בעמק הבכא

ספר ראשון

א

יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.

הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: "וקבצנו יחד" – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה…  והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות, וכיוצא בהם;  גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות-תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב"פרו ורבו". גם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי… 

חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל. 

בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר:  בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין-נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך-הוא…  ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי-לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך-ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור.  ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם , הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש… 

אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה?  כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו.  בשארי-בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד , ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל-בנציון, ליפא-דוטרוס, דבוסי-קרייני, פסח-זליג, ציפא-סוסי, סטיסי-הינדא, קרפיל-פייבוש, חנא-למיל, שמעריל-איזיק, קיילא-ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר.  הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו השמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.

 – שמעני, לייזיר-יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה-הירש, על שם גדליה-הירש, עליו השלום.

 – לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה-הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו של יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא! 

גדליה-הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה-זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל-בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה-הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא "תחתונים", קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי-דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה-הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת "פועלי צדק". אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו.  מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.

לא שמח בשמחתם רק לייזיר-יענקיל לבד.  גדליה-הירש, שבעל-מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר-יענקיל, שבעל-תפילה הוא באחד מבתי-הכנסיות של כסלון בימים-הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית-המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל-מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר-יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה-הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה-הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר-יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: "כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר-יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר-בר-רב-אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!"… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר-יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שום ביניהם.  גדליה-הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו.  ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי "תנאים" ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר-יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב.  הקדוש ברוך-הוא ברך את לייזיר-יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו "תנאים", והכל שריר וקיים. לייזיר-יענקיל מבפנים, וגדליה-הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה-הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר-יענקיל.  ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר-יענקיל שומע את השם גדליה-הירש יוצא  מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.

אף על פי שרגילה היתה בת-זוגו של לייזיר-יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה-הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:

 – למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך-השם, ומי גדליה-הירש?…

 – גדליה-הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.

 – ואם לא השחוק הוא? בעל-מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על

ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!

 – אבל אנא "בשם", לייזיר-יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…

 – שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.   

 – ומה, הע-הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!

 – חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.

 – גדליה-הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה-טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה-טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה "מלאכת-עבודה" שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע-הע, מה אתה אומר, לייזיר-יענקיל?

 – מה-מה-מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה "מהמה" לי מה-מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר-יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר-כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף:  יקרא בו שמי! ואם לאו…

 – ובאם לאו, מה-מה? – נתעורר לייזיר-יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי "שיר המעלות" והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.

 – הסר מעלי מה-מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר-יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?

 – ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?

 – ירא את השם, לייזיר-יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!

 – אם גזרה היא…

*המשך הפרק זמין בספר המלא*