ארגז כלים פמיניסטי בעולם משתנה

הקדמה

מירי רוזמרין רחל לוי הרץ

ההווה הוא רגע מאתגר למחשבה ופוליטיקה פמיניסטיות. בהתבוננות אל העבר, אפשר להתרשם מההישגים הרבים של הפמיניזם. חיי נשים כיום אינם דומים לחייהן בדורות הקודמים. ועם זאת, רבות מזירות הדיכוי, ההפליה וההדרה של נשים ומיעוטים מגדריים לא נעלמו, גם אם שינו את צורתן. חלק מההישגים שהושגו עדיין מוטלים בספק, נשחקו או אף נמחקו. אופנות חדשות מציגות נורמות ישנות של משפחה ואימהוּת. גם המציאות החברתית השתנתה עם הופעתם של טכנולוגיות חדשות, כוחות פוליטיים חדשים, שינויים אקלימיים ועוד. כל אלו מעלים את הצורך להתבונן בהווה ולבחון את צורות הפעולה והידע הנדרשות כדי להמשיך בפרויקט הפמיניסטי למען החירות של נשים ומיעוטים מגדריים ומיניים, ומתוך התמודדות עם האתגרים העכשוויים.

כפרויקט פוליטי, הפמיניזם מבקש לחשוף את ממדי אי־הצדק המובנה בסדרים חברתיים־מגדריים, כדי לקדם חירויות פרט, שוויון זכויות וייצוג שוויוני ומגוּון בזירות חברתיות שונות. המחקר הפמיניסטי מראשיתו נוצר כבעל תפקיד כפול. תפקיד ראשון הוא להאיר היבטים של המציאות שקשורים לחייהם של נשים ומיעוטים מגדריים, וככאלה נחשבו שוליים או לא מעניינים עבור הידע המדעי המקובל. תפקיד נוסף הוא פענוח הדרכים שבהן אי־שוויון ודיכוי של נשים ומיעוטים מגדריים הופכים לשקופים או למוצדקים. המחקר הפמיניסטי מבקש להציע נקודות מבט אפיסטמיות שחושפות את ההבניות המגדריות המעצבות את מציאות החיים של נשים ומיעוטים מגדריים, וכן ארגז כלים מושגי שיכול לעזור להתגבר על הטיות מחקריות שמקורן בהבניות הללו. מכיוון שלמחקר הפמיניסטי, התיאורטי והאמפירי, יש תפקיד משמעותי בחשיפת ההבניות המגדריות המעצבות את מציאות החיים, הוא חלק בלתי נפרד מהשדה הפוליטי הפמיניסטי השואף לתיקון המציאות החברתית. מאחר שאנו חיות במציאות משתנה ופועלות למען שינוי,¹ יש חשיבות מרכזית למבט מתמשך הבוחן את הרלוונטיות של המחקר למציאות המשתנה.

זוהי אפוא גם המטרה המרכזית של אסופה זו — בחינה ועדכון של הכלים המחקריים והפוליטיים של המחקר הפמיניסטי, מתוך התבוננות בהיבטים שונים של הרגע שאנו נמצאות בו, באופן שכלים אלו יאפשרו מחקר המאיר את המציאות המורכבת של זמננו ומציע צורות פוריות להתערבות בה. הביטוי "ארגז כלים" מסמן מבחינתנו אופנים חדשים להבנה ולארגון המציאות החברתית המשתנה. איננו מבקשות לסמן את סך הכלים הזמינים היום למחקר ולעשייה פמיניסטית או להציע ארגז כלים על־זמני. מתוך הבנת החשיבות ביצירת כלים מחקריים ופוליטיים הרגישים להקשרים שונים ומשתנים, אי־אפשר להניח כי הכלים שהוצעו יפעלו ביחס לכל סוגיה ושדה באופן זהה וביעילות דומה. לכן חלק מהכלים המושגיים, התיאורטיים והפרקטיים יכולים להיתפס כפתרונות מקומיים. עם זאת, מלבד חשיבותם של הכלים המוצעים יש לדעתנו חשיבות בעצם המהלך בזירה המחקרית והאקטיביסטית — מהלך המסתכל במציאות במבט יצירתי, שאיננו דבק בכלים ישנים ומתאים את המציאות אליהם. אנו מבקשות להביט במציאות העכשווית ולבחון אילו שינויים תיאורטיים, מתודולוגיים ופרקטיים נדרשים בכלים הזמינים לנו כדי להגיב למציאות בצורה המקדמת שינוי חברתי.

המאמרים בקובץ נכתבו על ידי חוקרות וחוקר שנענו למשימה משותפת. הן התבקשו לזהות מהו בעיניהן אתגר פמיניסטי כיום ולהציע ממצאים מחקריים ותיאורטיים, וכן תובנות מעשייה אקטיביסטית, שיכולים לתרום להבנה שלנו את האתגר הזה ולאפשר צורות חדשות של מחקר ופעולה פמיניסטית ביחס אליו. החוקרות והחוקרים הוזמנו לחשוב על הכלים הרגילים שלהן, לבחון אותם מחדש, ואולי לשנות אותם. המשימה הזאת אינה פשוטה, משום שהיא דורשת מבט ביחס להווה, שמטיבו איננו סדור. כל תיחום של רגע היסטורי בעל משמעויות יכול לקרות רק בדיעבד, לאחר שכבר מסתמן מה השפיע על המציאות באופן בולט. אולם מחויבות למעורבות בתהליכים החברתיים צריכה לדעתנו להסתכן ולנסות לזהות בהווה לא רק את הכוחות שפועלים ויעצבו את העתיד, אלא אולי גם את הסדקים ואת האפשרויות שבשוליים שיכולות להפוך, עם קצת עזרה, לעתיד אחר.

פנינו לחוקרות וחוקר שכמו רבות בשדה הפמיניסטי פועלות בשדה המחקרי והאקטיביסטי. אף על פי שלעיתים נתפסים היחסים בין המחקר ובין השדה הפוליטי הפמיניסטי כנובעים מן הפערים בין מגדל השן לשטח, בפועל רבות מהחוקרות בתחום מושקעות ופועלות גם בשדות פוליטיים קונקרטיים. גם רוב מסגרות יצירת הידע הפמיניסטי בישראל כוללות מסלולים המשמשים חממה למיזמים חברתיים פמיניסטיים. כחלק מהמחויבות למחקר המחפש דרכים להתערבויות תיאורטיות, אמפיריות ופוליטיות, שילבנו באסופה צורות שונות של כתיבה מחקרית ומסירת ידע — מחקרים תיאורטיים ואמפיריים, שיחות ומסות. בכך ביקשנו להדגיש את החשיבות בהרחבת דרכי יצירת הידע והדיאלוג ביניהן. אפשר למצוא באסופה הצעות למסגרות תיאורטיות המאפשרות הצגה של שאלות חדשות או הפעלה של מסגרות אנליטיות חדשות לפירוש תהליכים חברתיים. כמו כן חלק מהמאמרים מציעים כלים מתודולוגיים ומושגים מארגנים חדשים המאפשרים התבוננות מחודשת בסוגיות פמיניסטיות עכשוויות. מאמרים אחרים מאירים את התרומה האפשרית של פרקטיקות פוליטיות חדשות לקידום מטרות פמיניסטיות.

מהו אפוא הרגע החברתי, התרבותי והפוליטי שאליו מגיבה האסופה? האסופה צמחה מתוך זיהוי של שני משברים עיקריים: הראשון הוא משבר פנימי של התיאוריה הביקורתית והשני הוא משבר פוליטי רחב בעקבות עליית הפופוליזם השמרני ומגמות אנטי־דמוקרטיות ברחבי העולם. שני משברים אלו משפיעים באופן ישיר על אתגריו ואופקיו של הפמיניזם העכשווי.

משבר פנימי בשיח הביקורתי

הצורך לחשוב מחדש על ארגז הכלים המחקרי והפוליטי הפמיניסטי נובע בחלקו ממשבר התיאוריה הביקורתית. משבר זה מזוהה בעיקר עם ספק גדול באשר ליכולתה של תיאוריה ביקורתית להיות רלוונטית לאתגרים חברתיים עכשוויים, כגון ההתחזקות הניכרת של יסודות פשיסטיים, רגרסיביים וקפיטליסטיים בחברות מערביות (Fassin and Harcourt 2019, 1-3; Jahn 2021). אפשר לראות כיצד המחשבה הביקורתית הניעה סטודנטים רבים בקמפוסים ברחבי העולם למחות בנחרצות ובנחישות כנגד המלחמה בעזה. עם זאת, רבים יסכימו כי התיאוריה הביקורתית נקלעה לקושי מתמשך להציג תמונה בת קיימה של שינוי פוליטי, הן בזירה הפמיניסטית והן בזירות חברתיות אחרות (McNay 2014; Harcourt 2020, 11).

אחת הבעיות המזוהות עם המשבריות של התיאוריה הביקורתית היא הקושי לנסח בסיס נורמטיבי ערכי או תמונה ברורה של המצב שהביקורת שואפת אליו. במילים אחרות, קשה לנסח מהו המצב הטוב יותר שאותו רוצה הביקורת לקדם. בניסוחים היסודיים של התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, לפעולה הביקורתית היו שתי מטרות מכוננות — תחילה חשיפת צורות הפעולה של מנגנונים אידיאולוגיים שתכליתה פירוק העקביות הפנימית של אותם מנגנונים, ובעקבות זאת שחרור וחירות של כלל בני האדם (Jay 2020). עם זאת, בסוף המאה העשרים ובמהלך המאה העשרים ואחת עלו ביקורות והסתייגויות כלפי הרעיון של שחרור מדיכוי וממבני כוח כמטרת העל של הביקורת.

בהקשר הפמיניסטי, משמעותיות במיוחד הן הביקורות הפוסטקולוניאליות שהצביעו על כך שהנחות היסוד של המחשבה הביקורתית על אודות קדמה ושחרור היו מסגרת רעיונית שהצדיקה את עליונות המערב על חברות לא מערביות ומסורתיות. כותבות מובילות, כגון סאבא מחמוד ובעקבותיה לילה אבו־לוחוד, ערערו על עצם הרעיון ששחרור ממבנים דכאניים הוא עיקרון אתי אוניברסלי (Abu-Lughod 2013). אבו־לוחוד יצאה כנגד המסגור האוניברסלי של ערכים כמו אוטונומיה, מימוש עצמי או עצמאות. נוסף על כך, במסקנות לספרה האם נשים מוסלמיות זקוקות להצלה? היא קוראת לקהל הפמיניסטי המבקש לפעול עבור נשים מוסלמיות להפסיק לעשות זאת, ואף להפנות את המבט למקום אחר (שם). כך עורער כל בסיס נורמטיבי משותף לפרויקט הפמיניסטי שיוכל לשמש תשתית לביקורת או ליצירת חזון אפירמטיבי משותף של עתיד טוב יותר. הפעולה הביקורתית הפמיניסטית הלכה והתמקדה בארגז כלים לחשיפת דרכי השליטה והעוולות העומדות מאחורי התסריטים האידיאולוגיים של חיי היומיום.

ההתמקדות בביקורת הכוח והנסיגה מדיון בשאלה מהו הקיום הראוי והרצוי שאותו מנסה הפמיניזם לקדם יצרו תמונה בעייתית של חיים פוליטיים וסובייקטיביות פוליטית, תמונה המדגישה את החובה להתרחק ולהתנער מתחושות של שייכות וזיקה ליומיום (Rebughini 2018, 7-8). הקושי ליצור חזון ודמיון פוליטי משותפים, או הכללות רחבות על חוויות של נשים, הוביל לשמיטת הבסיס הרגשי והאנושי לסולידריות בין קבוצות ובין מאבקים.

בעקבות אלה מתחדדת החשיבות של המחשבה המחודשת על מהות הביקורת הפמיניסטית — מה היא כוללת ואם היא יכולה להתמצות בניתוח יחסי כוח. כמו כן עולה הצורך לחשוב מחדש על היסודות של הדרישה לסולידריות ועל המשאבים הרגשיים והתרבותיים המאפשרים שילוב של מאבקים. אתגר נוסף הוא מחשבה רחבה על אופיים של חיים פוליטיים וסובייקטיביות פוליטית כצורות מתמשכות של מעורבות פמיניסטית בעולם.

עלייתו של פופוליזם שמרני

משבר הביקורת מתחדד אל מול אתגר העומד לפני חברות מערביות, ולפני התשתית הערכית הליברלית של הדמוקרטיות המערביות, עקב עלייה של כוחות שמרניים פופוליסטיים. בשנים האחרונות ההישגים הפמיניסטיים נמצאים תחת מתקפה בעקבות התחזקות כוחות אלו ברחבי העולם, כוחות שעלו לשלטון או הפכו לחלופה משמעותית למפלגות המסורתיות. כוחות אלו מובילים מהלכים שמטרתם ביטול הישגים פמיניסטיים וקוויריים בחקיקה, במדיניות או בהלך רוח חברתי. כך לדוגמה בוטלה פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית שהתייחסה להפסקות היריון יזומות כזכות חוקתית; חוקקו חוקים נגד הפלות בפולין;² בטורקיה בוטלה המחויבות לאמנת איסטנבול, המחייבת הקצאת משאבים ממשלתיים למאבק באלימות מגדרית ואלימות במשפחה; ובכירי ממשלה בהונגריה תוקפים את "השיגעון המגדרי" במסגרת מהלכיהם לקידום מדיניות שמרנית וצמצום זכויות האזרח (Kováts and Pető 2017; Gomes da Costa Santos 2021).

הפופוליזם הוא תופעה מורכבת המכילה בתוכה כוחות פוליטיים מגוונים. יש המזהים בפופוליזם תגובת נגד (backlash) להתפתחויות כלכליות ניאו־ליברליות מחד גיסא ולשיח תרבותי פרוגרסיבי מאידך גיסא (Norris and Inglehart 2019; Lonergan and Blyth 2020). אף על פי שלא כל התנועות הפופוליסטיות מחזיקות בעמדות שמרניות ורגרסיביות בנושאי מגדר, עבור רבות מהן ביקורת ישירה על שינויים ביחסים בין המגדרים והשיפור במעמדן של נשים נתפסים כאיום על מבנה המשפחה המסורתי ועל הסולידריות החברתית (Graff and Korolczuk 2022). המתקפה על הפרויקט הפמיניסטי לשוויון מגדרי ומיני משמשת למעשה כלי לערעור על שוויון, חירות וצדק חברתי כערכים משמעותיים.

המתקפה השמרנית על הפרויקט הפמיניסטי במדינות דמוקרטיות שונות, ובכללן ישראל, היא סמן מרכזי במאבק בין כוחות שמרניים לבין כוחות ליברליים פרוגרסיביים. במסגרת המאבקים כנגד מה שמכונה ״אידאולוגיות מגדר״, כוחות שמרניים פופוליסטיים ממסגרים מחדש סוגיות הקשורות לשוויון זכויות והגנה על חירות נשים ומיעוטים מיניים, ומציגים אותן כסדר יום של אליטות הנכפה על העם. מהלכים אלו לא תמיד יוצאים ישירות נגד השאיפה לשוויון מגדרי, אלא מנגידים בין "כפייה" של רעיונות פמיניסטיים המקדמים שוויון זכויות וחירויות מגדריות מיניות, לבין חירות וחופש הבחירה של "העם" לחיות חיים מסורתיים. למרות השימוש הרטורי בתווית "אידיאולוגיית מגדר", המשנה את משמעותה בהקשרים שונים, מאז הופעתה קשורה תווית זו למאבק של גופים דתיים, נוצריים ברובם, נגד הקניית זכויות פריון לנשים (Gomes da Costa Santos 2021). עם זאת, אגניישקה גרף ואלז'בייטה קורולצ'וק טוענות כי הצלחתם של מהלכים שמרניים מבהירה שלא ניתן עוד לחשוב על עתידה של הדמוקרטיה הליברלית בלי להתייחס לסוגיות המגדריות. יתרה מזו, מאחר שסוגיות של מגדר נמצאות בליבו של המאבק על עתידה של הדמוקרטיה הליברלית, נוצרות הזדמנויות חדשות למאבקים והישגים פוליטיים פמיניסטיים חדשים (Graff and Korolczuk 2022).

בהקשר הישראלי, המתקפה על ההישגים הפמיניסטיים שנתפסו כמוטמעים בחברה הישראלית אומנם שואבת חלק מהאמצעים והרטוריקה שלה ממגמות שמרניות ניאו־פשיסטיות בינלאומיות, אך יש לה גם מאפיינים ייחודיים (Levi and Agmon 2021). אחת הזירות המרכזיות בישראל היא המאבק על חירות גופן וביטחונן של נשים. בשנים האחרונות קודמה מדיניות שצמצמה את המשאבים הייעודיים להגנה על זכויות נשים, ובפרט את המשאבים למאבק באלימות מגדרית; התחזקו והתרחבו הסמכויות של מוסדות שמרניים ודתיים, כדוגמת בית הדין הרבני; והתוכניות לחינוך מגדרי ומיניות מיטיבה נמצאות בסכנת צמצום והוצאה ממאגר התוכניות החיצוניות לחינוך משלים של משרד החינוך.³

במבט צופה פני עתיד, מחקרים מרחבי העולם מסכימים ששיחים פופוליסטיים אנטי־מגדריים ניזונים משיח המקדם ביטחון כערך מרכזי. שיחים אלו קוראים לצמצם את חירותן של נשים למען ביטחונן ולמען ביטחון הקולקטיב.⁴ השיח הישראלי היה מאז ומעולם רווי בהיגיון ביטחוני, מצב שהחריף מאוד לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023. אומנם אירועים אלה ערערו את הסדר המגדרי־הצבאי, אך הלחימה הממושכת בעזה שבה וחיזקה אותו (לומסקי־פדר וששון־לוי 2024). אם כך, לאור המגמה העולמית יש לצפות כי גם בישראל יוכלו כוחות פופוליסטיים לשאוב מתוך השיח הביטחוני משאבים חדשים לצמצום ההישגים הפמיניסטיים.

אל מול עלייתה של השמרנות הפופוליסטית מתעצם האתגר ביצירת כלים פוליטיים ותיאורטיים יעילים להגנה על הישגי הפמיניזם. כך נדרשת תיאורטיזציה מורכבת המנכסת מחדש את מושגי היסוד, הזכויות והחירויות שבהם מתמקד פמיניזם, באופן שיאפשר להתמודד עם ריקון השיח הפמיניסטי מאופק אמנציפטורי על ידי כוחות שמרניים. נוסף על כך, האתגרים בעקבות עליית הכוחות הפופוליסטיים מעלים את החשיבות של האפשרות להפעיל רגשות פוליטיים, כגון פגיעות ותסכול, או לחלופין תקווה ואהבה, ככוחות מניעים לקראת עתיד טוב יותר.

אחד המאפיינים הבולטים במיפוי האתגרים העומדים לפני הפמיניזם הישראלי כיום הוא צמצום הנוכחות של פמיניזם מטריאליסטי. זרם זה, שצמח והתפתח מתוך המחשבה המרקסיסטית, הצביע ביסודותיו על ההשפעה המכרעת שיש לחלוקה המעמדית, חלוקת המשאבים ועבודות הפריון והבית על יחסי הכוח המגדריים. שאלת המעמד והמאבק בעוני של נשים נוכחת בכמה מהמאמרים והמסות באסופה (ראו את המסה של ספיר סלוצקר עמראן, ואת מאמריהן של תניא ציון וולדקס ושל מיכל קומם ואגת סולד). במאמרים אלו הבנת ההשפעה של עוני ומעמד על אפשרויות החיים והתפיסה העצמית של נשים חיונית להבנת הכלים הזמינים לסיוע ולפעולה פוליטית לשינוי חברתי. גם גישות הצטלבותיות (intersectionality), המנתחות את המפגש בין צירים שונים של שוליות ודיכוי, מתייחסות להשפעת המעמד על התנסויותיהן ופעולותיהן של נשים.

ועם זאת, ניתן לראות כי סוגיות הקשורות במובהק ליומיום המעמדי והחומרי של נשים, בין שהן חיות בעוני ובין שהן מנוצלות בהיבטים של עבודת פריון או עבודות הבית, כמעט אינן נוכחות באסופה. לעומת זאת, רבות מהמשתתפות בחרו כסוגיות הבוערות מבחינתן בשאלות של זהות וסולידריות. גם ההיבטים החומריים של הכיבוש הישראלי בשטחים ושל המלחמה בעזה כמעט אינם עולים במאמרים ובוודאי אינם נידונים לעומק. כאמור, אין לראות במפה המצטיירת מתוך האסופה מפה שלמה או סופית של המציאות העכשווית בעיניים מגדריות או של המחקר והאקטיביזם הפמיניסטי בעת הזו.

יש חשיבות גדולה במחקר פמיניסטי החושף את הצורות העכשוויות שבהן מבני השוק החדשים והישנים משמרים את הניצול של נשים ותומכים בשימור אלימות כנגדן (Cavallero and Gago 2021). ואכן, גם בעולם אפשר לראות תזוזה מסוימת מניתוח מבני של מעמד ועוני ממוגדר, לגיבוש של כלים לשינוי והתמודדות עם הצורות העכשוויות של שוק ניאו־ליברלי. המעבר הזה מלוּוה לא פעם בחיבורים בין מסגרות תיאורטיות מטריאליסטיות מסורתיות ובין שפות ניאו־מטריאליסטיות, כגון תיאוריות אָפקט ותיאוריות דלזיאניות. כך לדוגמה, ורוניקה גגו הולכת בספרה Feminist International: How to Change Everything מעבר לניתוח צורות הניצול הכלכלי־מגדרי ומתרכזת בניתוח השביתה ככלי פוליטי ואָפקטיבי להתנגדות (Gago 2020). מבחינת תיאורטית, היא יוצרת המשגה המבוססת על ניאו־מטריאליזם כדי להצביע על הכוחות האנושיים המחברים בין גופים ומאפשרים התנגדות אָפקטיבית לצורות כוח מושרשות.

חוקרת חשובה נוספת היוצרת גשר בין ניתוח מטריאליסטי לשפות תיאורטיות אחרות היא מריה פואיג' דה לה בלקאסה (Puig de la Bellacasa 2017). גם היא מתרכזת בעבודת הטיפול והדאגה כאתר מסורתי לניצול כוחות העבודה של נשים וכגורם מרכזי בשימור ניצולן הכלכלי. אולם כדי לעשות זאת, היא קושרת בין המסורת של הפמיניזם המטריאלסטי, הדיון שלו בעבודת הטיפול והדאגה ואונטולוגיות פוסט־הומניסטיות חדשות.

על מחקר ברגעי משבר

מלבד שני תהליכים משבריים אלו, האסופה התהוותה ונחתמה ברגעים דרמטיים במיוחד בהיסטוריה הישראלית. עוד לפני אירועי 7 באוקטובר, מדינת ישראל סערה ממחאה הולכת וגוברת כנגד ההפיכה המשטרית. המתחים והקונפליקטים שמעצבים את ישראל הפכו לבולטים מאי פעם, והיסודות הדמוקרטיים־ליברליים שלה עומדים לפני איומים ממשיים. השיח החברתי — בעד ונגד ההפיכה המשטרית — הפך לרווי אלימות והגביר את הקיטוב בין הקבוצות השונות בחברה. אחת הסוגיות המרכזיות שהפכו למוקד במאבק זה היא מעמדם של נשים ומיעוטים מיניים ומגדריים אחרים, אשר זכויותיהם וחירותם כבר אינן מובטחות.

המשבריות בחברה הישראלית הגיעה לשיא עם אירועי 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל. לצד חוויה עמוקה של אבל, אובדן, חוסר ודאות וחוסר ביטחון, אירועים אלה טלטלו מן היסוד תפיסות והנחות בסיסיות אשר ליציבותה של הדמוקרטיה הישראלית ותפקוד מוסדות המדינה. המלחמה העצימה עוד יותר את מקומם של הצבא, השיח הצבאי והפרספקטיבה הצבאית בשיח הישראלי. דומה שהזיהוי של הצבא עם גבריות מחזק את התפקידים המסורתיים, שלפיהם גברים לוחמים ונשים מחזיקות את הבית, אף על פי שיותר מבעבר הודגשה תרומתן של נשים ללחימה. נראה כי המתנגדים לשילוב נשים בצבא ייאלצו להתמודד עם ההכרה הרחבה בחיוניותן של הנשים במערך הצבאי (לומסקי־פדר וששון־לוי 2024).

המשבר הפוליטי והלאומי בשנים האחרונות בישראל העמיק במידה ניכרת את האי־שוויון המגדרי ועורר זירות ישנות־חדשות שבהן נדרשים מאבקים פמיניסטיים (קרזי־פרסלר וששון־לוי 2024). המחאה כנגד ההפיכה המשטרית הפכה לזירה מרכזית לחשיפת היבטים מגדריים במבני האזרחות הישראליים. כמה מהקבוצות הבולטות שהתארגנו במסגרת המחאה היו בעלות קווים מגדריים ברורים, ובהן "בונות אלטרנטיבה" ו"החזית הוורודה". עם זאת, המחאה עשתה גם שימוש בהון התרבותי והסמלי של הגבריות הישראלית, כאשר הדגישה שירות צבאי משמעותי כמפתח לעמדה אזרחית. מתוך תמונה מורכבת זו עדיין אין לדעת מה תהיה תרומתה של המחאה בקידום מציאות מגדרית חדשה. אולם ניתן לראות את שעת הכושר המתקיימת דווקא ברגעי המשבר, המאפשרת צמיחה מהירה של גופי חברה אזרחית והשפעה על סדר היום הפוליטי.

מאמרי האסופה נכתבו במסגרת עבודה קבוצתית אשר החלה בדצמבר 2022 ונמשכה עד לפברואר 2024, כך שלמעשה עמד לפני הכותבות והכותב האתגר שבהשלמת הכתיבה בשעות שבהן נדמה שכל המציאות החברתית התערערה ולא ברור מה ייווצר מתוך השבר הזה. המאמרים עודכנו עם סיום העבודה על האסופה בינואר 2025. השלמת מחקר חברתי ברגע של התפרקות המסגרות התיאורטיות והחברתיות היא אתגר קשה ביותר, אולי בלתי אפשרי. מתוך מחויבות לרלוונטיות של המחקר למציאות משתנה, איננו מבקשות להסתיר את הערעור היסודי שהרגע הזה יוצר. אולם ייתכן כי בעת הזו אפשר לאמץ צורות פעולה ומבטים מחקריים חדשים על המציאות המתהווה, כדי להשתתף ביצירת האפשרות למציאות חדשה וטובה יותר שאולי תצמח מתוך הערעור וההרס.

אף על פי כן, כמה מהמאמרים מבקשים להציג תובנות ראשונות. חלקם מציגים תובנות רפלקסיביות ראשונות על השפעת המלחמה והמשבריות המתמשכת על הדמוקרטיה והחברה הישראלית. מאמרים אלו מצביעים על מגמות סותרות. מחד גיסא, למִגדור של המלחמה השלכות קשות על נשים: התחזקות מגמות של שחיקה בייצוג נשים בזירה הפוליטית הפורמלית, העמקת האלימות כלפי נשים, חזרתן לספֵרה הביתית ודחיקתן ממעגל מקבלי ההחלטות. מאידך גיסא ניכרת הבולטות של נשים במאבק לשחרור החטופים והחטופות וסיום המלחמה, ונוצרות אפשרויות לבריתות פוליטיות חדשות הנובעות משותפות הגורל בין קבוצות שונות. כך, מתוך רגע משברי ומתוך מחויבות פמיניסטית בסיסית ליצירת צורות ידע שפועלות בעולם, האסופה מדגישה את השאלות האלה: אילו זירות חברתיות חדשות דורשות תשומת לב, הבנה ופעולה? אילו כלים אפיסטמולוגיים ומתודולוגיים חדשים נדרשים כדי להבין את המציאות המשתנה, במטרה לקדם את השינוי הנדרש בעת הזו?

על הספר

האסופה מאורגנת סביב כמה רעיונות מרכזיים המוצגים דרך ארבעה שערים. השער הראשון נקרא מֵעבר לניתוח מבני כוח, והמאמרים בו מתמודדים בין השאר עם השאלות האלה: האם המבט הביקורתי פמיניסטי מתמצה בניתוח של מבני כוח המעצבים מציאות נתונה? והאם אפשר או ראוי ליצור מבטים פמיניסטיים למטרות נוספות? המאמרים בשער זה בוחנים את המגבלה של ניתוח יחסי כוח גרידא ומציעים גישות ביקורתיות נוספות. כפי שנאמר לעיל, ההתמקדות בניתוח יחסי כוח כמהלך בלעדי של ביקורת פמיניסטית יצרה דימוי של קולקטיב פוליטי לא יציב שמקשה את השיתוף בין קבוצות. כמו כן, ההימנעות מהצבה של אופק שאליו שואפות חוקרות ופעילות פמיניסטיות יוצרת דימוי של חיים פוליטיים המוקדשים לפירוק מתמיד של עוד ועוד תצורות של כוח, ללא עתיד. דימוי כזה מבסס תפיסה לא ברורה של מושגי יסוד כמו חירות או שחרור,⁵ וכן מעורר מנעד צר של רגשות כמו ניכור, זרות, התנגדות, כעס וטינה. אומנם אלו רגשות חשובים מבחינה פוליטית, אבל כשהם חזות כל החיים הפוליטיים, הם מקשים לדמיין עולם חדש ואחר ולפעול למימושו (רוזמרין 2018). לכן חשוב לפתח שיח ביקורתי המסוגל להציב אופק שביחס אליו הביקורת פועלת בצורה אפירמטיבית ולא רק שוללת מציאות קיימת (רוזמרין 2018; Lorenzini and Tazzioli 2020).

מאמרה של מירי רוזמרין, "על פגיעוּת ככוח מניע פוליטי פמיניסטי", מציע את השימוש בפגיעוּת ככלי ביקורתי וכמשאב אָפקטיבי לפעולה פמיניסטית. המאמר בוחן כיצד המאבקים הפמיניסטיים מתבססים על תיאוריות ביקורתיות המתמקדות בפירוק מבני כוח, וכך מעצבות דימויים בינריים המובילים להתפרקותו של הסובייקט הפוליטי הפמיניסטי הקולקטיבי. כחלופה לתיאוריות אלו רוזמרין בוחנת את המאפיינים היחסותיים (relational)‏⁶ של פגיעוּת במטרה לאפשר מחשבה מחדש על פעולה פוליטית פמיניסטית קולקטיבית. המאמר מגלה כיצד ניתוח דרך הפריזמה של פגיעוּת מרחיב את ארגז הכלים הפמיניסטי בכך שהוא מאפשר להתייחס לפגיעוּת ככוח מניע פוליטי שעלול להיות רגרסיבי אך גם יכול להיות כוח המדגיש תלות הדדית וקרבה. רוזמרין מדגימה צורות פעולה מבוססות פגיעוּת באמצעות ניתוח הפעולה הפוליטית של הארגונים "בונות אלטרנטיבה" ו"החזית הוורודה" באירועי המחאה כנגד ההפיכה המשטרית בשנת 2023.

מאמרה של רחל לוי הרץ, "על מחקר פמיניסטי עם נערות ונשים צעירות: מיניות, פגיעוּת מועצמת ויחסים אָפקטיביים", עושה גם הוא שימוש בקטגוריה של פגיעוּת. לוי הרץ בוחנת את הפגיעוּת מנקודת מבט מחקרית חלופית להתמודדות עם האתגרים האפיסטמיים והמתודולוגיים בבחינת מיניותן של נערות ונשים צעירות בעידן הניאו־ליברלי. נקודת מבט זו מבקשת לחרוג מעבר לניתוח מבני כוח במטרה לערער על הדיכוטומיות המעצבות את מיניותן של צעירות בין שני קטבים: מחד גיסא סובייקטיביזציה והעצמה מינית, ומאידך גיסא החפָּצה, סיכון ופגיעוּת. המאמר מרחיב את ארגז הכלים הפמיניסטי באמצעות ניכוס רגעים של דיסוננס אָפקטיבי המתעוררים מתוך הניסיון המיני של צעירות ומתוך הניסיון של החוקרת המתוודעת להתמודדותן עם פגיעותן המועצמת. באמצעות שימוש במסגרות תיאורטיות של פגיעוּת ואָפקט, המאמר מגלה כיצד רגעי דיסוננס אָפקטיבי מאפשרים את העמקת ההבנה של הקונפליקטים הקשורים בביטוי המיני של צעירות. הבנה זו נובעת מתוך הקשבה אָפקטיבית לגוף הפגיע וחשיפת קולקטיביות התומכת הן בהתמודדות עם פגיעוּתן והן בביטוין המיני.

אפשרות נוספת לגישה השואפת להרחיב את המנעד הביקורתי מעבר לביקורת יחסי הכוח מוצגת במאמרה של רונית עיר־שי "הפמיניזם הדתי בישראל: בין שמרנות לשיח זכויות ליברלי". עיר־שי מבקשת להגיב למתקפות של הכוחות השמרניים, הדתיים והמקומיים על היתכנותו של פמיניזם דתי. המאמר מדגים כיצד שיח פמיניסטי־דתי אשר איננו מתמקד בזכויות וחירויות הפרט נוחל הצלחות משמעותיות יותר בהגנה על זכויותיהן של נשים דתיות, שכן הוא מבסס גישה קהילתנית המשלבת מחויבות לצדק מגדרי עם דרישה להכרה באנושיות הבסיסית של נשים. ביסוס הדרישה לצדק מגדרי מתוך ההכרה בסובייקטיביות העצמאית של נשים, ולא מתוך תפיסה של שוויון בין יחידים, מאפשר לחשוב על תהליכי שינוי בתוך מסגרות נורמטיביות בעלות היבטים פטריארכליים ושמרניים.

שפה תיאורטית נוספת השואפת לאפשר התערבות אפירמטיבית במבני כוח מגדריים מציעה טל מנחם, במאמרה "בראשית היה קשר: מחינוך לשוויון בין המינים לחינוך לשותפות מגדרית מבוססת הבדל". מנחם עושה שימוש בהגותה של לוס איריגארי כבסיס להרחבת המנעד של חינוך לשוויון מגדרי. לפי מנחם, ההתייחסות החינוכית לשוויון מבוססת על פי רוב על בינריות מגדרית ומיפוי הבניות חברתיות מגדריות מתוך ניתוח מבני כוח. איריגארי מדגישה את ההבדל בין המינים ואת הצורך בשותפות מגדרית מבוססת הבדל. מנחם טוענת ששותפות כזו היא מערכת דינמית של כוחות חיים ותשוקה להתהוות המתעוררת בד בבד עם היכולת לזהות הבדלים וגם לכונן דרכם את העצמי. רעיון זה מאפשר לפתח פדגוגיות המקדמות שותפות מגדרית כתנאי הכרחי להתפתחות אנושית מיטיבה. המאמר מבסס גישה מגדרית חינוכית השואפת לשינוי התפקידים והיחסים המגדריים מן היסוד.

המאמרים בשער הראשון מציגים כיוונים שונים בהליכה מעבר לניתוח מבני כוח. במאמריהן של רחל לוי הרץ וטל מנחם מוצגת התשתית הגופנית החיה כמשאב להעמקת הידע ולהרחבת אפשרויות הפעולה ביחס לצורות מושרשות של כוח. גם במאמרה של מירי רוזמרין הפגיעוּת הגופנית והתלות ההדדית הנובעת ממנה משמשות תשתית שמאפשרת לחשוב על פוליטיקה המשתמשת בגוּפניות לא רק כמפה של כוחות דכאניים, אלא גם כמשאב לפעולה משותפת לשינוי חברתי. הדיונים הללו מדגישים את החשיבות שבהבנת הפעולה הפמיניסטית לא באופן מופשט כי אם כחלק מחיים הנטועים בתוך מעגלי שייכות ומשמעות. הם ממחישים כיצד מעגלים אלו אינם רק מגבלה אלא גם משאב לדמיון פוליטי וסובייקטיביות פוליטית, ששואפים גם לפרק מציאות דכאנית וגם לבצע עבודה מורכבת של שינוי ושימור.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*