מבוא
א. כתיב וקריאה
הכתיב המנוקד לפי חוקי הדקדוק העברי הוא הכתיב העברי הנכון והמדויק. הכתיב הזה מורכב ומסובך ואינו מתאים לשימוש בכתיבה היום־יומית.
הכתיב הלא מנוקד נקבע על פי הכתיב המנוקד ומשמש לו תחליף. בכתיב הלא מנוקד משתמשים באותיות וי״ו, יו״ד ואל״ף כדי לסייע בקריאה.
כיום משתמשים בכתיב המנוקד בעיקר בספרי שירה, בספרי ילדים, בטקסטים מהתנ״ך ובמילונים. אין מנקדים ספרות יפה ואין מנקדים ספרות עיון.
המילה העברית מכילה עיצורים ותנועות,1 והניקוד המצטרף אליה מאפשר קריאה פונטית.2 הטקסט המנוקד נותן לקורא הדרכה מלאה בקריאה.3
בתוך מילים עבריות ובסופן יש אותיות לא הגויות:
בתנועת o — בור, ראש, שמאל, במלאות, מספוא;
בתנועת i — שיר, ראשון, בריא;
בתנועת e — ראשית, מטאטא, רופא;
בתנועת a — מלאכה, כאן, צוואר, חקלַאי, לאו, דרכיו;
בתנועת u — יצוא.
כתיבה עברית בלי ניקוד היא כתיבה פונמית המשקפת את מבנה המילה ולא את מבטאה. לפיכך הקריאה תלוית הקשר. יש מילים רבות שאפשר לקרוא אותן קריאות רבות שונות זו מזו, למשל:
השמנת = הַשַּׁמֶּנֶת, הַשְׁמָנַת, הִשְׁמַנְתָּ, הִשְׁמַנְתְּ, הֲשָׁמַנְתָּ, הֲשָׁמַנְתְּ.
הכתיבה הפונמית אינה מסייעת להבחנה בין משמעויות של מילים שלא מתוך ההקשר ואינה מאפשרת קריאה נוחה לקורא שאינו דובר השפה. ואפילו הקורא דובר העברית שיודע לקרוא לפי ההקשר מתקשה לדעת אם המילה מקור היא מָקור, מַקּוֹר, מְקור או מִקור; אם נוה היא נָוה או נְוה; אם מציל היא מַציל או מֵציל (צורה משובשת של מֵצֵל).
ב. ציוני דרך בתולדות הכתיב העברי
בעברית שלפני העברית המקראית היו בכתיב רק עיצורים. לא היה ניקוד ולא היו סימני תנועות. כך בלוח גזר (המאה העשירית לפנה״ס), בכתובת השילוח (המאה השמינית לפנה״ס) ובמכתבי לכיש (המאה השישית לפנה״ס). בימים ההם כתבו יהד (יהודה), אנך (אנוכי), לקרת (לקראת), ראת (ראיתי), עת (עתה).
בתקופה מאוחרת יותר החלו האותיות אהו״י לשמש אִמות־קריאה.4 למשל: ראש, שלמה, בנו, אבי, יהודה. הניקוד — הקיים כבר כ־1300 שנה — פותר את בעיית הקריאה.
התנ״ך נכתב בלי ניקוד וברובו בלי אמות־קריאה, וגם לאחר התגבשות הניקוד הטברני במאה השמינית אין בו שיטת כתיב אחת. כתיב מלא5 וכתיב חסר6 משמשים בו בערבוביה.
במגילות הגנוזות מרובות הווי״ווים והיו״דים. כך גם בפיוטים העתיקים.
המשנה, התלמוד ושאר ספרי חז״ל נכתבו בלי ניקוד. יש בהם וי״ווים ויו״דים מרובות לשם הקלת הקריאה, ויש גם תיבות מילים בלי וי״ווים ויו״דים. בתלמוד השתמשו בצורות הנקבה ליך וביך השונות מצורות הזכר לְךָ, בְּךָ. במגילות ים המלח הכתיב מלא עד כדי צורות כמו מושה ורואש. במגילת ישעיהו א יש רואש, רואוש, ראוש, רוש; כיא (כי); פיא (פי).
בימי הביניים החלו להשתמש בניקוד. הניקוד התפתח כדי לשמר ולקבע את מסורת ההגייה של כתבי הקודש, שעד אז הועברה בעל פה. בימי הביניים ניקדו את הטקסט המקראי וגם טקסטים של המשנה, התלמוד ותרגומים לארמית של המקרא.
בכתבי יד של פיוטים, מדרשים ומשניות יש כתיב מלא עם ניקוד מלא.
מעבר מכתיב חסר לכתיב מלא הוא תהליך שהתרחש גם בסנסקריט, ביוונית העתיקה, בכנענית ובפונית. מדקדקי ספרד חיסרו וי״ווים ויו״דים בהשפעת הערבית.
בגניזה יש כתבי יד הכתובים כתיב מלא עקיב, ויש בהם אפילו מילים כגון עיברית. בתשובות הגאונים יש ניאר (נייר) ויש כואנה (כוונה), והכול כדי להקל את הקריאה.
למעשה עד תקופת ההשכלה כל מי שכתב עברית לא מנוקדת כתב כתיב מלא. המשכילים הטיפו לחזרה אל לשון המקרא ואל הדקדוק המקראי וכתבו עברית מנוקדת חסרה. ואולם הכיוון מאז ומעולם היה מן הכתיב החסר אל הכתיב המלא. מאחר שאי אפשר לנקד כל דבר שנכתב, השתלטה שיטת הכתיב הלא מנוקד.
ויכוחים בדבר שיטת הכתיב הרצויה התקיימו בארץ ישראל שנים רבות. ״לא תתכן שיטה לכתיב המלא״ — כתב הבלשן יצחק אבינרי (יד הלשון, עמ׳ 265); ״אם כתבת ביצה במקום בצה לא הבאת אלא תקלה״ (שם, עמ׳ 267); ״מי שמבקש לעשות את הכתיב המלא כדבר שיש בו שיטה רק יכניס מבוכה בלב הילד ויכביד עליו את הכתיבה והקריאה גם יחד״ (שם, עמ׳ 267); ״אין ספק בעיני שהדבר עלול להתרחש, אם ינתן לאקאדמיה הלשונית לבצע את זממה״ (שם, עמ׳ 268); ״עובדה היא שהעם רוחש חבה לכתיב החסר״ (שם, עמ׳ 268). ביאליק ורבניצקי ב׳ספר האגדה׳ דבקו ב״כתיב מקראי״ והשמיטו וי״ווים ויו״דים.
מראשית המאה העשרים הוצעו בארץ ובחו״ל עשרות הצעות לשינוי הכתיב. לשונאים ואנשי ספר פרסמו מאמרים רבים בנושא זה בכתבי העת לשוננו, הד החנוך, מולד ועוד. בשנת 1904 קרא דוד ילין לשיטת כתיב ״דקדוקית מדעית״ שלא הייתה אלא שיטת כתיב חסר עם שימוש מזערי באִמות־קריאה. בשנת 1914 קיבל ועד הלשון תקנון של כתיב. בשנת 1927 קבע ועד הלשון כי הוא תומך בקיומן של שתי שיטות כתיב. בשנת 1930 הציע ביאליק שימוש בכתיב לא מנוקד לכל דבר מודפס. בשנת 1939 דרש קלוזנר לקבל את שיטת הכתיב המלא הלא מנוקד. במאמרו ׳לשאלת הכתיב העברי׳ העדיף טורשינר (לימים טור־סיני) כתיב חסר שבו נשמרות אמות־הקריאה במקרים של בלבול.
שנים רבות עסק אפוא ועד הלשון העברית בארץ ישראל בדיונים על כללי הכתיב הלא מנוקד. בארץ ישראל רבו הוויכוחים. הסתדרות המורים התנגדה לדעתם של חברי ועד הלשון. שתי ועדות מטעם ועד הלשון עסקו בנושא זה בשנים 1947-1937. את הצעתו הראשונה פרסם ועד הלשון בלשוננו יא.7
הוועדה לניסוח כללי הכתיב מטעם ועד הלשון פרסמה את החלטותיה בשנת תש״ח (1948), והיא שקבעה את כללי הכתיב הלא מנוקד. הכללים פורסמו כהחלטה בלשוננו טז (תש״ח). באדר תש״ט הם ראו אור בחוברת לשוננו לעם ט שבראשה מאמרו של פרופ׳ נ״ה טור־סיני ״על כתב וכתיב בלשון״. פרופ׳ טור־סיני מסביר את הצורך בכתיב בלי ניקוד:
ובחיים אלו, בחיי יום יום הנחפזים וחולפים, אין אף פנאי לכתיב שבניקוד. הניסיון מלמד, שאין הציבור כותב בניקוד, ולמעשה מעטים אלו היודעים לכתוב בניקוד נכון. עלינו, מרצון או שלא ברצון, להתפשר עם העובדה, שיש צורך לכתוב גם בלי ניקוד, ועל כן טעון כתיב זה ללא ניקוד קביעה. [...] בקביעת כתיב מלא אחיד זה לשימוש בתעודות שאין בהן ניקוד עלינו לנקוט כמובן בדרך המסורת והפשרה. ואין הכתיב המלא יכול לפתור את כל הבעיות שבקריאה, ואינו בא לפתור אותן. אינו בא אלא לקבוע קווים אחדים, בהתאם למיטב המסורת שבספרים, העשויים למנוע הרבה מן הטעויות מבלי שיוכלו לבטל את כולן.
[...] ידועים גם לנו ליקויים שהוצעו כאן, ליקויים שסיבתם בפשרה ובצורך להימנע משינויים מכריעים במקובל. ובוודאי ילמד ניסיון החיים בעתיד, עד כמה הצלחנו לקבוע דרך אחידה במקום הערבובייה השורה בשדה הכתיב בחיים, בחתירתנו לקראת האיחוד במקום הפילוג הקיים היום. [עמ׳ 10-9]
בשנת תשכ״ח (1968) פרסמה האקדמיה ללשון העברית את הכללים שקבע ועד הלשון בילקוט הפרסומים והעניקה להם תוקף רשמי. ההחלטה נתפרסמה ברשומות, ילקוט הפרסומים, 1969. האקדמיה ביקשה לפתור את הבעיות הרבות בכתיבה ולהקל על הכותבים ועל הקוראים. לפיכך קבעה כי יתקיימו שני כתיבים, ובכך שמה קץ לוויכוחים הרבים בעניין זה שהחלו עשרות שנים קודם לכן.8 כללי האקדמיה נבעו מן הצורך להתאים את הכתיב העברי לצורכי החברה הישראלית: האקדמיה ביקשה לעשות את הכתיב נוח וקל לכל אדם בישראל.
הכללים שנקבעו שונים מהכללים המקובלים היום:
באותיות ב כ פ בא דגש בכל מקום שהן מבוטאות דגושות.
שי״ן שמאלית (שׂ) מסומנת בנקודה שמאלית. שי״ן ימנית (שׁ) לא מסומנת.
מבחינים בין וי״ו בתנועת o ובין וי״ו בתנועת u ומסמנים וֹ או וּ, ואין כופלים את הווי״ו העיצורית לסימון תנועות אלו.
מנקדים ה מופקת (הּ).
בהחלטת האקדמיה נאמר:
אין האקדמיה רואה תנאים כשרים לביטול אחת משתי הדרכים מפני חברתה. דורי דורות שתי דרכי כתיבה נוהגות בלשון העברית:
הכתיב שבניקוד — כל מקום שכתיב זה משמש, חובה לכתוב בו לפי הכללים הקבועים זה דורות, וכל סטייה ממנו תיחשב שיבוש. כתיב זה משמש בהוראה ובחינוך, בספרי התפילה ובשירה ובפרסומים עממיים למיניהם; מן הדין הוא שיורחבו תחומי שימושו בכל דבר המופנה אל הציבור, שעל־ידי כך תהיה קריאת מלה עברית ברורה לגמרי.
הכתיב שאינו מנוקד — האקדמיה רואה לסמוך את ידה ולהמליץ על מעשה ועד הלשון במהדורתו האחרונה.
האקדמיה הכירה אפוא בשתי שיטות כתיב: הכתיב המנוקד על כל פרטיו ודקדוקיו והכתיב הלא מנוקד.
בשנת תשנ״ד (1994) פרסמה האקדמיה כללים חדשים, והעיקרי שבהם הוא הכפלת וי״ו עיצורית. בוטלו ההוראות לסמן את תנועות u ו־o בשורוק או בחולם; לסמן דגש באותיות בכ״פ; לנקד שי״ן שמאלית; לסמן מפיק. הוחלט להסתייע בניקוד חלקי במקום שיש חשש לדו־משמעות.9
ג. הכתיב הלכה למעשה
אין לך דבר בריא במלאכת הכתיבה מלהתרגל בצורה קבועה החל מגרסת הינקות, ואין לך דבר חולני בתרבות הלשון כתוהו ובוהו הזה השורר בימינו, שכל אחד פוסק לו כתיב כטוב בעיניו.
אבא בנדויד
כיום הכול כותבים בלי ניקוד. כתיב מנוקד משמש כיום במקרא ובתפילה, בשירה ובספרי ילדים. רוב דוברי העברית אינם יודעים לנקד. רוב דוברי העברית אינם מכירים את כללי הכתיב הלא מנוקד. האקדמיה קבעה כללים ברורים, אך הגופים המשפיעים — בייחוד הוצאות ספרים ומערכות עיתונים — מסרבים לציית להם וקובעים לעצמם כללים משלהם. הם מסרבים לקבל אפילו כתיב ידידותי ביותר המסייע לקריאה, מונע דו־משמעות ומייתר את הצורך בניקוד חלקי. בעזרת הכתיב הלא מנוקד אפשר להבדיל בקלות בין צמדי המילים האלה:
אליך אלייך
בני בניי
למינוים למינויים
שיט שייט
ראיה ראייה
ידידותי ידידותיי
אין ספק, קל יותר לכתוב ולקרוא בניי מלכתוב ולקרוא בנַי (כך — בניקוד חלקי).
כיום הוראת הכתיב אינה ׳מקצוע׳ בתכנית הלימודים בבתי הספר: לא בבתי הספר היסודיים, לא בבתי הספר התיכוניים, אף לא במוסדות להכשרת מורים. והתוצאה: בוקה ומבוקה ומבולקה בכל הנוגע לכתיב לא מנוקד. הציבור הרחב אינו מכיר את הכללים. רוב המורים אינם מכירים את הכללים.
במעבר מכתיב מנוקד לכתיב לא מנוקד דרוש אימון שיטתי. נדרשת גם הבנת התכונות המבניות של הלשון. אלה דברי אבא בנדויד:
חיסורי וי״ווים ויו״דים מערימים לפני הקורא אבני נגף והופכים את מלאכת הקריאה למלאכת ניחושים. אילו הנהגנו כתיב מלא מכיתה א׳, היו תלמידינו מגיעים להישגי מהירות בקריאה זמן רב קודם; כלומר, לא ליתר מהירות בתפיסת האותיות והשורש, אלא לבטיחות ההבחנה בין מילים דומות ולהסרת הספקות שבמשמעות.10
ואלה דברי ראובן סיוון:11
ניתנת הדעת כאן גם להעמיד את התלמידים הצעירים על תכונות מבניות של הלשון העברית. הבנת תכונות אלה יש לה זיקה אמיצה להבנת יסודות הכתיב, בין שהוא מנוקד ובין שאין הוא מנוקד ומלא.
אף על פי שהכתיב הלא מנוקד אמור להורות איך לקרוא, לעתים קרובות הוא קשה לקריאה. בכתיב בלי ניקוד אין סימן חד־משמעי לכל אחת מן התנועות. קורא מיומן מסתייע בהקשר ויודע איך לקרוא את המילה, אבל לפעמים הוא צריך לקרוא משפט עד סופו כדי להבין את המשמעות. כאשר מופיעה מילה לא עברית שקריאתה אינה חד־משמעית, אין דרך להורות לקורא איך לקרוא אותה בלי ניקוד חלקי. משמעות הדבר היא שכל קורא עברית חייב להכיר את סימני הניקוד העברי.
רבים מדוברי העברית משבשים מילים כגון אלה: כלבות (כְּלָבוֹת), אליכם (אֲלֵיכֶם), קשיים (קְשָׁיִים), חופים (חוֹפִים), ראיתם (רְאִיתֶם), זרעי (זַרְעֵי). לשם קריאתן הנכונה נדרשת ידיעת הלשון.
הבנה מתוך ההקשר נדרשת בקריאת מילים שונות זו מזו במשמעותן ובקריאתן וזהות בכתיבתן (הומוגרפים): אֶת/אַתְּ, עִמָּה/עַמָּהּ, פָּרוֹת/פֵּרוֹת, מְנַהֵל/מִנְהָל, מְרַכֵּז/מֶרְכָּז. את הקושי הזה אמור לפתור הניקוד החלקי. אבא בנדויד12 מביא את הרשימה הזאת:
הצדקה (צידוק) / הצּדקה (והחסד)
משנתו (תורתו) / משּנתו (שישן)
יטעו (טעות) / יטּעו (נטיעה)
נצלו (באש) / נצּלו (שעת כושר)
חולצה (כותונת) / חולּצה (מן הסכנה)
לכותב עברית המבקש לכתוב לפי כללי הכתיב הלא מנוקד קשה לדעת שעליו לכתוב אנייה (אֳנִיָּה) ולא אונייה — בגלל חטף־קמץ שמקורו בצורת היסוד של המילה ומשום שאין כותבים וי״ו במקום חטף־קמץ בכתיב בלי ניקוד; צורכי (צָרְכֵי) ולא צרכי — בגלל קמץ־קטן שמקורו בקיצור תנועה בשל התרחקות הטעם.13 קשה לו לדעת שעליו להבחין בין יו״ד עיצורית הבאה בין עיצורים ובין יו״ד עיצורית הסמוכה לאם־קריאה — ציית לעומת פרויקט — ושעליו לכתוב אינטגרציה ביו״ד אחת לפני הה״א ופונקצייה בשתי יו״דים לפני הה״א.14 המצב כיום הוא שרוב כותבי העברית מפזרים יו״דים וּו״יווים כראות עיניהם בלי להתחשב בכללים.
כדי למנוע שיבוש בקריאת מילים ולהקל על הקורא משתמשים בניקוד חלקי.15
רוב כותבי העברית אינם מכירים את כללי הכתיב הלא מנוקד, וגם אלה שמכירים אותם מתקשים להכירם על בוריים. הכתיב קשה ומטעה. לכל מילה יש צורה יסודית, והצורה הזאת נשמרת גם בכתיב הלא מנוקד, אבל רוב הכותבים עברית אינם יודעים צורה יסודית מהי, ולכן מתקשים להבין מדוע צריך לכתוב אימא ביו״ד ואמי בלי יו״ד. גם עורך ותיק ומנוסה נאלץ להשתמש בספרי עזר כדי לבדוק איך כותבים מילה זו או אחרת ומה חידשה האקדמיה. וכל עוד לא אישרה האקדמיה את הכתיב של פירות ומינהל ומיפקד נוסיף לכתוב פֵּרות ומִנהל ומִפקד. טוב שאושרו השיניים והשינה, וכך איננו כותבים עוד שניים ושנה ויש לנו רופא שיניים ושינה עמוקה.
בלי ניקוד חלקי אין הבדל נראה לעין בין מניין (מִנַּיִן=מהיכן) ובין מניין (מִנְיָן=ספירה), בין עצמה (כוח) ובין עצמה (היא עצמה). אפילו לפי ההקשר קשה לפעמים להבין את כוונת הכותב. את המילה ביילורוסיה קשה לקרוא בלי לדעת גאוגרפיה, ואת המילה השימושית מייל (דואר) כותבים כמו מייל (מידת מרחק).
למרות כל הקשיים הכתיב הלא מנוקד מסייע לקריאה, מקל על הקורא ומאפשר להבחין בין מילים בעזרת אמות הקריאה. בעזרת האות יו״ד אפשר להבחין בין ילדי ובין ילדיי, בין אחי ובין אחיי, בין מלון ובין מילון. אבל כיום שולטות בכתיב העדפות פרטיות.
במהדורת תשס״ב של כללי הכתיב חסר הניקוד נאמר:
מהדפסה להדפסה שולבו החלטות חדשות של האקדמיה, הוכנסו תיקונים בעקבות הערות שנאספו על שולחנה של המזכירות המדעית, ונוספו דוגמאות של מילים בעייתיות.
הדוגמאות המובאות הן שינוי מרכה למירכה (מירכאות) ושינוי קדקד לקדקוד. בשנים שקדמו למהדורה זו אושרו התיקונים האלה:
איבר / אבר — מבחינים בכתיב בין אֵיבָר ובין אֵבֶר (כנף וגם חלק גוף).
שיניים / שניים — בצורות הנטייה של השמות מגזרת הכפולים שאין בצורתם היסודית יו״ד אין כותבים יו״ד, אולם בנטיית המילה שן כותבים יו״ד כדי להבדיל בינה ובין שם המספר שניים. שיניים, שיניהם.
שינה / שנה — שֵׁנָה נכתבת ביו״ד — שינה — כדי להבדיל בינה ובין שָׁנָה.
בעבר ביקשו להפריד בין מלה (כתובה) למילה (ברית מילה) וכתבו
מלה, מלים, מלון לעומת
מילה (ברית מילה).
האקדמיה החליטה: מילה, מילים, מילון.
ועדיין קשה לכתוב כך:
אישה / אשתי (ולא אישתי)
אמי / אימא (ולא אימי)
עזים / עיזה (ולא עיזים)
עתים / עיתון (ולא עיתים)
חכמה, תכנה, תכנית, עצמה (ולא חוכמה, תוכנה, תוכנית, עוצמה)
אמתי (ולא אמיתי)
שֵׂער (ולא שיער).
מִנהל, מִפקד (ולא מינהל, מיפקד)
מגנים, מקלים (ולא מגינים16, מקילים)
פרות (ולא פירות)
לצן (ולא ליצן)
לציבור הרחב קשה מאוד לסגל את כללי הכתיב הלא מנוקד. למען הציבור הרחב נדרשים אפוא עוד תיקונים והתאמות.
עיצור הוא הגה (פונמה) המופק בעצירת זרם האוויר המשתחרר מקדמת הפה, למשל t s p f m r.
תנועה היא הגה (פונמה) שאין בהגייתו בפה מגע של הלשון או של השפתיים. התנועות הן u i o e a.
פונמה (הגה) היא היחידה הקטנה ביותר בדיבור המבחינה בין מבע למבע. הכתיב הפונמי של לַפֹּעַל שונה מן הכתיב הפונמי של לְפֹעַל. בכתיב בלי ניקוד שתי המילים נכתבות לפועל.
בשיטה פונטית כל אות מייצגת צליל אחד ולכל צליל יש סמל (=אות) אחד בלבד, כלומר יש התאמה בין הצליל לדיבור.
למען הדיוק — הדרכה כמעט מלאה. דוגמה: הכתיב ראש אינו כתיב פונטי, מפני שהאל״ף אינה מייצגת צליל. עוד דוגמה: לא כל קורא מכיר את ההבדל בין קמץ לקמץ־קטן, ואת המילה אָמָּן רבים קוראים aman במקום oman.
אם־קריאה בעברית היא כל אחת מאותיות אהו״י כאשר אינה הגויה ומשמשת אות ניקוד.
א — ראש, קרא, שווא; יאבד, למצוא
ה — כה, איפה, קרה; עשׂה
ו — שום, בור
י — גיל
כאשר אות אהו״י נשמעת, היא איננה אם־קריאה אלא עיצור.
כתיב מלא הוא כתיב שנוספו לו אמות־קריאה לשם הקלת הקריאה. יש כתיב מלא מנוקד ויש כתיב מלא לא מנוקד.
כתיב חסר הוא כתיב שלא נוספו לו אמות־קריאה לשם הקלת הקריאה. יש כתיב חסר מנוקד ויש כתיב חסר לא מנוקד.
ראו ׳דיונים והצעות בעניין הכתיב העברי׳ בספרו של ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי, ירושלים תשל״ב.
עיינו ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי, ירושלים תשל״ב, פרק 2 דיונים והצעות בעניין הכתיב, פרק 3 טענות ונימוקים; זאב בן חיים, ׳על עסקי הכתיב׳, במלחמתה של לשון, האקדמיה ללשון העברית תשנ״ב, עמ׳ 227-177; זאב בן חיים, ׳התעתיק׳, שם, עמ׳ 245-228.
דו־משמעות מצויה במילים רבות. משתמשים בניקוד חלקי רק במקום שהדו־משמעות אינה מובנת מאליה מתוך ההקשר או אם הקורא עלול להתקשות בקריאת מילה.
אבא בנדויד (פאירשטיין), ׳כתיב מלא החל מכיתה א׳, לשוננו לעם, מחזור י קונטרס ד תשי״ט, עמ׳ 121.
ראובן סיוון, נכתוב מלא — מדריך הכתיב חסר הניקוד לפי הכללים שקבעה האקדמיה ללשון העברית לבית הספר היסודי ולחטיבת הביניים, ירושלים תשל״ט.
אבא בנדויד, שם, עמ׳ 116. ראו גם רשימת הומוגרפים אצל ויינברג, שם, עמ׳ 35.
כך: צֹרֶךְ (צורך) — צְרָכִים (צרכים) — צָרְכֵי (צורכי) — צָרְכֵיכֶם (צורכיכם).
את החלטת האקדמיה בנושא זה ראו בסע' 37.12 להלן.
אבל במקום שאין צורך בניקוד אותיות, אין לנקד אותן, מפני שסימני הניקוד ממקדים את דעתו של הקורא בניקוד וגורמים לו להסיח את דעתו מן הקריאה השוטפת. הרי העברית היא שפה משופעת הומונומים, וקורא העברית יודע להבדיל ביניהם. הנטייה לנקד הומונימים שלא לצורך מעמיסה סימנים על הטקסט. העיקרון האמור להנחות בניקוד חלקי הוא לנקד במקום שהקורא עשוי להשתבש בקריאת מילה ולא לנקד במקום שהקורא לא ישתבש בקריאת המילה, כלומר כאשר אין מקום לטעות בקריאת הטקסט. עיינו בפרק ׳הניקוד החלקי׳, עברית כהווייתה — עניינים כלליים, צבעונים 2009, עמ׳ 122.
גם הפועל מְגִנִּים וגם שם העצם מָגִנִּים.
