סיפור אמריקאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור אמריקאי
מכר
מאות
עותקים
סיפור אמריקאי
מכר
מאות
עותקים

סיפור אמריקאי

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2001
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'

נעמי רגן

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן שנכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

תקציר

סיפור אמריקאי הוא דיוקן משפחתי שופע אהבה ורגישות. זהו גם סיפור גבורה של מי שעולמם חרב עליהם והם נאלצים להתמודד עם שברו של החלום האמריקאי. נעמי רגן, ילידת ארצות הברית, חיה עם משפחתה בירושלים זה שלושים שנה. ספריה הקודמים - "ואל אישך תשוקתך", "עקדת תמר", "בתי יפתח" ו"בידך אפקיד רוחי"- היו לרבי מכר בינלאומייים.

פרק ראשון

פרק א
קווינס, 1959

כשהרִגשה והאימה התגבהו לשיא חדש בקיבתו של דֵיוויד מרקוביץ ואף העירו אותו, הוא חשב שזאת שמחה. הוא הסתכל לעבר אשתו, חפן את שדיה בחיבה, אך כששמע את נשימתה העמוקה, השלווה, שינה את דעתו. היא כל כך עייפה מעבודת האריזה, חשב, ורגשי אשם התעוררו בו. עוד מעבר דירה. חוץ מזה, לא היה לו זמן לבזבז. משאית ההובלות עמדה להגיע בחמש, והוא הגיע הביתה בליל אמש מאוחר מכדי לבדוק אם רות כבר סיימה את כל ההכנות. טוב, הוא יעשה את זה עכשיו. אבל קודם - כוס קפה.
הוא היה זקוק לכוס קפה; אחריה הוא יהיה פצצת אנרגיה מהלכת. כוס אחת, זה כל מה שנחוץ לו כדי ליהפך מפועל יגע לקפיטליסט נמרץ. אמנם עכשיו היתה לו רק מונית אחת, בקושי בת שבועיים ועדיין בעלת ניחוח חדש, אבל בעוד שנתיים, שלוש שנים לכל היותר, תהיה מונית שנייה ואחר כך שלישית, כך שכשג׳סי יגמור את התיכון, יהיה להם צי שלם של מוניות שיחרשו את רחובות ניו יורק ויאספו נוסעים ודולרים בלי סוף.
ואז יעברו שוב, הפעם לבית מהסרטים. בית שלהם, ברחוב עטור שדרת עצים, באחד הפרוורים היותר נחשבים. רות תהיה מאושרת סוף סוף. בית משלה, חצר שהילדים יכולים לשחק בה במתקנים הפרטיים והמפוארים שלהם, אולי איזה בית כנסת מפואר בקרבת מקום, שם תוכל להצטרף לאגודת הנשים ולהקשיב לדרשות הצדקניות והמייגעות של הרב הצעיר והנאה.
אבל בינתיים יש קשיים זמניים שהם צריכים לסבול (הלוואי שהאישה והבן יבינו את זה כבר!). כל הכסף ממכירת חנות הממתקים שלו בניוארק, ניו ג׳רזי, הושקע במונית, ועד שיוכלו לחסוך שוב כסף לקניית בית החלומות שלהם, אין להם ברירה אלא לגור ב... - כאן ניסה למצוא דרך לייפות קצת, להפוך שיכון של מעוטי יכולת ברוקאוויי לפרויקט מגורים על החוף - אבל המילים האלה, ״שיכון למעוטי יכולת״, פשוט התקבעו בראשו, כמו כתם שומן, והוא לא הצליח בשום אופן לשנות זאת. טוב, לפחות השיכון הזה חדש לגמרי, ניחם את עצמו. וחוץ מזה, הכול זמני.
הם לגמרי לא התלהבו מן הרעיון, לא רות ולא ג׳סי, היחיד מבין ילדיו שכבר היה גדול מספיק כדי לעשות לו צרות (או לתמוך בו, אבל אלה כבר ציפיות מוגזמות, לא?). שרה אהבה רק את הבובות שלה, ולא שיחקה עם שום חברות אנושיות - היא היתה ילדה ביישנית וסגורה. והתינוק, מה אכפת לתינוק איפה העריסה שלו עומדת? הכול נכון, אבל אפילו הוא, דֵיוויד מרקוביץ, לא יכול לחלוב שום אופטימיות מתגובת בנו הבכור. לא, הוא לא משלה את עצמו. ג׳סי הוא לא רק ילד רגזן, הוא גם מריר. זה קשור איכשהו בעובדה שייאלץ להיפרד עכשיו מכל החברים ההם, אותם נערים עם פרצופים מלאים פצעי חשק, שג׳סי עצמו היה קורא להם ״בריונים איטלקים ופושטקים אירים״ בהתחלה, כשרק הגיעו לניו ג׳רזי. ועכשיו הפרידה מהם היא פתאום סוף העולם. נו, לך תנסה להבין ילדים! אבל דיוויד היה הוגן מכדי שימיר את תחושת האשמה על עקירת הילד בזעם על המסכנות המעצבנת שהפגין הבן. ברור שאי אפשר לצפות ממנו שיבין מה גבר צריך לעשות בעולם. הבנה כזאת מחייבת איזושהי בגרות, וג׳סי עדיין צעיר. עוד יבוא יום והוא יכבד את ההחלטה של אביו, יקלוט את התבונה שבה, אבל היום הזה עדיין רחוק. בינתיים, אמר דייב לעצמו בנחרצות, תוך שהוא מתעלם מהרהורי האשמה שתקפו אותו, בינתיים הוא פשוט יצטרך להשלים עם גורלו.
הסיפור עם רות היה שונה לגמרי. לאשתו לא היתה שום סיבה שלא לשמוח. כמה פעמים כבר נדנדה לו - חור באוזן היא עשתה לו - עם החדשה המסעירה הזאת, שהם בעצם המשפחה היהודית היחידה בכל השכונה! ממש מתאים לה לראות כל דבר, גדול וקטן, דרך אותם משקפיים. קץ העולם יכול לבוא, אבל היא תרצה לדעת רק מתי זמן הדלקת הנרות בשבת הקרובה. כל כך מתאים לה לתת לו לקבל את כל ההחלטות, לעשות את כל סידורי המעבר וההובלות, ואז למחות פתאום: ״ואיפה הבית־כנסת?״ לא היתה לו ברירה, הוא נסחב לשם שוב וחיפש בכל השכונה, עד שלמזלו מצא בית כנסת בן מיליון שנה, שנבנה כשבתי הקיץ שמסביב היו מלאים אנשי עסקים יהודים מצליחים מהעיר, ולא משפחות שחורים שחיות מקצבאות סעד. בקושי היו עכשיו עשרה תימהונים להשלים מניין בבית הכנסת הזה, והיה שם רב ישיש עם זקן אפור ומבטא לא אמריקאי. דייב קיווה שזה ישמח אותה.
היא לא שמחה.
ומה עם בית ספר לג׳סי? זאת היתה השאלה הבאה שלה. היה שם כמובן בית ספר יסודי, חטיבת ביניים טובה בהחלט ותיכון שנקרא על שם איזה נשיא שמן ואפרורי של אמריקה. אבל הוא ידע היטב שלא לזה רות התכוונה. יהיו לו חברים נחמדים? (נערים יהודים נחמדים כמוהו, זה מה שהיא רצתה באמת לדעת.) האמת היא שלא היה לו מושג. אבל במרחק קילומטרים אחדים משם - במקום שהשיכונים לא היו אלא זיכרון מעורפל בנוף שחולף על פניך ביעף כשאתה נוסע העירה - היו בתים פרטיים על מגרשים של שני דונם, ובהם הרבה משפחות יהודיות נחמדות ששלחו את ילדיהן לבית ספר עברי, פרטי ויקר. לדייב לא היה שום דבר עקרוני נגד זה. האמת היא שהוא אפילו ייחל ליום שבו יוכל להצטרף אל אנשים כאלה. אבל עוד חזון למועד. ומכל מקום, ג׳סי היה מאושר בבית הספר הציבורי בניו ג׳רזי, ודייב לא הבין למה בית ספר כזה לא יהיה טוב בשבילו גם במקום החדש. מה היא רוצה, רות, שהבחור ישקיע את זמנו בלימוד תפילות? מוטב שישקיע אותו בלימוד חשבון.
דייב הזדקף פתאום במיטתו בחדר החשוך, מוצף גל של אושר שגאה בתוכו, למרות הפחדים שהתרוצצו עמוק בלבו. הוא לא הבין את המרירות של בנו, ולא את ההססנות של אשתו. הוא עצמו אהב להתקפל ולנוע ממקום למקום, אהב סיכונים. לוּ היה מישהו שואל אותו ללא כחל וסרק מה באמת היה רוצה להיות, ולוּ היתה לו ההבנה העצמית הדרושה כדי לענות בגילוי לב מוחלט, היה אומר שהוא רוצה להיות המוביל של שיירת עגלות־קרון החוצה את הערבות מערבה, לקליפורניה: רוחות פראיות, עתירות הרפתקאות, מבדרות את בלוריתך, ואתה מתקדם שכם אל שכם עם גברים אמיצים אחרים, המחייכים בעוז ודוחקים בעדינות בנשים ובילדים להתקדם הלאה, משכנעים אותם לשיר ולרקוד סביב המדורה.
זאת הפעם השלישית - לא, בעצם הרביעית, תפס את עצמו, נחוש להתייצב ביושר מול חטאיו - שהם עוברים דירה בעשר השנים האחרונות. והאישה והילדים כבר לא רוקדים סביב שום מדורה. הוא השתרע שוב במיטה, הפשיל את חולצת הפיג׳מה ועיסה את הכיבים בקיבתו; הוא סבל מהם עוד בילדותו, אבל לאחרונה הם התרבו פתאום. כשעברו דירה בפעם הראשונה, כולם שמחו. הוא עצם את עיניו ונזכר ברחוב אַמבּוֹי בברוקלין. הצחנה הנודפת ממכלי האשפה, גגות הזפת הנמסים בחום. האבק הפורח מן הכריות שהנשים היו חובטות במדרגות החירום של הבניינים, העיניים הלא־סלחניות של הנשים השמנות שהיו משקיפות מחלונותיהן היישר אל חלונות ביתו. עדיין יכול היה לשמוע אותן, כמו שחקניות גרועות להחריד בקומדיית טלוויזיה איומה: ״מייקי!!! צ׳ארלי!!! תעלו הביתה מיד! מייקייייייייי!!!״ הפזמון הטורדני, האינסופי, של העוני.
נכון, המקום שאליו העביר אז את המשפחה לא היה הרבה יותר טוב. אבל בבית הזעיר ההוא בברונקס, בניין בלי מעלית, היו לפחות כמה עצים ברחוב, פחות רעש. ושכר הדירה הנמוך אפשר לו לחסוך מספיק כסף, שאפשר לו - לראשונה בחייו - להתעלם מאזהרות אחיו ואחותו וקרובי משפחתה של אשתו, שתבעו ממנו שלא יסתכן ודרשו ממנו זהירות, יציבות ומיתון. הוא היה נחוש בהחלטתו. לקח כל אגורה שחוקה שהיתה לו, או שהצליח ללוות, וקנה חנות ממתקים בניוארק, והעביר את משפחתו לבית בניו ג׳רזי, לאזור משופע חלקות דשא ירוק ובתי עץ פשוטים. זאת לא היתה העדיפות הראשונה שלו, כמובן. הוא חשב רגע על אחיו הבכור, ראובן. הצער הנוקב כמעט נעלם עכשיו, חמש שנים לאחר המעשה, והותיר אחריו רק כאב חסר תוחלת. ראובן פתח אז מפעל לפלסטיק, ובמקום לקחת את הכסף שהציע לו אחיו הצעיר והנמרץ בחר בזר להיות לו לשותף.
דייב ניסה לא לחשוב על זה. הוא רצה שהיום יהיה יום מאושר, יום שבו הוא יתחיל לחתוך לעצמו וליקיריו פרוסה גדולה ויפה מעוגת החלום האמריקאי. הנתח שלו. הוא התאפק שלא לרוץ לחלון ולהסתכל שוב על המונית שלו. אם מכונית יכולה לחייך, אז המונית הצהובה הזאת בהחלט מחייכת. אליו. בדמיונו כמעט הצליח לשמוע את המונה דופק - מחמישה סנט לעשרה, מעשרה לעשרים וחמישה... כמעט היה יכול להריח את מושבי העור החדשים ואת ריחם הידידותי של אינספור זרים שייכנסו ויתיישבו במושב האחורי. הוא פקח את עיניו. לפניו היו ארגזי הקרטון שלתוכם שוב נשפכו החיים המסודרים של משפחתו, לפי בקשתו. בתערובת רגשות של אשמה, תקווה וגם יראה, חשב על העתיד.
רות התהפכה במיטתה והוא אחז במותניה והתכרבל עמוק בתוך הרוך והחום שלה. ידה ליטפה את אחורי ראשו, מחליקה את השיער שהשתפל על עורפו. הוא נטל את כף ידה ונישק אותה. אחרי חמש עשרה שנות נישואין, עדיין היה מופתע מאצבעותיה, קטנות כל כך, אפילו ילדותיות. כל כך השתוקק להגן עליה ועל הילדים, לשמור עליהם מכל פגע, להעניק להם חיים טובים.
״את עדיין אוהבת אותי, נכון?״ לחש.
היא פקחה עיניים רדומות, מופתעת מן השאלה, מנימת הקול.
״מה...?״
״אויש, לא התכוונתי להעיר אותך. את כל כך עייפה, רותי חומד. תישני, תישני עוד קצת.״
אבל היא הזדקפה עכשיו והתיישבה, מביטה בו בבהלה. ״קרה משהו, דייב?״
״לא, לא, לא.״ עכשיו הערתי אותה. ״אני פשוט כל כך מאושר. זה הכול.״ הוא ראה חיוך רדום מתפשט על שפתיה הקטנות, הפגיעות, ואחר כך ראה אותה משתרעת שוב על המיטה. השתהה לצדה בתקווה, הביט עוד רגע בפניה המתוקים, הנאים, ורצה שלא תסתפק בתשובה הקצרה שלו. רצה שתפקח שוב את עיניה ותסתכל בו באמת. ״רותי,״ לחש.
״כן?״
״את לא... (שונאת אותי, חומד? לא נישאר שם הרבה זמן, בשכונה החדשה. רק עד שהעסק יתחיל לרוץ, נשלם חלק מהחובות על המונית, ניקח משכנתא על בית משלנו, ואחר כך נפסיק לעבור ממקום למקום. את תראי. תסמכי עלי.)״
״אני לא מה?״ מלמלה.
״את לא צריכה לקום עדיין. תנוחי עוד קצת.״ היא שלחה אליו יד, והוא נישק את קצות אצבעותיה הקטנות, אחת לאחת.
בחוץ התפזרו עננים שצבעם ברזל, וקרני השמש חדרו מבעד לעלוות הסתיו הלוהבת של העצים ונגעו בחלונות בתי העץ הפשוטים. לא היה שום ייחוד במקום הזה. הבתים, כמו האנשים שגרו בהם, נראו קצת מטופשים בגאווה העצמית שלהם, בגדרות הצבועות בקפידה, בפסלוני הפלסטיק של ציפורים וקדושים נוצריים המוצבים בגינות בסדר מופתי. בבתים הגדולים יותר, שחזיתותיהם צופו בלבנים אדומות ועוטרו במרפסות גדולות, ניכרו עדיין שרידי השפע של שנות העשרים, אבל אפילו בהם נראו אותות השפל הכלכלי שבא אחר כך, וכפה עליהם פשרות: גגוני פח ובליטות של כל מיני תוספות מאולתרות. אבל בעיקר היו בעיירה הזאת בתים חדשים, שנבנו כדי לקדם את פני החיילים השבים ממלחמת העולם השנייה, לעודד אותם לסגור את פרק המוות והשחיתות בחייהם, להשיל מעליהם את תפארת מדיהם ולשכוח את החוב הגדול שהחברה חבה להם. אלה היו בתים שלחשו כביכול, באופן ציני ומרושע: תתרגלו! טוב מזה לא תוכלו לקבל. זה כל מה שחייבים לכם, וגם על זה תגידו תודה. לפחות לא כולנו אותו דבר. לפחות יש לכם קצת דשא, ועצים מצילים. יש בתים גרועים מאלה, לחשו. וגם גורלות גרועים מאלה.
ובכל זאת - אף על פי שרוב הבתים היו קטנים ושידרו מסר ברור של ״תסתדרו עם מה שיש״ - היתה גם איזו הרגשת יציבות: ילדים היו משאירים זוגות אופניים על המדשאות הירוקות כל הלילה, דלתות הבתים לא ננעלו, וילונות נקיים התנופפו ברוח מבעד לחלונות פתוחים, כבסים הושארו תלויים על חבלים משותפים לכמה שכנים. למרות צניעותו היה המקום הזה בטוח ונהדר, מקום שעטף בזרועותיו הפשוטות והלבביות עקרות בית וילדים קטנים. מקום שאפשר לרכל בו בשיחת רעים על כוס קפה, לטפס על מתקני משחק ולהחליק מטה במגלשות כחץ מקשת, לעדור ערוגות פרחים באדמה הכהה, העשירה.
ג׳סי, שהיה אז בן שתים עשרה, הרגיש משהו מכל זה כשישב על הדשא הקר והלח והמתין למשאית ההובלות. גם הוא חש, במין הבחנה חדה, חסרת מילים, של ילד, את הזרמים האפלים שרחשו מתחת לפני השטח. את הנשים שהתרחקו מאמו אחרי ששמעו שהיא מדליקה נרות בערבי שבת, ואחר כך לא הניחו לבנות החמש שלהן לבוא לשחק עם שרה. הוא היה נבוך ונרגז בפעם הראשונה שמישהו שאל אותו אם הוא ״י־הו־די״, במין הגייה משונה, שהיה בה כדי לרמז כי מדובר במחלה מידבקת. ובכל זאת, לא היה לו צל של מושג על המורכבויות האפלות של הנשים הסתמיות והפשוטות האלה בחלוקי הבית, שבניהן היו חבריו. הוא נהג להחליף אתם קלפי בייסבול, הזיע יחד אתם בשיעורי ההתעמלות, ורכב אתם על אופניים, קילומטרים על גבי קילומטרים באדמות היער הכבדות, הריחניות. המחשבה על פרידה מהם העציבה אותו, והעוול שבדבר עורר בו זעם.
ג׳סי מרקס (שם המשפחה שונה באופן חוקי ״כדי שיהיה לו יותר נוח בבתי הספר של ניו ג׳רזי״) האמין בצדק, כפי שרק ילד אהוב שמעולם לא חווה אי צדק יכול להאמין בו. הוא האמין שהדברים יסתדרו בסופו של דבר, כי אין שום סיבה שלא יסתדרו. שההורים אמורים לדעת הכול. הם אף פעם לא אמורים לשקר, ולא לטעות. לכן יצא עם שחר אל הדשא הלח, קופא מקור, להמתין לחברת ההובלות, מפני שאביו העיר כבדרך אגב שהמוביל הוא חבר טוב שהבטיח להגיע בחמש בדיוק, להעניק להם יחס מלכותי ולסיים את המלאכה עד תשע.
ועכשיו, הרבה אחרי השעה תשע, משאית ישנה וחבוטה התקרבה (סוף סוף!) בקרטועים וצלצולים במורד הרחוב, מעירה את כל השכונה. לבו התמלא מחדש בזעם ובתחושה עמומה של בגידה. רגשותיו לא נבעו מאכזבה של ילד, אלא יותר מתחושת הצדק ההולכת ומתעוררת דווקא בבוגר: המשאית היתה אמורה להגיע עם שחר, לנהום כמו נמר גדול וחזק ולהתנוצץ כמו שמש הצהריים בנהר ההאדסון. שאם לא כן, מהו אותו יחס מלכותי שהיו אמורים לקבל מחברת ההובלות? פניו הנאים והשחומים של ג׳סי התכרכמו, פרקי אצבעותיו הצעירות נמתחו בזעם, והוא תלש בפראות חופנים של דשא והטיח אותם בחלון חדר השינה של הוריו, במשאית, בשמים...
דייב יצא מן הבית, תוחב את שולי חולצתו למכנסיו, מרים ומותח את כתפיות הגומי שלבש תוך כדי הליכה. חופן של גבעולי דשא פגע בברכו, והוא נתן בבנו מבט מופתע.
״עוד חבר כזה ואבדנו! ממש טובה אדירה הוא עשה לך!״ האשים הבן. ״היא נראית כאילו היא מתפרקת, המשאית הזאת. איזה גרוטאה!״
דייב צחק, התכופף וניקה את המכנסיים מכתמי העשב שדבקו בהם בגושים בוציים ירוקים. ״ילד משוגע!״ אמר, ובתוך כך התרומם קמעא, בלי משים, והתנועע קדימה על בהונותיו. ״מה מדאיג אותך? בחיים לא ראיתי ילד כמוך! מה רע במשאית הזאת? היום כבר לא עושים כאלה. תראה כמה הרבה היא יכולה להכיל! כמות של שתי משאיות. אני אומר לך, זה כמו לקבל שתיים במחיר של אחת. סמוך עלי.״ הילד גבה עוד בקיץ הזה, חשב דייב, וגל של שמחה חשאית עבר בו.
היו רק מעט דברים שדייב מרקוביץ שנא יותר מלהיות נמוך קומה. בתוך תוכו טיפח חזון שבו בנו מתנשא מעליו, מגיע לגובה שהוא עצמו מעולם לא חלם עליו.
״אבל אבא, שמעת את הרעש הזה? היא בקושי זזה. איזה מין מנוע זה בכלל? משתעל כאילו הוא הולך למות...״ אמר בספקנות, ובעל כורחו נתן באביו מבט של תקווה מסויגת.
דייב רק חייך, אחז בבנו, ובתנועות עיסוי ניסה להוציא את שארית ההתנגדות מכתפיו הצעירות והעדינות. אבל גופו של הנער לא התרצה, מתבצר בחוסר האמון שלו. דייב הסתכל במובילים (הוא הזמין אותם דרך חבר של חבר, שהבטיח להעביר לו את הדירה בתור טובה, במחיר אפסי, ובשירות מעולה). ״מַ׳נְשמע, חבר׳ה?״ אמר, וחבט במתכת החלודה בלי שום תרעומת. ״אז מה ׳תֶם אומרים, היא מסוגלת להגיע מג׳רזי לקווינס, הטרנטה הזאת?״

רות ירדה במאמץ במדרגות. שרה משכה אותה בפראות קדימה, והתינוק נאבק והתפתל בלי הרף בניסיון להשתחרר מזרועותיה. המאמץ ריפה את סיכות־הראש בשערה המתולתל, החום־אדמוני, והוא צנח אל כתפיה וגלש לתוך עיניה. כל הזמן היא משתדלת, כך נדמה לה, משתדלת נואשות לעמוד בקצב - של בעלה, של ילדיה. תמיד היא מאיצה בעצמה, עושה את המאמץ הנוסף, המייגע, שממילא אינו משתלם אף פעם, אם לשפוט על פי ההצלחה. דייב הקדים אותה תמיד. תמיד המם אותה בביטחון שלו בחיים, בעתיד; אותה חינכו שלא להאמין בהם. החיים, כך הזהירו אותה בני משפחתה, הם דרך מסוכנת שיש ללכת בה עקב בצד אגודל, בראש מורכן, בעיניים בוחנות, צמודות לקרקע. לחפש את המחר, לחלום - אלה עדויות להתרופפות השמירה, העלולות להפיל את האדם לבור השמור לפתאים, לאלה המאמינים שאפשר לרוות דבש מעולם יבש וקשה. דייב היה ההפך הגמור - רץ תמיד קדימה, בראש מורם, עיניו נעוצות במרחקים, רגליו נוגעות בקושי בקרקע, עף. בעל כורחה התחברה אליו, עפה קדימה יחד אתו, עיניה מבוהלות מעט.
היא אמנם היתה שונה מבני משפחתה, אבל אף פעם לא הצליחה לדמות ממש לדייב. בעיניה דמו החיים (והרעיון הזה לא היה שלה, היא קראה אותו באיזה מקום) לבניין על סף קריסה. נדמה לה שהדברים סביבה מתמוטטים כל הזמן, ובבת אחת - ברזים ואסלות, למשל, היו נשברים ודולפים בדיוק כשהסופה רופפה את חוטי החשמל ושיגרה כבלים מתעוותים כנחשים ממש מעל ראשה. היא אף פעם לא ידעה איך לסתום את הפרצות בסכרים. ליתר דיוק, מעולם לא הרגישה שיש לה די אצבעות.
״דייב!״ צווחה כשהתינוק הצליח להשתחרר, נפל על הרצפה וזחל לעבר הארגזים הגדושים - אלבומי תמונות, ספרים, חוטים מאריכים, גרביים ומצעים - הפַּכּים הקטנים של חייהם. הוא נד בראשו. היא האישה הכי לא מאורגנת, הכי חסרת אונים... אבל אז נתן בה עוד מבט, ונוכחותה הבליחה בו, פיסית, בזמזום המוכר של הכרת תודה. אשתו. הוא הרים את בנו הקטן, מרח את פניו הקטנים בנשיקות, ואחר כך שחרר זרוע אחת ללטף את ראשה של בתו הקטנה, שנצמד ברוך אל חום רגליו. ידיה נאחזו בו כאילו היה שובר גלים בלב ים סוער.
אחר כך, לאט לאט, התאספה כל המשפחה. הם הסתכלו על המונית החדשה, שאור הבוקר השתקף דרכה והפך את הצהוב הבוהק לזהב טהור. הם בהו בה כבבשורה מנצנצת.
״בטח עלה המון,״ מלמל אחד הסבלים, ושבר את השתיקה הארוכה. הם ראו אותו מניע את ראשו מצד לצד: טיפש, קנאי ורע לב. מראהו הזועף דיכא את כל הנוכחים, למעט דייב והתינוק, שפשוט לא הבחינו בכלום.
״ועוד איך,״ ענה דייב, כאילו נשאלה שאלה תמימה. וכל הזמן הזה המשיכו ידיו ללטף את ידיות הכרום הנוצצות. אחר כך, כאילו התבייש ברצינות שלו, הדליק סיגר דמיוני, וכרע בתנוחת גראוצ׳ו מרקס. ״אבל מה ש׳תֶם חייבים להבין כאן, גבירותי ורבותי, זה שזה לא סתם עניין של נו־חי־יות מפוארת. זאת המונית הראשונה בצי שלם שכבש את ניו יורק בסערה! מרקוביץ ובניו בע״מ,״ אמר כמעט בצעקה, כרך זרוע אחת סביב בנו המסויג ואת השנייה סביב אשתו המוטרדת, ומשך את שניהם אליו, בכוח האיתן של אהבתו ואמונתו. חיבוק.
המנוע השתעל, כחכח בגרונו ופרץ בנהמה אדירה, שיר הלל לכוח עלומים ותנועה נטולת מאמץ. דייב עטף בזרועו את כתפה של אשתו, ואחר כך הסתובב לראות את ילדיו במושב האחורי. ״אני אפצה אותכם על זה, ילדים, אני נשבע.״ ואז אחז בהגה, לחץ בעוז על דוושת הדלק, והסיע את משפחתו לאורך שביל החנייה המוכר, ומשם אל הכביש הפתוח.

נעמי רגן

נעמי רגן (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית, ילידת ארצות הברית, שיצירותיה מתארות את הווי החברה היהודית הדתית והחרדית. רגן חויבה פעמיים בתשלום פיצויים, בשל הפרת זכויות יוצרים שביצעה ביצירותיה.

כתיבתה של רגן עוסקת בתחומים רגישים בחברה הדתית בכלל ובחברה החרדית בפרט. בכתיבתה היא לעתים מעבירה ביקורת על הנוקשות והשמרנות שבחברה זו, ובפרט על מעמד האישה בה. בספריה של רגן עולים נושאים שחלקם נחשבים טאבו אצל חלקים מרכזיים בחברה זו, כגון: התאהבות, יחסי מין ובגידה. 
ספרים אחרים שלה עוסקים בהיסטוריה יהודית ובהתמודדות עם הטרור הערבי בישראל. ספריה של רגן שנכתבו עד כה באנגלית ותורגמו לעברית. חלקם תורגמו גם לשפות נוספות. חלק מספריה הפכו לרבי-מכר.

עוד על הספר

  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2001
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'
סיפור אמריקאי נעמי רגן

פרק א
קווינס, 1959

כשהרִגשה והאימה התגבהו לשיא חדש בקיבתו של דֵיוויד מרקוביץ ואף העירו אותו, הוא חשב שזאת שמחה. הוא הסתכל לעבר אשתו, חפן את שדיה בחיבה, אך כששמע את נשימתה העמוקה, השלווה, שינה את דעתו. היא כל כך עייפה מעבודת האריזה, חשב, ורגשי אשם התעוררו בו. עוד מעבר דירה. חוץ מזה, לא היה לו זמן לבזבז. משאית ההובלות עמדה להגיע בחמש, והוא הגיע הביתה בליל אמש מאוחר מכדי לבדוק אם רות כבר סיימה את כל ההכנות. טוב, הוא יעשה את זה עכשיו. אבל קודם - כוס קפה.
הוא היה זקוק לכוס קפה; אחריה הוא יהיה פצצת אנרגיה מהלכת. כוס אחת, זה כל מה שנחוץ לו כדי ליהפך מפועל יגע לקפיטליסט נמרץ. אמנם עכשיו היתה לו רק מונית אחת, בקושי בת שבועיים ועדיין בעלת ניחוח חדש, אבל בעוד שנתיים, שלוש שנים לכל היותר, תהיה מונית שנייה ואחר כך שלישית, כך שכשג׳סי יגמור את התיכון, יהיה להם צי שלם של מוניות שיחרשו את רחובות ניו יורק ויאספו נוסעים ודולרים בלי סוף.
ואז יעברו שוב, הפעם לבית מהסרטים. בית שלהם, ברחוב עטור שדרת עצים, באחד הפרוורים היותר נחשבים. רות תהיה מאושרת סוף סוף. בית משלה, חצר שהילדים יכולים לשחק בה במתקנים הפרטיים והמפוארים שלהם, אולי איזה בית כנסת מפואר בקרבת מקום, שם תוכל להצטרף לאגודת הנשים ולהקשיב לדרשות הצדקניות והמייגעות של הרב הצעיר והנאה.
אבל בינתיים יש קשיים זמניים שהם צריכים לסבול (הלוואי שהאישה והבן יבינו את זה כבר!). כל הכסף ממכירת חנות הממתקים שלו בניוארק, ניו ג׳רזי, הושקע במונית, ועד שיוכלו לחסוך שוב כסף לקניית בית החלומות שלהם, אין להם ברירה אלא לגור ב... - כאן ניסה למצוא דרך לייפות קצת, להפוך שיכון של מעוטי יכולת ברוקאוויי לפרויקט מגורים על החוף - אבל המילים האלה, ״שיכון למעוטי יכולת״, פשוט התקבעו בראשו, כמו כתם שומן, והוא לא הצליח בשום אופן לשנות זאת. טוב, לפחות השיכון הזה חדש לגמרי, ניחם את עצמו. וחוץ מזה, הכול זמני.
הם לגמרי לא התלהבו מן הרעיון, לא רות ולא ג׳סי, היחיד מבין ילדיו שכבר היה גדול מספיק כדי לעשות לו צרות (או לתמוך בו, אבל אלה כבר ציפיות מוגזמות, לא?). שרה אהבה רק את הבובות שלה, ולא שיחקה עם שום חברות אנושיות - היא היתה ילדה ביישנית וסגורה. והתינוק, מה אכפת לתינוק איפה העריסה שלו עומדת? הכול נכון, אבל אפילו הוא, דֵיוויד מרקוביץ, לא יכול לחלוב שום אופטימיות מתגובת בנו הבכור. לא, הוא לא משלה את עצמו. ג׳סי הוא לא רק ילד רגזן, הוא גם מריר. זה קשור איכשהו בעובדה שייאלץ להיפרד עכשיו מכל החברים ההם, אותם נערים עם פרצופים מלאים פצעי חשק, שג׳סי עצמו היה קורא להם ״בריונים איטלקים ופושטקים אירים״ בהתחלה, כשרק הגיעו לניו ג׳רזי. ועכשיו הפרידה מהם היא פתאום סוף העולם. נו, לך תנסה להבין ילדים! אבל דיוויד היה הוגן מכדי שימיר את תחושת האשמה על עקירת הילד בזעם על המסכנות המעצבנת שהפגין הבן. ברור שאי אפשר לצפות ממנו שיבין מה גבר צריך לעשות בעולם. הבנה כזאת מחייבת איזושהי בגרות, וג׳סי עדיין צעיר. עוד יבוא יום והוא יכבד את ההחלטה של אביו, יקלוט את התבונה שבה, אבל היום הזה עדיין רחוק. בינתיים, אמר דייב לעצמו בנחרצות, תוך שהוא מתעלם מהרהורי האשמה שתקפו אותו, בינתיים הוא פשוט יצטרך להשלים עם גורלו.
הסיפור עם רות היה שונה לגמרי. לאשתו לא היתה שום סיבה שלא לשמוח. כמה פעמים כבר נדנדה לו - חור באוזן היא עשתה לו - עם החדשה המסעירה הזאת, שהם בעצם המשפחה היהודית היחידה בכל השכונה! ממש מתאים לה לראות כל דבר, גדול וקטן, דרך אותם משקפיים. קץ העולם יכול לבוא, אבל היא תרצה לדעת רק מתי זמן הדלקת הנרות בשבת הקרובה. כל כך מתאים לה לתת לו לקבל את כל ההחלטות, לעשות את כל סידורי המעבר וההובלות, ואז למחות פתאום: ״ואיפה הבית־כנסת?״ לא היתה לו ברירה, הוא נסחב לשם שוב וחיפש בכל השכונה, עד שלמזלו מצא בית כנסת בן מיליון שנה, שנבנה כשבתי הקיץ שמסביב היו מלאים אנשי עסקים יהודים מצליחים מהעיר, ולא משפחות שחורים שחיות מקצבאות סעד. בקושי היו עכשיו עשרה תימהונים להשלים מניין בבית הכנסת הזה, והיה שם רב ישיש עם זקן אפור ומבטא לא אמריקאי. דייב קיווה שזה ישמח אותה.
היא לא שמחה.
ומה עם בית ספר לג׳סי? זאת היתה השאלה הבאה שלה. היה שם כמובן בית ספר יסודי, חטיבת ביניים טובה בהחלט ותיכון שנקרא על שם איזה נשיא שמן ואפרורי של אמריקה. אבל הוא ידע היטב שלא לזה רות התכוונה. יהיו לו חברים נחמדים? (נערים יהודים נחמדים כמוהו, זה מה שהיא רצתה באמת לדעת.) האמת היא שלא היה לו מושג. אבל במרחק קילומטרים אחדים משם - במקום שהשיכונים לא היו אלא זיכרון מעורפל בנוף שחולף על פניך ביעף כשאתה נוסע העירה - היו בתים פרטיים על מגרשים של שני דונם, ובהם הרבה משפחות יהודיות נחמדות ששלחו את ילדיהן לבית ספר עברי, פרטי ויקר. לדייב לא היה שום דבר עקרוני נגד זה. האמת היא שהוא אפילו ייחל ליום שבו יוכל להצטרף אל אנשים כאלה. אבל עוד חזון למועד. ומכל מקום, ג׳סי היה מאושר בבית הספר הציבורי בניו ג׳רזי, ודייב לא הבין למה בית ספר כזה לא יהיה טוב בשבילו גם במקום החדש. מה היא רוצה, רות, שהבחור ישקיע את זמנו בלימוד תפילות? מוטב שישקיע אותו בלימוד חשבון.
דייב הזדקף פתאום במיטתו בחדר החשוך, מוצף גל של אושר שגאה בתוכו, למרות הפחדים שהתרוצצו עמוק בלבו. הוא לא הבין את המרירות של בנו, ולא את ההססנות של אשתו. הוא עצמו אהב להתקפל ולנוע ממקום למקום, אהב סיכונים. לוּ היה מישהו שואל אותו ללא כחל וסרק מה באמת היה רוצה להיות, ולוּ היתה לו ההבנה העצמית הדרושה כדי לענות בגילוי לב מוחלט, היה אומר שהוא רוצה להיות המוביל של שיירת עגלות־קרון החוצה את הערבות מערבה, לקליפורניה: רוחות פראיות, עתירות הרפתקאות, מבדרות את בלוריתך, ואתה מתקדם שכם אל שכם עם גברים אמיצים אחרים, המחייכים בעוז ודוחקים בעדינות בנשים ובילדים להתקדם הלאה, משכנעים אותם לשיר ולרקוד סביב המדורה.
זאת הפעם השלישית - לא, בעצם הרביעית, תפס את עצמו, נחוש להתייצב ביושר מול חטאיו - שהם עוברים דירה בעשר השנים האחרונות. והאישה והילדים כבר לא רוקדים סביב שום מדורה. הוא השתרע שוב במיטה, הפשיל את חולצת הפיג׳מה ועיסה את הכיבים בקיבתו; הוא סבל מהם עוד בילדותו, אבל לאחרונה הם התרבו פתאום. כשעברו דירה בפעם הראשונה, כולם שמחו. הוא עצם את עיניו ונזכר ברחוב אַמבּוֹי בברוקלין. הצחנה הנודפת ממכלי האשפה, גגות הזפת הנמסים בחום. האבק הפורח מן הכריות שהנשים היו חובטות במדרגות החירום של הבניינים, העיניים הלא־סלחניות של הנשים השמנות שהיו משקיפות מחלונותיהן היישר אל חלונות ביתו. עדיין יכול היה לשמוע אותן, כמו שחקניות גרועות להחריד בקומדיית טלוויזיה איומה: ״מייקי!!! צ׳ארלי!!! תעלו הביתה מיד! מייקייייייייי!!!״ הפזמון הטורדני, האינסופי, של העוני.
נכון, המקום שאליו העביר אז את המשפחה לא היה הרבה יותר טוב. אבל בבית הזעיר ההוא בברונקס, בניין בלי מעלית, היו לפחות כמה עצים ברחוב, פחות רעש. ושכר הדירה הנמוך אפשר לו לחסוך מספיק כסף, שאפשר לו - לראשונה בחייו - להתעלם מאזהרות אחיו ואחותו וקרובי משפחתה של אשתו, שתבעו ממנו שלא יסתכן ודרשו ממנו זהירות, יציבות ומיתון. הוא היה נחוש בהחלטתו. לקח כל אגורה שחוקה שהיתה לו, או שהצליח ללוות, וקנה חנות ממתקים בניוארק, והעביר את משפחתו לבית בניו ג׳רזי, לאזור משופע חלקות דשא ירוק ובתי עץ פשוטים. זאת לא היתה העדיפות הראשונה שלו, כמובן. הוא חשב רגע על אחיו הבכור, ראובן. הצער הנוקב כמעט נעלם עכשיו, חמש שנים לאחר המעשה, והותיר אחריו רק כאב חסר תוחלת. ראובן פתח אז מפעל לפלסטיק, ובמקום לקחת את הכסף שהציע לו אחיו הצעיר והנמרץ בחר בזר להיות לו לשותף.
דייב ניסה לא לחשוב על זה. הוא רצה שהיום יהיה יום מאושר, יום שבו הוא יתחיל לחתוך לעצמו וליקיריו פרוסה גדולה ויפה מעוגת החלום האמריקאי. הנתח שלו. הוא התאפק שלא לרוץ לחלון ולהסתכל שוב על המונית שלו. אם מכונית יכולה לחייך, אז המונית הצהובה הזאת בהחלט מחייכת. אליו. בדמיונו כמעט הצליח לשמוע את המונה דופק - מחמישה סנט לעשרה, מעשרה לעשרים וחמישה... כמעט היה יכול להריח את מושבי העור החדשים ואת ריחם הידידותי של אינספור זרים שייכנסו ויתיישבו במושב האחורי. הוא פקח את עיניו. לפניו היו ארגזי הקרטון שלתוכם שוב נשפכו החיים המסודרים של משפחתו, לפי בקשתו. בתערובת רגשות של אשמה, תקווה וגם יראה, חשב על העתיד.
רות התהפכה במיטתה והוא אחז במותניה והתכרבל עמוק בתוך הרוך והחום שלה. ידה ליטפה את אחורי ראשו, מחליקה את השיער שהשתפל על עורפו. הוא נטל את כף ידה ונישק אותה. אחרי חמש עשרה שנות נישואין, עדיין היה מופתע מאצבעותיה, קטנות כל כך, אפילו ילדותיות. כל כך השתוקק להגן עליה ועל הילדים, לשמור עליהם מכל פגע, להעניק להם חיים טובים.
״את עדיין אוהבת אותי, נכון?״ לחש.
היא פקחה עיניים רדומות, מופתעת מן השאלה, מנימת הקול.
״מה...?״
״אויש, לא התכוונתי להעיר אותך. את כל כך עייפה, רותי חומד. תישני, תישני עוד קצת.״
אבל היא הזדקפה עכשיו והתיישבה, מביטה בו בבהלה. ״קרה משהו, דייב?״
״לא, לא, לא.״ עכשיו הערתי אותה. ״אני פשוט כל כך מאושר. זה הכול.״ הוא ראה חיוך רדום מתפשט על שפתיה הקטנות, הפגיעות, ואחר כך ראה אותה משתרעת שוב על המיטה. השתהה לצדה בתקווה, הביט עוד רגע בפניה המתוקים, הנאים, ורצה שלא תסתפק בתשובה הקצרה שלו. רצה שתפקח שוב את עיניה ותסתכל בו באמת. ״רותי,״ לחש.
״כן?״
״את לא... (שונאת אותי, חומד? לא נישאר שם הרבה זמן, בשכונה החדשה. רק עד שהעסק יתחיל לרוץ, נשלם חלק מהחובות על המונית, ניקח משכנתא על בית משלנו, ואחר כך נפסיק לעבור ממקום למקום. את תראי. תסמכי עלי.)״
״אני לא מה?״ מלמלה.
״את לא צריכה לקום עדיין. תנוחי עוד קצת.״ היא שלחה אליו יד, והוא נישק את קצות אצבעותיה הקטנות, אחת לאחת.
בחוץ התפזרו עננים שצבעם ברזל, וקרני השמש חדרו מבעד לעלוות הסתיו הלוהבת של העצים ונגעו בחלונות בתי העץ הפשוטים. לא היה שום ייחוד במקום הזה. הבתים, כמו האנשים שגרו בהם, נראו קצת מטופשים בגאווה העצמית שלהם, בגדרות הצבועות בקפידה, בפסלוני הפלסטיק של ציפורים וקדושים נוצריים המוצבים בגינות בסדר מופתי. בבתים הגדולים יותר, שחזיתותיהם צופו בלבנים אדומות ועוטרו במרפסות גדולות, ניכרו עדיין שרידי השפע של שנות העשרים, אבל אפילו בהם נראו אותות השפל הכלכלי שבא אחר כך, וכפה עליהם פשרות: גגוני פח ובליטות של כל מיני תוספות מאולתרות. אבל בעיקר היו בעיירה הזאת בתים חדשים, שנבנו כדי לקדם את פני החיילים השבים ממלחמת העולם השנייה, לעודד אותם לסגור את פרק המוות והשחיתות בחייהם, להשיל מעליהם את תפארת מדיהם ולשכוח את החוב הגדול שהחברה חבה להם. אלה היו בתים שלחשו כביכול, באופן ציני ומרושע: תתרגלו! טוב מזה לא תוכלו לקבל. זה כל מה שחייבים לכם, וגם על זה תגידו תודה. לפחות לא כולנו אותו דבר. לפחות יש לכם קצת דשא, ועצים מצילים. יש בתים גרועים מאלה, לחשו. וגם גורלות גרועים מאלה.
ובכל זאת - אף על פי שרוב הבתים היו קטנים ושידרו מסר ברור של ״תסתדרו עם מה שיש״ - היתה גם איזו הרגשת יציבות: ילדים היו משאירים זוגות אופניים על המדשאות הירוקות כל הלילה, דלתות הבתים לא ננעלו, וילונות נקיים התנופפו ברוח מבעד לחלונות פתוחים, כבסים הושארו תלויים על חבלים משותפים לכמה שכנים. למרות צניעותו היה המקום הזה בטוח ונהדר, מקום שעטף בזרועותיו הפשוטות והלבביות עקרות בית וילדים קטנים. מקום שאפשר לרכל בו בשיחת רעים על כוס קפה, לטפס על מתקני משחק ולהחליק מטה במגלשות כחץ מקשת, לעדור ערוגות פרחים באדמה הכהה, העשירה.
ג׳סי, שהיה אז בן שתים עשרה, הרגיש משהו מכל זה כשישב על הדשא הקר והלח והמתין למשאית ההובלות. גם הוא חש, במין הבחנה חדה, חסרת מילים, של ילד, את הזרמים האפלים שרחשו מתחת לפני השטח. את הנשים שהתרחקו מאמו אחרי ששמעו שהיא מדליקה נרות בערבי שבת, ואחר כך לא הניחו לבנות החמש שלהן לבוא לשחק עם שרה. הוא היה נבוך ונרגז בפעם הראשונה שמישהו שאל אותו אם הוא ״י־הו־די״, במין הגייה משונה, שהיה בה כדי לרמז כי מדובר במחלה מידבקת. ובכל זאת, לא היה לו צל של מושג על המורכבויות האפלות של הנשים הסתמיות והפשוטות האלה בחלוקי הבית, שבניהן היו חבריו. הוא נהג להחליף אתם קלפי בייסבול, הזיע יחד אתם בשיעורי ההתעמלות, ורכב אתם על אופניים, קילומטרים על גבי קילומטרים באדמות היער הכבדות, הריחניות. המחשבה על פרידה מהם העציבה אותו, והעוול שבדבר עורר בו זעם.
ג׳סי מרקס (שם המשפחה שונה באופן חוקי ״כדי שיהיה לו יותר נוח בבתי הספר של ניו ג׳רזי״) האמין בצדק, כפי שרק ילד אהוב שמעולם לא חווה אי צדק יכול להאמין בו. הוא האמין שהדברים יסתדרו בסופו של דבר, כי אין שום סיבה שלא יסתדרו. שההורים אמורים לדעת הכול. הם אף פעם לא אמורים לשקר, ולא לטעות. לכן יצא עם שחר אל הדשא הלח, קופא מקור, להמתין לחברת ההובלות, מפני שאביו העיר כבדרך אגב שהמוביל הוא חבר טוב שהבטיח להגיע בחמש בדיוק, להעניק להם יחס מלכותי ולסיים את המלאכה עד תשע.
ועכשיו, הרבה אחרי השעה תשע, משאית ישנה וחבוטה התקרבה (סוף סוף!) בקרטועים וצלצולים במורד הרחוב, מעירה את כל השכונה. לבו התמלא מחדש בזעם ובתחושה עמומה של בגידה. רגשותיו לא נבעו מאכזבה של ילד, אלא יותר מתחושת הצדק ההולכת ומתעוררת דווקא בבוגר: המשאית היתה אמורה להגיע עם שחר, לנהום כמו נמר גדול וחזק ולהתנוצץ כמו שמש הצהריים בנהר ההאדסון. שאם לא כן, מהו אותו יחס מלכותי שהיו אמורים לקבל מחברת ההובלות? פניו הנאים והשחומים של ג׳סי התכרכמו, פרקי אצבעותיו הצעירות נמתחו בזעם, והוא תלש בפראות חופנים של דשא והטיח אותם בחלון חדר השינה של הוריו, במשאית, בשמים...
דייב יצא מן הבית, תוחב את שולי חולצתו למכנסיו, מרים ומותח את כתפיות הגומי שלבש תוך כדי הליכה. חופן של גבעולי דשא פגע בברכו, והוא נתן בבנו מבט מופתע.
״עוד חבר כזה ואבדנו! ממש טובה אדירה הוא עשה לך!״ האשים הבן. ״היא נראית כאילו היא מתפרקת, המשאית הזאת. איזה גרוטאה!״
דייב צחק, התכופף וניקה את המכנסיים מכתמי העשב שדבקו בהם בגושים בוציים ירוקים. ״ילד משוגע!״ אמר, ובתוך כך התרומם קמעא, בלי משים, והתנועע קדימה על בהונותיו. ״מה מדאיג אותך? בחיים לא ראיתי ילד כמוך! מה רע במשאית הזאת? היום כבר לא עושים כאלה. תראה כמה הרבה היא יכולה להכיל! כמות של שתי משאיות. אני אומר לך, זה כמו לקבל שתיים במחיר של אחת. סמוך עלי.״ הילד גבה עוד בקיץ הזה, חשב דייב, וגל של שמחה חשאית עבר בו.
היו רק מעט דברים שדייב מרקוביץ שנא יותר מלהיות נמוך קומה. בתוך תוכו טיפח חזון שבו בנו מתנשא מעליו, מגיע לגובה שהוא עצמו מעולם לא חלם עליו.
״אבל אבא, שמעת את הרעש הזה? היא בקושי זזה. איזה מין מנוע זה בכלל? משתעל כאילו הוא הולך למות...״ אמר בספקנות, ובעל כורחו נתן באביו מבט של תקווה מסויגת.
דייב רק חייך, אחז בבנו, ובתנועות עיסוי ניסה להוציא את שארית ההתנגדות מכתפיו הצעירות והעדינות. אבל גופו של הנער לא התרצה, מתבצר בחוסר האמון שלו. דייב הסתכל במובילים (הוא הזמין אותם דרך חבר של חבר, שהבטיח להעביר לו את הדירה בתור טובה, במחיר אפסי, ובשירות מעולה). ״מַ׳נְשמע, חבר׳ה?״ אמר, וחבט במתכת החלודה בלי שום תרעומת. ״אז מה ׳תֶם אומרים, היא מסוגלת להגיע מג׳רזי לקווינס, הטרנטה הזאת?״

רות ירדה במאמץ במדרגות. שרה משכה אותה בפראות קדימה, והתינוק נאבק והתפתל בלי הרף בניסיון להשתחרר מזרועותיה. המאמץ ריפה את סיכות־הראש בשערה המתולתל, החום־אדמוני, והוא צנח אל כתפיה וגלש לתוך עיניה. כל הזמן היא משתדלת, כך נדמה לה, משתדלת נואשות לעמוד בקצב - של בעלה, של ילדיה. תמיד היא מאיצה בעצמה, עושה את המאמץ הנוסף, המייגע, שממילא אינו משתלם אף פעם, אם לשפוט על פי ההצלחה. דייב הקדים אותה תמיד. תמיד המם אותה בביטחון שלו בחיים, בעתיד; אותה חינכו שלא להאמין בהם. החיים, כך הזהירו אותה בני משפחתה, הם דרך מסוכנת שיש ללכת בה עקב בצד אגודל, בראש מורכן, בעיניים בוחנות, צמודות לקרקע. לחפש את המחר, לחלום - אלה עדויות להתרופפות השמירה, העלולות להפיל את האדם לבור השמור לפתאים, לאלה המאמינים שאפשר לרוות דבש מעולם יבש וקשה. דייב היה ההפך הגמור - רץ תמיד קדימה, בראש מורם, עיניו נעוצות במרחקים, רגליו נוגעות בקושי בקרקע, עף. בעל כורחה התחברה אליו, עפה קדימה יחד אתו, עיניה מבוהלות מעט.
היא אמנם היתה שונה מבני משפחתה, אבל אף פעם לא הצליחה לדמות ממש לדייב. בעיניה דמו החיים (והרעיון הזה לא היה שלה, היא קראה אותו באיזה מקום) לבניין על סף קריסה. נדמה לה שהדברים סביבה מתמוטטים כל הזמן, ובבת אחת - ברזים ואסלות, למשל, היו נשברים ודולפים בדיוק כשהסופה רופפה את חוטי החשמל ושיגרה כבלים מתעוותים כנחשים ממש מעל ראשה. היא אף פעם לא ידעה איך לסתום את הפרצות בסכרים. ליתר דיוק, מעולם לא הרגישה שיש לה די אצבעות.
״דייב!״ צווחה כשהתינוק הצליח להשתחרר, נפל על הרצפה וזחל לעבר הארגזים הגדושים - אלבומי תמונות, ספרים, חוטים מאריכים, גרביים ומצעים - הפַּכּים הקטנים של חייהם. הוא נד בראשו. היא האישה הכי לא מאורגנת, הכי חסרת אונים... אבל אז נתן בה עוד מבט, ונוכחותה הבליחה בו, פיסית, בזמזום המוכר של הכרת תודה. אשתו. הוא הרים את בנו הקטן, מרח את פניו הקטנים בנשיקות, ואחר כך שחרר זרוע אחת ללטף את ראשה של בתו הקטנה, שנצמד ברוך אל חום רגליו. ידיה נאחזו בו כאילו היה שובר גלים בלב ים סוער.
אחר כך, לאט לאט, התאספה כל המשפחה. הם הסתכלו על המונית החדשה, שאור הבוקר השתקף דרכה והפך את הצהוב הבוהק לזהב טהור. הם בהו בה כבבשורה מנצנצת.
״בטח עלה המון,״ מלמל אחד הסבלים, ושבר את השתיקה הארוכה. הם ראו אותו מניע את ראשו מצד לצד: טיפש, קנאי ורע לב. מראהו הזועף דיכא את כל הנוכחים, למעט דייב והתינוק, שפשוט לא הבחינו בכלום.
״ועוד איך,״ ענה דייב, כאילו נשאלה שאלה תמימה. וכל הזמן הזה המשיכו ידיו ללטף את ידיות הכרום הנוצצות. אחר כך, כאילו התבייש ברצינות שלו, הדליק סיגר דמיוני, וכרע בתנוחת גראוצ׳ו מרקס. ״אבל מה ש׳תֶם חייבים להבין כאן, גבירותי ורבותי, זה שזה לא סתם עניין של נו־חי־יות מפוארת. זאת המונית הראשונה בצי שלם שכבש את ניו יורק בסערה! מרקוביץ ובניו בע״מ,״ אמר כמעט בצעקה, כרך זרוע אחת סביב בנו המסויג ואת השנייה סביב אשתו המוטרדת, ומשך את שניהם אליו, בכוח האיתן של אהבתו ואמונתו. חיבוק.
המנוע השתעל, כחכח בגרונו ופרץ בנהמה אדירה, שיר הלל לכוח עלומים ותנועה נטולת מאמץ. דייב עטף בזרועו את כתפה של אשתו, ואחר כך הסתובב לראות את ילדיו במושב האחורי. ״אני אפצה אותכם על זה, ילדים, אני נשבע.״ ואז אחז בהגה, לחץ בעוז על דוושת הדלק, והסיע את משפחתו לאורך שביל החנייה המוכר, ומשם אל הכביש הפתוח.