סודות

1
טְרֶזֶ'ר

היום מתחילים לי חיים חדשים. לעולם לא אחזור הביתה. אני לא רוצה לראות יותר את אמא. ולא את בֶּת'אנִי או את קַייל או את גֶּרִי הבכיין הקטן. והכי מכולם אני לעולם, לעולם לעולם לא רוצה יותר לראות את טֶרִי.
המחברת הזאת היתה פעם המדריך הרשמי להתעללות התעללותית בטֶרִי. כל יום המצאתי לו עינוי חדש לגמרי. זה היה נורא כיף. אבל אז בֶּת'אנִי החטטנית מצאה את המחברת מתחת לכרית שלי והראתה אותה לטֶרִי. הוא הפך את הדפים לאט לאט, והתעמק בכל שרטוט משרטוטי מכונות העינויים שצבעתי בקפידה. ביליתי שעות בעיצוב מְשַׁבֵּר השיניים המשבִיז, מוֹלק האוזניים המזוויע, וכותשת התחת הקטלנית.
טֶרִי הביט בציורים. הוא הינהן בראשו. הוא נשם נשימה ארוכה. ואז הוא תלש את הדפים מהמחברת וקרע אותם לגזרים קטנים. היה די ברור שהוא רוצה לקרוע גם אותי לגזרים.
אמא ניסתה להציג את זה כבדיחה ולהעמיד פנים שזה רק חוש ההומור המעוות שלי.
"אוהו, אין ספק שהילדה הזאת שלך מעוּותת," אמר טֶרִי. הוא נעמד ושיחרר את חגורת העור הכבדה ממכנסי הג'ינס שלו. "היא צריכה שיחנכו אותה אחת ולתמיד."
אמא ניסתה לצחוק ולדובב אותו, להעמיד פנים שהוא סתם מתבדח. היא אמרה שהוא לא באמת מתכוון. שהוא רק מנסה להבהיל אותי. כולנו נבהלנו. כשהוא הניף את החגורה אמא צעקה לי שאתחיל לרוץ. רצתי, אבל לא מספיק מהר. הוא תפס אותי בצד של הראש, ושבר את המשקפיים שלי ופתח לי את המצח.
אמא בכתה. בֶּת'אנִי בכתה בגלל שהכול קרה באשמתה. גם קייל בכה אף־על־פי שהוא אוהב לעשות את עצמו כזה קשוח. גֶּרִי בכה, אבל בזה אין שום דבר חדש. אני לא בכיתי. אני עמדתי שם כשהדם מטפטף לי לתוך העיניים, וקימצתי את האגרופים שלי והבטתי לטֶרִי ישר בעיניים. בלי המשקפיים הוא נראה מעט מטושטש, אבל יש לו עיניים ירוקות קרות כאלו שאי־אפשר לפספס. התמקדתי בהן. תחרות מבטים. הוא נשבר ראשון. הוא הסב את מבטו, והרכין את ראשו כאילו הוא מתבייש.
הוא יצא והלך ישר לפאב, למרות שסבתא נונָה ולוֹרֶטָה ובְּרִיטְנִי הקטנה שלה וְוִוילִי ופֶּטסִי היו מוזמנים לארוחת צהריים. הכול כבר היה מסודר על השולחן בסלון: סנדוויצ'ים עם פסטרמה ונקניקיות בבצק עלים ושאריות מרולדת השוקולד ופשטידות בשר קטנות וגם עוגת פירות, אם כי אני וקייל כבר ליקקנו ממנה את רוב הציפוי. בֶּת'אנִי לא נוגעת לאחרונה במתוקים כי היא חושבת שהיא שמנה. האמת שהיא שמנה. אני מרגיזה אותה נורא כי אני אוכלת טונות ונשארת רזה כמו גפרור. אמא אומרת שזה בגלל שאני כל הזמן במתח.
לא פלא שאני במתח, אני צריכה לגור באותו בית עם טֶרִי.
אבל עכשיו אני כבר לא גרה איתו, יש, יש, יש! הוא עשה לי טובה ענקית כשהרביץ לי עם החגורה שלו. נוֹנה נתנה בי מבט אחד והלבינה.
"אלוהים, אוצר שלי, מה הם עשו לך?"
אני רק משכתי בכתפיים. שלא כמו אנשים מסוימים, אני לא אחת שמלשינה. בֶּת'אנִי וקייל ואמא עצרו את הנשימה. אפילו גֶּרִי הקטן הפסיק לבכות.
סבתא שלי לא טיפשה.
"זה טֶרִי עשה, נכון?" היא אמרה.
קולה היה שקט מאוד בדממת החדר. היא הביטה סביב, בעיניים רושפות.
"איפה הוא?"
"הוא יצא, אמא. אבל זאת לא היתה אשמתו. זאת היתה תאונה."
"תאונה בישבן שלי," אמרה נוֹנה.
האמת שהיא אמרה משהו הרבה יותר גס עם מצלול חוזר. למדנו בבית־ספר על מצלולים חוזרים. אני התלמידה הכי טובה בכִּתה. שזה לא קשה במיוחד כי המון תלמידים אצלנו יש להם בעיות. לבית־הספר שלנו יצא שם רע. אבל אני כבר לא אצטרך ללכת לשם. אני אלך לבית־ספר קרוב לבית של סבתא שלי. עכשיו אני גרה אצלה.
אני לא מאמינה! אוי, אני אוהבת את נוֹנה כּוֹוֹוֹוֹוֹל־כך! היא סידרה הכול. היא העמידה אותי מתחת לאור בסלון, הסיטה בעדינות את הפוני הדביק שלי וקילפה את הפלסטרים שאמא הדביקה שם. כשראתה את גודל החתך היא קיללה שוב.
"לכי תביאי את המעיל שלך, טְרֶז'ר*," אמרה בשקט.
* treasure (טְרֶזֶ'ר) — אנגלית: אוצר (כל ההערות הן של המתרגמת)
"על מה את מדברת, אמא?" שאלה אמא שלי.
"אנחנו הולכים," אמרה נוֹנה. היא אותתה לשאר בני המשפחה שלה. "בואו. נאכל צהריים אצלנו בבית, אחרי שניקח את טְרֶז'ר לבית־החולים."
"בית־חולים?" לחשה אמא.
"היא זקוקה לתפרים, תמי. איך הוא עשה את זה? עם סכין?"
"לא, לא, זאת היתה תאונה, החגורה שלו —"
"החגורה שלו," נאנחה נוֹנה. היא חיבקה אותי חזק. "הבנתי. בֶּת'אנִי, תעלי לך למעלה עם שקית קניות גדולה ותארזי את כל הבגדים של טְרֶז'ר. מעכשיו הלאה היא תהיה אצלי."
כולנו בהינו בנוֹנה.
"מהר, בֶּת'אנִי!" פקדה נוֹנה.
"כן, נוֹנה," אמרה בֶּת'אנִי, וקפצה. נוֹנה היא לא סבתא של בֶּת'אנִי, אבל כשנוֹנה פוקדת בֶּת'אנִי מקשיבה. כמו כולנו.
"אל תעשי את זה, אמא," התחננה אמא שלי, והתחילה לבכות.
חשבתי שהיא מתכוונת שנוֹנה לא תיקח אותי ממנה. כמעט בכיתי באותו רגע, כי לא רציתי שאמא תרגיש שאני נוטשת אותה. היא זקוקה לי. היא אף פעם לא מסוגלת להשתלט על בֶּת'אנִי ועל קייל לבדה, והיא לא תמיד מצליחה לקום אל גֶּרִי בלילה. ויש גם את טֶרִי. הוא מכה גם אותה.
החלטתי שאולי בכל זאת אני צריכה להישאר.
אבל התברר שבכלל לא לזה היא התכוונה.
"אסור לך לקחת את טְרֶז'ר לבית־חולים, אמא. הם ירצו לדעת איך זה קרה," התייפחה אמא שלי. "ואז הם יערבו את העובדים הסוציאליים — אולי אפילו את המשטרה. הם לא יפסיקו לרדת לחייו של טֶרִי."
נוֹנה הצמידה אותי אליה חזק עוד יותר. היא הרגישה ברעד שלי.
"אז עכשיו אנחנו צריכים לרחם על טֶרִי, זה הסיפור? ייתכן שטְרֶז'ר שלנו חטפה צלקת לכל החיים, אבל די לחשוב עליה, בואו כולנו נדאג לטֶרִי!"
קייל נראה מבולבל כי הוא לא מבין כשמדברים בהפוך־על־הפוך. גֶּרִי כבר יילל עכשיו ממש, והאף שלו נטף וזה זלג לו אל הפה. גם אמא נראתה זוועה, המסקרה שלה היתה מרוחה והפנים שלה היו כל־כך חיוורים עד שהאודם הוורוד שמרחה על עצמות הלחיים שלה נראה כמו איפור של ליצן.
"זאת סתם שרִיטָה שנראית רע," התחננה אמא. "קחי את טְרֶז'ר לחופשה קטנה, אולי זה באמת עדיף — אבל אל תעשי לנו צרות, אמא, בבקשה."
"ואת קוראת לעצמך אמא!" אמרה נוֹנה. היא התכופפה, הרימה את גֶּרִי מתוך כיסא התינוקות שלו, בדקה את החיתול שלו והעוותה את פניה. "הנה, נסי לפחות באחד מהם לטפל." היא דחפה את גֶּרִי לידיים של אמא, וצעקה במעלה המדרגות אל בֶּת'אנִי.
בֶּת'אנִי הגיעה בריצה עם שקית מתפוצצת מבגדים. נוֹנה חטפה את השקית מידיה וחיבקה את הכתף שלי אליה.
"קדימה, בובונת, הולכים."
אמא היתה כל־כך עסוקה בבכי שהיא לא אמרה לי אפילו שלום. קייל רק בהה בנו. אבל בֶּת'אנִי פתאום כרכה סביבי את הזרועות ונתנה לי חיבוק גדול, אפילו שאנחנו שונאות אחת את השנייה מאז שנעשנו אחיות חורגות.
"אני מצטערת, טְרֶז'ר," היא אמרה.
כנראה היא באמת הצטערה, כי כשפתחתי בבית של נוֹנה את שקית הבגדים, גיליתי שהיא הכניסה לתוכה גם את החולצה הקצרה השחורה שלה, זאת המעוצבת שמלפנים יש עליה סנאי קטן אפור. היא קיבלה אותה מטֶרִי בין המתנות לחג־המולד, והיא התחרפנה לגמרי כמה ימים אחר־כך כשתפסה אותי מודדת אותה. החולצה התאימה לי בדיוק למרות שאני גדולה ממנה בשנתיים, בגלל שהיא רחבה ואני רזה כמו מקל. באותו יום היא אמרה לי להוריד אותה מייד או שהיא תגיד אותי לאבא שלה — אבל עכשיו היא נתנה לי אותה.
אני לובשת אותה כרגע, עם הג'ינס השחורים שלי ומגפי עור התנין שלי. אני נראית קוּלית בקיצוניות. טוב, אז המגפיים הן מהשנה שעברה והן קצת מוחצות לי את אצבעות הרגליים, אבל זה לא מפריע לי.
"אנחנו הנשים צריכות לסבול כדי להֵיראות יפות," אומרת נוֹנה כשהיא חולצת את נעלי העקב שלה ומשפשפת לעצמה את הרגליים הכואבות.
נוֹנה צעירה בתור סבתא, ומאוד מאוד זוהרת. לא תתפסו אותה בחיים בבגדים של סבתא רגילה. נוֹנה לובשת בגדים הדוקים, כמו לדוגמה מין גופיות עם תחרה, וחצאיות קצרות שחושפות את הרגליים שלה. היא נראית במיוחד מהממת כשהיא מלמדת ריקודי שורות. יש לה כל מיני חליפות תואמות קטנות. הכי אני אוהבת את הלבנה: וֶסְט לבן מכוסה פּאייֶטים, חצאית לבנה קצרה ומגפי בוקרים לבנים עם דורבנות.
"גם אני יכולה לבוא פעם לשיעור ריקוד שלך, נוֹנה?" שאלתי אותה.
"כמובן שכן, חמודה. את בטח תקלטי את הצעדים בקלי קלות. פֶּטסִי הולכת, נכון, בובונת?"
פֶּטסִי חייכה אלי. "כן, יהיה גדול, טְרֶז'ר."
פֶּטסִי כל־כך נחמדה אלי. היא כל־כך, כל־כך שונה מבֶּת'אנִי. נראה שאפילו לא איכפת לפֶּטסִי שהיא צריכה לחלוק איתי את החדר שלה. וזה לא קל, כי הוא לא הרבה יותר גדול מארון בגדים. המיטה שלה צרה, אז נוֹנה סידרה לי על הרצפה כמה כריות ושמיכת פוך. בהתחלה זה נראה בסדר, אבל באמצע הלילה הכריות כל הזמן החליקו הצידה.
פֶּטסִי שמעה אותי מתהפכת על הרצפה ומנסה לארגן מחדש את המצעים שלי. "הנה, טְרֶז'ר, בואי תיכנסי איתי למיטה," היא לחשה.
"אין מספיק מקום. אל תדאגי, אני מסתדרת," לחשתי בחזרה.
"לא, את לא. קדימה, יהיה כיף." היא נעצרה וציחקקה. "תעשי מה שהדודה אומרת, טְרֶז'ר!"
גם אני ציחקקתי. פֶּטסִי רק בת שבע, אבל היא באמת דודה שלי. היא הבת הכי צעירה של נוֹנה. אמא שלי היא הגדולה. למרות שאיך שהיא מתנהגת אפשר לחשוב שהיא מעולם לא התבגרה, כך נוֹנה אומרת.
את פֶּטסִי נוֹנה הכי אוהבת. היא קוראת לה "ההפתעה הקטנה שלי". פֶּטסִי היא בתו של פִּיט, ונוֹנה משוגעת על פִּיט. אני לא ממש זוכרת אותו, אבל נדמה לי שהוא גדול ודוּבִּי. פֶּטסִי קטנה וצמרירית, כמו ארנבון תינוק. יש לה שיער משגע, ארוך ובלונדיני. היא תמיד אוספת אותו בקוקו או בכדור קטן, עם סיכות פרפרים חמודות משני הצדדים. הדבר היחידי שמוזר בה הוא זה שכשהיא הולכת הרגליים שלה פונות החוצה כמו רגליים של פינגווין, אבל זה בגלל שהיא רוקדת המון בלט. היא גם רוקדת סטפס ועושה אקרובטיקה. נוֹנה חושבת לשלוח אותה לבית־ספר מיוחד לאמנויות הבמה ברגע שתהיה מספיק מוכשרת וחתיכה כדי להצליח בגדול.
אפשר היה לחשוב שפֶּטסִי תהיה שוויצרית בלתי־נסבלת, אבל היא ממש לא כזאת. תמיד אהבתי אותה נורא, אפילו שלא נפגשנו לעיתים קרובות כמו שהייתי רוצה כי כל הזמן עברתי דירות עם אמא, ואז כשאמא השתקעה סוף סוף במקום אחד עם טֶרִי, היא ונוֹנה כל הזמן רבו. אבל אני אוהבת את כל המשפחה של נוֹנה, ואת פֶּטסִי במקום השני אחרי נוֹנה.
הצטופפתי אל תוך המיטה שלה והתחבקנו כמו זוג כפיות. פֶּטסִי הרגישה לי קטנה וקפיצית כל־כך לעומת בֶּת'אנִי. (לא שבדרך כלל היינו ביחסים של התחבקות, אבל אם טֶרִי ואמא שלי היו רבים באמצע הלילה, זה תמיד כל־כך הפחיד אותנו עד שבֶּת'אנִי ואני היינו מצטופפות זו אל זו, ומושכות את הפּוּך מעל הראשים שלנו כדי להשתיק את הקולות.)
השיער של פֶּטסִי דיגדג לי את הפנים אבל לא היה לי איכפת. הושטתי יד וליטפתי אותו בעדינות. גם אני מנסה לגדל שיער, אבל אצלי כשהוא מתארך הוא סתם מתדלדל. אם אני מכופפת את הראש לאחור ומרימה את הכתפיים אני יכולה להעמיד פנים שיש לי שיער שמגיע עד לכתפיים, אבל האמת שהוא לא. איזה מזל יש לפֶּטסִי שיש לה שיער ארוך ומקסים. איזה מזל יש לפֶּטסִי, נקודה.
אז מה, עכשיו גם לי יש מזל. אלה החיים החדשים שלי, ואני שמחה, שמחה, שמחה. אני עוד נראית קצת מוזר כי היו צריכים לעשות לי עשרה תפרים והם עדיין בולטים לי מתוך המצח. נוֹנה עוד לא העזה לשטוף לי את השיער, אז הפוני שלי דבוק בגוש אחד. תהיה לי צלקת ענק אבל זה לא איכפת לי. היא תגרום לי להיראות קשוחה.
לא הלשנתי על טֶרִי בבית־החולים. לא יכולתי לעשות את זה לאמא. אמרתי שאני ואחי ואחותי השתוללנו ושיחקנו איזה משחק טיפשי כאילו אנחנו במערב הפרוע, ותפסו אותי בלאסו.
נוֹנה נתנה לי גיבוי.
"אם כי לא ברור לי מה פתאום אנחנו מגנות על החזיר הזה," היא מילמלה, והציתה סיגריה. "אבל אף אחד לא יקרא לי מלשינה."
באו להגיד לה שחל איסור חמור על עישון בבית־החולים, אז היא דרכה על הסיגריה וכיבתה אותה. היא נראתה כאילו היתה רוצה למחוץ גם את טֶרִי מתחת לעקב הגבוה שלה.
"זה הראש של אמא שלך שצריך בדיקה," אמרה נוֹנה כשיצאנו מבתי־החולים. המצח שלי היה כולו מצומק בתפרים שחורים. "למה היא לא עוזבת אותו?"
משכתי בכתפיים. גם לי אין מושג. "אבל לפחות אני עזבתי אותו עכשיו, נכון, נוֹנה?" אמרתי.
"בטח, טְרֶז'ר. היית כזאת ילדה טובה ואמיצה בבית־החולים. אני גאה בך."
"ואני באמת באמת יכולה להישאר איתך, נוֹנה? אני אעשה המון עבודות בית, ואשמור על פֶּטסִי ואני אוכל לעזור ללורֶטה עם בריטני הקטנה, אני טובה עם תינוקות —"
"שתהיי לי בריאה, בובונת," אמרה נוֹנה. "אצלנו את לא צריכה לעשות שום דבר. את מהמשפחה."
"ואני יכולה להישאר במשפחה שלך לתמיד, נוֹנה? מבטיחה?"
"כן, אני מבטיחה, טְרֶז'ר," אמרה נוֹנה.
וזה הקטע הכי טוב. אפשר לסמוך על נוֹנה. היא אף פעם, אף פעם לא מפרה הבטחות.