ירח משוגע

1

כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי, אימא שלי נדרסה במעבר חצייה ושכבה בקומה בבית־חולים זמן כל כך ארוך, עד שבלי כוונה עקפה את היפהפייה הנרדמת — שיאנית השינה המפורסמת ביותר בעולם. היא ישנה, וישנה, ואף אחד לא ראה את סוף השינה שלה — לא הרופאים ששלחו אותה לנבול במחלקת הצמחים, ובטח לא אבא שלי הבוגד. בסך הכול עברו תשעה חודשים מהתאונה, והוא פנה לרבנות וביקש היתר לשאת אישה שנייה — אחת מתפקדת וערה.

ובאמת, הרבנים הנאורים הפגינו הבנה מלאה למצבו המיוחד של אבא שלי והלכו לקראתו במובן הכי חיובי של המילה. בסך הכול שתי ישיבות ושתי חוות דעת רפואיות שאישרו את מעמדה של אימא שלי כחסרת תקנה, והרבנים המכובדים החליטו פה אחד לבטל את חרם דרבנו גרשֹם, האוסר על נישואין עם יותר מאישה אחת, ופסקו שבמקרה הספציפי הנדון מותר למנחם אביטל לשאת עוד אישה.

מנחם אביטל, שהוא במקרה אבא שלי, ומעתה יכונה לעתים גם החרמן, חטף את האישור של הרבנות ורץ כמו גנב בלילה להתחתן עם דבורה, רווקה בת שלושים ושתיים מהשכונה, שאנחנו, הילדים, קוראים לה שק עצמות, כי היא כל כך רזה, שכשהיא עומדת במרפסת אתה בטוח שמישהו תלה אותה לייבוש על השלד שלה. אבל אני מקדים מאוד את המאוחר. בשביל ההבנה צריך לחזור להתחלה.

ביום התאונה הייתי חולה. אימא ואני הלכנו לקופת־חולים ועמדנו בסבלנות במעבר החצייה. זקן בן מאה בתוך פיאט אוּנוֹ עצר ונתן לנו לעבור. כשלפתע, איך שאנחנו באמצע החצייה, נפלה לו הרגל מהברקס לגז והאוטו התנפל על אימא כמו אמסטף מורעב ונתן לה ביס בצד. אימא התמוטטה בזיג־זג, ו — בום. הראש שלה נחבט במכסה המנוע של האוטו.

הזקן שדרס את אמי בלי שום סיבה הגיונית חוץ מהתעייפות שרירים בלויים, יצא מהטרנטה שלו רועד בכל הגוף כאילו אנחנו דרסנו אותו ונפנף בידיו כמו חסידה זקנה שלא מצליחה לעוף. בסוף, כשהוזעקה ניידת, הוא גם זייף התעלפות בשביל לא ללכת לבית־סוהר. מאז, אני בעד חוק שישלול למבוגרים את רישיון הנהיגה ביום שהם חוגגים שישים. ככה, בתור מתנה ליום הולדת.

בבית־החולים עשו לאימא את כל הבדיקות האפשריות וגיבסו לה את כל האיברים השבורים. היא נשמה בכוחות עצמה והחמצן זרם חופשי למוחה, אבל היא נשארה רדומה.

חודש עבר, והרופאים מבית־חולים וולפסון התחילו להתנהג כמו רופאי אליל מאפריקה שקיבלו את הדיפלומה שלהם מהצ'יף של השבט. במקום להזריק לה תרופות מודרניות שמחזירות בן־אדם להכרה, הם הציעו לאבא שלי תרופות הומואיות: לשבת לצדה, לתמוך בה ולדבר איתה דיבורים רכים. מנהל המחלקה אפילו הפליג על אוניית ההגזמות כשזרק מהסיפון, "תשמיע לה מוזיקה שהיא אוהבת."

אבא שלי, לרקע כללי, הוא מנופאי שכיר בחברת המנופים "גוליבר", ובהתאם למקצועו ולמראהו — רומנטי כמו מאפרה מלאה בדלים של מרלבורו. כפות ידיו מחוספסות, מיובלות ומוכתמות בניקוטין, פניו קשוחות, מצחו נמוך, עיניו סמוכות, ותמיד תמצאו על לחייו חֶלְקות זיפים ששכח לגלח. אבא שלי תיעב מצבי השתטות פומביים, מלמולים, דיבורים דביקים ומוזיקה רומנטית. הדבר האחרון שהיה לו בראש זה לחזור מהעבודה באתרי הבנייה, כולו מאובק, ולערוך לאשתו קונצרטים בוולפסון. הוא פשוט כעס. מההתחלה היה נדמה לו שהתרדמת הזאת היא משהו אישי נגדו. מחלה מסתורית שאפילו הרופאים לא מבינים ולא יודעים להגדיר.

בימים הראשונים הוא בא לבקר אותה הרבה בבית־החולים ובנימה הכי ידידותית שהצליח להפיק נבח לעברה פקודות: "רחל קומי! רחל תתעוררי! יאללה, מספיק עם השטויות שלך! קומי כבר! סהר לבד בבית, ואת יושנת לך כאילו... כאילו יום כיפור עכשיו."

סהר זה אני. וכשאבא התלונן שסהר לבד בבית, הייתי בטוח שאימא תקום תיכף ומיד. כי סהר לבד בבית זה צרות ואסונות: דברים נשרפים, זכוכיות נשברות, סנטרים נפתחים... אבל אימא שמה עלינו פס והמשיכה לישון שינה ערֵבה, פניה לבנות כמו הכרית שעליה מונח ראשה.

בלית ברירה, אבא פנה לסבתא ברוניה, אימא של אמי, וביקש ממנה בכל לשון של בקשה ובשיא האדיבות לבוא לטפל בי. הוא הוכיח בכך שני דברים: אלף — שיש לו כישרון מולד לנטוש אנשים חשובים בחייו ברגע, ובית — יכולת לאסוף פראיירים חדשים שישרתו אותו.

סבתא ברוניה מכירה את אבא מצוין ויודעת שהוא מקפיד לירוק לבאר שממנה שתה. כשהחתן שלה, שלא סובל אותה ומזלזל בה, היה צריך מבשלת, מטפלת ומנקה, ולא היה אכפת לו שהיא זקנה בת שמונים, נגמרו לו פתאום העלבונות, "את נראית כמו מקרר 4 דלתות," או "בגללך כל אפריקה רעבה." או הנאדים המסריחים שהיה תוקע בנוכחותה ואומר לה, "אם שרדת את תאי הגזים, תשרדי גם נאדים של יהודים."

סבתא ברוניה ניסתה להיחלץ מהתיק בתואנה שבעלה, סבא מאיר, חולה, אבל אבא היה נחוש להביא אותה אלינו הביתה ליפו ד'. הוא נסע לרעננה במונית וחיכה עד שתארוז מזוודה. לסבתא, אגב, היה מלאי מזוודות. כניצולת שואה מהונגריה ובוגרת מחנה ההשמדה אושוויץ, בבית שלה, ליד הדלת, ניצבה תמיד מזוודה ריקה, מוכנה להיארז במהירות ולעבור למחנה הבא. אך למרות הצרות שעברה, הראש שלה עובד עשר והלב שלה זהב. מההרפתקאות של היטלר נותרו לה שלוש מזכרות: מספר על היד, שנאה תהומית לגויים באשר הם ורעב. לא סתם רעב — כפייתי. סבתא ברוניה טחנה אוכל כל הזמן. הפה שלה לא נח דקה, מה שניפח אותה עם השנים לממדים של קטר רכבת ולמשקל של היפופוטם בוגר ומפוטם. היה לה פרצוף בקוטר של עוגת יום הולדת עגולה. לחייה — גביעי חזייה דאבל D. שלושה סנטרים דמויי סברינות השתלשלו עד חזה הענק, בצדדים היטלטלו זרועות שוקי קרנף, ומאחור נגרר פסנתר כנף ע־נ־ק.

מהרגע שסבתא נכנסה אלינו הביתה, פח הזבל יצא לפנסיה. שום דבר לא נזרק לתוכו. אפילו את הפירורים שנשארו על השולחן היא הייתה גורפת בכף ידה הדשנה, והופ, למערבל שבתוך גרונה. סבתא אמרה שהיא אוכלת כדי לשכוח את הצרות שלה, ובלי עין הרע, היו לה המון כאלה: שואה בלתי נגמרת, מחלות מכף רגל עד ראש, בת בתרדמת... הלסתות שלה טחנו בלי הפוגה ובלי בררנות: תפוחים, חצילים, ביסקוויטים, תרד, דגי הרינג, ריבת דלעת... ומה שלא אכלה מהיד לפה, היא אגרה בכל מחבוא אפשרי: בארונות הבגדים, מתחת לכריות, בין המעילים, בארגזי המיטות... ושיא הבושה, היא לא קנתה אוכל במכולת, אלא יצאה לצוד אותו בנבכי הגטו של יפו ד'.

את סבתא לא עניין שהשואה נגמרה לפני יותר מחמישים שנה. מבחינתה, סיום המלחמה הוא רק שמועה. בשעות הלילה המאוחרות היא הייתה מתגנבת למרכז המסחרי ובחשאיות פילית אוספת ירקות חצי רקובים מהפחים של "מועלם ובניו" וזורקת אותם לסיר לכיבוס והרתחה. לכל המאכלים היה טעם אחיד של פפריקה. מדי יום כשחזרתי מבית־הספר מצאתי על השיש במטבח מסדר סירים וזקנה אימתנית בת שמונים עומדת מולי עם מצקת שלופה.

"תאכל! שהאוכל לא מתקררת ואז הקרטופלך מגעילה."

"תאכל! בשר כתף לא רצה לבד מהקצב."

"אל תגידי איכס על עוף טעימה! תוסיפי רוטב חריפה!"

לפחות את הבשר היא לא אספה מהפחים. מה שלא ממש שיפר את טעמו.

סבתא דאגה מאוד לבתה היחידה שכבר שבועות לא יוצאת מהקומה. אבל שמרה על אופטימיות, כי רחלי שלה, "בידיים של רופאים יהודיות, ולא הנאצים, יימח שימם, מיטפלות אותה," וכמובן, בגלל ניסיונה העשיר ממחנה ההשמדה, "בן־אדם לא מתה עד שהאוויר יוצאת לו מהאף." במקום לשקוע במרה שחורה היא טיפלה בי במסירות, אבל בשביל לתת כבוד לצרות החדשות שניתכו על ראשה, הגבירה עוד טיפה את מאמץ האכילה שלה.

כל יום מיד אחרי ארוחת הצהריים הייתי מחליף בגדים, שופך עלי בנדיבות אפטר־שייב של אבא, יורד במדרגות הבניין, חוצה כביש סואן אחד ומגיע לוולפסון. אימא שכבה שם במיטה כגווייה עם פה פעור ועיניים עצומות. בהתחלה הרגשתי בלבול וחרדה עמומה, אחר כך התנפל עלי מבול של פחד, בדידות, ייאוש ויתמות. בלילות בכיתי לתוך הכרית ובימים פנטזתי על פיתוח פטנט של קרן לייזר שתחדור לראשה של אמי ותגרש את החושך ממוחה.

כשאבא בקושי בשטח, עשיתי מה שהרופאים המליצו לו לעשות — תמכתי בה נפשית והפגזתי אותה במחמאות. "את יפה, אימא... אפילו עם הפיג'מה של הבית־חולים את פצצה עולמית. את יפה כמו... דפנה ארמוני." למרות שלא היה לי מושג מי זאת דפנה ארמוני, שמה צלצל לי כמו אישה יפה. חיבקתי אותה, שכבתי עליה, נשמתי את קרם הניוואה שנדף מגופה וחיפשתי בכל כוחי פתח נסתר שיוביל אותי אל תוך אפילת גולגולתה.

את השקט הערפילי המצמרר ששרר בחדר מילאתי בתוכן מופרע ובסיפורי זוועה שהמצאתי מהראש. למשל, על ילד רזה שביקש מדג זהב משאלה — להשמין, והראש שלו התנפח עד שהתפוצץ. על ילד אחר שביקש מדג אחר שההורים שלו יפסיקו להציק לו, ובאמת, ההורים שלו נהרגו בתאונה והפסיקו להציק לו. וכן הלאה, סיפורי אסונות דמיוניים, שהמכנה המשותף ביניהם היה משאלות לב נכזבות וילדים יתומים ומתים. הפסקתי עם הסיפורים הדפוקים האלה בגלל שאמי שנאה אותם. תתפלאו, אבל גם לצמחים יש הבעות פנים.

בגלל הבעות הפנים המשתנות שלה שמרתי על גחלת התקווה. פעם היא נראתה שלווה ופעם מוטרדת, פעם מהורהרת ופעם מחייכת. הרופאים אמרו שאלה רפלקסים, אבל אני הייתי משוכנע שאלה סימנים חיוביים של המוח לקראת התעוררות, וחיכיתי בדריכות.

כעבור כמה חודשים חל סוף־סוף שינוי. אימא פקחה וסגרה את עיניה. לפתע הזיזה יד או רגל. הרופאים אמרו שהיא עברה ממצב של חוסר הכרה למצב של הכרה מינימלית ואני טסתי לאבא מלא תקווה וסיפרתי לו בהתרגשות על השינויים שאימא עוברת. אבא הואיל בטובו לבקר אותה, נעץ בה מבט חודרני, משך בכתפיים ורטן, "אני לא רואה שום הבדל. היא נשארה אותו משמש יבש."

באותה שנה כל חבריי חגגו בר מצווה ועלו לתורה. גם לי מלאו שלוש־עשרה בקיץ, אבל אבא טען שאין לנו כסף לחגיגה וביקש מסבתא לאפות לי עוגה. כשהתמרמרתי וביקשתי מסיבה קטנה, הוא צעק עלי שאין לנו שום סיבה לחגוג, ונתן לי להרגיש רע מעצם הבקשה.

החופש הגדול נגמר, ואני עליתי לכיתה ח'. מחוץ לחלון חדרה של אימא התחלפו עונות השנה בקצב מהיר. הסתיו מצמץ ונעלם. שמש חלמונית החווירה, מכנסיים קצרים וטישרטים עלו למדף העליון בארון והסוודרים ירדו. מחלון חדרה המחומם של אימא ראיתי את הגשם יורד בעוז ואת החושך נופל על העולם בשעה חמש אחר הצהריים.

ושוב התחלפה לה עונה. שרידיו האפרוריים של החורף הסתלקו. שמיים צלולים כזכוכית נפרשו מהחלון, וצמח שטיפס על בטון בית־החולים פרח באביב לתוך חדרה של אימא. למטה, בחניה, הזקן שמבקר את אשתו כבר שנה האכיל את היונים שהתקוטטו כתגרניות בשוק על פירורי הלחם ואני גבהתי בשישה סנטימטרים.

בניגוד להתפתחותי הגופנית, מצבי האישי הלך והחמיר. הייתי זקוק לאימא נואשות. אז דיברתי המון. בנס לא הלכו לי מיתרי הקול. לא בחלתי בשום נושא שיחה. סיפרתי לה בפרטי־פרטים מה קורה בבית ובכיתה, חיקיתי את סבתא ברוניה מתלוננת, "יש לי מצב־רוח גרועה." ואת החבר הכי טוב שלי, רפי מורנו, המכונה — לפי מולנו, כי הוא לא יודע לבטא ריש, אומר, "הלמתי כדול ופוצצתי את הלאי." שזה בתרגום סימולטני, "הרמתי כדור ופוצצתי את הראי." חיקיתי גם את מנשה שבת, שאנחנו מכנים מנשה אוּ־שֶׁה, בגלל שהוא כל הזמן אומר, "אוּ־שֶׁה אתה בא, אוּ־שֶׁה אתה הולך." "או־שה תקום, או־שה תישב."

בקיצור, דיברתי בקצב שסבתא ברוניה אכלה, ורק את המוקש שנקרא אבא עקפתי בדרכי עפר. פחדתי שבשטף הדיבורים והחיקויים תיפלט לי אמת אחת מלחיצה נורא — בזמן האחרון אבא חוזר מהעבודה, מתקלח, מתלבש, מתבשם והולך ישירות לבית של דבורה השכנה. כמו כן, הסתרתי שיחה ששמעתי במכולת בין דני ויוחאי, שני עבריינים צעירים מהשכונה.

דני אמר: "מנחם אביטל מפמפם כל לילה את דבורה הפרסית."

ויוחאי אמר: "וואלה?"

אז דני ענה: "בדוק. אני שכן שלה. גר דלת מולה. חותם לך, שני אלה עברו מזמן מיחסי שכנים ליחסי סדינים."

ויוחאי פסק: "מותר לו. אשתו נהייתה פקק."

בדיוק אז הם ראו אותי ודני לחש בקול רם, "ששש... דבר בשקט. הילד המסכן שלו כאן."

רציתי להרוג אותם. אימא שלי פקק? אני מסכן? על עלבונות כאלה מגיע להם שאזנק על גרונם ואעקור את לבם. לא תקפתי אותם למרות שהיו נרקומנים ששוקלים פחות מהמוסף של עיתון השבת. מה כבר ילד בן שלוש־עשרה וחצי יכול לעולל לגברים של יפו ד' הקשוחה?

שטף השמועות הלך וגבר. אי־אפשר היה להימלט מהן או לעצור אותן. השמועה הלוהטת האחרונה סיפרה שאבי פינצ'ר את שק עצמות ובקרוב היא תמליט לי אח. עקבתי אחרי הבטן שלה בעיני נץ, אבל לא ראיתי שום שינוי. עדיין הצל שלה היה יותר שמן ממנה.

סבתא ברוניה אמרה, "שימי פסה על עולם." היא טענה שבזמנים כאלה התרופה הכי טובה והכי זולה זה לצחוק. וסבתא ידעה טוב מאוד מה היא סחה, כי היא הצליחה לשמור על הבריאות שלה בזיל־הזול גם במקומות בכלל לא מצחיקים כמו אושוויץ. לי, לעומתה, היה קשה אפילו לחייך, בעיקר כשאבי הגביר את מגוון הביטויים ה"מחמיאים" על אימא. בפעם האחרונה שלחצתי עליו לבקר אותה. הוא ענה, "בשביל מה? במילא הלכה לה הגויאבה," ונקש על ראשו. פעם קודמת הוא אמר ש"עף לה הסכך" ונקש על אותו מקום בדיוק.

כדי שאמי לא תחשוד שבעלה נטש אותה אלא ממשיך לתמוך בה ולאהוב אותה, נהגתי להתחזות לו. הייתי מרוקן על עצמי חצי בקבוק אפטר־שייב בְּרוּט — הבושם האישי שהחרמן קונה באופן פרטי מימאים, כי הוא יצא מהאופנה לפני מיליון שנה. הייתי רוכן עליה עם הבושם הכבד והמתקתק, מנשק את קצה אפה ומלטף את לחייה בחוזקה. שתחשוב שהמגע הקשוח וריח הברוט הם המכלול הגברי שנקרא מנחם אביטל. ואכן, אימא הגיבה בעוז לריחות ולמגע. היא חייכה, הזיזה גפיים ורחרחה בחוטמה. הרופאים טענו שהיא כלואה בתוך גופה, ושאולי היא שומעת ומבינה, אך קצר במוחה מונע ממנה להתעורר.

חששתי שעד שהקצר במוחה יסתדר היא תאבד צורה, ודאגתי כמו קוסמטיקאית לתחזוקה הנשית שלה. מרחתי על פניה קרם לחות ניוואה נגד קמטים, סירקתי את שיערה, מרטתי עם פינצטה את גבותיה ואת השפמפם הקטן שבצבץ מעל שפתה העליונה. וכשידעתי בוודאות שאבא מתכוון לבוא, הייתי תוקע בשיערה סיכות צבעוניות ומורח לה צלליות על העיניים וסומק על הלחיים — תכשירים שאחיות בית־החולים סיפקו לי בשפע. האחיות, אגב, השתגעו עלי. הן נגעו בי בכל הזדמנות, כינו אותי "ילד יפה" והתווכחו ביניהן מה הופך אותי לכל כך יפה, העיניים הכחולות־ירקרקות, השפתיים העבות, או לחיי שמזכירות להן איזה שחקן קולנוע ספרדי. אבל בעיקר הן התפעלו מהמסירות שלי לאמי. כך או אחרת, התחזוקה של אימא בוזבזה לחינם. החרמן לא בזבז את זמנו על בובה רדומה עם קוקיות בשיער ורוז' בלחיים. הוא "פמפם" דחליל חי והצליח במקום שכל הדיאטנים נכשלו כשריפד את שק עצמות, אבל לא בשומן אלא בתינוק.

הגזרה של שק עצמות התחילה להתנפח בערך בחודש השישי. אז כבר ראו שהיא בהיריון כי היא העלתה במשקל איזה מאתיים גרם. בנוסף, היא הפיצה בשכונה שעל הנפיחות חתום מנחם אביטל. אבל כשהתעמתי עם אבא על הנושא, הביט הבוגדן ישירות בעיניי והכחיש בתוקף כל קשר להיריון ובכלל להיכרות עם שק עצמות הנ"ל. ואני האמנתי לו כמו פתי כי רציתי להאמין.

כשהפרשה התפוצצה בממזר ובחתונה, אנחנו, במשפחה, קיבלנו את הבשורה בהפתעה מוחלטת, וכל אחד הגיב אחרת. סבתא פרלה, אמו של החרמן, זיכתה את בנה ברוב קולות של איש אחד והרשיעה את שק עצמות באופן נחרץ. היא טענה שדבורה — "קַחְבָּה די־אוּמָה", עשתה לבן שלה "שְחוּר", כלומר טפטפה את הווסת שלה לקפה שלו. "ומי ששותה דם, הלכה עליו." מיותר לציין שסבתא פרלה מטורללת כמו סביבון.

סבתא פרלה גרה בגבול בת ים־יפו, די קרוב אלינו, אך היא אורחת נדירה בביתנו. היא בקושי מתפקדת כסבתא, כאימא או בכלל כבן־אדם. זאת אומרת, היא לא נכה או מוגבלת. מרץ יש לה בשפע, ואותו היא מוציאה על תקיפת אנשים. בעיניה כולם רעים, כולם נוכלים, כולם אויבים ואת כולם היא שונאת במידה שווה ובלי הפליות.

סדר יומה הקבוע כולל לעמוד בחלון ולרסס בקללות את העוברים והשבים וגם את מי שמסתתר מאחורי תריסים מוגפים. איש לא נמלט מקללותיה. את מוכרי האלטע־זאכן היא מסלקת בצעקות של "קַחְבָּה די־אוּמַכּ. חוּאָנָה." ואחרי שכינתה אותם בני זונות וגנבים, היא נטפלת לשכנים. "מה אתם מסתכלים? טְבּוּן די־אוּמכּ. קְטָלָה." השכנים שסופגים את קללת ה"כוס אמכם, רוצחים", ועוד כמה מאחיותיה היפות, מעדיפים לא להסתבך עם המשוגעת וסוגרים תריסים. אבל היא נטפלת לילדים שבועטים בכדור מתחת לבית שלה. "יִמוּת לַכּ בּוכּ ואוּמכּ, יא סוּבְּסָן," היא מאחלת מוות להורי העבריינים. כשהילדים לא מוותרים וזורקים עליה אבנים היא יוצאת מדעתה וצורחת, "דוּז' עליכּוּם טוֹנוֹבּוֹל," כלומר, שאוטו יעלה עליכם, ומקנחת באיחולים לבביים של "יְז'יק ל'קוֹנסֶר" — שיהיה לכם סרטן. אין קללה שהיא לא מכירה על כל פעליה והטיותיה. סבתא פרלה היא אליעזר בן יהודה של הקללות במרוקאית. אחרי חמש דקות במחיצתה, אתה מגיע למסקנה שלמרוקאים בעצם אין שפה רשמית, אלא צרור קללות כואבות, שביניהן מילות חיבור אקראיות. אגב, היא מחשיבה עצמה כדתייה־חרדית, והולכת מדי יום לבית־הכנסת, להתפלל כמה שיותר קרוב לשכינה למותם של שונאיה.

סבתא פרלה נמוכת קומה, פרצופה רזה וחרוש קמטים, עיניה קטנות, כהות ודומות לשזיפים מיובשים, עורה יבש ומרשרש כנייר ורגליה הזריזות עקומות ושזורות ורידים בולטים. בבית היא אורזת את גופה בקַפטָן — חלוק בית מרוקאי — ובחוץ היא לובשת שמלות וכובעים. לכל אירוע כובע: לבית־הכנסת היא חובשת כובע ענק שבשוליו צומחים פירות מפלסטיק, או כובע בסגנון המלכה אליזבת, או כובע עם כפתור קדמי הנראה כמו לחצן מצוקה. להלוויות היא חובשת כובע עם פפיון שחור ולאירועים משפחתיים היא מתהדרת בשני כובעים לחלופין, אחד עם נוצות של חשפנית, והשני עם פאייטים. בווידיאו מהברית שלי הפאייטים נראים כמו להקת זבובים הרוקדת סביב ראשה. סבתא פרלה לא צריכה לרכוב על מטאטא כדי להוכיח את מהותה. שכניה ומשפחתה מכנים אותה "חְשירָה". המכשפה קברה בעל בגיל צעיר וגידלה לבדה שבעה ילדים, שהתחתנו ברגע שהגיעו לפרקם וברחו מפניה לערים רחוקות כמו באר שבע, ערד וצפת. ועדיין, למרות המרחק, ספגו את קללותיה וקיבלו את התנהגותה המטורפת בהכנעה.

רק סבתא פרלה זיכתה את בנה מכל אשמה בחתונתו השנייה. סבתא ברוניה לעומתה נעלבה עד עמקי נשמתה והשמיעה את עלבונה בקולי־קולות ובתנועות ידיים גדולות ואלימות.

שבועיים לפני סיום כיתה ח' חזרתי מבית־הספר ומצאתי בבית את אבא, לבוש בחליפת פסים כחולה ואת סבתא ברוניה רותחת ומבעבעת כמו בוילר תעשייתי. ממש כשנכנסתי היא קראה לו, "מנוולת. מנוולת. מנוולת." והפרצוף שלה התנפח כמו של חולת חזרת. וכשראתה אותי, המבט שלה התעקם והיא התחילה לבכות.

החליפה של אבא הפחידה אותי יותר מהבכי. לרגע נוראי אחד חשבתי שאימא מתה. אבל מיד נזכרתי שסבתא הייתה בעיצומה של סופת קללות וכמעט תקפה את אבא פיזית. כלומר, מדובר במעשה רע שאבא עשה. הרגשתי שזה קשור איכשהו לחליפה ופחד אפור זחל מתחת לעורי כמו נחיל נמלים. אף פעם לא ראיתי אותו לבוש חגיגי, רק בבגדי עבודה, בטרנינג ובג'ינס. הרי הוא עצמו התגאה שרק פעמיים בחייו הוא לבש חליפה: בבר־מצווה ובחתונה. זהו. חתונה! הפחד הפך לבחילה. איכס. מגעיל. אמי חיה והוא מתחתן עם אישה אחרת. מה, עכשיו תהיה לי אימא חורגת?

בעל החליפה עטה על פניו הבעה נייטרלית והודיע לי בלי מבוכה שהבוקר הוא התחתן עם דבורה ברבנות. "אתה מכיר אותה," הוא הצביע על הדלת, "היא מפה... שכנה," והוסיף ביובש: "ישר מהרבנות נסענו לבית־חולים ולפני חצי שעה נולד לך אח. מזל טוב... עכשיו תזרוק כמה בגדים למזוודה. אתה הולך לגור כמה זמן אצל סבתא שלך."

הבשורות הרעות נחתו עלי בזו אחר זו כמו קטיושות שהחיזבאללה יורה על הצפון והיה להן פירוש אחד בלבד: אבא בנה משפחה חדשה ועכשיו הוא עוקר אותי מביתי ומסלק אותי מחייו. פרצופה ההמום של סבתא הבהיר שגם היא שומעת עכשיו בפעם הראשונה על סילוקה מהבית ועל סידורי מגוריי החדשים. "זה טוב גם בשבילך, ברוניה," אבא פנה אליה בטוב לב מפוקפק, "תחזרי לבית שלך, לבעל שלך, למטבח שלך... ואתה תפסיק לבכות!" חזר אלי בטון חד ומאיים. בכיי גבר. "איזה מילה מ'תפסיק לבכות', לא הבנת?" סינן בלגלוג, "התחתנתי. אני לא מת. כואב לך?"

"בטח שכואב," ייללתי, "אימא לא מתה!"

"היא גם לא ממש חיה," הוא העמיד דברים על דיוקם. "וואללה יופי. בוכה. גם לי מגיע לחיות. מה, אני... דלעת? תפסיק לבכות כמו ילדה!"

"לא רוצה!" מקרבי נעקרה יללה שהבריחה את כל חתולי השכונה. בכיתי עד שהנזלת נמרחה לי על הפנים. "לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. אני לא הולך מכאן. אתה אבא שלי, אני אוהב אותך ואני נשאר איתך!"

הוא התרכך בבת־אחת. ארשת האכזבה על פניו מכך שאני לא מוכן להתאייד מרצוני הטוב התפוגגה. הוא התקרב אלי בשני צעדים מהירים, ועוד לפני שהחלטתי אם הוא עומד להחטיף לי או לחבק אותי, הוא פרע את שיערי בחיבה. "בטח שאתה נשאר איתי, גבר. אבל דבורה בדיוק ילדה ויש לי ימבה סידורים: לנקות את הדירה, לצבוע, לקנות רהיטים לתינוק... זה לוקח זמן. וקח בחשבון שתינוק בוכה בהתחלה בלי הכרה. תן לי כמה ימים. אחר כך... נתארגן."

כבר משמיעה ראשונה למילה "נתארגן" היה צליל כבד של בוגדנות. אבא נורמלי היה אומר בפסקנות: "תן לי כמה ימים, ואחר כך תחזור הביתה." ולא "נתארגן", תוך שהוא קורץ, מתפתל ומסמן באצבעות תנועות של ספסר נוכל. אנחנו לא להקת רוק שצריכה לארגן הופעה, או תנועה פוליטית שמארגנת הפגנה. אנחנו בסך הכול אבא ובן. אין מה להתארגן! בו־ברגע החלטתי להעניש אותו ולהתאבד מול עיניו. שיישארו לו ייסורי מצפון לכל החיים. הקשחתי את הגוף לאבן ועצרתי את הנשימה עד שאישוניי בלטו החוצה ובאוזניי צללו ספינות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*