בעיני ילדה

הקדמה

עיירתי הקטנה מונסטריץ', שבה נולדו אבות־אבותיי, שבה עמדה עריסתי — חרבה.

היטלר, בטלפּוֹ החייתית, סיים את שהותירו קודמיו...

עבורי עיירתי היא נצחית. אני רוצה לקומם אותה מאפרה ובדמעותיי החמות — להפיח רוח חיים בפיסות אירועים שסיפרה לי אמי כדי שלא יימחו מזיכרוני; כדי שילדיי וילדי־ילדיי יכירו את שורשיהם.

את חוויות הילדוּת במלחמת העולם הראשונה כתבתי ב־1924 והבאתי לדפוס ב־1927.¹

את הפרקים האחרים כתבתי מאוחר יותר, מבלי לדעת אם אי פעם אפרסמם.

רק עכשיו, משנותרתי אבלה, יחד עם כל האנשים מעיירת הולדתי, תהא זו מצבה למונסטריץ' עיירתי שחרבה, לקרוביי ולמשפחתי הקדושה.

מלכה לי

הערות

1 הפרקים התפרסמו בעיתון 'פריהייט' (לימים: 'מארגן־פרייהייט') במהלך שנת 1927. לי מתייחסת לחלקים הראשון והשני של הספר שלפנינו. החלק השני נחתם במילים: "ניו יורק 1927".

חלק ראשון

עיירתי הקטנה מונסטריץ'

אבי סבי נולד במונסטריץ' או אולי בצ'ורטקוב או בקופיטשֶניץ, שהרי כל העיירות כשארות בשרה של אם אחת הן. מהאדמה נולדו והאדמה תשיב אותן אל קִרבּה...

בעיירתי הקטנה מונסטריץ' טבל חמלניצקי את חרבו בדם יהודי. רגבי האדמה נלושו ונספגו במֵחַ עצמות מרטירים יהודים וגופות קדושים...

בעיירתי מונסטריץ' משתפלים גגות הקש הקטנים על כרכובי החלונות; בחצרות הפתוחות עומדות עיזים מזוקנות; עגלים מבוהלים מעלים גרת־סחי, תרנגולות מנקרות גרעיני תירס ותרנגולים קוראים בקולות שתלטניים.

רחובות העפר בעיירתי מתפתלים צרים, בוציים, ובירכתיה — אחוזה רחבת ידיים.² השמיים נושקים לשדות רחבי ידיים גדושים בתבואה. במרכז העיירה — הכיכר — עם סוסי האיכרים ובהמותיהם, עם רוכלים יהודים ודוכני יריד עמוסי סחורות; עם ילדים יחפים; עם פושטי יד ובעלי מום הנושאים שקים רעבים ותיבות נגינה מייבבות; עם יהודים אדוקים בקפוטות שחורות ונשים יגעות חבושות מטפחות של יום חול; שואבי מים עם דליים מלאים וקיבה ריקה; עם שמי תכלת מִשְיִים יפהפיים ועם להקות ציפורי שיר המקננות בגגות הקש ומזמרות את שירת האביב והקיץ הנצחית שלהן...

עיירתי הקטנה מונסטריץ', עם אדרת השלג הלבנה הפרושה על דרכיה וגגותיה, עם סופות שלגים מייללות, עם מדרון גלישה ועם גבישי קרח, כזכוכיות, על הנהר הקפוא...

ושם חיו סבי וסבתי עם בנותיהם ובנם היחיד — הַקדיש.³ בגיל שלוש־עשרה נישאה סבתי לסבי, התלמיד־חכם הגדול יוסל דוהל. ראשה גולח וחבשו לה פאה; אבל סבתי הייתה עדיין ילדה. פעם עלתה לשחק עם חברותיה בעליית הגג, הסירה את הפאה, ו"האישה הנשואה" נתפסה כשראשה מגולה; בשל אותו חטא חבשה מטפחת כל חייה — על חטאה שגילתה את ראשה בעליית הגג...

כשהגיעה שעתה של אמי להתארס בא השדכן והציע לה שידוך מעיירה אחרת; אבל כיצד מזמנים את השניים יחדיו? הוחלט שיגיעו בו־זמנית לאכסנייה ליד ניז'נוב, בחצי הדרך בין מונסטריץ' וטולמדז'. היה זה ערב חורף עם ירח מלא ושמיים זרועי כוכבים. הכפור נשך כעלוקות. סבי יוסל והסבתא הוּדיֶה, עם הדודה מֶניֶָה והכלה המיועדת בת השש־עשרה, בעלת הצמות השחורות הארוכות, הגיעו אל האכסנייה והמתינו למחותנים מצד החתן...

קבעו להיפגש בשעה מסוימת, אבל המחותנים מצד החתן לא הגיעו בזמן. השעות נקפו וקול המזחלת טרם נשמע. בעיירה ניז'שנוב עדיין לא היה אז טלפון ואמי הסתגרה מבוישת בחדר ובכתה מרה. רק לפנות בוקר נשמעו רקיעות הסוסים ופנסים התנועעו מעל לשלג הלבן. המזחלת הגיעה עם החתן והוריו ועם השדכן, קפואים מטלטלות הדרך הקשה. באכסנייה הרדומה קמה המולה... דודה מֶניֶָה נכנסה לחדרה של אמי וביקשה שתתלבש מייד, תמחה את עיניה הדומעות ותצא להעיף מבט בחתן...

אמא המבוישת והנבוכה סירבה. אחרי שביקשו ממנה, הפצירו בה ושכנעו אותה, ניגבה את הדמעות מעיניה ויצאה אל הפונדק שבו שהה החתן.

אמי ראתה בחור צעיר, מבויש וקפוא עד לשד עצמותיו. הוא הציע שיצאו לטייל בחוץ. כשיצאו אל דרך העפר הקפואה והמושלגת, והלְבָנָה הכסופה חייכה אליהם כשדכנית כפרייה, והכוכבים הבהבו לאות 'כן'... שהם אכן זיווג משמיים — שאל אבי את אמי אם היא דוברת גרמנית. וכמובן שאמי, שדיברה שלוש שפות באופן שוטף, מצאה חן בעיני אבי. הוא כבר לא הצליח להסיר את עיניו מפניה המאירות, מה גם שהיא משכילה כל כך... בעקבות הלְבָנָה חזרו אל האכסנייה, שם ישבו סבא יוסל וסבא שלמה, סבתא הוֹדיֶה וסבתא רויזֶה. הדודה מֶניֶה הגישה עוגות ויי"ש והמחותנים שברו צלחת ואיחלו 'מזל טוב' לזוג המאורס החדש...

עם עלות השחר רתמו את הסוסים כדי לחזור. צד אחד של המחותנים נסע מזרחה והצד השני נסע מערבה. וכשזרחה השמש על העיירה מונסטריץ' הבוהקת בכפור, כבר הייתה אמי מאורסת ונשים עוטות רדידי צמר רצו לקראתה לאחל לה 'מזל טוב'. בבית הכנסת של סבא שתו יהודים 'לחיים' ואיחלו לסבי הרבה מזל וברכה ושיזכה לנחת מהילדים...

הערות

2 סביר להניח שכוונתה לאחוזת הגרף פוטוצקי. מונסטריץ' עברה בשלב מסוים לידי משפחתו, שעשתה רבות לפיתוח העיירה וסביבותיה.

3 במקור נדפס "הקדוש" אך סביר להניח שזוהי טעות דפוס והכוונה ל"קדיש" — הבן־זכר היחיד שלהם שבבוא יומם יאמר עליהם קדיש.

אמי שכחה את מראה פניו של חתנה

כשהתעוררה אמי למחרת הבינה מה אירע לה. הדבר נדמה לה כמעשה כשפים. היא שמעה איך שוברים צלחת, איך מאחלים לה 'מזל טוב', איך האבות מדברים על שבע שנות קעסט;⁴ אבל להפך — לאמי, הבת היחסנית, מבטיחים שבע שנות קעסט... — אולם איך היא יכולה לחשוב על שבע שנות קעסט אם אינה זוכרת את מראה פניו של החתן...

סבא מבחין במצוקת ליבה של אמי ומחליט לנסוע איתה להיוועץ באדמו"ר מצ'ורטקוב, ולעצתו של הרבי — היא תציית. האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב אינו מקבל נשים, אבל הבת של ר' יוסל — אליה הוא ידבר כאל דמו ובשרו. וסבי נוסע לצ'ורטקוב, אל האדמו"ר, הזקן הקדוש שאליו נוהרים חסידים מכל הערים והעיירות.

אמי נשארת לעמוד, שתי עיניה ארוכות הריסים מושפלות, ואומרת:

— רבי! שכחתי את מראה פּנֵיו של חתני... איך אוכל להינשא לו?

והרבי החכם עונה לה כך:

— הלא לחתנך יש אחות; כתבי מכתב לאחותו, שאת רוצה לבוא להתארח אצלם, ואז תראי אם הוא באמת זיווגך... סעי בתי אל אחותו והוא כבר ימצא חן בעינייך. וכך היה.

בעצת האדמו"ר וברכותיו הטובות כתבה אמי מכתב לאחות אבי, שהיא מבקשת לבוא להתארח. בערב פסח התיישבה אמי ברכבת הנוסעת לטולמדז'. אמא לא ידעה שזוהי רכבת המובילה אותה רק עד תחנה באמצע הדרך, שאליה תגיע רכבת אחרת, מקומית, ועל הנוסעים לעבור לרכבת המקומית שתביא אותם ישירות אל העיירה טלומאדז' או טולמאדז'.⁵

כשירד הלילה, התרווחה אמא בנוחות בקרון מאחר שרק נשים נסעו בו באותה עת. היא פשטה את המחוך וחלצה נעליים. באמצע הלילה נעצרה לפתע הרכבת והנוסעים נקראו לרדת ולעבור לרכבת האחרת.

אמא, עם הנעליים בידה ועם מחוך השרוכים, ירדה בריצה, מבוהלת, ובקושי הצליחה לטפס אל הרכבת שממול, ודבר ראשון — את מי היא רואה? את חתנה ואחותו מחכים לה...

אמא כמעט מתה מפחד ומבושה... לבושה למחצה, עם המחוך בידה, וכך רואה אותה החתן...

כשהגיעו לטולמדז' חיכו להם כרכרה, רכּב עם שוט ארוך, ושני סוסים קלי רגליים להובילם אל בית סבי...

בית סבי היה בית עשירים. בבית היה מכל טוּב. אבי היה הבן היחיד, בן יחיד שנולד בחודש השביעי להריון ולכן נחשב לשברירי מאוד והיה בבת עינם של כל בני הבית; וכשארוסתו נכנסה אל בית סבא הוארה בו כל פינה ופינה... יופייה האיר את הבית. עם עורה הצח כשלג ולחייה האדומות הבוהקות, צמותיה השחורות כזפת והמראה היהודי־אוריינטלי שלה — היא נמנתה עם היפות בבנות ישראל וכולם התמוגגו למראיה.

עיניו הכחולות והחולמניות של אבי גמעו את חינה הקורן, את שתי צמותיה הקטיפתיות. כבר אינם צריכים לחפש אף אחד אם הם זיווג... אלוהים בעצמו בחר בהם זה עבור זה...

אבי אינו מרשה לעצמו להביט בפניה כשם שאין מביטים ישירות בשמש... כשנכנסת אמי עם אחותו לחדר השני כדי לשכב לישון, הוא מבקש מאחותו שתשאיר את הדלת פתוחה מעט, כדי שיוכל להביט בה בשנתה באין מפריע... הרי היא היפה מכולן... והוא ילביש אותה בזהב...

ליבם רחב משמחה ועיניהם לוהטות מאהבה; וכשהיא נוסעת בחזרה הביתה היא נושאת את פניו חרותים על לוח ליבה לכל ימי חייה — כדי שלעולם לא תשכח אותו...

הערות

4 מנהג לפיו הזוג הצעיר מתגורר בבית אחד המחותנים למשך שנה או יותר וסמוך על שולחנם, כך שכל הוצאותיהם על המחותנים המארחים. קעסט הוענק לחתן, לימים — הבעל, כדי שימשיך להקדיש את זמנו ללימוד תורה עד צאתו לדרך עצמאית. כאן מבטיחים קעסט דווקא לכלה.

5 כך במקור.

החתונה

באיזו נדוניה מציידים כלה בעיירה מונסטריץ'?

הו אורגות — טְוּו את המשי, כלה יהודייה זקוקה לשמלה!

תופרות — רננו לאצבעותיכן; מחטים — לַטשו את חוטיכן; היכונו, היכונו לתפירת שמלת הכלה...!

משי ופשתן אִווששו כעלים ביער, נוצות נמרטו ומילאו את הכרים בפוך לבן, אריגים נגזרו — נדוניה לאמי...

בעיירה הייתה תכונה רבה. שחטו אווזים ותרנגולות. התנורים הוסקו. ריחן של עוגות ופשטידות נישא באוויר. הדגים פרפרו במים. שומן אווזים טוגן. המלצרים התלהבו. העיירה כולה התכוננה לחתונה.

המחותנים מצד החתן הגיעו עם תיבות כבדות על עגלות רתומות לסוסים, וכשהגיע החתן עם הוריו יצאו לקראתו כליזמרים בנגינה.

מצ'ורטקוב הגיעו לקראת החתן חסידים מחופשים לקוזקים, רכובים על סוסים...

אמי יוצאת אל המרפסת ורואה את אבא למטה, מוקף בחסידים־קוזקים וביהודים במעילים ארוכים ושחורים ובשטריימלים. פני אבי חיוורות ומבוהלות, על סנטרו פלומת זקן בהירה, לבוש מעיל משי שחור עבה וחבוש מגבעת קטיפה שחורה. הכליזמרים ניגנו. היה אביב. העצים התקשטו בפרחי לילך תכולים וציפורים זימרו שירה מעל הגגות: 'מזל טוב! מזל טוב!' בנות לווייתה של אמי הקיפו אותה כפרפרים והשגיחו על כל צעד מצעדיה, שהרי לְכלה אסור להישאר לבדה...

כשאמא ואבא צעדו אל החופה, ליוותה אותם העיירה כולה עם נרות דולקים. הסבתות רקדו את ריקוד השמחה כשהן אוחזות בידיהן חלות קלועות. עניים נקבצו לסעודת עניים⁶ והכוכבים האירו את דרכם — אותה דרך שבה הלכו לעולמם אבות־אבותיהם, המקום שבו השיבה האדמה את עצמותיהם אל קִרבה...

לאחר החופה נסעו יחד אל בית הורֵי אבי, על פי ההתחייבות לשבע שנות קעסט... הם לקחו עימם את מתנות החתונה, ברכות ואהבה מכל יהודי העיירה, ואיחולים שייוולד להם דור חדש ויפה...

הערות

6 מנהג יהודי לערוך סעודה מיוחדת לעניים בימים שלפני חתונה, ויש שמגדילים לעשות ועורכים סעודה לזרים עניים תוך כדי סעודת החתונה ומשתפים אותם בשמחה לאות שאין שוכחים את מי שאין לו.

אני זוכרת את עצמי בעריסה

לא חלפו אלא שבעה שבועות משבע שנות הקעסט ואמי חזרה לעיר הולדתה, אל בית הוריה...

אני זוכרת את עצמי בעריסה. השמיים האדימו; שרפה אחזה בעיירתנו. עריסתי השתקפה בנהר האש ואני צעקתי: הייש... הייש... ובאצבעי הקטנה הצבעתי לעבר השמיים. לא ידעתי עדיין לדבר היטב, ונראה שהמילה 'הייש' נולדה בשל הבהלה והתדהמה מהשרפה העצומה, האיומה...

השרפה פרצה מערמת שחת; כמו סופה התפשטה הלהבה על פני כל הגגות והאורוות, והעיירה הקטנה אכן התאימה כחומר בערה לשרפה גדולה... נס הוא שהנהר לא בער — הפינה היחידה שניצלה...

שנים אחר כך עוד ראיתי בעיני רוחי את תמונת השרפה, את שמֵי הגיהינום... את הפרות והסוסים בנהר, את האנשים עם מיטלטליהם ואת פניה המבוהלות של אמי הרוכנת על עריסתי ומבקשת למחות את הפחד מעיני הפעוטה שהייתי...

נכנסנו לגור אצל משפחה נוצרית בפאתי העיירה. כשהחלו הבנאים והנגרים לשפץ את הבתים השרופים עברנו לדירה אחרת.

אני זוכרת עריסה חדשה ושהפרידו אותי מאמא... הנפש הקטנה ינקה משדי אמי ולי לא הרשו יותר לינוק משדיה שאותם עדיין חשתי בשפתיי...

אמא מנעה ממני את שדיה ומסרה אותם לאחותי הקטנה.

כשבכיתי מאוד הניקה אותי אמא בהיחבא עד שהסכמתי בעצמי שלאחותי הקטנה יש עדיפות על פניי... הייתי גדולה ממנה בשנה וחצי; היו לה שיער זהוב כשיבולים, עיניים שצבען כחול עמוק ועור צח כשלג. היא לא בכתה אף פעם ואמא נהגה לטפוח על פניה היפות כדי שתבכה...

אני, לעומת זאת, הייתי ממש בכיינית, צווחנית. אחותי הקטנה גזלה את כל תשומת הלב של אמא ואני שכבתי שעות ובכיתי עד שהצטרדתי.

אני זוכרת איך הקשבתי להד בכיי, שפרץ ממני לחלל, ובאמצעות בכי חדש חיקיתי את הבכי הישן שעדיין הדהד בבית, ושוב גבר בכי חדש על הישן עד שהתעייפתי...

פעם הגיעה יהודייה זקנה, מצומקת, עם פני שלד, ואני זוכרת את שיחתה עם אמא:

איזה לחש תוכל האישה הזקנה ללחוש כסגולה לכך שאפסיק לבכות...

המכשפה הזקנה הצביעה על צרור זרדים יבשים ואמרה כך:

— תְלו זרד על הקיר וכשהרוחות ייללו והמלכה'לה שלכם תבכה, תורידו את הזרד ותצליפו בה איתו שבע פעמים... ואז תצאו החוצה אל השדה ותעמדו ותגידו לרוחות כך: שילך הבכי לכל השדים והרוחות! ואז תירקו שבע פעמים — והמלכה'לה שלכם תפסיק לבכות.

פחד נורא אחז בי מפני הזקנה. בַּרוחות ראיתי שדים... רצתי אל אמא, נישקתי אותה והתחננתי אליה שלא תתלה את הזרד על הקיר, ומאז לא בכיתי עוד...

כיכר השוק במונסטריץ'