'האמת הכפולה'

פתיחה

 

טוב אשר תאחז בזה

 

וגם מזה אל תנח ידך

 

כי ירא אלהים יצא את כלם

 

(קהלת ז, יח, על פי פירוש ראב"ע וספורנו)

 

מדע ללא אמונה הוא צולע

 

אמונה ללא מדע היא עיוורת

 

('כמו שאיינשטיין אמר', עמ' 138)

 

משהתפרסם ספרי הראשון על ההגות הדתית המודרנית היהודית במאה התשע עשרה,[1] שדנתי בו בהרחבה בהגותם של שמשון (בן) רפאל הירש (רש"ר, 1808-1888), של שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865) ושל צבי הירש חיות (מהר"ץ, 1805-1855), התפניתי להעמיק עוד במשנתם של השלושה, וגם לבדוק אם הייתה להגותם השפעה על ההגות הדתית היהודית שבאה אחריהם. התברר לי כי לאיש מהם לא היה תלמיד מובהק שבלט בחשיבותו ואימץ את שיטת מורו. אמרו על הירש שהוא ייסד ביהדות תנועה נאואורתודוקסית, אך הגותם של הנאואורתודוקסים שבאו אחריו לא דמתה כלל להגותו. אמנם הרב יעקב ריינס (1839-1915), הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ראי"ה, 1865-1935) והרב יוסף דב סולובייצ'יק (גרי"ד, 1903-1993) שילבו בהשקפת עולמם מסורת ומודרנה מתוך אמונה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שניתנו בסיני, ומבלי לוותר אפילו על הלכה אחת, אך שיטות השילוב שלהם שונות לחלוטין משל הירש. לרב ריינס הייתה נקודת מבט ציונית-ראליסטית; נקודת מבטו של הרב קוק הייתה ציונית-מיסטית-משיחית, ונקודת מבטו של הרב סולובייצ'יק הייתה ציונית-אקסיסטנציאליסטית-דיאלקטית. תלמידיו הישירים וצאצאיו של הירש לא הצליחו לשמֵר את שיטתו המורכבת. כמה מהם נטו לחרדיות שביטלה את חשיבותם העקרונית של תרבות אירופה ולימודי החול, וכמה מהם פנו לדתיות מודרנית ראליסטית שהפרידה את לימודי החול והקודש לתחומים נפרדים. כך נגוזה השיטה המקורית הרומנטית של 'תורה עם דרך ארץ', ובמקומה באה שיטת החינוך הציונית הדתית הלאומית. דווקא הוגים דתיים לא אורתודוקסים, כמו הרמן כהן (1842-1918), פרנץ רוזנצוויג (1886-1929), וישעיהו ליבוביץ (1903-1994), שלא הסכימו לאמץ את העמדות המתנכרות הרפורמיות, הם שאימצו חלקים חשובים מהגותו של הירש והנחילו אותה בלבוש שונה לדורות הבאים. עם זאת היו גם כמה רבנים אנשי הלכה כדוד צבי הופמן (1843-1921), יעקב יחיאל ווינברג (1884-1966), ותלמידו הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ (1908-1992), שראו עצמם שייכים לזרם האורתודוקסי, פעלו שנים רבות בגרמניה, וגם הם אימצו רעיונות חשובים בהגותו של הירש. לשד"ל היו תלמידים מבית מדרשו אך איש מהם לא היה משכמו ומעלה, ואיש מהם לא היה מסוגל להכיל את אישיותו ואת שיטתו המורכבת והקשה ליישום בציבור. מקצת תלמידיו נטמעו בתנועה הקונסרבטיבית האמריקנית (שבתאי מוראיס, 1823-1897), ויישמו בה חלקים משיטתו. משה דוד קאסוטו (1883-1951) הוא הבולט בכל החכמים יוצאי איטליה שאימצו חלקים מתורתו, בעיקר במחקר המקרא. למהר"ץ חיות לא היו ממשיכים, והוא לא העמיד תלמידים. בספר אציג לפני הקורא שלוש אסכולות של חכמים מרתקים יחידי סגולה ועתירי זכויות, שהיו דתיים מודרניים. שתי אסכולות של חכמים שלמדו או לימדו בגרמניה, ואחת של חכמים שלמדו ולימדו באיטליה. כולם ספגו את תרבות מולדתם הכללית והיהודית. אסכולה אחת של רבנים פרשני תורה או אנשי הלכה שראשיתה ביעקב עטלינגר (1798-1871) וסופה בברקוביץ, ואסכולה שנייה של אנשי הגות יהודית שראשיתה בחכם יצחק ברנייס (1793-1850), וסופה בליבוביץ. הציר העיקרי של שתיהן הוא רש"ר הירש. האסכולה השלישית היא של פרשני תורה שראשיתה בשד"ל וסופה בקאסוטו. שלוש שיטות לימוד אלה נהגו עד להקמת מדינת ישראל הריבונית.

 

בפרק הראשון של ספר זה אציג שוב את עיקרי שיטתו והגותו של רש"ר הירש כשאני נשען על דברים מספרי הראשון, ובפרק השני אעסוק בפרשנות מימין ומשמאל של תלמידיו וחוקריו להגותו. בפרק השלישי עד השביעי אציג את עיקרי הגותו של שד"ל בפילוסופיה, במקרא (יחסו לפרשנות ראב"ע ורמב"ם), בספרות חז"ל ובקבלה, גם זאת על יסוד ספרי הראשון. הפרק השמיני יוקדש למהר"ץ חיות ולקשר ההגותי שלו לנחמן קרוכמל (רנ"ק, 1785-1840). בפרק התשיעי אציג את ההשפעה של הגותו של הירש על ההוגים הדתיים הלא אורתודוקסים במאה העשרים, ובפרק העשירי והאחד עשר אדרש להשפעתה של פרשנותו והגותו של הירש על הרבנים אנשי ההלכה במאה העשרים. בפרק השנים עשר אציג השפעה מפתיעה של הירש וממשיכיו על הרב קוק הצעיר. בפרק השלושה עשר אדון בהשפעת פרשנות המקרא של שד"ל על זו של קאסוטו בן המאה העשרים. בפרק האחרון אדון בקצרה בדתיות המודרנית בעידן הפוסט מודרני שהחל במחצית השנייה של המאה העשרים, ושורשיה בהגות היהודית הדיאלקטית של המאה שקדמה לה, ובה זו של שד"ל.

 

מחקריי אלה הביאו אותי לידי מסקנה כי שני נושאים קריטיים העסיקו ביותר את אנשי הזרם האמצעי במאה התשע עשרה והעשרים. הנושא הראשון הוא הקושי לשלב את הֶגֵדי התורה שנחשבו בעיניהם כהתגלות אלוהית בהֶגדי המדע שמקצת מסקנותיו נראו כסותרות את התורה. כיוון שהם האמינו ששני התחומים חשובים ביותר ליהודי המודרני, הם הציעו פתרונות לקושי הזה במאמץ להעמיד את הדת על יסודות אמינים. עסקתי בפירוט בנושא זה בספרי הנ"ל, ואעסוק בו גם בספר זה.

 

הניסיון לטפל בקשיים שנתקל בהם מי שמאמין באלוהים ובהתגלות, ובד בבד מבקש להתחבר לתרבות המערבית ולפילוסופיה שלה ולקבל את מסקנות המחקר המדעי, עובר כחוט השני בין ההוגים שהספר עוסק בהם. מכאן שמו 'האמת הכפולה'. הדמויות שבספר מתמודדות עם הנושא ברמות שונות הנעות בין פונדמנטליזם לליברליות ובין אפולוגטיקה ליישור מבט. לפניהם שני מקורות ידע שכל אחד מהם טוען לבלבדיות על האמת, ועליו לקבוע מהי דעתו על היחס בין טענות אמת אלו.

 

השתמשתי בדגם של שלום רוזנברג בספרו 'דת ומדע', לפיו יש להוציא מכלל דיון שתי עמדות קיצוניות – זו הסוברת כי לא הייתה התגלות בשום צורה, אין מאומה מעבר לחומר, והמדע בלבד מהווה מקור לידע, וזו הסוברת כי שכלנו מטעה אותנו ועלינו לסמוך אך ורק על ההתגלות. על פי שאר העמדות שבתווך אפשר לומר שמשה מנדלסון (1729-1786) הציע את עמדת התחומים (דת ומדע) הנפרדים, ולפיה כל תחום עוסק בנושאים אחרים, ואין סתירה ביניהם. רנ"ק הציע את העמדה הדיאלקטית הפתירה (על פי פרידריך הֶגֶל, 1770-1831). צבי הירש חיות הציע למעשה את עמדת ריה"ל (עמדת הזהות בין הדת למדע) המגבילה את המדע כשיש סתירות. שמשון רפאל הירש הציע עמדה נאופונדמנטליסטית, לא עקיבה, הנעה בין עמדת ריה"ל לבין עמדת הרמב"ם – עמדת הזהות המפרשת את התורה על פי המדע. הרב אברהם יצחק קוק (הראי"ה) והרב יוסף דב סולובייצ'יק הציעו עמדה דיאלקטית הפתירה לעתים נדירות. שד"ל הציע את עמדת 'האמת הכפולה' (על פי אליה דלמדיגו, 1458-1493) או את העמדה הדיאלקטית הבלתי פתירה. לטעמי זו היא העמדה העדיפה, שכן היא מסורתית ולא אשלייתית, אף שהיא הקשה ביותר. לפי עמדה זו יש לאחוז בתבונה האנושית ובמסורת הדתית שבכתבי הקודש ובספרות חז"ל בו בזמן, שכן הם מקורות ראויים להכרת האמת והטוב, גם אם לעתים הן סותרות זו את זו בעולמו של האדם. הסתירה כואבת ומאתגרת כאחת, אך ההשלמה עמה מאפשרת בלא אשליה את המשך החקירה ואת העיון והחוויה, והם נותנים לאדם הדתי החושב קיום בעולמו.

 

הנושא השני הוא אמינות שלשלת הקבלה שראשיתה בסיני, שבעת החדשה רבו המערערים עליה. השתמשתי בדגמים של משה הלברטל ושלום רוזנברג, ולפיהם אני מציע כי במחשבה היהודית קיים סרגל דעות בנושא זה מימין לשמאל: בקצה הימני נמצאים האוחזים בקיצוניות בעמדה המסורתית שהתנגדו לכל מי שטען שחז"ל חידשו הלכות. אלו המקובלים והמיסטיקנים כרמב"ן ותלמידיו – הריטב"א והר"ן. אלה סבורים שמשה קיבל בסיני את התורה שבכתב וגם את כל קשת הדעות החלוקות שבתורה שבעל פה. תפקיד חז"ל התמקד בחשיפת ההלכה המתאימה לנו. משמאל להם נמצאים הגאונים כמו הראב"ד וכן פונדמנטליסטים אחרים, חרדים, אורתודוקסים ונאואורתודוקסים כרש"ר הירש, הסוברים שהתורה שבכתב ופסקי ההלכות שבתורה שבעל פה נמסרו כולם למשה בסיני. תפקיד החכמים היה לשחזר במדרש ההלכה שלהם הלכות שנשכחו בשל רדיפות וגלויות, וגם הן גרמו למחלוקות. השחזור נעשה בסיוע י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן שנמסרו גם הן בסיני. במהלך המאה העשרים חלה תזוזה שמאלה אצל כמה מהנאואורתודוקסים, לכיוון עמדה יותר ליברלית, והם שקיבלו מהקונסרבטיבים הקלסיים את התפיסה ההיסטורית של התפתחות ההלכה. משמאל לאורתודוקסים נמצאת עמדת ריה"ל. הוא סובר שבסיני נמסרה התורה שבכתב ומקצת ההלכות שבתורה שבעל פה. שאר ההלכות נמסרו בהדרגה לחז"ל במעמדי התגלות נוספים – מעין מעמד סיני מתמשך. משמאלו נמצאת עמדת ר' יוסף אלבו, רנ"ק וצ"ה חיות. גם לפי עמדה זו קיבל משה בסיני את התורה שבכתב וכמה מההלכות שבתורה שבעל פה. אולם שאר ההלכות היו בסיני אצל משה בכוח בלבד. תפקיד חז"ל היה לחוקק בשכלם (בסיוע י"ג המידות) את שאר ההלכות, ולהוציאן מן הכוח אל הפועל בהחלטת רוב באמצעות מדרש ההלכה. משמאל לעמדה זו נמצאת עמדת הקודקס ההלכתי המצטבר של הרמב"ם, לפיה רק תרי"ג המצוות המנויות בתורה שבכתב נמסרו למשה בסיני. את שאר ההלכות חוקקו חז"ל בשכלם במדרש ההלכה בסיוע י"ג המידות שנמסרו בסיני. משמאל לעמדת הרמב"ם נמצאים שד"ל והקונסרבטיבים הקלסיים. הם סבורים שהתורה שבכתב מקורה בהתגלות בסיני, אולם את התורה שבעל פה חוקקו חז"ל שנעזרו לצורך זה גם בי"ג המידות שהמציאו כדי שיוכלו לעגן את הלכותיהם בפסוקי התורה כאסמכתא ולא כפירוש הראשון של הכתוב. חז"ל היו בעלי שיעור קומה ענקי, והם השכילו בחכמתם ובחזונם האובייקטיבי להבין את צורכי הזמן ואת מקומם של בני דורם, וחוקקו להם הלכות חדשות שלפעמים סותרות את המצוות שבתורה ולפעמים נוספו עליהן. באמצע המאה העשרים חלה תזוזה שמאלה גם אצל רוב הקונסרבטיבים לכיוון ההבנה שגם התורה שבכתב היא יצירה אנושית, ובעקבות זאת הופיעה חולשה גדולה בנאמנותם להלכה. בעמדת הקיצוני השמאלי, המבטלת כליל את העמדה המסורתית, נמצאת העמדה הרפורמית. הרפורמים טוענים שהתגלות אלוהית לאדם לא הייתה ואינה אפשרית. לפיכך גם התורה שבכתב היא יצירה אנושית וחידוש של בני אדם. כמובן התורה שבעל פה גם היא חקיקה של חז"ל. הרפורמים אף הרחיקו לכת ביחסם לחז"ל והלכותיהם. לדעתם קבעו חז"ל את תקנותיהם לעתים בחכמה ולעתים בערמה, כדי להבטיח את שלטונם המלא על העם על ידי הכבדת העול עליהם, ועלינו לבטל חלקים ניכרים מהעול המיותר הזה.

 

הספר שלפנינו עוסק בעמדותיהם של הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, ישעיהו ליבוביץ, דוד צבי הופמן, יעקב יחיאל ווינברג, הרב קוק, אליעזר ברקוביץ ומשה דוד קאסוטו בשני נושאים אלו. כמו כן מוצגת טענתי כי הוגים אלו, שדעותיהם בשני נושאים אלו חלוקות, הושפעו בחלקים חשובים של הגותם מהגותו של רש"ר הירש.

 

בעקבות העמדות החדשות של הנאואורתודוקסיה לגווניה – הקונסרבטיביות הקלסית והחדשה, והרפורמה, הופיעה בעשורים האחרונים מימין לרפורמים עמדה אחרת, בעיקר בחוגי האקדמיה, עמדה שאני קורא לה אורתופרקסית, קונסרבדוקסית, או פוסט אורתודוקסית, שמשה דוד קאסוטו (שאני מציג את השפעת שד"ל עליו) החזיק בה ואני שותף לה. זו עמדה של 'אמת כפולה' שאוחזים בה אנשי מחקר מסורתיים. בעמדה זו מחזיקים מי שמחד גיסא אינם מאמינים בהתגלות היסטורית ראלית של אלוהים אל האדם, ובהיותם אנשי מדע תבוניים הם סבורים שכל טקסט הוא יצירה אנושית. מאידך גיסא בהיותם אנשי רוח מאמינים בעלי רגש, הם שואפים לקיים את כל ההלכות שבשולחן ערוך ובהלכה שהתפתחה מאז ועד היום, ומקווים שתמשיך להתפתח ולהתאים עצמה לזמנים המשתנים ולריבונות היהודית במדינת ישראל על פי רוח התורה. כל זאת מתוך הבנה שלנרטיב של עם ישראל שבנו חז"ל וענקי הרוח של העם במהלך ההיסטוריה שלו, יש חשיבות עצומה להווייתם ולחייהם כבני אדם מוסריים וחושבים, הזקוקים לממד על טבעי על חומרי מקודש, שיבסס להם עוגן בעבר ובמסורת כדי למנף עליו עתיד ממשי וחווייתי. גם בנושא זה עסקתי בספרי הראשון, ואני ממשיך לעסוק בו גם בספר זה.

 

לבסוף הערה מתודית. אני מודע היטב לכך שקִטלוג ושיבוץ של בני אדם באופן פשטני על פי כמה קריטריונים, הוא בלתי מדויק וגם מרתיע. בני אדם הם יצורים מורכבים ומסובכים גם בנפשם וגם בתבונתם, ושום קִטלוג לא יוכל לתאר אותם ואת עמדותיהם במלואם. אף על פי כן דומני שכדי לבצע מחקר השוואתי ראוי לשמו קשה להימנע מהגדרות וקִטלוגים פשוטים כדי שהשונה והדומה בין הדמויות הנחקרות יבלוט היטב לקורא בד בבד עם ציון העובדה שלעתים המציאות סבוכה ולא פשוטה.

 

זה המקום להודות לישראל כרמל ולצוותו, במיוחד למעין אל-און פדר ורעות פלוס. רעות שקדה על דפי הספר בחריצות, בדייקנות ובתבונה, ומעין דאגה להופעתו החיצונית המכובדת. תודה מיוחדת לעורך הלשוני חננאל גולדברג, אשר איחד את כתב היד וגיבש את צורתו הסופית בחכמה ובטוב טעם. אחרונה חביבה כתמיד, רעייתי היקרה והאהובה, גולי, אשר ללא תמיכתה מאומה לא היה קורה. הספר מוקדש לבני האהובים ובנות זוגם המקיפים אותי ואת רעייתי בשמחה ובנכדים.

 

בע"ה, ירושלים, כסלו תשע"ו.