מכורים

מבוא:

פקודת הסמים המסוכנים

השעה שתיים לפנות בוקר במחלקה הפנימית בבית החולים. ד"ר רנן, רופאה תורנית בת 32, מתבוננת בבחור הצעיר שהובהל זה עתה למיון. עיניו מזוגגות, הדופק מהיר, זיעה קרה מכסה את מצחו. "מה לקחת?" היא שואלת בעדינות. "משהו חדש", הוא לוחש, "חבר הביא מחו"ל. אמרו שזה בטוח, שזה לא באמת סם״.

זו לא הפעם הראשונה שד"ר רנן שומעת את המשפט הזה השבוע. בעולם שבו כימאים במעבדות מחתרת משנים מולקולה אחת בנוסחה כימית ויוצרים "סם חדש" שעדיין לא מופיע ברשימות האסורות, המאבק בין החוק למציאות הופך למרדף מתיש אחרי צללים. פקודת הסמים המסוכנים הישראלית, שנחקקה ב־1973 ומתעדכנת באופן שוטף, מנסה לעמוד בקצב, אבל לפעמים נדמה שהמציאות תמיד נמצאת צעד אחד קדימה.

כדי להבין את המורכבות של תחום הסמים בישראל, צריך להבין קודם כול את המסגרת החוקית שמסדירה אותו. פקודת הסמים המסוכנים היא מסמך משפטי מרכזי שקובע אילו חומרים נחשבים לסמים אסורים לשימוש, להחזקה, לסחר ולפעולות נוספות. היא מבוססת על שלוש אמנות בינלאומיות מרכזיות שישראל חתומה עליהן, ומשקפת מחויבות לסטנדרטים גלובליים תוך התאמה למציאות הישראלית.

האמנה הראשונה היא אמנת הסמים היחידה משנת 1961, שהושגה תחת חסות האו"ם. האמנה מציינת כי התמכרות לסמים נרקוטיים מהווה נזק חמור לאדם ונושאת בחובה סכנות חברתיות וכלכליות חמורות לאנושות. היא מחייבת את המדינות החברות לנקוט צעדים נגד גידול, ייצור, הפקה, מיצוי, הכנה, החזקה, הובלה במעבר, ייבוא וייצוא של סמים, כאשר כל הפעולות הללו נעשות בניגוד להוראות האמנה, אך מבלי לפגוע בנגישות רפואית לחולים.

עשר שנים מאוחר יותר, ב־1971, נחתמה אמנת החומרים הפסיכוטרופיים. בשנות ה־60 הופיעו בזירה חומרים חדשים לגמרי — פסיכדליים, מרגיעים וממריצים שיוצרו במעבדות. מדובר בחומרים סינתטיים שפועלים על מערכת העצבים המרכזית אך לא כוסו על ידי האמנה הקודמת. האמנה החדשה קובעת מנגנוני רישוי, פיקוח, מרשמים, ייצור, אחסון וייבוא, ומחייבת את המדינות לדווח לאו"ם על כמויות ייצור, שימוש ומלאי.

ב־1988 נחתמה האמנה השלישית — אמנת האו"ם נגד סחר בלתי חוקי בסמים וחומרים פסיכוטרופיים, המכונה גם "אמנת וינה". עד אז, התמקדו האמנות בעיקר בשימוש חוקי ומבוקר של חומרים רפואיים או מדעיים. מה שהן לא כיסו היטב היה הצד של הפשע המאורגן — הסוחרים, ההברחות, הכספים המלוכלכים, הקרטלים ושרשראות ההפצה הלא חוקיות. במהלך שנות ה־80, בעידן הקרטלים הקולומביאניים ועליית מגפת הקוקאין בארצות הברית, נוצר צורך במסגרת משפטית בינלאומית חזקה ומתואמת יותר למאבק בהלבנת הון, בהברחות ובפשע המאורגן הקשור לסמים.

***

רשימת החומרים עליהם פקודת הסמים חלה היא דינמית, וניתן להוסיף עליה חומרים חדשים. כשמדברים על הכנסת חומרים חדשים לפקודת הסמים המסוכנים, התהליך מורכב ומסודר יותר ממה שאפשר לחשוב. יש שתי דרכים עיקריות: חקיקה פרטנית וחקיקה גנרית. בחקיקה פרטנית, המחוקק מכניס חומר ספציפי לפקודה לפי שמו הכימי המדויק. היתרון הוא הדיוק — ברגע שהחומר רשום הוא חד־משמעית בלתי חוקי, ואכיפת החוק לגביו פשוטה וברורה. אבל כאן גם החיסרון: שינוי קטן במבנה הכימי הופך את החומר לחדש ואינו נכלל עוד בפקודה. כך יצרני סמים מצליחים לעיתים לייצר חומר חדש וכמעט זהה, בעל שם כימי שונה ולשווק אותו עד שתושלם חקיקה פרטנית חדשה לגביו. המציאות מקדימה את החוק, שהוא כבד ומשפטי.

החקיקה הגנרית היא כלי חכם יותר. במקום להכניס רק חומר מסוים בשם מסוים, מכניסים קבוצות שלמות של חומרים לפי המבנה הכימי שלהם — כגון "משפחת האמפטמינים". כך ניתן לאסור מראש קבוצה שלמה של חומרים בעלי מבנה והשפעה דומים, באופן שיקשה על יצרני סמים "לעקוף את החוק" על ידי שינוי קל במבנה הכימי. החוק מנסח "מטרייה" שמכסה את כל החומרים שיש להם מבנה דומה, גם אם הם עדיין לא הומצאו.

כשמזהים חומרים חדשים, בין בתפיסות בארץ ובין על סמך מידע בינלאומי, מתכנסת הוועדה, שהיא בין־משרדית ורב־תחומית, ברשות הלאומית לביטחון קהילתי. הוועדה בוחנת כל חומר בנפרד על פי קריטריונים ברורים: האם החומר עלול לסכן את בריאות המשתמשים, לגרום לפגיעה גופנית או נפשית, הרעלה, תמותה או התמכרות? האם הוא מיובא או מיוצר בישראל? האם הוכרז כסם מסוכן על ידי רשות רגולטורית או ארגונים בינלאומיים? האם יש לחומר שימושים חוקיים רצויים, כמו שימוש רפואי מוכר?

המלצות הוועדה עוברות ללשכה המשפטית של משרד הבריאות שמכינה את הנוסח החוקי של התיקון. השר בוחן את ההמלצות ומחליט אם לקבלן. הנוסח מועבר לאישור ועדת הבריאות של הכנסת, ולאחר אישור הוועדה התיקון עובר למשרד המשפטים לפרסום ברשומות. רק אז החומרים נחשבים לסמים מסוכנים ויחולו עליהם כל הוראות הפקודה, לרבות האיסורים הפליליים והעונשים.

***

אחד ההיבטים המרתקים והמטרידים ביותר בעולם הסמים הוא חומרי המוצא. דמיינו שאתם קונים תרופה לשיעול בבית המרקחת. תרופה רגילה, חוקית לחלוטין, שמכילה אפדרין או פסאודואפדרין. אותם חומרים בדיוק משמשים חומרי גלם לייצור מתאמפטמין — הסם המכונה "קריסטל מת'".

רחל, אם חד־הורית מנתניה, גילתה זאת בדרך הקשה. בנה בן ה־16 התחיל לרכוש תרופות שיעול מבתי מרקחת שונים. "חשבתי שהוא חולה", היא מספרת בקול שבור, "לא הבנתי למה הוא צריך כל כך הרבה. רק כשהמשטרה הגיעה הבנתי שהוא מכר אותן לחבר שניסה לייצר מתאמפטמין במעבדה ביתית״.

חומרי המוצא הם ה"רכיבים הבסיסיים" ב"מתכון" הכימי של הסם. הם אינם סמים בעצמם ולא תמיד מסוכנים, אך כשהם מעובדים, מומרים או משולבים בתהליך כימי, הם יוצרים סמים מסוכנים. לייצור מתאמפטמין נדרשים גם ליתיום, השייכת למשפחת המתכות האלקליות, חומצת מלח (חומצה חזקה המשמשת בתעשייה) ואמוניה אנהידרית (גז חסר צבע ורעיל עם ריח חריף שיכול לגרום לכוויות חמורות או נזקי נשימה מיידיים).

קוקאין מופק מעלים של צמח הקוקה שגדל בהרי האנדים. לעיסת העלים היא מסורת עתיקה, אך כדי להפיק את הקוקאין בצורתו הריכוזית, יש צורך בממיסים כימיים כגון אצטון או אתיל אצטט — ממיסים אורגניים נדיפים, דליקים ורעילים שעלולים להישאר כשאריות במוצר הסופי.

מה שחשוב להורים לדעת הוא שחומרי מוצא רבים נמצאים באופן רגיל בבית או שהם נגישים בקלות. סימני אזהרה שכדאי לשים לב אליהם: איסוף חריג של תרופות שיעול או אלרגיה (במיוחד כאלה המכילות אפדרין או פסאודואפדרין), היעלמות של חומרי ניקוי ביתיים כמו אצטון או מסיר לק, ריבוי בקבוקי מי חמצן, היעלמות של דשנים חקלאיים או חומרי הדברה, ריח חריף וחריג מהחדר או מהמוסך.

"התחלנו מיוטיוב״, סיפר בטיפול נער בן 17 מרמת גן. ״היו שם סרטונים שהסבירו בדיוק מה לקנות ואיך לערבב. ההורים שלי חשבו שאני מתעניין בכימיה. קניתי את הכול בסופר ובבית מרקחת. רק כשהמעבדה הביתית התפוצצה והגעתי לבית חולים עם כוויות, הם הבינו״.

החומרים החוקיים האלה, כשמשלבים אותם בדרך הלא נכונה, הופכים לא רק לסמים מסוכנים אלא גם לסכנה פיזית מיידית — סכנת פיצוץ, שריפה, הרעלה או כוויות כימיות קשות.

הפיקוח הבינלאומי על חומרי מוצא מוסדר באמנת האו"ם מ־1988. בישראל, משרד הכלכלה מוסמך להנפקת רישיונות לייבוא וייצוא כימיקלים הנכללים ברשימות, ואגף הרוקחות במשרד הבריאות מפקח על חומרי מוצא המשמשים לייצור תרופות. יצרנים ויבואנים מורשים יכולים לייבא, לייצא ולייצר תרופות הכוללות חומרים אלו רק בהתאם לחוק ותוך דיווח ומעקב על כמויות.

***

"סמים קלים" ו"סמים קשים" הם מונחים שכולנו משתמשים בהם, אבל מבחינה משפטית בישראל אין להם משמעות. פקודת הסמים המסוכנים לא מבחינה ביניהם. קנאביס, קוקאין, הרואין, MDMA, כולם נחשבים ל"סם מסוכן", ללא דירוג רשמי של דרגת הסיכון או הנזק הפוטנציאלי שלהם.

"ראיתי מקרים שבהם בחור עם גרם קנאביס קיבל הפניה לטיפול, ובחור אחר עם אותה כמות בדיוק הועמד לדין״, מסביר דני, עורך דין פלילי מתל אביב. ״ההבדל? הנסיבות. אם יש עבר פלילי, אם נתפסת באזור בעייתי, אם היה חשד לכוונת הפצה — השופט יתייחס אחרת״.

המערכת המשפטית מפעילה שיקול דעת שמבחין בין חומרים, נסיבות ורמת הסיכון. השיקולים כוללים את החומר הספציפי, הכמות, נסיבות השימוש, הרקע האישי של האדם והקשר הפלילי הנלווה. כך יוצא שאדם שנמצא עם כמות קטנה של קנאביס לשימוש עצמי, סביר שיקבל הפניה להליך טיפולי או חינוכי, בעוד אדם שנתפס עם קוקאין, הרואין או סמים פסיכואקטיביים מסוכנים עלול לעמוד לדין פלילי מלא ולעיתים לרצות עונש מאסר בפועל.

בארצות הברית, לעומת זאת, החוק הפדרלי מחלק את הסמים לחמש קטגוריות ("Schedules") לפי השימוש הרפואי המקובל ופוטנציאל השימוש לרעה או התלות בהם. Schedule I כולל את הסמים המסוכנים ביותר ללא ערך רפואי מוכר בארצות הברית — MDMA, הרואין, LSD. Schedule II כולל סמים עם פוטנציאל גבוה לשימוש לרעה אך עם שימוש רפואי — אוקסיקודון, פנטניל, ריטלין, קוקאין ומתאמפטמין. הקטגוריות הבאות כוללות חומרים עם פוטנציאל התמכרות הולך ופוחת ושימושים רפואיים נרחבים יותר.

היתרונות של השיטה האמריקאית ברורים: הבחנה מפורשת בין חומרים, מדיניות ענישה מותאמת לסיכון ומסר ציבורי ברור; אבל גם לה יש מגבלות — הסיווגים אינם תמיד מדעיים, קשה לשנות סיווג גם כשהמדע השתנה, והפער בין החוק הפדרלי למדינתי יוצר אי־ודאות משפטית.

פקודת הסמים המסוכנים הישראלית, שנחקקה ב־1973, היא החוק המרכזי שמסדיר את כל העניינים הקשורים בסמים מסוכנים. היא מחולקת לפרקים המכסים את כל ההיבטים: פרשנות, היתרים, עבירות, ביקורת, שפיטה ועונשין, תקנות וצווים.

פרק הפרשנות קובע הגדרות מדויקות למונחים המשפטיים. "סם מסוכן" מוגדר כחומר מן המפורטים בתוספת הראשונה, לרבות כל מלח שלו וכל תכשיר, תרכובת, תערובת או תמיסה של חומר כאמור. "עבירה של עסקת סמים" היא עבירה שעונשה מאסר עד עשרים שנים או יותר, כולל מכירה, העברה או תיווך, גם ללא תמורה.

פרק ההיתרים מאפשר עיסוק חוקי בסמים מסוכנים לצרכים רפואיים, מדעיים או תעשייתיים. בתי חולים, בתי מרקחת, מפעלי תרופות ומכוני מחקר יכולים לקבל רישיונות להחזקה, ייצור, ייבוא, ייצוא והפצה של סמים מסוכנים תחת פיקוח הדוק ותיעוד מלא.

פרק העבירות הוא ליבת האכיפה הפלילית. הוא מחולק לשלושה סימנים: ייצור, החזקה ושימוש (עונש עד 20 שנה למסחר ומעבר); והדחת קטינים (עד 25 שנה — מהעונשים החמורים ביותר בספר החוקים הישראלי).

פרק ג'1, שנוסף מאוחר יותר, עוסק בעיסוק בקנאביס לצרכים רפואיים ולמחקר. הוא נולד מההכרה שלקנאביס יש תועלת רפואית מוכחת במצבים מסוימים. היחידה לקנאביס רפואי (היק"ר) במשרד הבריאות מנהלת את הרישיונות, והמשטרה מספקת המלצות למתן רישיון לעיסוק בקנאביס ומפקחת על קיום תנאי האבטחה הפיזית.

פרק הביקורת מעניק סמכויות פיקוח ואכיפה לרשויות. שוטר יכול לבצע חיפוש על אדם, בגופו, בכליו ובכלי הרכב שלו ללא צו אם יש חשד סביר להחזקת סם מסוכן. עובדי משרד הבריאות שהוסמכו רשאים לבצע ביקורות ללא צו בבתי מרקחת, מפעלים ומוסדות רפואיים.

פרק השפיטה והעונשין כולל את סמכות חילוט הרכוש — המדינה יכולה להחרים נכסים, כסף, ציוד או כל רכוש אחר שקשור לעבירות סמים. זהו כלי הרתעה כלכלי חזק שמשדר שאין רווח מעבירה, רק הפסד.

התוספת הראשונה לפקודה היא רשימת החומרים המוגדרים "סמים מסוכנים". כל חומר שמופיע בה נחשב לסם מסוכן לפי החוק, והחזקה, שימוש, ייצור או סחר בו הם עבירות פליליות למעט עם היתר מיוחד.

התוספת השנייה קובעת "כמויות קצה" — המינונים המקסימליים שמתחתיהם החזקה תיחשב ל"שימוש עצמי": קנאביס וחשיש — 15 גרם; קוקאין והרואין — 0.3 גרם; אמפטמין ומתאמפטמין — 0.2 גרם. החזקה לשימוש עצמי גוררת עד שלוש שנות מאסר, להבדיל מהחזקה שלא לשימוש עצמי שנחשבת לעבירת סחר ועלולה להגיע ל־20 שנות מאסר.

***

ארגונים בינלאומיים ממלאים תפקיד מרכזי בתיאום המאבק העולמי בסמים. ה־UNODC (המשרד לאומות המאוחדות לסמים ופשיעה), שהוקם ב־1997 בווינה, משמש כתובת עולמית למדינות שרוצות להילחם בסחר בסמים. הוא מפקח על יישום שלוש האמנות הבינלאומיות, מעניק הדרכה טכנית למדינות מתפתחות ומפרסם מדי שנה את דו"ח הסמים העולמי — אחד המסמכים המרכזיים בתחום.

ה־CND (הוועדה לסמים נרקוטיים) הוא הגוף המרכזי באו"ם האחראי לגיבוש מדיניות גלובלית. הוא מוסמך לבצע שינויים רשמיים באמנות הבינלאומיות, כמו הוספת חומר חדש לרשימת הסמים המסוכנים הכלולים באמנות. כל מדינה החברה ב־CND זכאית להצביע על החלטות. INCB. (מועצת הפיקוח הבינלאומית על סמים) הוא גוף עצמאי שמפקח על יישום האמנות הבינלאומיות. הוא מוודא שהמדינות החברות עומדות בהתחייבויותיהן לפיקוח על גידול, ייצור, עיבוד, סחר ושימוש חוקי בסמים למטרות רפואיות ומדעיות בלבד, ומניעת זליגה לשימוש לרעה או למסחר פלילי.

***

בחזרה לחדר המיון באיכילוב. ד"ר רנן מסיימת לטפל בבחור הצעיר. "יהיה בסדר", היא אומרת להוריו המודאגים שהגיעו בבהלה. "הפעם". האב, גבר בשנות ה־50 לחייו עם עיניים אדומות מבכי, לוחש: "איך נדע מה מסוכן ומה לא? איך נגן עליו?״

זו השאלה שמלווה את כולנו — הורים, אנשי חינוך, אנשי טיפול ומחוקקים. בעולם שבו הגבולות בין חוקי ללא חוקי, בין רפואי לפנאי, בין "קל" ל"קשה" מטושטשים ומשתנים כל הזמן, הידע הוא הכלי החזק ביותר שיש לנו.

הספר שלפניכם מנסה למפות את התמונה המורכבת הזו. לא כדי להפחיד או להטיף, אלא כדי להעניק כלים להבנה, להתמודדות ולעיתים להצלת חיים. כי בסופו של דבר, מאחורי כל סטטיסטיקה, כל סעיף בחוק וכל כותרת בעיתון, עומדים אנשים אמיתיים עם סיפורים אמיתיים (כמו כל הסיפורים בספר זה, שהשמות והפרטים בהם שונו על מנת לשמור על פרטיותם), והם ראויים שנדבר על הנושא הזה בגלוי, בכנות ובידע.

אציין שכל המידע המובא בספר זה נועד למטרות ידע כללי והעשרה. אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי, רוקחי, פסיכיאטרי או משפטי. בכל מקרה של ספק או צורך טיפולי יש לפנות לאנשי מקצוע מוסמכים.

קריאה מועילה ובטוחה.

הקדמה:

בין קדושה להתמכרות

דניאל, רופא מרדים בן 42, התחיל את דרכו עם האוקסיקודון אחרי ניתוח גב מסובך. "הרופא אמר לי שזה בטוח לגמרי, שזו תרופה מודרנית, לא כמו המורפין של פעם", הוא נזכר. "אחרי שלושה חודשים, גיליתי שאני לא יכול להתחיל את היום בלי הכדור הלבן הקטן הזה".

שנתיים לאחר מכן, דניאל איבד את הרישיון שלו, את המשפחה, וכמעט את חייו. הסיפור שלו הוא אחד מתוך מיליונים ברחבי העולם, סיפורים שממחישים איך החומרים שאנחנו מכנים "סמים מסוכנים" הפכו ממה שאמור היה להיות תרופות פלא, לאיום קיומי. אבל הסיפור האנושי עם חומרים משני תודעה לא התחיל אתמול, ובטח לא בבית מרקחת מודרני. הוא עתיק כמו האנושות עצמה.

משחר ימי האנושות השתמשו בני אדם בצמחים לשיכוך כאבים, לטקסים דתיים, ולשינוי מצב התודעה. אבל בניגוד לתפיסה המודרנית, השימוש בסמים בעת העתיקה לא היה "בילוי" או התמכרות, אלא כלי ליצירת חיבור עם מה שמעבר, הבנת האלוהות או טבע האדם, ריפוי נפשי עמוק, חיזוי העתיד או תקשורת עם רוחות. השימוש בסמים היה מוקפד, טקסי ומודרך, תמיד בליווי סמכות רוחנית כמו שמאן או כוהן. החומרים היו מקודשים, לא לצריכה יומיומית, אלא כלי מעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

במסופוטמיה לפני כ־5,000 שנה, כונה פרג האופיום בשם שמשמעותו "צמח השמחה". בעולם העתיק שימש האופיום בעיקר כחומר רפואי לשיכוך כאבים, להרגעה ולהשריית שינה אך ייתכן שלעתים היה לו גם הקשר פולחני או סמלי. במצרים העתיקה נעשה שימוש באופיום כחלק מהפרקטיקה הרפואית כתרופה לכאבים ולעיתים גם בהקשרים הקשורים לטקסי הרגעה וקבורה. ביוון העתיקה האופיום היה מוכר היטב כחומר מרדים ומשכך כאב, ולעיתים נקשר למצבי תודעה משני מציאות. עם הזמן ובעיקר בזמן המודרני, השתנה היחס לאופיום באופן משמעותי ממעמד של "צמח רוחני" לתרכובת בעלת פוטנציאל גבוה להתמכרות ונזק.

קנאביס לא היה "סם" במובן המודרני, אלא צמח קדוש ורב־תכליתי ששימש גם לרפואה וגם לרוח. הוא שימש לריפוי פנימי, והתחברות לאלוהי. השימוש בו היה מלווה בתודעה גבוהה, טקסיות ואחריות, ולא רק כהשפעה פסיבית. בסין והודו, השימוש בקנאביס היה דרך להתקרב ליקום, לרפא את הגוף ולכוון את הנפש. הקנאביס מופיע כבר בסביבות 2700 לפנה"ס בכתבים סיניים עתיקים. הוא נזכר כצמח המשפיע על זרימת האנרגיה (צ'י), ומשמש להקלה של כאבים, דלקות, עצבנות וחום בגוף.

מעבר לשימושים רפואיים, הקנאביס קיבל תפקיד בתרגולים רוחניים, בעיקר במדיטציה. האמונה הייתה שהצמח יכול לשחרר את הרוח, לסייע בהשגת בהירות תודעתית, ולפתוח את השערים בין העולמות — בין גוף לנפש, בין אדם ליקום.

בהודו העתיקה, הקנאביס נחשב לצמח מקודש לאל שיווה, אל ההרס וההתחדשות, והאל המזוהה עם טרנסצנדנציה ומדיטציה. האמונה היא ששיווה מצא מנוחה וקרבה דרך שתיית בְּהָאנְג (Bhang) — משקה קנאביס מסורתי. הוא נצרך בפסטיבלים דתיים בטקסים לכבוד שיווה. השתייה נעשתה בטקסיות, בתפילה ובכוונה, ולא לשם הנאה בלבד.

השימוש בעלי קוקה בתרבויות האנדים, ובעיקר בקרב האינקה, היה עמוק, רוחני ותרבותי, ושילב משמעות דתית, חברתית ומעשית. עלי הקוקה לא היו "סם" אלא גשר בין האדם לטבע ולאלים, כלי רוחני וטקסי, חלק חיוני מהחיים הפיזיים, החברתיים והדתיים של תרבויות האנדים. השימוש בהם נתפס כאמצעי לתקשר עם האלים, ובמיוחד עם אלת האדמה, הפריון והאימהות. טקסים רבים כללו פיזור עלי קוקה על הקרקע כמנחה לאלה, לפני מסעות, זריעה, קציר, או בקשה לגשם.

בעת קבורה, היו מניחים עלי קוקה סביב גופת המת. האמונה הייתה כי עלי הקוקה ילוו את הנשמה במסעה לעולם הבא, יתנו לה כוח, ואפילו ירגיעו את הרוחות. לעיתים קרובות נוספה גם קערת טיט או אבן עם עלי קוקה כמנחה לרוחות השומרים. האזורים האנדים בגובה רב גורמים לקשיי נשימה, עייפות וחוסר תיאבון, ולעיסת קוקה סייעה להתמודד עם כל אלה.

נוסף על כך, הכוהנים האינקיים היו לועסים קוקה בטקסים נבואיים כדי להגביר צלילות תודעתית. גם שליחים של האינקה נשאו קוקה, כדי לרוץ מרחקים עצומים עם אנרגיה גבוהה. בקהילות כפריות, העלים הועברו בין אנשים כאות לברית, פיוס או חיזוק קשרי דם.

גם כיום, במדינות כמו פרו ובוליביה, יש מאבק לשמר את השימוש המסורתי בעלי קוקה, תוך הבדלה ברורה מהקוקאין המתועש, שהוא תוצאה מודרנית ומסחרית של עיבוד תעשייתי ולא של מסורת קדושה.

השימוש בחומרים פסיכדליים, פטריות וקקטוסים גם הוא לא היה לשם הנאה חולפת, אלא חלק מטקסים עמוקים של חיבור עם האלוהות, הריפוי והקהילה. בקרב תרבויות מרכז אמריקה, בעיקר האצטקים והמאיה, פטריות הפסילוציבין תפסו מקום מרכזי בטקסים דתיים ורוחניים. הפטריות שימשו כלי לחזיונות, תקשורת עם רוחות האבות ועם האלים, ולריפוי. הטקסים כללו שירה, תיפוף, ותפילה, והכוהנים היו צורכים את הפטריות כדי לעבור חוויות טרנס עמוקות של תודעה מורחבת. החוויה נתפסה כהתגלות שמימית.

פיוטה הוא קקטוס קטן ועגול, שנמצא בשימוש בטקסים דתיים־רוחניים של שבטים ילידיים בצפון מקסיקו ודרום ארצות הברית. הקקטוס מכיל את החומר מסקאלין, חומר פסיכדלי טבעי בעל השפעות חזיוניות עזות. בדרום אמריקה, נעשה במשך אלפי שנים שימוש בקקטוס סן פדרו המכיל גם הוא מסקאלין. סן פדרו שימש בעיקר בטקסי ריפוי וחיזיון, שהובלו בידי שמאנים באתרים מקודשים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*