרותיות שדורשות יצירתיות לא פחות מאשר כתיבה של טקסט מקורי, אם לא למעלה מזה. קחו לדוגמא את מיכאיל שולוחוב, מחבר הרומן הדון השקט, אחת מיצירות המופת של הספרות הרוסית. שולוחוב הואשם בגניבת כתבי היד במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. הדבר לא גרע במאום מחשיבות היצירה או ממעמדו של הסופר בהיסטוריה של הספרות הרוסית המודרנית.

אולם לאחר ניסיונות שכתוב אחדים אחז בי חוסר אונים משתק. במקום לגנוב מצאתי עצמי מעתיק, ובמקום שאשתלט על הטקסט השתלט הוא עלי. ברגע מסוים התחלתי להרגיש שחיי נמוגים ומתמזגים עם חייו של האיש הזה ועם סיפורו. קורותיו החלו כובשים אותי עד כדי כך שהתחלתי לאבד את עצמי בתוך מבוך הזיכרונות של האיש. החלטתי לזנוח את הרעיון.

כפי שמיד ייווכחו הקוראים לדעת, הטקסטים המופיעים במחברות אינם שלמים. יש בהם תמהיל של רומן ואוטוביוגרפיה, מציאות ובדיון, מזיגה של ספרות עם ביקורת הספרות. שורת ההקדמות שהוסיף גרמה לי לאבד את היכולת להבחין בין צורה לתוכן. הערבוביה בין סיפורים והרהורים, אמת ובדיה, גלגלה את המילים למראות של מילים ולהשתברויות מילים.

לבסוף, אני מבקש לתת לקוראים את דברתי שהרומן שלפניכם מכיל את כתב היד במלואו כפי שהעבירה אותו לידי סאראנג־לי. לא הוספתי ולו מילה אחת מיותרת, למעט הצעות לכותרות בפרקי הפתיחה. סברתי שהן נחוצות כדי להנחות את הקוראים בסבך המחברות. באותו האופן גם לא השמטתי דבר. השארתי כלשונה גם את הביקורת התוקפנית שהפנה המחבר כלפי הרומן שלי. אין לי ספק שהקוראים הנכבדים ישתכנעו שהוא גרם לי עוול והפגין מידה רבה של אי־צדק כלפי וכלפי יצירתי.

כשהתעכבתי על סדר המחברות, היססתי באשר למחברת בכריכה האדומה, משום שהכילה בחלקה הראשון טיוטה ראשונית של רומן על וַדַּאח אַלְיַמַן, שהיה משורר תימני בתקופת ח'ליפות בית אוּמַיָה. נראה שהמחבר חזר בו מן הרעיון ולא השלים את הרומן. תחילה חשבתי לפרסם את כתב היד בנפרד, כרומן אהבה שגיבורו הוא המשורר ודאח אלימן. אולם שיניתי את דעתי לאחר שהבנתי שהפרויקט הזה מתפרש גם על פני המחברות האחרות ועלול לשבש את הקריאה בהן. היססתי גם באשר להערות האנליטיות אשר היו פזורות בחלק מן המחברות ונראו כמו רשימות טיוטה שהמחבר לא טרח למחוק מכיוון שהיה בטוח שלא יראו אור לעולם, או שסבר שתהיה בידו הזדמנות לערוך אותן לפני פרסומן כרומן. תחילה חשבתי להפוך את הרשימות הללו להערות שוליים. אחר כך חשבתי להדפיס אותן בגופן שונה, עבה יותר. ויתרתי לבסוף, משום שהשתכנעתי שאין לי הזכות לעשות זאת. כך יוכלו הקוראים להתוודע למשחקי הכתיבה שלו ולגלות, כפי שגיליתי אני, שהם מצטיינים בחן הפתיחות ובקשר שובה לב בין הכותב ובין הטקסט. במחברת שכריכתה כחולה מצאתי טקסט קצר שנראה כמו צוואה והעברתי אותו לתחילת הרומן, כהקדמה.

כתב היד היה נטול כותרות, ואני מצאתי לנכון להוסיף כמה. חשבתי גם שיהיה מן הראוי לתת קרדיט למחבר ולפרסם את מחברותיו תחת השם "מחברות אדם דנון". בכך קיוויתי לעזור למחבר הספר להצליח במה שנכשלו בו רוב הכותבים: להפוך לגיבור הרומן שאותו חי וכתב. אולם ברגע האחרון, לפני ששלחתי את הספר לפרסום, שיניתי את דעתי. הבנתי לפתע שהוא חושף אמת שאיש לא נתן עליה את דעתו. הבנתי שהפלסטינים והפלסטיניות שהצליחו להישאר על אדמתם הם ילדי הגטאות הקטנים שבהם קובצו, מעשה ידיה של המדינה החדשה שכבשה את ארצם ומחקה את שמה מעל פני האדמה. החלטתי להעניק לרומן את השם ילדי הגטו ובכך לתרום, ולו במעט, לרומן שלא הצלחתי לכתוב.

ולבסוף, אני מתנצל בפני סאראנג־לי על שלא נועצתי בה בעניין פרסום המחברות כרומן פרי עטו של אדם דנון. עם זאת, אני בטוח שהיא תשמח למצוא את עצמה בין שלל הגיבורים של הרומן הזה.

 

אליאס ח'ורי

ניו יורק—ביירות / 12 ביולי 2015