א.
משדרות רוטשילד לצומת גולני
תורה וציונות גם יחד
שנת ת״ש יצאה לדרך ברגל שמאל. חום כבד שרר בתל אביב בשני ימי ראש השנה, ושבת לוהטת באה בעקבותיהם. מצחי האנשים נטפו זיעה. הבלוקים של הקרח הפשירו במקררים והפכו למים. שבועיים קודם לכן פלש צבא גרמניה לפולין, ובעוד שלושה שבועות יסיים לכבוש אותה, כמעט ללא התנגדות. ״ימי ראש השנה היו ניכרים מאוד בתל אביב״, כתב אחד מעורכי העיתון ״הצופה״ בבוקר יום ראשון.
״מצב השעה אָצַל נימה מיוחדת על 'הימים הנוראים'. הלבבות היו נתונים לאחינו בפולין, הנאחזים בלהבות‑אש המלחמה... התפילות נאמרו ברגש ובכוונה. בייחוד הפסוקים: 'ועל המדינות בו ייאמר איזו לחֶרֶב ואיזו לשלום', 'והסר מעלינו אויב, חֶרֶב ודֶבֶר ורָעָב ויָגון, והסר שטן מלפנינו ומאַחֲרינו', וכיוצא בהם״.
״שואה איומה ירדה על מיליונים של יהודי פולין״,
נכתב ב״דבר היום״ בעיתון ״דבר״.
״שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות״.
כותרות קטנות יותר בעיתונים בישרו כי תקציב ממשלת ארץ ישראל נקבע ל‑6.3 מיליון לירות. על שכונת סנהדריה בירושלים נורו יריות, אך
״הנוטרים השיבו אש, לא היו אסונות״.
איש לא העלה בדעתו כי פרצה שוב מלחמת עולם, שתסתיים רק בעוד כשש שנים ותעלה בחייהם של יותר משישים מיליון בני אדם. אף אחד לא האמין שהנאצים יממשו את איומיהם, וישמידו בשיטתיות שישה מיליון יהודים.
כל זה, ועוד, התרחש כאשר באתי לעולם, ביום ג' בתשרי ת״ש, ״שבת שובה״, 16 בספטמבר 1939. מנחם ומלכה ניימן חבקו בן בכור, אך צל כבד נוסף ריחף מעל האירוע המשמח: אמי ילדה אותי בניתוח קיסרי, והרופאים הודיעו שלא תוכל ללדת עוד. הסכנה לחייה גדולה מדי.
אמרו - וטעו. הייתי בבחינת ״בן תחילה, סימן יפה לבנים״. אחרי פחות משנתיים נולד אחי רפאל, שנה לאחר מכן נולד אח נוסף, מנשה, וחתם את השרשרת אחינו הצעיר יהושע‑עמיחי.
מנחם ניימן גדל בעיר מאקו שבדרום הונגריה, על גדות הנהר מוּרֶש, החמישי בין עשרת ילדיהם - חמישה בנים וחמש בנות - של סבי אריה וסבתי יִיטל ניימן. היה זה בית של תורה, שתלמידי ישיבה הרבו להתארח בו לארוחות של ערב שבת. בניגוד למקובל, הבנות בבית משפחת ניימן לקחו חלק בשיחות שהתפתחו סביב השולחן - בנושאים מפרשת השבוע ובענייני דיומא. זה לא היה נהוג באותן שנים, אבל היתה לסבתי ולסבי תכונה בריאה לבחור בדרך שנראתה להם כנכונה, גם אם אחרים לא נהגו כך.
בית משפחת ניימן היה בית ציוני. שמעון יהודה הרצל, סבה של סבתי ייטל, היה אחיו של נפתלי צבי הרצל, סב‑סבו של בנימין זאב הרצל, כך שאבי הוא בן דוד מדרגה רביעית של חוזה המדינה. שלוש פעמים ביום התפללו כולם לכיוון ירושלים ואמרו ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״, ואין פלא שארבעה בנים ובנות של ייטל ואריה עלו ארצה כבר בשנות השלושים. שלושה אחרים הצטרפו אליהם בתחילת שנות הארבעים. גם זו היתה תופעה לא מקובלת בעיר מגוריהם מאקו, והיה לה מחיר. אריה ניימן היה מראשי הקהילה, אהוב ומכובד בעיר, אך העובדה שילדיו יצאו לתרבות רעה, נדבקו בציונות ועלו לפלשתינה - לא התקבלה באהדה: הוא הודח מכהונתו.
מה היה קורה אלמלא הודח? מיליוני קורבנות השואה מספקים את התשובה. רוב הסיכויים שלא הייתי בא לעולם, וספר זה לא היה נכתב. אך כיוון שהודח, החליט אריה לעלות עם ייטל לארץ ישראל באביב 1935, כשבתל אביב נערכה המכביה השנייה. בנם שמעון, שהיה חולה, נשאר במאקו ונפטר במהלך המלחמה. אחותו גולדי נשארה בעיר עם שני ילדים, לאחר שבעלה, שגוייס לצבא ההונגרי, נהרג בקרבות. כשהגרמנים התקרבו למאקו היא הסתתרה עם ילדיה במנזר, וכך ניצלה. לאחר תום המלחמה הצליחה הדודה גולדי להערים על הבריטים ולהיכנס לארץ, עם שני ילדיה, בעזרת מסמכים מזוייפים של תושבת פלשתינה שנספתה במלחמה. אחד מנכדיה של הדודה הוא היום ראש ישיבת ההסדר בפדואל וקצין קרבי במילואים. חלומו של סבי התגשם במלואו.
צבי, הבכור מבין עשרת האחים, היה הראשון מבני המשפחה לעלות ארצה. הוא קבע את מושבו בתל אביב, ובעקבותיו התכנסו שם הוריו, אחיו ואחיותיו. שבט ניימן התמקם במשולש אלנבי‑שינקין‑שדרות רוטשילד. משפחה מלוכדת, שהתכנסה בכל שבת בבוקר, אחרי התפילה, אצל סבא וסבתא ברחוב אלנבי 101, מול בית הכנסת הגדול. אחר כך היו כולם מתכנסים בבית דודי, רבי משה גולדשטיין, שהיה אחד הגבאים של בית הכנסת הגדול, ומשם - שבת אחרי שבת - נודדים אל ביתה של דודה ברוריה (רונדי) ברחוב שינקין ואל הדודה שושנה בקרן הרחובות בצלאל‑טשרניחובסקי.
בשלב מסוים החלו האחים להחליף את שם המשפחה מניימן לנאמן. הראשון היה שוב צבי. אבי הלך בעקבותיו עם קום המדינה. סבתא ייטל הפכה בישראל ליעל.
סבי אריה נפטר ב‑1945. על פי בקשתו הוא נקבר בהר הזיתים. סבתי ייטל‑יעל נפטרה ב‑1947, במהלך מלחמת השחרור. היא נטמנה לידו, למרות המתיחות והסכנה. את המצבה על קברה הקמנו רק לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.
300 ק״מ מזרחה ממאקו, בעיר קרלסבורג בירת טרנסילבניה (היום אלבה יוליה ברומניה) חיה משפחת פאנֶט, משפחה של גדולים בתורה. הרב החסיד יחזקאל פאנט היה הראשון מבני המשפחה שהתיישב במקום, לאחר שהתמנה בשנת 1823 לרב הראשי של העיר ושל טרנסילבניה כולה. הוא נודע בין השאר בזכות העובדה שהצליח להתיר כמאתיים עגונות ובזכות ספרו ״מראה יחזקאל״. נכדו של הרב יחזקאל פאנט היה סבי, אברהם שמואל.
כמו במשפחת ניימן, גם בעורקיה של בני משפחת פאנט נמהלה אהבת התורה בְּציונות. שלוש מבנותיהם של סבי אברהם שמואל וסבתי ברכה - ציפורה (פסי), טובי ומלכה, שתהיה לאמי - עלו ארצה לפני שפרצה מלחמת העולם. סבי וסבתי התחבאו בתקופת השואה בכפר קטן בטרנסילבניה, עם ילדיהם הצעירים. משה בא לארץ בתום המלחמה. מנשה שמחה היגר לארצות הברית, ואריק בחר לחיות באנגליה. חיים אלתר, שאיבד את אשתו וילדיו בשואה, עלה לישראל בשנות החמישים, אחרי ששימש רב בפריז.
ברית מס' 8694
בית ״הפועל המזרחי״ עמד ברחוב אחד העם 108 בתל אביב. בראש חודש אייר תרצ״ד, אפריל 1934, הוא אירח את חתונתם של הורַי. חתונה צנועה, על פי היכולת וכמנהג אותם ימים, של זוג צעיר שהכיר תוך כדי עבודה עם עולים עוד יותר חדשים - ללא הורי הכלה ובלי הורי החתן.
אבי עבד זמן‑מה בבניין ובסלילת כבישים, והחל אחרי זמן קצר לעסוק ביבוא פורניר לתעשיית העץ. אמי פתחה מתפרה קטנה ולצידה חנות, בבית בו גרנו. היא מכרה הלבשה תחתונה לנשים, והעסיקה כמה תופרות בייצור מחוכים וחזיות. גרנו בקומה השלישית ברחוב אלנבי 17 פינת רחוב אידלסון, הבית השלישי מכיכר מוגרבי ומבית הקולנוע ו‑200 מטרים מחוף הים, בדירת שלושה חדרים ״בדמי מפתח״. שלושת אחַי ואני חלקנו חדר אחד, ההורים ישנו בשני, והחדר השלישי הופקע כמעט תמיד לטובת עולים חדשים שאך זה הגיעו ולא היה להם היכן לגור.
מצבנו הכלכלי היה טוב מאז שאני זוכר את עצמי, ונהנינו לפני אחרים ממיטב פינוקי הקִדמה: מקרר חשמלי, מחבת חשמלית, מכונת כביסה, אפילו טלפון, אחד הראשונים בעיר, שכן בביתנו, לאחר שאבא שכנע את מי שצריך, שהוא חיוני ל״מפעל״ של אמא.
אמי לא הצליחה להרות למעלה מארבע שנים, כך סיפרו לי הורַי. היא ילדה אותי כחמש שנים לאחר החתונה.
״וביום השמיני יימול בשר עורלתו״,
נאמר בתורה, אבל רק בכ״ט תשרי ת״ש, ארבעה שבועות לאחר שנולדתי, נערכה ברית המילה שלי. הרופא‑המוהל, הרב ד״ר יצחק חזן - ״מחלות פנימיות וחירורגיות, מוהל קבוע בתל אביב והסביבה, רח' נחמני 19, טל' 3286״ - הוא שהמליץ להורַי לדחות את הטקס, כי סבלתי מצהבת.
כשהגיע סוף‑סוף היום אמר ד״ר חזן ״וייקרא שמו בישראל״, וקירב את אוזנו אל פיו של אבי. ״יעקב״, הכריז אבי. הוא ואמי החליטו לקרוא לי על שם אבי סבי מצד אמא, הרב יעקב פאנט, מחבר ספר החידושים ״שארית יעקב״ על פרשות השבוע והחגים.
״לא ייקרא שמך יעקב כי אם ישראל״,
אמר אחד הנוכחים בקול רם, אבא והמוהל חייכו - וכך קיבלתי את שמי: יעקב ישראל נאמן.
לאחר שהחזיר אותי לידי אמי, חבוש ומחותל כהלכה, השאיר הרב חזן טופס בו נרשמו תאריכי הלידה והברית שלי. לצד התאריכים הופיע המספר 8694. הייתי התינוק ה‑8,694 שנימול אצל המוהל‑רופא‑רב המפורסם, ובתחתית הדף הוא כתב:
״ויזכו הוריו לגדלו לתורה, ללימוד תורתנו הקדושה במקורה, ויהא גדול בתורה וביראת שמיים, ולחופה ולמעשים טובים. כברכת ידידו המצפה לריבויו של עם ישראל (צריך גם להתפרנס...) ולגאולה השלמה, המוהל״.
בשנת תשל״ז הדפסתי מהדורה חדשה של הספר ״שארית יעקב״
״דברי מוסר ואגדה, מלאים זיו תורה ועבודה, ביראת ד' טהורה, הנאמרים באימה ויראה״,
וחילקתי עותקים לבני המשפחה ולמכרים. עשיתי כך גם עם ״מראה יחזקאל״, ספרו של הרב יחזקאל פאנט
״זצוקללה״ה רבנו הגאון הקדוש המאיר לארץ ולדרים רבן של כל בני הגולה אבד״ק קארלסבורג יצ״ו וכל מדינת זיבענבירגען״,
או בקיצור: הרב של טרנסילבניה.
שלג ברחוב אלנבי
חיי היום‑יום בביתנו התחילו השכם בבוקר. אבא פתח את היום בתפילת שחרית במניין מוקדם, ואז יצא לעמל יומו בבית העסק לפורניר ברחוב מזרחי בדרום העיר. הוא נהג לחזור בצהריים, אבל לא כדי לנוח. ליד ביתנו עמד בית הכנסת ״בית שלמה״, והרב דיכובסקי העביר כל יום בצהריים שיעור. אבא לא החמיץ אף שיעור. אחר כך הוא בא הביתה, קיבל את פנינו בשובנו מהגנים או מבית הספר - ושב לעבודה.
אמא הכינה לנו סנדוויצ'ים מוקדם בבוקר, ובשש וחצי כבר ירדה לחנות להלבשה תחתונה לנשים, ששכנה בקומת הקרקע. מדרגות בתוך החנות הובילו לעליית גג מעץ, שם ישבו התופרות ליד מכונות התפירה ותפרו את הבגדים. המפעל הקטן, שהיא ניהלה בעצמה משלב קניית חומרי הגלם ועד למכירה, העסיק אותה רוב שעות היום, אבל זה לא פגם במסירותה אלינו, ולא החסיר מהאהבה שהרעיפה עלינו. היא התעניינה בכל מה שכל אחד מאיתנו עבר מחוץ לבית, מה למדנו, במה התקשינו, ממה נהנינו, האם חסר לנו משהו - מחוט ועד מחברת, מקלמר ועד כוס חלב.
עיסוק נוסף שאמא מצאה עבורו תמיד את הזמן היה שידוכים. המדרש בפרשת ״ויצא״ מספר כי גבירה אחת שאלה את ר' יוסי בן חלפתא מה עושה הקב״ה מאז סיים לברוא את העולם. ענה לה: ״יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני״. ואם הקדוש ברוך הוא לא מתבייש לעסוק בשידוכים, חשבה אותה גברת, גם אני מסוגלת לעשות זאת, מה כל כך מסובך בשידוך - והתברר לה שהמלאכה אינה פשוטה. אמא דווקא ידעה שזיווג הוא עניין לא פשוט, אבל הצליחה לשדך בין ניצולי השואה, שהגיעו ארצה בודדים וחסרי כול, ללא בית וללא משפחה, זרים בארץ חדשה, עקורים ותלושים, אחד מעיר, שניים ממשפחה. היא זכתה לחתן עשרות זוגות, וחלק מטקסי האירוסין אף נערכו בביתנו, כי לבעלי השמחה לא היה בית.
הרוח ששרתה בביתנו היתה רוח של תורה ועבודה: אבא ואמא עובדים, ועובדים קשה, כדי לממן את החינוך לארבעת ילדיהם ולתמוך בהוריהם, אבל התורה והמצוות נמצאים בלב החיים וההוויה. בינינו הילדים ובינינו לבין הורינו שררה אווירה של אהבה ורעוּת, כשהכול ספוג במצוות ובמעשים טובים. בית שהתנהל בדרכי נועם, עם חינוך דתי מתון, בזרם המרכזי, כאשר קיצוניות היא מאיתנו והלאה.
אני הייתי ילד ״פעיל״, אם להשתמש בהגדרה אוהדת. אחי יהושע הגדיר אותי לימים כ״ראש השבט״: ״תמיד היתה לו אוזן קשבת וגם יצירתיות לפתור כל בעיה״. אבל המילים ״שובב״ ו״בלגניסט״ יכולות להתאים לא פחות. ערב אחד, הייתי אז כבן שבע, לפני שההורים שבו הביתה, אמרתי לשלושת אחַי: ״בואו נוריד שלג״. פרמנו את הכיסויים של כל הכרים וכל הכסתות, פיזרנו את הפוך והנוצות ברחבי הבית, וכשאבא ואמא חזרו וראו את הלבן הלבן הזה, נהיה להם שחור בעיניים. חקירה קצרה של החשודים לא הותירה ספק מי עמד מאחורי הרעיון.
״יעקב״, אמר לי אבא, ״עכשיו תקבל את השיעור שלך״. וזה היה שיעור ארוך ומאלף: אבא הוציא אותי מהדירה, נעל את הדלת, ואני ישבתי בחדר המדרגות ומיררתי בבכי במשך כל הלילה, עד שש בבוקר למחרת. מאז עד היום, זה היה השיעור הקשה ביותר בחיי. אני מתאר לעצמי שגם לאבא ואמא לא היה קל, ושנתם נדדה בלילה ההוא, שבו בחרו ללכת בדרך ״חושׂך שבטו שונא בנו״. היום זה היה נחשב לעונש קשה, והמועצה לשלום הילד היתה ממהרת להתערב. בימים ההם המושגים היו שונים, בכל התחומים.
גם הלילה הארוך על המדרגות לא הרגיע אותי לאורך זמן, ודי מהר חזרתי לחולל בבית מהומות כ״ראש השבט״. בשבתות אחר הצהריים, למשל, ארגנתי לשלושת אחַי אולימפיאדות זוטא: הקפצתי אותם מעל מיטות, כיסאות ושידות, וכשנחה עלי הרוח ערכתי להם תרגילי סדר או לקחתי אותם לשחות בים. החיבה לשחייה מלווה אותי מאז, ואני נהנה עד היום משחיית בוקר יומית בבריכה, אחרי התפילה והלימוד ולפני העבודה.
הילד שהתאהב בגמרא
מרים טורק היתה גננת נפלאה. גן הילדים ״אוהל יעקב״ שכן בשדרות רוטשילד, סמוך לרחוב יבנה, והגננת מרים השרתה עליו תחושה של משפחה. לא ידעתי אז, כמובן, שעשיתי שם צעד קטן ראשון במסע ארוך של לימודים, שלא הסתיים בעצם עד היום.
שמחתי ללכת לגן כל בוקר, ואהבתי להיות שם. כמה שנים אחר כך, כשלמדתי בכיתה ח', הכרתי את בעלה של מרים, הרב משה הלוי טורק. לימים הוא כתב לי: ״סיפרה לי אשתי עליה השלום כי בהיותך כבן חמש שנים, והיא היתה הגננת שלך, עמדו הגננות להשתעשע עם חוכמת ילד מסוים שקוראים לו יעקב. היה לאשתי עליה השלום חוש מיוחד לבעלי כישרונות״.
באחד הימים, כאשר חזרתי מהגן והורַי עדיין עבדו, בת דודתי רחל שמרה עלי. היא טיילה איתי ברחוב, כשהופיע מולנו חייל אוסטרלי על מדיו וכובעו הרחב. החייל ראה אותי, ילדון שמנמן עם לחיים שמזמינות צביטת חיבה, נזכר כנראה בילדיו הרחק מעבר לים, ו״חטף״ אותי מהעגלה. הוא נכנס איתי לחנות צעצועים סמוכה, קנה לי צעצועים בכמות מסחרית - והחזיר אותי לעגלה. רק אז רחל המבוהלת נרגעה.
מהגן עברתי לבית הספר ״מוריה״, ששכן מרחק הליכה קצרה מביתנו, ברחוב בוגרשוב. סבי וסבתי התגוררו באמצע הדרך, ברחוב פינסקר, ולא פעם הלכתי בתום הלימודים לביתם. לרוב אכלתי את ארוחות הצהריים אצל טובה, אשתו של המחנך שלי בכיתות א'‑ב', יוסף בן‑פורת. הם גרו בכיכר בוגרשוב, וטובה הכינה ארוחות צהריים להשלמת ההכנסה של המשפחה. לאחר שנים שוב הצטלבה דרכי עם המשפחה, כאשר ישעיהו בן‑פורת, בנם של טובה ויוסף, עבד במשרדנו כרואה חשבון.
לאחר שנתיים ב״מוריה״ ביקשתי לעבור לבית ספר חרדי. הייתי בסך הכול ילד בן שמונה, בסוף כיתה ג', אבל ידעתי מה אני רוצה: חשקה נפשי בתורה, וליתר דיוק בגמרא. ב״מוריה״ התחילו ללמוד גמרא רק בכיתה ה' או ו', בעוד שב״יסודי התורה״ החרדי למדו מתוך דפי הגמרא הגדולים כבר בכיתה ג'.
איך התעורר בי חשק לצלול לתוך ים התלמוד הסוער בגיל כה רך? כנראה מתוך זה שראיתי את אבי מקפיד להגיע מדי יום לשיעורי הגמרא של הרב שמעיה אליעזר דיכובסקי, מחבר ספר ההדרנים למשניות ״נאות דשא״ ומאמרים על פרשת השבוע. גם מתוך זה שראיתי את סבי שובר את הראש מול מסכת מסובכת או נהנה ממדרש יפה. מעשה אבות וסבים - סימן לבנים.
כפי שקיוויתי, לימודי הקודש בבית הספר החדש היו ברמה גבוהה, אבל בלימודי החול אי אפשר היה להתגאות. באנגלית ובחשבון הרמה היתה ירודה במיוחד. מנגד, גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. כמו בבית, גם בכיתה לא הייתי הכי ממושמע. הרביתי להתעמת עם מורים, והתלונות שלהם לא הסבו נחת להורַי.
אחד העימותים נבע מאוחר יותר מהצטרפותי ל״בני עקיבא״, שכן ערכיה ואופייה של תנועת הנוער הדתית‑ציונית לא תאמו את הקו החינוכי החרדי של ״יסודי התורה״. אבל כהרגלי - לא נכנעתי. סניף ״בני עקיבא״ שכן ברחוב אחד העם, והיום כבר מותר לגלות שבאתי לסניף בעיקר בגלל החברים ופחות למען הפעולות שהעבירו המדריכים. השתייכתי לשבט ״יבנה״, אבל לא נמניתי בין הפעילים והמתמידים ולא הקפדתי להשתתף בכל פעילות. אחי רפי, לעומתי, היה חניך נלהב עד סוף י״ב, וגם התגייס במסגרת גרעין נח״ל. הוא הצטרף עם חבריו לגרעין לקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן, ״עמק המעיינות״ כפי שהוא נקרא היום, והגשים את דרכה החינוכית של ״בני עקיבא״. הוא עבד שם כמורה לתלמוד ולמתמטיקה וכמחנך בבית הספר האזורי של הקיבוצים הדתיים, שימש שליח ״בני עקיבא״ בארצות הברית, וניהל את מחלקת הייצוא של מפעל הבשר הקיבוצי.
רפי שהיה אהוב על הכול, נפטר באופן פתאומי בחודש אב תשס״ג, קיץ 2003, בגיל 62. הוא הותיר אחריו את אשתו טובי ושבעת ילדיהם.
בכיתה ה' היה לי עוד תחביב. לא הרחק מביתנו, בכיכר שבה יוצא רחוב אלנבי מן הים, ניצב אז קולנוע ״קסם״. מאוחר יותר הוא הפך ל״בית האופרה״, וברבות השנים נהרס והפך ל״מגדל האופרה״, אבל ב‑1949 הפך הבניין למשכנה הזמני של הכנסת. האישים החשובים ביותר במדינה בת השנה פקדו את המקום, ואני נהגתי לעמוד בפתח הבניין המרשים, שהתהדר במין ״קשתות משולשות״, ולקושש מחברי הכנסת והשרים חתימות. הדבקתי את החתימות באלבום, שמרתי עליו מכל משמר במשך שנים, אבל עקבותיו נעלמו באחד המעברים מדירה לדירה.
אינני זוכר אם קיבלתי שם חתימה גם ממנחם בגין, אבל אני זוכר היטב את בגין נואם בכיכר מוגרבי הסמוכה. זה היה אירוע מרגש, וחוויית ההתקהלות ההמונית והפאתוס של בגין נחרתה בי עמוק. ״למה אתה הולך לכאלה מקומות?״ שאל אותי אבי בתמיהה. ״זה מעניין אותי״, השבתי בתמימות. כבר אז לא הסתגרתי בד' אמותַי, וגיליתי עניין במה שקורה בארץ ובעולם הגדול.
ואם הזכרתי את הורַי ונגעתי בפוליטיקה - עד היום אינני יודע למי הצביעו אבי ואמי בבחירות.
המקל של אונקל
צלרינה היא עיירה קטנטנה, שקטה ויפהפייה, ליד עיירת הנופש הגדולה ומפורסמת ממנה, סנט מוריץ שבשווייץ. לא שמעתי את שמה עד 1950. מן הסתם רוב קוראי הספר לא שמעו את שמה עד היום. לשם נשלחנו אחַי ואני בשנת 1950 ללמוד במשך שנה.
משטר הצנע שלט בארץ, ומוצרי מזון בסיסיים נמכרו במשורה, רק תמורת תלושים. קרוב משפחה שלנו, הרב שלזינגר, שחי עם משפחתו בשווייץ, המליץ לאבא לשלוח אותנו לשנה, להתאוורר ולהחליף אווירה ומסגרת. הוא גם הבטיח סיוע במימון ההרפתקה.
אני, הגדול בחבורה, עמדתי להיכנס לכיתה ו'. יהושע, צעיר האחים, נכנס לכיתה א'. האחריות על כל החבורה הוטלה עלי. לא התייעצו איתנו, ולא הציבו בפנינו ברירה, אך גם אילו שאלו לא הייתי מתנגד לרעיון. רפי, מנשה ויהושע שמחו אף הם לצאת להרפתקה מסקרנת - כולנו יחד, בלי ההורים. לא ידענו מה מצפה לנו שם.
טסנו עם אבא לפריז. זה היה חלום. מבוגרים בקושי ראו אז מטוס ובוודאי לא טסו, וילדים על אחת כמה וכמה. מפריז המשכנו ברכבת לציריך, שם חיכה לנו הרב שלזינגר ולקח אותנו לצלרינה. לאחר מלחמת העולם השנייה, משפחת ז'לוז'ינסקי ייסדה במקום את בית הספר ״יודישעס קינדערסהיים״, עבור יתומים ששרדו את השואה וילדים ממשפחות חסרות אמצעים. המנהל היה דוד ז'לוז'ינסקי, שנקרא בפי כול ״אונקל״ - ״דוד״ - אך לא נהג כדוד ועורר בעיקר פחד. המשמעת שהוא הנהיג היתה קשה, והמשטר החינוכי היה קשוח וקר כמו אגם סנט מוריץ הקפוא בחורף. אנחנו, ילדים קטנים ומשוחררים מתל אביב החמה והמאובקת, ספגנו אינספור עונשים.
גרתי בחדר עם ילדים זרים. גם רפי גר בנפרד, ורק שני אחינו הצעירים זכו לגור יחד באותו חדר. חיינו במשטר אימה ופחד, התגעגענו להורים. אבל היה גם צד חיובי לשהות שלנו בצלרינה. למדנו גרמנית, למדנו לגלוש, שטנו באגם, ורכשנו חוויות. בסיכומה של השנה - מעז יצא מתוק.
מילת המפתח אצל ״אונקל״ היתה ״פינקליש״. ״בדיוק!״ עליך לעשות ב‑ד‑י‑ו‑ק! מה שאמרו לך, ב‑ד‑י‑ו‑ק! בזמן. מי שלא רצה לאכול - הכריחו אותו לגמור כל מה שהונח על הצלחת. מי שהקיא את מה שאכל - נאלץ לאכול את קיאו. מי שאיחר לשיעור - נענש. מי שדיבר בלי רשות, ספג מיד סטירה. משתיים עד ארבע היינו חייבים לישון, ו״חסר למי שיוציא מילה מהפה״. המושג ״זכויות התלמיד״ טרם נולד - לא ב‑1950 ובוודאי לא ב״יודישעס קינדערהיים״ בצלרינה - ומורה שחובט בתלמיד היה מחזה שבשגרה. איש לא פצה פה ולא הרים גבה.
הקור, הגשמים והשלג הכבד הגבירו עוד יותר את הגעגועים לארץ ולמשפחה, ולי, כ״מבוגר אחראי״ בן 11 על שלושת אחַי הצעירים - היה קשה עוד יותר. המכתבים ששלחתי להורים באותם ימים שמורים עד היום בביתי, ומעידים על הקשיים והתסכולים של ילד כמעט בודד בארץ זרה, במנטליות שונה ונוקשה, הרחק מאבא ואמא ומכל מה שהכיר עד אז. חזרה ועלתה בהם תלונה על שאיננו מקבלים מכתבים מהם. כל מכתב שימח אותנו ועודד את רוחי, ולא אחת אני מפציר בהורים: אנא, כתבו לי.
״אבא ואמא יקרים!״ כתבתי באחד המכתבים, ״אני רוצה כבר לנסוע הביתה, כי כאן מרגיזים אותי מאוד. מתי אני אסע הביתה? רפאל לא שומע בקולי לכתוב לכם. מנשה ויהושע הלכו לישון והם לא כותבים. נא תכתבו לציריך לדוד שלזינגר, שישלח לי צלמניה וסוכריות. הרבה נשיקות, יעקב ישראל ניימן״.
״כל הסוודרים שקיבלתי הם באותה מידה״, כתבתי במכתב אחר. ״מנשה ויהושע לא יכולים ללבוש אותם. לכן תשלחו לי בבקשה סוודר לקטנים״.
וכך הלאה:
ד' אייר תשי״א
אבא ואמא היקרים!
ביום שני קיבלנו מכם מכתב ארוך. במקרה אז באתי מבית הכנסת, ומנשה בישר לי את הבשורה שקיבלנו מכתב. אצלנו הכול בסדר גמור. לפסח למדתי הלכות פסח וגם עוד כמה דברים ממשנה פסחים. בכל יום כמעט אני לומד גמרא וחומש, ואני יודע כמעט פרק שלם בבבא מציעא: פרק שישי, השוכר את האומנין.
אצלנו יפה מאוד. הפרחים מתחילים לפרוח... אני קיבלתי מאונקל מכה, ואני צד דגים באגם של לוגנו.
הרבה נשיקות לכולם -
יעקב ישראל ניימן
יום ה', פרשת ״אחרי מות״, תשי״א
אבא ואמא היקרים.
אתמול קיבלנו מכם מכתב יפה. אנחנו מאוד שמחנו לקבלו, כי ביום שני חיכינו למכתב ולא קיבלנו. אבל ביום רביעי מאוד שמחנו לקבלו. גם השבוע אשלח לכם תמונה ותגדילו אותה בגודל של גלויה וזה יהיה יפה מאוד...
19.8.50, יום ו'
אמא יקרה!
אני מרגיש מצוין ואני שומר על הילדים הקטנים. אני צריך סוודרים, 4 נעלי בית, נעליים חצאיות מספר 34, מכנסיים קצרים וחולצות וגם צלמניה. אני צריך מאוד ספרים, משחקים, מעיל גשם, כי כאן יורד גשם כמעט כל יום. גם משחת שיניים וסבון אני צריך.
תשלחי לי דחוף מאוד מאוד סמל המדינה. זה דחוף לי מכל הדברים פה. בגרביים לא צמר אי אפשר להשתמש פה, כי כאן קר נורא. אני צריך גרביים צמר...
אבא ואמא היקרים,
אצלנו היה שלג שלא ירד כמוהו 50 שנה. הרכבות נסגרו ולא בא אלינו 4 ימים דואר, כי כל הפסים כוסו בשלג רב וירדו כדורי שלג שהרסו בתים וקרו הרבה אסונות... שלומי לא כל כך טוב, כי אונקל מרגיז אותי מאוד ואני מקבל עונשים. אני בסף הרוגזה...
בתחתית המכתב ציירתי אדם עם אוזניים גדולות ולידו הכיתוב: ״חמור בצורת בן אדם - אונקל״.
אבא ואמא יקרים!
סדר היום אצלנו הוא קמים בשעה 7. מתפללים ומתרחצים עד שעה 8 וחצי. בית ספר בשעה 9 עד 12. ארוחת צהריים בשעה 12 וחצי. משחקים עד שעה 4. ב‑4 ארוחת 4. ב‑4 וחצי בית ספר עד 7. ב‑7 וחצי ארוחת ערב עד 8. רפאל הולך לישון ב‑8 ואני ב‑9, ובזה נגמר סדר היום. מנשה ויהושע הולכים לישון בשעה 7.
אבא, מתי הדרכון של אמא יהיה מוכן? אולי אתה תוכל לבוא איתה בפסח.
יום ד', פרשת ״תרומה״
אבא היקר!
בבקשה תסלח לי על שציערתי אותך במכתבי שעבר. אני מבקש ממך סליחה ומהיום והלאה אני אהיה ילד טוב.
עם אונקל היה כך: אני ועוד ילד התעסקנו, ואונקל אמר: ״כל ילד שמתעסק מקבל במקל״. אנחנו קיבלנו מכות וזה כאב לנו, ולכן הייתי אליו מרוגז.
את המכתב הזה אני שולח דחוף כדי להשקיט את צערך...
הרבה נשיקות חמות,
בנך יעקב ישראל ניימן
אמא למה את לא כותבת לנו?
המסר בבית היה: כל שפה פותחת לך עוד שער. מעבר לרצון של הורינו להעניק לנו פסק זמן מאווירת הצנע, חשוב היה להם שנדע שפות זרות. אמי דיברה צרפתית כאילו נולדה בפריז, בנוסף להונגרית ולרומנית שלמדה בבית, וכמובן בנוסף לעברית, אך לבית הכנסת היא נהגה לקחת חומש עם פירוש באנגלית, כדי לשפר את שליטתה בעוד שפה.
הפנמתי את המסר. אני שולט בגרמנית בזכות הלימודים בצלרינה, שולט באנגלית על בוריה בזכות שני תארים אקדמיים שעשיתי בניו יורק, ולמדתי יידיש הודות לסבא וסבתא. את הסבב השני בתלמוד, במסגרת לימודי הדף היומי, עשיתי ביידיש, עם קלטות שסייעו לי לקיים את הציווי ״ובלכתך בדרך״: בדרכי מירושלים לתל אביב ובחזרה הקשבתי לקלטת היומית, והאזנתי לשקלא וטריא של התנאים והאמוראים בהסבה מארמית ועברית ליידיש. מחזור שלם, שבע שנים וחצי, למדתי ביידיש - בדרכים ובטיסות, בארץ ובחו״ל. היום אני שולט בשפה, וזוכה להנאה צרופה מהצגות ביידיש עסיסית.
מעבר לכך, למדתי בצלרינה, בדרך הכואבת, לדייק. אני מעדיף מאז להקדים לפגישה ולהמתין רבע שעה, מאשר לאחר בשתי דקות.
לא בבית ספרנו
ב״שבת שובה״, בין כסה לעשור תשי״ג, עליתי לתורה בבית הכנסת כחתן בר מצווה. קראתי את פרשת ״האזינו״, על הברית שבין הקב״ה לעם ישראל. עם זאת, קריאת ״שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך״, ההפטרה שעל שמה נקראת השבת - ״נגזלה״ ממני. את ההפטרה הזו קרא רב בית הכנסת בכבודו ובעצמו, בשל גודל משמעותה לעשרת ימי תשובה: כל אחד עלול להיכשל, אבל יש דרך חזרה, ״ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״.
למרות ה״גזילה״, התרגשתי מהזכות שנפלה בחלקי לעלות לתורה כאחד הבוגרים ומהמעמד שהתכנס לכבודי. הכיבוד שהוגש בקידוש שלאחר התפילה כלל קרקרים ודג מלוח, עוגות תוצרת בית וקוגל חם. נשאתי בפני האורחים בגאווה דרשה על הקשר בין פרשת ״האזינו״ לעשרת ימי תשובה, ובהמשך השבוע נערכה מסיבת בר המצווה לבני המשפחה, באולם האירועים בקומה העליונה של בית הכנסת הגדול.
מי שהכין אותי לדרשה היה סבי, הרב אברהם שמואל פאנט. למדנו יחד את מסכת ״מכות״, והוא לימד אותי הלכות תפילין. כמעט שנה לפני שהגעתי לגיל מצוות התחלתי לבוא לביתם של סבא וסבתא יום‑יום, לאחר שעות הלימודים - וממנו ראיתי וכך עשיתי: כשבנַי ונכדַי הגיעו לגיל מצוות, נהגתי בדרך שבה סבי נהג איתי. התחלתי ללמוד עם כל אחד מהם מסכת בגמרא כשנה לפני שמלאו לו 13, למדנו הלכות תפילין והכנו את הדרשה, וסיימנו ביום הבר מצווה.
לימוד מסכת, ובייחוד לנער, הוא פרויקט לא פשוט, שדורש התמדה וכוח רצון. שמחת בר המצווה מקבלת נופך מיוחד כשחתן האירוע משלים בדיוק ביום השמחה מסכת בתלמוד, עליה שקד שנה תמימה.
עם הנכדות זה שונה. עם נכדתי שירה, למשל, שחגגה בת מצווה סמוך לפורים, למדתי את מגילת אסתר, והיא אף קראה את המגילה הכשרה מקלף, על כל טעמיה ודקדוקיה.
ישיבת ״היישוב החדש״. זה המקום שאליו כיוונו אותי הורַי להמשך הלימודים, עם סיום בית הספר היסודי. סבי הגדיל ואף קיווה שאלמד רק לימודי קודש, ולא אשחית זמן על מקצועות אחרים שמלמדים בבתי ספר תיכוניים. הלמידה המשותפת שלנו לקראת הבר מצווה הוכיחה לו, כך אמר, שאני מתאים ללימוד גמרא.
״היישוב החדש״ היתה ישיבה בגוון חרדי מודרני, שלמדו בה לימודי חול כמו מתמטיקה, אנגלית וספרות לצד גמרא ושולחן ערוך, אך מהר מאוד התברר שהיה זה מקח טעות: בניגוד לשידוכים המוצלחים של אמי, שהניבו חיים משותפים לאורך שנים, כאן הבינו שני הצדדים שעדיף להיפרד לשלום עם גט מרצון - ויפה שעה אחת קודם. אמנם אהבתי ללמוד גמרא, ובצניעות אני יכול להעיד על עצמי שהייתי תלמיד טוב, אבל האווירה החינוכית היתה חמורה, המשטר היה נוקשה, ולא הסתדרתי עם הרב קולודצקי, ראש הישיבה הקפדן. לא אחת הוא בייש מול כל הכיתה תלמיד שלא ידע להשיב נכונה לשאלות, ולי זה צרם. באחת הפעמים, כאשר הוא שוב העליב תלמיד בגלל תשובה שגויה, לא התאפקתי ואמרתי: ״כבוד הרב, המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא״. פניו של כבוד הרב האדימו מכעס, והוא זרק אותי מהכיתה.
בנוסף, בלימודי החול ב״יישוב״, כפי שהישיבה נקראה בקיצור, לא מצאתי עניין והבנתי במהרה שאין לי מה לחפש בהם. אהבתי לצאת מהשיעורים, לטייל ברחוב ביאליק ולהאזין לישיבות מועצת עיריית תל אביב או להיכנס לסרט בקולנוע ״מוגרבי״. במבט לאחור, הלימודים ב״יישוב״ הם לא משהו שעליו גאוותי. הייתי תלמיד גרוע, התעודה שלי היתה מתחת לכל ביקורת, ובניגוד להרגלי לשמור תעודות ומסמכים - מהתעודה הזאת שמחתי להיפטר. אני מתאר לעצמי את עוגמת הנפש של הורַי, שחיפשו פתרון שיחזיר את ה״בן יקיר״ למסלול.
גם הרב קולודצקי לא ניסה לשכנע אותי להישאר ב״יישוב״. התלמיד יעקב אמנם עלה כיתה, אבל לא בבית ספרו.
היכרות ראשונה עם ניו יורק
עד היום אין לי מושג ואין לי תשובה, כיצד הגיעו הורַי, בחוכמתם, להחלטה מרחיקת הלכת שהם קיבלו, ואשר שינתה את מהלך חיי: כאשר התברר שה״רומן״ שלי עם ״היישוב החדש״ בא לקיצו בטרם עת, הם החליטו לשלוח אותי ללמוד שנה בתיכון שליד ״ישיבֶה יוניברסיטי״ בניו יורק. החלטה לא שכיחה היום, ונועזת שבעתיים באותם ימים. השנה היתה 1955, וטיסות ישירות משדה התעופה לוד, כפי שנתב״ג נקרא כאשר דוד בן‑גוריון היה עדיין איתנו, טרם באו לעולם. ההוצאה הכספית על שנת לימודים כזו - היתה עצומה. אם לא די בכך, נזקקתי לאשרת לימודים בארצות הברית.
הרב הראשי לישראל, יצחק הרצוג, נרתם למאמץ, וכתב מכתב המלצה חם לשגרירות האמריקאית:
״יעקב ישראל ניימן, תלמיד בישיבת 'היישוב החדש' בתל אביב, הוא תלמיד צעיר ומבריק בצורה יוצאת מהכלל, ולימודים במוסד המפורסם 'ישיבה יוניברסיטי', שאליו הוא כבר התקבל, הם משמעותיים וחשובים מאוד מבחינתו. אנא העניקו לו ויזה לשנתיים. בברכה, יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל״.
הייתי נער צעיר, והמכתב ריגש אותי מאוד. ידעתי שההמלצה של אישיות דגולה מחייבת אותי. זו היתה פוליסת הביטוח של הלימודים שלי.
זכיתי לקבל את ההמלצה הודות לדודי, צבי נאמן, שנהג להתפלל בירושלים עם הרב הרצוג. הוא הכיר היטב את הרב גם בזכות העובדה שמילא תפקידים שונים במשרד הדתות, והסכים לקחת אותי אליו. הרב שוחח איתי, התרשם כנראה לטובה, וכתב את ההמלצה. ויזת הלימודים לא איחרה להגיע, וכדי לחסוך בהוצאות עליתי בנמל חיפה על ספינת נוסעים. בתום הפלגה של שבועיים עומדות היו רגלַי בשערי ניו יורק.
אנגלית היתה עבורי שפה זרה מאוד אחרי שנת הלימודים האומללה ב״יישוב״. ידעתי בקושי מילים ספורות, ואילו הארמית של הגמרא היתה כמעט שפת אֵם מבחינתי.
זו היתה שנה נפלאה. למדתי שם, בנוסף לאנגלית, גם לטינית ומתמטיקה, והשתתפתי בשיעורי גמרא בישיבה הגבוהה. הלימודים היו ברמה גבוהה, היחס של המורים לתלמידים היה מעולה, ובייחוד אלַי - נער בודד ממדינת ישראל. אבל אם להודות על האמת, לא חשתי בדידות. לאמא היו בניו יורק דוד ובני דודים, ושבתות רבות עשיתי בביתם. גם לאבא היו שם קרובי משפחה, השתתפתי בפעילויות של ״בני עקיבא״, וגם הכרתי את השליח מהארץ, צעיר נמרץ ותוסס בשם חיים דרוקמן.
ההחלטה האמיצה שקיבלו הורַי חוללה מפנה בחיי. אני לא יודע אם הוא התרחש בגלל היחס החם שקיבלתי או משום שתפסתי את עצמי בידיים והבנתי שאני חייב להתעשת ולחזור למסלול. כך או כך, שם חל המהפך, וסיימתי את השנה בהצטיינות.
התובנה החשובה ביותר שגיבשתי לעצמי באותה שנה שמורה איתי עד היום: חייבים להתמיד. ללכת עד הסוף - ולא לעזוב באמצע. להציב מטרות, להתכוון אליהן - ולהשיג אותן.
אמנם ביליתי כבר שנה בשווייץ, כילד, אבל לשנה שלמדתי בניו יורק היתה השפעה הרבה יותר גדולה: היא פתחה בפנַי את העולם והרחיבה את אופקַי. טיילתי בפארקים, ביקרתי במוזיאונים, הכרתי גם את העולם החסידי דרך קרובי המשפחה בשכונת בורו פארק. נחשפתי גם למשחק מוזר שנקרא בייסבול, הלכתי להצגות בתיאטרון, וצפיתי במכשיר שיגיע לארץ רק בעוד 20 שנה - טלוויזיה. היא היתה אז מתקן אימתני בגודל ארון קטן, עם מסך בשחור‑לבן והרבה אפור.
יחד עם ההנאה הגדולה ממה שיש לניו יורק להציע, התעניינתי במתרחש בארץ.
״דוד צבי היקר!״ כתבתי באחד ממכתבַי. ״מקווה אני שחגגתם את חג העצמאות למרות המצב הביטחוני המתוח, בשמחה והודיה והלל. גם אני התפללתי תפילת חג במניין גדול ורב רושם שהצלחנו חבריי ואני לארגן. רושם החג היה ניכר.
״שמח אני שחלקך היה בין אלה שהביאו לאיחוד ביהדות הנאמנה [הכוונה היא להקמת המפד״ל]. יהי רצון שנזכה לראות באיחוד השלם, בתקומת מפלגה דתית אחת, אשר תילחם למען השלטת חוקי תורתנו הקדושה במדינתנו העצמאית...
״נ.ב. הייתי מאוד מודה לך אם תשלח לי את הדין וחשבון של הקונגרס הציוני הכ״ד, שבוודאי השתתפת בו״.
למרות החוויה הנפלאה, שנה אחת בגולה הספיקה לי. אשרת הלימודים היתה תקפה לשנתיים, אבל למרות הקרובים הייתי לבד, והחלטתי לחזור ארצה. כיוון שנהניתי מלימודי הגמרא והצלחתי בהם, רציתי ללמוד הפעם בישיבה שיש בה רק לימודי קודש. אמרתי לעצמי שאוכל להשלים את הבגרויות מאוחר יותר. למזלי, אבי חשב אחרת. כרגיל, הוא צדק. ״קודם תוציא תעודת בגרות״, הוא אמר‑הורה לי. ״אחר כך תלך לאן שאתה רוצה״. קיבלתי את הדין, ובחרתי להירשם ל״מדרשיית נעם״ בפרדס חנה, שנחשבה באותה תקופה לישיבה התיכונית היוקרתית ביותר בארץ.
את רעיון הקמת המדרשייה הרחק מכל עיר הגה ישראל סדן, והבחירה נפלה על המושבה פרדס חנה. סדן צירף אליו את הרב יהושע יגל, שנקרא בפי כול ״הרב יוגל״, ובשנת 1945, אלול תש״ה, הם יצאו לדרך. באותה תקופה, כפי שסיפר הרב יגל, צעירים דתיים התביישו לחבוש כיפה. המדרשייה נועדה להחדיר גאווה בלב הנוער הדתי ולשנות את המצב, בעזרת חינוך תורני לצד השכלה כללית, שניהם ברמה גבוהה. וכך, בבקרים למדו ב״נעם״ גמרא ושעות אחר הצהריים הוקדשו ללימודים כלליים. הבוגרים היו בני תורה השולטים גם במדעים ובהוויית העולם המודרני, לא סגורים בתוך בועה אטומה.
לימודים וחברים
אוטובוס אחד לקח את אבא ואותי לתחנה המרכזית בחדרה, ושני לפרדס חנה. ״כאן תלמד״, אמר לי אבא, כמו שאמר שש שנים קודם ב״יודישעס קינדערהיים״. ״זה המקום הכי טוב עבורך״. הוא ידע שאני עשוי להיות תלמיד מצטיין כמו ב״ישיבה יוניברסיטי״, ובאותה מידה גם תלמיד גרוע כמו ב״יישוב החדש״. היתה לו אמונה שכאן אצליח.
ירדתי מהאוטובוס עם מזוודת עור, בה ארזתי עם אמא ספרי לימוד, בגדים לשבועיים, פיז'מה, מגבת, סבון, מברשת ומשחת שיניים. כחלק מהתפיסה החינוכית של סדן ויגל, הניתוק מהרחוב החילוני היה מכוון, ולכן יצאנו הביתה לחופשה רק פעם בשלושה שבועות. גרנו שלושה או ארבעה בחדר, ואכלנו בחדר אוכל משותף. טלפון ציבורי אחד שירת את כל מי שהתגעגע להוריו או שהם ביקשו לשמוע את קולו, בהנחה שהיה בכלל טלפון בבית. בני המזל שזכו אז ליהנות ממכשיר המותרות הזה היו שׂרים, רופאים, קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, בכירים במשק - וחולי לב. משפחות מן השורה חיכו שנים לקו. קשה להאמין לכך היום, כשילדים מלהטטים בגיל צעיר ב״טלפונים חכמים״ כאילו שיחקו בקוביות.
ההתחלה היתה קשה. הנחיתה מהלימודים בניו יורק לא היתה פשוטה. אבל תוך שבועות ספורים הפסקתי לערוך השוואות, התגברתי על הקשיים, רכשתי חברים, והתחלתי להצטיין בלימודים. בחרתי במגמה ההומנית, אבל למדנו גם מתמטיקה ופיזיקה. ישראל סדן, שניהל את המדרשייה עשרות שנים, לימד אותנו ספרות. מבין כל היצירות שקראנו ולמדנו איתו אני זוכר במיוחד את השיעורים המרתקים על ״תמול שלשום״ של עגנון.
המורה שלנו לפיזיקה היה אחד הר״מים, הרב שלום רוזנבליט, שלימד גמרא ותנ״ך וגם כימיה ופיזיקה, והיווה דוגמה חיה לשילוב בין דת ומדע שהמדרשייה כיוונה אליו. הרב רוזנבליט עצמו לא למד בתיכון ולא באוניברסיטה. הוא קנה את הידע העצום שלו בלימוד עצמי, והיתה לו יכולת להדביק את התלמידים בהתלהבות ולהעטיר עליהם ידע. הוא העביר שיעור בספר איוב בכל יום שלישי ב‑8 בערב, בסניף ״הפועל המזרחי״ בפרדס חנה, ואנחנו לא החמצנו אף שיעור, גם אחרי יום לימודים ארוך ומתיש, בחורף ובקיץ, בגשמים ובחמסין.
שיטת החינוך במדרשייה היתה ייחודית, וטיפחה ״דיבוק חברים״: חבורות של תלמידים התלכדו וישבו יחדיו לפני ואחרי הלימודים, דנות במה שנלמד בכיתה או במה שעתיד להילמד. התחבטנו בינינו לבין עצמנו בסוגיות, למדנו עמוק אל תוך הלילה - וגם רצנו לא פעם יחד מפרדס חנה לחדרה. האווירה הזאת גיבשה אותנו כחברי נפש. למדנו יחד, יצאנו לטיולים יחד - וגם ערקנו משיעורים והשתובבנו יחד.
שכר הלימוד ב״אֵם הישיבות התיכוניות״ היה גבוה, ורוב התלמידים הגיעו ממשפחות מבוססות, אבל היו לא מעטים שקיבלו מלגות. כך נוצר קיבוץ גלויות - תלמידים שעלו זה עתה מצפון אפריקה לצד בנים למשפחות ותיקות, אשכנזים לצד מזרחים, מבוססים לצד מעוטי יכולת, בלי בדל התנשאות של אלה על אלה. זו היתה אינטגרציה אמיתית, בלי להתרברב ובלי לטפוח על השכם. לימים, כשהפכתי לשר, שמחתי להיות המדרשיסט השני שזוכה בכבוד הזה: קדם לי שר שלמד במדרשייה שנה מעלי, הרב יצחק פרץ, שהיה שר הפנים וגם השר לקליטת עלייה מטעם ש״ס.
מסורת מעולם הישיבות התיכוניות, שגם אנחנו הקפדנו עליה בבחינת ״ייהרג ובל יעבור״, היתה ״משנכנס אדר, מרבים בשמחה״. עוללנו תעלולים שונים ומשונים לבני השנתונים האחרים וגם למורים ולמדריכים - הכול מתוך ליצנות, ולא חלילה על מנת להזיק או להציק. כל ראש ישיבה תיכונית מתפלל בסתר ליבו לנס קטן, שיעלים את השבועיים הבעייתיים שבין ראש חודש אדר לבין פורים. אנחנו דווקא שמחנו לחגוג, ו״מדרשיית נעם״ צהלה ושמחה.
גיליתי בזכות אותן שנים מהן אחווה וחברות, שאינן פגות גם עשרות שנים אחרי שנפרדנו איש לדרכו. במשך שנים רבות, אם אחד מ‑18 בני מחזור י' נקלע לצרה או שרוי בבעיה, האחרים יחושו לעזרתו - בין אם זו מצוקה כלכלית, תסבוכת משפטית או כל בעיה אחרת. הוא הדין בשמחות. מחזור י' עבורי הוא חלק מהמהות ולא ציון טכני של השנה בה סיימתי את המדרשייה. מחזור י' הוא מאפיין, כמעט כמו שם המשפחה, הרבה יותר מפרטים אינפורמטיביים כגון מספר תעודת הזהות, גובה או גיל. כך גם התואר ״מדרשיסט״ אומר עליך הרבה כאדם. הוא אומר כמובן היכן למדת, אבל הוא מציין גם מה הוטמע בך ומהם ערכיך.
הרב יגל רצה שאמשיך ללמוד בישיבת חברון או בישיבת פוניבז' - שתי ישיבות ליטאיות, ״שחורות״, זו בירושלים וזו בבני ברק, ש״שורפות״ תלמידים שמגיעים אליהן מבית לא חרדי. אט‑אט מחמיר הנער שהיה עד לפני כן דתי ציוני את אורחות חייו, מחליף עם הזמן את הבגדים עימם הגיע מבית הוריו, ממיר את הכיפה הסרוגה שעל ראשו בכיפה שחורה. ניהלנו על כך שיחות ממושכות במהלך השמינית, אבל לא הייתי מוכן לעשות זאת. היה לי ברור שאני מתגייס לצה״ל בתום בחינות הבגרות. מבחינתי, זה לא היה נושא לוויכוח או מיקוח.
האכזבה בקרב המורים היתה גדולה. הם היו בטוחים שאעזוב את אורח החיים הדתי, כפי שקורה לחובשי כיפות רבים במהלך השירות הצבאי. הרב יגל אפילו כעס. כעסו גבר כאשר שמע שאני מתכוון להתגייס לגולני. מספר חובשי הכיפות בחטיבה היה באותה תקופה אפסי, והוא חשש שגם אצלי תדחק הכומתה את הכיפה מן הראש.
החששות היו לשווא. כחצי שנה לאחר שסיימנו את הלימודים במדרשייה התכנסנו ל״שבת בוגרים״. הרב יגל ציטט את המדרש העוסק בדברי יעקב אבינו - ״עם לבן גרתי״. רש״י הרחיב וכתב: ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״, והפרשה של אותה שבת - פרשת ״וישלח״ - מסבירה כי המילים ״גרתי״ ו״תריג״ מורכבות מאותן אותיות. הרב יגל שיבח אותי ואמר: ״נאמן, לגולני הלכת, ותרי״ג מצוות שמרת״. הדברים נחרתו בזיכרוני, ועודדו אותי לאורך השירות הצבאי - בימים שלא תמיד אפיין אותם יחס אוהד לחייל דתי ולזכויותיו.
שמרתי קשר עם הרב יגל ועם ישראל סדן. לאחר שנים הוציא הרב יגל ספר חידושים על מסכת ״בבא בתרא״. אחד המקורות למאמריו היה מחברת שלי מהשמינית, בה רשמתי - במהלך השיעורים עם הרב - את החידושים שלו למסכת. הוא מצא את המחברת בבית המדרש, וסיפר לי שהסתמך עליה בעת כתיבת הספר. הוא גם נתן לי עותק של ״נתיבות יהושע״, וכתב הקדשה:
״ד״ר יעקב נאמן היקר. ברגש שמחה אני מגיש לך ספר 'נתיבות יהושע' חלק ב', פרי עמלי מהשנים האחרונות, אשר זכיתי בחסד שמיים להאיר ולבאר סוגיות הנלמדות בישיבות. להנאתך, ולשמחת ליבך ולהערותיך המחכימות. בידידות ובברכות, הרב יגל״.
ברבות השנים עברה המדרשייה גלגולים רבים, עליות ומורדות, קשיים ובעיות - וחלו בה שינויים משמעותיים. המחזורים הלכו וגדלו, ומעשרות בודדות בשנה הוגדלה תמונת המחזור כדי שתכיל כמאה פנים. בשנות השבעים הוקמה בכפר סבא מכינה למדרשייה עבור תלמידי כיתות ז'‑ט', בהתאם לרפורמת חטיבות הביניים שהונהגה אז. רוב בוגרי המכינה המשיכו משם את לימודיהם במדרשייה האֵם, בפרדס חנה.
הייתי חבר הנהלת המדרשייה לאורך שנים רבות, ואף תרמתי כספים כדי לחזק את המוסד, שהיה לו חלק חשוב בעיצוב אישיותי. משום כך, בראש חודש אלול תשמ״א (אוגוסט 1981), עם תחילת שנת הלימודים, שלחתי מכתב לרב יגל. ״מורי ורבי״, כתבתי לו, ״לאחרונה פגשתי בהזדמנויות שונות מספר רב של אנשים, וביניהם הורים לתלמידי המדרשייה ובוגריה, והושמעו בפנַי טענות חמורות וקשות לגבי המצב החינוכי במדרשייה. נרעשתי ונחרדתי מהטענות, וחושבני שחובתי להעלותן בפניך.
״הטענות התרכזו בעיקר בתחומים הבאים: המדרשייה איבדה את ייעודה כמוסד דתי‑לאומי, והדבר מתבטא בעיקר בכך שהר״מים מחנכים את התלמידים ללמוד בישיבות שתלמידיהן אינם משרתים בצה״ל... המדרשייה אינה עוסקת בחינוך התלמיד כאדם, ושׂמה את הדגש על הקניית ידע והישגיות בלימודים בלבד... מאידך גיסא, במדרשייה קיימת קבוצה בעלת השפעה של תלמידים שאינם שומרים מצוות, כולל חילול שבת בפרהסיה״.
המכתב נשלח מתוך כאב אמיתי ודאגה כנה: ״עתידה וכבודה של המדרשייה יקרים לי ביותר... מן הראוי לבחון את הנושא ולהעלותו לדיון״. ואכן, עם השנים הועם זוהרה של ״מדרשיית נעם״, במקביל לשינויים רבים אחרים בתפיסות החיים ולרצון לגדל את הילדים בבית, ולא לשלוח אותם לפנימייה בנערותם. לבסוף נסגרה המדרשייה בפרדס חנה, והמכינה בכפר סבא תפסה את מקומה כמוסד שש‑שנתי. באחרונה אף הוחלט לצרף את המדרשייה לרשת ״אורט״, ושמה הרשמי היום הוא ״מדרשיית נעם אורט״. אני מקווה שהיא תמשיך בדרכה ותשמור על נשמתה, למרות השם החדש, הטכני משהו.
גולני שלי
בחודש אוגוסט 1958 עברתי את בחינת הבגרות האחרונה, הבחינה בתלמוד, ויום למחרת כבר לבשתי את מדי צה״ל. מאחר שרציתי לפגוש מקרוב את עם ישראל על כל גוניו ורבדיו, בכוונה תחילה התגייסתי לגולני.
היום מקובל, וזה יפה מאוד בעינַי, שביום הגיוס מלווים בני המשפחה וחברים קרובים את המתגייס לבקו״ם. אצלי זה לא היה כך, ונדמה לי שבימים ההם המנהג טרם הונהג. אבי כבר היה חולה, ומכונית לא היתה לנו. כלי התחבורה של משפחתנו היה אופניים. וכך, ביום הגיוס נפרדתי בפתח הבית מהורַי ומאחַי, עליתי בגפי לאוטובוס והגעתי ללשכת הגיוס ביפו. הוסענו משם לבקו״ם בתל השומר, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי שלשלתי אסימון גדול וחום, עם חור באמצע, לטלפון ציבורי והתקשרתי הביתה כטוראי יעקב נאמן, מספר אישי 429916.
בבקו״ם שמעו את קורות החיים שלי, שכללו שנה בשווייץ, שנה בארצות הברית, ״מדרשיית נעם״ ותעודת בגרות, והציעו לי: אולי צנחנים? מה דעתך על שריון? מודיעין? אבל אני התעקשתי על גולני והתגייסתי לגדוד 13.
גולני של שנות החמישים לא היתה יחידת עילית כבימינו, שעל כל מקום פנוי בה מתחרים חמישה מתנדבים. זו היתה אז חטיבת החי״ר הפחות נחשבת, למשפחות של ישראל השנייה והשלישית היה ייצוג מכובד בקרב חייליה, ובמובנים רבים הייתי חריג בנוף האנושי. בוגר תיכון מצטיין שבא לגולני היה אז מחזה נדיר, על גבול ״בל ייראה ובל יימצא״. לרוב חברַי למחלקה לא היתה תעודת בגרות, ואני לא יודע כמה מהם למדו בכלל בתיכון. אבל הייתי שלם עם עצמי. רציתי להיות חי״רניק מן השורה, עם אנשים שלא גדלתי איתם. ואמנם, כמו שציפיתי - וכפי שרציתי - נחשפתי לעולם אחר. ממשפחה אשכנזית במצב כלכלי טוב, ממרכז תל אביב ומסביבה דתית, מצאתי את עצמי בישראל שונה לחלוטין מבחינה חברתית, דתית ועדתית.
הטירונות נמשכה חצי שנה קשה וגם נהדרת. בסיס האימונים היה ליד טירת כרמל, גרנו באוהלים ואכלנו מתוך מסטינגים. אני חתמתי על שניים - אחד בשרי ואחד חלבי.
הגילוח היה אירוע מכונן, שכן כחייל דתי, המנוע מלהשתמש בסכין גילוח, התגלחתי עם המצאה מצחינה ששמה ״משעי״ - משחה שמרחנו על הפנים, וגרמה להשרת זיפי הזקן תוך גרימת כוויות עור קלות. והגרוע מכול, היה לה ריח נורא. החיילים האחרים שגרו לידי באוהל לא הבינו מדוע אני צריך לעבור את כל הסבל הזה, וגם הם. למה אי אפשר להתגלח בסכין גילוח, חד וחלק? אחר כך, בקורס מ״כים, קנה לי אבא מכונת גילוח חשמלית, והחיים היו קלים יותר. בפעמים שבהן הצלחתי למצוא שקע.
בעיה נוספת יצרה התפילה: הייתי צריך למצוא זמן שלוש פעמים ביום, במהלך האימונים, בתוך סדר היום הצפוף והקפדני - אבל תמיד הצלחתי. הקשה ביותר היתה תפילת שחרית הארוכה, וגם כאן לא ויתרתי ולא עשיתי לעצמי הנחות. ביקשתי שיעירו אותי מוקדם יותר, וסיימתי להתפלל לפני שהחלו המסדרים והאימונים - לא דבר של מה בכך לטירון שגם כך בקושי ישן. למזלי, המ״כ שלי היה בן עדות המזרח, שאמנם לא היה דתי אבל בא ממשפחה שומרת מסורת, והוא סייע לי לשלב את שני העולמות.
פלח אוכלוסייה בלתי מוכר שנפתח בפנַי היה הקיבוצניקים החילונים. גם להם היה זה חידוש לפגוש מקרוב ולחיות עם חובש כיפה. רב המשותף על המפריד בין חיילים, הנושאים כתף אל כתף אותה אלונקה, מתחלקים במנות קרב ומחליפים זה את זה בשמירות - ולמרות כל ההבדלים נוצרו חברויות במסעות, בריצות ובזמן היחיד שבו יכולנו לשבת ברוגע - בשבתות שנשארנו בבסיס. ניהלנו שיחות מרתקות, לא ויכוחים, מתוך ועל העולמות השונים שלנו. כמה מהקיבוצניקים הזמינו אותי לעשות אצלם שבת, אבל המטבח הלא‑כשר מנע זאת.
מבחינה פיזית התקשיתי מאוד. כושר גופני לא היה מוטיב מרכזי במדרשייה, אבל היה לי כוח רצון והייתי בכל זאת חייל טוב. באחת התחרויות אף הגעתי שני בריצת 15 ק״מ עם חגור מלא. הסיפוק והגאווה מכך שאני נמצא עִם עַם ישראל, בישראל האמיתית, נסכו בי כוחות. קיבלתי מדי פעם חבילות מהבית, בעיקר ופלים, והיינו יושבים כולם יחד ומתחלקים בפינוקים שכל אחד קיבל - זה מהוריו, זה מהחברה וזה מ״ועדת חיילים״.
בט״ו מרחשוון תשי״ט כתבתי לאמי ואבי:
להורַי היקרים צרור שלומות!
כרגיל, אחרי כל משימה קשה וקצת מסוכנת אני כותב לכם כדי להרגיע את עצמי. ב״ה אני מרגיש טוב, וכתב ידי משובש כי אני כותב לאור הנר והוא חלש.
כרגע קיבלתי את הגלויה של אבא מי״ב מרחשוון. כמובן שמאוד שמחתי לרדיו. הרדיו עוזר לי הרבה. כשאבוא הביתה אספר לכם את הכול. גם כרגע אני מקשיב לחדשות באנגלית ברדיו.
כפי הנראה, אם לא יחול שום שינוי בתוכנית אבוא הביתה בשבת הבאה או בעוד שבועיים, אך אין זה בטוח. בצבא יכול הכול לקרות. ושוב תודה על החבילה הנאה.
באהבה ושבת שלום - יעקב
אני שומר עד היום את הסמל והכומתה שקיבלתי בטקס סיום הטירונות בצומת גולני. לאחר מכן נשלחתי לקורס מ״כים. גם אותו עברתי בשלום - כמעט. ממש בסיום הקורס, כשהיינו בסדרת חבלה בבית ליד, פקדו עלינו רבע שעה לפני כניסת השבת לארוז את הציוד ולחזור למחנה ג'וערה שבהרי מנשה. שאלתי את מפקד הקורס אם אנחנו יוצאים לפעילות מבצעית, שכן במקרה כזה אין בעיה של חילול שבת. זה כבר קרה במהלך הקורס, כאשר סופה פגעה בשבת במושב ניר עציון שבדרום הכרמל, ונשלחנו לסייע לתושבים. נסעתי אז בלי שאלות ותהיות, שכן פיקוח נפש - מעל הכול. כך גם כשהייתי בטירונות ויצאנו לפעילות מבצעית ביום הכיפורים. אבל הפעם זה היה שונה. המפקד השיב בשלילה: זה לא מבצעי. נהיה עד מוצאי שבת בג'וערה, ונחזור לבית ליד. מי שירצה יוכל לצאת מחר, בשבת, לחופשת פורים.
אמרתי לו: ״מצטער, אני לא נוסע לבסיס״.
המפקד התרגז: ״מה אמרת? אתה חוזר עם כולם, ולא יעזור לך שום דבר!״
חילול שבת שלא למטרה המותרת על פי ההלכה אינו עניין נתון לוויכוח מבחינתי. לקחתי את הציוד שלי, החגור, הנשק, הבגדים, ויחד עם עוד חייל דתי רצנו מבית ליד לכפר הרא״ה. אחי רפי למד אז בשמינית בישיבת בני עקיבא בכפר, והוא שמח לארח אותנו.
במוצאי שבת חזרנו למחנה. הוכנסתי מיד למעצר, אבל הצלחתי להעביר באמצעות חבר הודעה לרב הראשי לצה״ל, הרב שלמה גורן. כאשר נודע לו שחייל דתי נכנס למעצר מאחר שמיאן לחלל שבת, נכנס הרב גורן לפעולה. הוא דיווח לרב גד נבון, שהיה אז הרב של פיקוד צפון והחליף לימים את הרב גורן בתפקיד הרב הראשי לצה״ל, וזה החל לבדוק את הנושא. בינתיים שוחררתי מהמעצר ביום ראשון בבוקר, וזומנתי למשפט בפני מפקד הקורס.
כמקובל במשפט צבאי, שאל אותי המפקד: ״האם אתה מוכן להישפט בפנַי?״
עניתי: ״לא. אני רוצה להישפט בפני בית דין״.
מפקד הקורס ראה שיש לו עסק עם עוף מוזר, הוא כבר ידע כנראה גם על ההתערבות של הרבנים גורן ונבון, ושלח אותי אל המח״ט, אלוף משנה אלעד פלד. פלד, שראה כמה דברים בחייו, הפעיל את השכל הישר. הוא הבין שהמניע שלי היה האמונה ולא זלזול או הפרת משמעת, ושלח אותי חזרה לבסיס.
הרב גורן, כפיצוי על המעצר, הצליח לשלוח אותי לקורס צניחה של שלושה שבועות בתל נוף. במאי 1959 קיבלתי את כנפי הצניחה, ומאותו יום ועד השחרור הן לא ירדו לי מהחזה. ב״תעודת צנחן״ מס' 21995 פורטו שש הצניחות שביצע רב״ט יעקב נאמן, כולן מגובה 1,200 רגל, אחת ממטוס ״דקוטה״ וחמש מ״נורד״, שתי צניחות בלילה וארבע ביום, אחת מהן עם משקל כבד: חגור קרב, נשק ושק רגל.
״מס' אישי 429916, נאמן יעקב, רשאי לענוד את סמל הצנחן על רקע כחול״.
יחד עם קורס הצניחה שהעניק לי, העביר אותי הרב גורן לרבנות הראשית, והפכתי למש״ק דת בגדוד 50, גדוד הנח״ל המוצנח - אם כי רק לזמן קצר. בגולני לא הסכימו לוותר עלי, הוחזרתי לשם - ויצאתי לקורס קצינים. הקורס התקיים אז בכפר סירקין, ועברתי אותו בהצלחה לצידו של צוער משופם בשם איתן הבר. לטקס הסיום הגיעו גם הורַי ואחַי. הם לא הצליחו להסתיר את גאוותם: קצין ראשון לבית נאמן בצבא ההגנה לישראל.
על שמחת הקצונה העיבה העובדה שנפצעתי לקראת סיום הקורס. זו אמנם לא היתה פציעה רצינית, אך לא יכולתי לחזור ליחידת חי״ר. התמניתי למפקד בסיס הגדנ״ע בשייח' מוניס.
השיפור בתנאי השירות היה מדהים. במקום לחיות שבועות ארוכים באוהל בשדה, פיקדתי על מחנה בכניסה לרמת אביב. לא הכבידה עלי גם העובדה שמילאתי תפקיד כפול: מפקד הבסיס וגם קצין הדת שלו.
במחנה שכנה בין היתר מערכת העיתון ״במחנה גדנ״ע״, שחדל זה מכבר להופיע. פגשתי שם חייל שעשה את שירותו הצבאי ככתב בעיתון, ושמו יוסי שריד. דרכינו הצטלבו בהמשך בנסיבות שונות, אבל כבר בבסיס הגדנ״ע, לאחר כמה שיחות קצרות, הבנתי שהמפריד בינינו ובין דעותינו רב על המשותף, והסתפקנו בברכת שלום נימוסית.
