בלב האפלה

 בלב האפלה

הספינה "נלי" התנדנדה מעל העוגן שלה ללא רפרוף מפרשים, ונעצרה. הגאות שככה, הרוח כמעט נרגעה, וכל עוד היתה כבולה לגדת הנהר לא נותר לה אלא לחכות לבוא השפל.
שפך נהר התמזה נמתח לפנינו כמו תחילתו של נתיב אינסופי.
באופק הולחמו זה לתוך זה מים ושמים עד שלא ניתן היה להבחין ביניהם. בחלל הזוהר נראו מפרשיהן החומים של דוברות המשא הנסחפות לאטן עם הגאות כאילו נעצרו על עומדם בגיבובים אדומים ומחודדים של קנבס, ובתרנים נוצצים. אובך קל התערפל מעל החופים שהשתפלו באדישות אל תוך הים. האוויר היה כהה מעל גרייבסנד ומרחוק הוא נראה דחוס וחשוך, משקיף בעגמומיות קודרת אל העיר הגדולה והמופלאה ביותר עלי אדמות.
מנהל החברות היה הקברניט והמארח שלנו. ארבעתנו הבטנו בגבו בחיבה בשעה שעמד על החרטום והסתכל לעבר הים. בכל הנהר לא היה אף ימאי שהגיע לקרסוליו. הוא נראה כנווט, התגלמות האמינות של עולם הספנות. כשעמד מול שפך הנהר הזורח, קשה היה להאמין שלא שם הוא עובד, אלא מאחור, בתוך העגמומיות הקודרת.
עמדה בינינו, כמו שכבר אמרתי איפשהו, הברית של הים. פרט לכך שהיא גרמה ללבבותינו לפעום יחד גם בתקופות ארוכות של ניתוק, הודות לה היה כל אחד מאיתנו סובלני לסיפורי מעשיותיו של רעהו — ואפילו לאמונותיו השונות. עורך הדין, הטוב שבאנשי שלומנו, קיבל בזכות רוב שנותיו ומעלותיו את הכרית היחידה על הסיפון, ושכב על המרבד היחיד. רואה החשבון כבר הוציא את קופסת הדומינו ושיחק באבנים, בונה ומפזר אותן חליפות. מַרלוֹ ישב על הירכתיים הימניות ברגליים משוכלות, ונשען על התורן האחורי. לחייו השקועות, גון פניו הצהוב וגבו הישר שיוו לו חזות סגפנית. בזרועותיו השמוטות, ובכפות ידיו המופנות כלפי חוץ, הוא דמה לפסל. המנהל, אחרי שווידא שהעוגן נאחז היטב בקרקעית, עשה דרכו אל ירכתי הספינה והתיישב בינינו. החלפנו כמה מילים עצלות. אחר כך שררה שתיקה על הסיפון. מסיבה זו או אחרת לא התחלנו לשחק בדומינו. הרגשנו מנותקים, לא כשירים לדבר מלבד בהייה רגועה.
היום גווע בדממה של זוהר עדין. המים נצצו בשקט, דבר לא הכתים את האור תחת שמים נעימים, נקיים מרבב. האד הטבעי שעלה מבִּיצת אסקס נראה כאריג שקוף וזוהר, מרחף מעל המדרונות המיוערים של פנים הארץ, תלוי ברפיון על החופים הנמוכים בקפלים חסרי צבע. רק האפלה במערב, שרחשה מעבר לאזורים הגבוהים יותר, נעשתה קודרת יותר בכל רגע, כאילו כעסה על השמש המתקרבת.
ולבסוף, השמש שקעה נמוך במסלולה העקמומי והבלתי־נתפס, השתנתה מלבן מסנוור לאדום עמום ללא קרניים וללא חום, כאילו עמדה לכבות לפתע, לאחר שהוכתה עד מוות בידי הקדרות האופפת את ההמון.
מיד אחר כך הגיע השינוי גם אל המים והצלילות נעשתה מבהיקה פחות ועמוקה יותר. הנהר הזקן נח רוגע במלוא רוחבו תחת שקיעת היום. אחרי דורות של שירות מסור לבני הגזע שאכלס את גדותיו, הוא הרשה לעצמו להשתרע באצילותו השלווה של נתיב מים המוביל לקצווי תבל הרחוקים ביותר. הבטנו בזרם המרשים, לא בשצף הנמרץ של יום קצר הבא ונעלם לעד, אלא באור האצילי של זיכרונות נצחיים. לאדם ש"ירד אל הים", כמאמר הביטוי, מתוך יראת כבוד וחיבה, אין דבר קל יותר מאשר להעלות את רוחות העבר הגדולות מעל לגדות הנמוכות של התמזה. זרמי הגאות והשפל הולכים וחוזרים בשירותם המתמיד, עמוסים בזיכרונות של גברים ושל ספינות שאותם נשאו אל שלוות הבית או לקרבות בלב ים. הם הכירו ושירתו את כל הגברים שעליהם גאוות האומה, אבירים כולם, בין שתואר להם ובין שלא, מסר פרנסיס דרייק ועד לסר ג'ון פרנקלין — האבירים הנודדים הגדולים של הים. הזרמים נשאו את כל הספינות ששמותיהן הן כמו אבנים טובות המבהיקות בלילו של הזמן, החל מ"האיילה הזהובה"
החוזרת ובטנה העגלגלה מלאה באוצרות, זוכה לביקורה של הוד מלכותה ומוסרת לה את סיפורה הכביר, ועד ל"ארבוס" ול"טרור", בדרכן למסעות כיבושים אחרים — שלא חזרו מעולם. הם הכירו את הספינות ואת האנשים שהפליגו מדפטפורד, מגריניץ', מארית — ההרפתקנים והמתיישבים, ספינותיו של המלך וספינות המורדים, רבי־חובלים, אדמירלים, אנשי עסקים מפוקפקים שסחרו עם המזרח ו"גנרלים" שמונו לציי מזרח הודו. מחפשי זהב או רודפי תהילה, כולם הפליגו בנהר הזה, נושאים את החרב ולעתים קרובות את הלפיד, שליחי עוצמתה של הארץ, נושאי הניצוץ מן הלהבה הקדושה. איזו גדוּלה לא צפה על שפל הנהר הזה, אל תוך המסתורין של ארץ לא נודעת!... חלומותיהם של בני אדם, זרעיהן של קהילות, נבטיהן של אימפריות.
השמש שקעה, דמדומים ירדו על הנהר, ואורות החלו להופיע לאורך החוף. המגדלור של צ'פמן, יצור תלת־רגלי שהזדקר על החוף הבוצי, זרח בעוצמה. פנסיהן של ספינות נעו בנתיבי השיט — תנועה גדולה של אורות נעים הלוך ושוב. ומערבה משם, על הגדות הגבוהות, מקום מושבה של העיר המפלצתית עדיין נראה מבשר רעות, עגמומיות קודרת באור השמש, סִנוור מחריד מתחת לכוכבים.
"וגם זה," אמר מרלו פתאום, "היה אחד המקומות החשוכים ביותר בכדור הארץ."
הוא היה האיש היחיד בינינו שעדיין "ירד אל הים". הדבר הגרוע ביותר שאפשר היה לומר עליו הוא שלא ייצג נאמנה את מעמדו.
הוא היה ספן, אבל גם נווד, בזמן שרוב הספנים מנהלים, אם מותר לומר זאת כך, חיים מיושבים. הם נוטים להעדיף את הישיבה בבית, והבית תמיד איתם — האונייה. וכך גם מדינתם — הים. אונייה אחת דומה מאוד לרעותה, והים תמיד זהה. בתוך היציבות של סביבתם חולפים חופים זרים, פרצופים זרים, השינויים האינסופיים של החיים, מצועפים לא בתחושה של מסתורין אלא בבוז הקל של הבערות. כי דבר אינו מסתורי בעבור הספן זולת הים עצמו — שהוא אדונית קיומו, ועלום כמו הגורל. לגבי כל היתר, טיול מקרי או בילוי מקרי על החוף אחרי שעות העבודה שלו בכוחם לגלות לו את סודה של יבשת שלמה, וברוב המקרים אין באותו הסוד עניין מיוחד. לסיפוריהם של ספנים יש פשטות ישירה, ואת כל המשמעויות אפשר לאסוף בקליפת אגוז. אבל מרלו לא היה טיפוסי (להוציא את נטייתו לטוות סיפורים), ובעיניו משמעותו של אירוע אינה טמונה כגרעין בלבו, אלא עוטפת מבחוץ את הסיפור שהוליד אותה, כאד האופף את מקור האור, כמו אותן הילות מעורפלות שלפעמים מבליחות סביב זריחת הירח.
ההערה שלו לא הפתיעה אותנו. כזה היה מרלו. הדבר התקבל בדממה.
איש אפילו לא טרח לנהום בתגובה, וכעת אמר, לאט מאוד — "חשבתי על זמנים קדומים מאוד, כשהרומאים באו הנה בפעם הראשונה, לפני אלף ותשע מאות שנה או משהו כזה... האור עלה מהנהר הזה כבר מאז — ימי האבירים, אתה אומר? כן, אבל זה כמו אש שמתלקחת בערבה, כמו הבזק ברק בין העננים. החיים שלנו הם הבהוב — הלוואי שיימשכו כל עוד הכדור הזקן מסתובב! אבל אתמול היה פה חושך. דמיינו מה הרגיש המפקד של — מה שמה?
— תלת־חתרית נאה שהפליגה בים התיכון, כשקיבל פתאום את הפקודה לנוע צפונה, והוא ממהר ברגל דרך ארץ הגאלים ומקבל לפקודתו ספינה כזאת, שהלגיונרים — שהיו בוודאי חבורה מופלאה של אומנים — ידעו לבנות מאות כמותה בתוך חודש או חודשיים, אם להאמין למה שאנחנו קוראים. דמיינו אותו כאן — ממש בסוף העולם, הים בצבע עופרת, השמים בצבע עשן, בספינה קשה לתמרון כמו אקורדיון — והוא עולה במעלה הנהר בעקבות האספקה, או הפקודות, או מה שבא לכם. גדות חוליות, ביצות, יערות, פראים — האוכל הראוי לבני תרבות יקר מציאות, רק מי התמזה ראויים לשתייה. שום יין דרום איטלקי לא הגיע לכאן, אין חוף לרדת אליו. פה ושם בסיס צבאי אבוד בשממה כמו מחט בערמה של שחת — קור, ערפל, סופות, מחלה, גלות ומוות — מוות אורב באוויר, במים, ביערות העד. הם בטח מתו פה כמו זבובים.
כן, בטח — הוא עשה את זה, גם עשה את זה טוב, אין ספק, ובלי לחשוב על זה יותר מדי, אולי רק אחר כך, כשרצה להתרברב על כל מה שעבר עליו בזמנו. הם היו גברים כהלכה והתייצבו מול החשכה. ואולי עודדה אותו ההזדמנות לקבל בהמשך קידום לצי של רוונה, אם רק ישרוד באקלים הנורא ומישהו יהיה מוכן לדבר בזכותו ברומא. או תחשבו על אזרח צעיר והגון, לבוש בטוגה — אולי אחד ששיחק ביותר מדי משחקי קובייה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון — מגיע הנה בשיירתו של איזה סנטוריון, גובה מִסים או אפילו סוחר כדי לשפר את מזלו. הוא עוגן בביצה, עובר דרך היערות, ובהגיעו לאיזו עמדה מרוחקת הוא מרגיש את הפראות, את הפראות המוחלטת, סוגרת עליו — כל החיים המסתוריים של השממה הרוחשים ביער, בג'ונגלים, בלבבותיהם של אנשים פרועים.
אין אפילו טקסי קבלה לתוך המסתורין הזה. הוא צריך לחיות בתוך הבלתי־נתפס, שהוא גם מתועב. ויש בתוכו גם משיכה שמתחילה להשפיע עליו. משיכה אל התועבה, אתם יודעים. דמיינו את ייסורי המצפון הגוברים, את הכמיהה לברוח, את התיעוב חסר האונים, הכניעה, השנאה."
הוא השתתק.
"ולמרות זאת," התחיל שוב, משעין זרוע אחת על המרפק, כף היד פונה כלפי חוץ. כך, ברגליו המשוכלות לפניו, דמה בתנוחתו לבודהה המטיף בבגדים אירופיים, ללא פרח לוטוס — "למרות זאת איש מאיתנו לא היה מרגיש בדיוק ככה. מה שמציל אותנו הוא היעילות — ההתמסרות שלנו ליעילות. אבל הבחורים האלה לא היו כאלה מחושבים. הם לא היו מתיישבים, יכולת הארגון שלהם, לדעתי, היתה שולית לכל היותר. הם היו כובשים, ובשביל זה אתה צריך רק כוח בהמי — שזה לא משהו שאפשר להתגאות בו, הרי גם אם יש לך אותו, העוצמה היא רק תאונה שצומחת מחולשתם של אחרים. הם חטפו כל מה שאפשר רק מפני שהיו יכולים. זה היה רק שוד אלים, רצח בנסיבות מחמירות ובהיקף גדול וגברים שהלכו לשם בעיניים עצומות — שזה הדבר הנכון לעשות כשאתה מגשש באפלה. כיבוש העולם — שבדרך כלל מדובר בגנבתו מאלה שיש להם גון עור אחר, או אף קצת יותר שטוח משלנו — הוא לא דבר יפה במיוחד כשאתה מסתכל עליו מקרוב. מה שמכפר עליו הוא רק הרעיון. רק רעיון שנמצא ברקע, לא העמדת פנים רגשנית, אלא רעיון, ואמונה בלתי־אנוכית ברעיון — משהו שאתה יכול להקים, ולכרוע ברך בפניו, ולהקריב לו קורבנות..."
הוא נעצר. להבות ריצדו על הנהר, להבות ירוקות קטנות, להבות אדומות, להבות לבנות, דולקות זו בעקבות זו, משיגות, מתחברות, חוצות — ואז נפרדות, לאטן או בחופזה. התנועה של העיר הגדולה המשיכה אל תוך הלילה שירד על הנהר חסר המנוח. המשכנו להסתכל, מחכים בסבלנות — לא היה שום דבר אחר לעשות עד שתסתיים הגאות, אבל אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר, בקול מהוסס, "אני מניח שאתם זוכרים שפעם הפכתי לספן של מים מתוקים לתקופה קצרה," וידענו שעד שיתחיל שוב השפל נגזר עלינו לשמוע על אחת מחוויותיו הלא ברורות של מרלו.
"אני לא רוצה להטריח אתכם יותר מדי במה שקרה לי אישית," הוא התחיל, והפגין כבר בהערה זו את אחת החולשות של מספרי סיפורים רבים שלעתים קרובות נראה שאינם מודעים למה שהקהל שלהם באמת רוצה לשמוע, "אבל בשביל להבין את ההשפעה שהיתה לזה עלי אתם צריכים לדעת איך הגעתי לשם, מה ראיתי, איך שטתי במעלה הנהר למקום שבו פגשתי את הבחור המסכן. זו היתה הנקודה הרחוקה ביותר שאפשר לנווט אליה, והשיא של כל חוויותי. כאילו זה שפך איזשהו אור על כל דבר שקשור בי — וגם על מחשבותי. זה גם היה בהחלט מדכא, ומעורר רחמים — לא באופן יוצא דופן במיוחד אבל גם לא ממש ברור. לא, לא ממש ברור. ובכל זאת זה שפך איזשהו אור.
"באותו זמן, כמו שאתם זוכרים, בדיוק חזרתי ללונדון אחרי הרבה אוקיינוס הודי, פסיפי, ים סין — המינון הרגיל של המזרח — אולי שש שנים או משהו כזה. הסתובבתי לי בלי מטרה מיוחדת, הצקתי לכולכם במקומות העבודה שלכם ופלשתי לבתיכם כאילו יש לי איזו שליחות מהשמים לתרבת אתכם. זה היה נחמד מאוד לאיזו תקופה, אבל אחרי מעט מאוד זמן התחלתי להתעייף מרוב מנוחה.
אז התחלתי לחפש אונייה — כנראה העבודה הכי קשה עלי אדמות.
אבל הספינות אפילו לא העיפו בי מבט. והתעייפתי גם מהמשחק הזה.
"ובכן, כשהייתי קטן היתה לי תשוקה למפות. הייתי מסתכל במשך שעות על דרום אמריקה, או אפריקה, או אוסטרליה, צולל בין כל הגילויים המהוללים. באותה תקופה היו הרבה שטחים ריקים על פני האדמה, וכשהייתי רואה אחד שנראה מושך במיוחד על המפה (אף על פי שכולם נראו כך) הייתי שם עליו את האצבע ואומר, 'כשאגדל אני אסע לשם.' אני זוכר שהקוטב הצפוני היה מקום כזה.
טוב, עוד לא הייתי שם ועכשיו אני כבר לא אנסה. כל הקסם נעלם.
שאר המקומות היו מפוזרים על חצי הכדור. הייתי בכמה מהם ו...
עזבו, בואו לא נדבר על זה. אבל עדיין היה אחד, הגדול מכולם, הריק מכולם אפשר לומר, שהיתה לי כמיהה אליו.
"נכון שעם הזמן זה כבר לא היה שטח ריק. מאז ילדותי הוא התמלא בנהרות ובאגמים ובשמות. הוא הפסיק להיות שטח ריק של תעלומה מענגת — טלאי לבן שילד יכול לחלום עליו חלומות מופלאים. זה הפך למקום של אפלה. אבל היה בתוכו נהר מיוחד אחד שאפשר לראות על המפה, נהר רב־עוצמה במיוחד, הדומה לנחש ענקי שנמתח, ראשו בתוך הים, גופו הנינוח מתעקל במרחק אל מעבר למרחבים ענקיים, זנבו אבוד במעמקי היבשת. כשהסתכלתי על המפה בחלון ראווה של חנות, הוא ריתק אותי כמו שנחש מרתק ציפור — ציפור קטנה וטיפשה. ואז זכרתי שיש קונצרן גדול, חברה למסחר על הנהר הזה. לעזאזל הכול, חשבתי לעצמי, הם לא יכולים לסחור בלי להשתמש באיזושהי ספינה על כל המים המתוקים האלה — ספינות קיטור! למה שלא אנסה לפקד על אחת מהן? המשכתי לפסוע לאורך רחוב פליט, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.
הנחש כישף אותי.
"אמנם החברה הזאת למסחר היתה קונצרן זר, מאירופה, אבל יש לי הרבה מאוד קרובים שגרים ביבשת הישנה, לפי דבריהם היא יותר זולה ופחות נבזית ממה שהיא נראית.
"לא נעים להודות, אבל התחלתי להטריד אותם. בשבילי זו היתה התנסות חדשה. לידיעתכם, לא הייתי רגיל להשיג שום דבר בצורה כזאת. תמיד צעדתי על רגלי, בדרך משלי, לאן שרציתי. לא הייתי מאמין על עצמי, אבל מצד שני, אתם מבינים, איכשהו הרגשתי שאני מוכרח להגיע לשם, יהיה מה שיהיה. אז הטרדתי אותם. הגבר אמר, 'ידידי היקר,' ולא עשה שום דבר. ואז — לא תאמינו — פניתי אל האישה. אני, צ'רלי מרלו, שלחתי אישה למשימה — להשיג את העבודה. אלוהים! טוב, תראו, הרעיון שיגע אותי. היתה לי דודה, נשמה נלהבת יקרה שכמוה. היא כתבה: 'זה יהיה מקסים. אני מוכנה לעשות בשבילך הכול, ממש הכול. זה רעיון נפלא. אני מכירה את אשתו של מישהו בכיר מאוד בהנהלה, וגם מישהו שיש לו הרבה השפעה,' וכו'. אם זה מה שהתחשק לי, היא היתה נחושה לעורר מהומה אינסופית כדי להשיג לי מינוי של קברניט ספינת קיטור על הנהר.
"ומינו אותי, כמובן. וקיבלתי את זה מהר מאוד. כנראה החברה קיבלה הודעה שאחד הקברניטים שלה נהרג בתגרה עם הילידים.
זו היתה ההזדמנות שלי, והחשק לנסוע רק התגבר. רק חודשים רבים אחר כך, כשעוד ניסיתי לשקם את מה שנשאר מגופי, שמעתי שהתגרה ההיא פרצה בגלל אי־הבנה בעניין תרנגולות. באמת, שתי תרנגולות שחורות. פרסלוון — זה היה שמו של הבחור, הוא בא מדנמרק — החליט שאיכשהו רימו אותו בעסקה, אז הוא ירד לחוף והתחיל לחבוט בראש הכפר במקל. זה ממש לא הפתיע אותי לשמוע את זה, אפילו לא כשהסבירו לי שהוא היה היצור העדין והשקט ביותר שאי פעם צעד על שתי רגליים. אין ספק שהוא היה, אבל הוא גם היה שם כבר שנתיים בשליחות המטרה הנאצלת, אתם יודעים, ובטח הרגיש צורך לשמור איכשהו על כבודו העצמי.
לכן הוא פירק את הכושי הזקן ללא רחמים, בזמן שקהל גדול התאסף סביבו, הלום רעם, עד שלאיש אחד — אמרו לי שזה היה הבן של ראש הכפר — נשבר לשמוע את הזקן צורח, אז הוא הניף את החנית שלו לעבר האיש הלבן — ומובן שהיא עברה בקלות יחסית בין עצמות השכמה. כל התושבים נמלטו מיד לתוך היער, בחרדה מפני כל מיני אסונות, ואילו הספינה שפרסלוון פיקד עליה עזבה בבהלה גדולה, בפיקודו של המכונאי, ככל הידוע לי. אחר כך אף אחד לא טרח להתעסק עם מה שנשאר מפרסלוון, עד שאני הגעתי ונכנסתי לנעליו. בכל אופן, לא יכולתי להניח לזה, עד שהזדמן לי לפגוש את קודמי בתפקיד בסופו של דבר, העשב שגדל דרך צלעותיו כבר היה גבוה מספיק כדי להסתיר את העצמות.
כולן היו שם. איש לא נגע בישות העל־טבעית אחרי שקרסה.
והכפר היה נטוש, הבקתות פערו פה שחור, מרקיב, כולן משתופפות לעבר האזור שהופקר. קרה שם אסון, זה בטוח.
האנשים נעלמו. גברים, נשים וילדים נפוצו באימה משוגעת לתוך סבך היער, ולא חזרו עוד. אין לי גם מושג מה קרה לשתי התרנגולות השחורות. אני מניח שהקדמה השיגה גם אותן. בכל אופן, בגלל הפרשה הנהדרת הזאת השגתי את המינוי שלי, עוד לפני שממש התחלתי לקוות לו.
"טסתי כמו משוגע כדי להתכונן, ולפני שעברו ארבעים ושמונה שעות כבר חציתי את התעלה כדי להציג את עצמי בפני מעסיקי ולחתום על החוזה. בתוך שעות ספורות הגעתי לעיר שתמיד גורמת לי לחשוב על אחוזת קבר צבועה בלבן. דעה קדומה, ללא ספק. לא היתה לי שום בעיה למצוא את משרדי החברה. הם היו הדבר הכי גדול בעיר, וכל מי שפגשתי הילל ושיבח אותם. הם עמדו לנהל אימפריה מעבר לים, ולהרוויח בלי סוף כסף ממסחר.
"רחוב צר וזנוח בין צללים עמוקים, בניינים גבוהים, חלונות רבים מספור עם תריסים ונציאניים מוגפים, דממת מוות, עשב צומח מפה ומשם, דלתות כפולות ענקיות וכבדות, פתוחות למחצה. החלקתי מבעד לאחד החרכים האלה, טיפסתי על מדרגות חשופות, חפות מלכלוך וצחיחות כמדבר, ופתחתי את הדלת הראשונה שהגעתי אליה. שתי נשים, האחת שמנה והשנייה רזה, ישבו על כיסאות קש וסרגו צמר שחור. הרזה קמה והלכה לעברי, עדיין סורגת בעיניים מושפלות, ובדיוק כשהתחלתי לחשוב איך לזוז מדרכה, בדיוק כמו שהייתם זזים מדרכו של סהרורי, היא נעמדה והביטה לעברי.
השמלה שלה היתה פשוטה כמו כיסוי של מטרייה, היא הסתובבה ללא מילה והובילה אותי לחדר המתנה. מסרתי את שמי, והסתכלתי מסביב. שולחן משרדי גדול במרכז החדר, כיסאות פשוטים סמוכים לקירות, באחת הפינות מפה גדולה ומבריקה, מסומנת בכל צבעי הקשת. היה שם הרבה מאוד אדום — צבע שתמיד טוב לראות, כי ככה אפשר לדעת שנעשית שם עבודה רצינית — שני כתמים של כחול, קצת ירוק, מריחות של כתום, ובחוף המזרחי טלאי סגול, כדי להדגיש איפה שותים חלוצי הקדמה העליזים את הבירה העליזה שלהם. בכל מקרה, לא התכוננתי להיכנס לזה. תכננתי להיכנס לצהוב. היישר לתוך המרכז. והנהר היה שם — מרתק, רצחני, כמו הנחש. אח! דלת נפתחה, מבעדה הגיח ראש פקידותי לבן שיער אך בעל פנים רחומות, ואצבע רזה זימנה אותי לקודש הקודשים. האור היה עמום, ושולחן כתיבה כבד חלש על מרכז החדר. מאחורי הרהיט הגדול נרמזו קוויה של שמנמנות חיוורת במעיל ערב. האיש הגדול בכבודו ובעצמו. גובהו היה מטר שישים ושמונה, אני מעריך, והוא החזיק באגרופו לא מעט מיליונים. הוא לחץ את ידי, נדמה לי, ומלמל במעורפל, שבע רצון מהצרפתית שלי, 'בון וואיאז'.'
"בתוך ארבעים וחמש שניות מצאתי את עצמי שוב בחדר ההמתנה עם המזכיר הרחום, המלא באהדה ונבואות חורבן, שהחתים אותי על כמה מסמכים. אני מאמין שבין השאר התחייבתי לא לגלות שום סודות מסחריים. זה בסדר, אין לי שום כוונות כאלה.
"התחלתי להרגיש קצת לא בנוח. אתם יודעים שאני לא רגיל לטקסים כאלה, והיה באוויר משהו מבשר רע. זה נראה כאילו שיתפו אותי באיזו קנוניה — אני לא יודע, משהו היה לא בסדר.
שמחתי להיות כבר בחוץ. בחדר החיצוני סרגו שתי הנשים בקדחתנות צמר שחור. אנשים הגיעו, והצעירה מביניהן התהלכה כה וכה והציגה אותם. המבוגרת ישבה בכיסאה. נעלי הבית שלה נשענו על תנור החימום וחתול ישב בחיקה. שביס מעומלן לראשה, שומה על לחייה, משקפיים כסופי מסגרת תלויים על קצה אפה.
היא הציצה בי מעל למשקפיה. השלווה החטופה והאדישה של מבטה הטרידה אותי. שני צעירים בעלי ארשת טיפשית ועליזה הובלו החוצה, והיא העיפה לעברם את אותו מבט חטוף של חוכמה שוות נפש. נראה היה שהיא יודעת עליהם הכול, וגם עלי. תחושה מוזרה השתלטה עלי. היא נדמתה מסתורית וגורלית. לא פעם, כשהייתי רחוק משם, חשבתי על שתיהן, שומרות הסף של דלתות האופל, סורגות צמר שחור לתכריכים חמים, אחת מהן מציגה, מסבירה שוב ושוב את הבלתי־נודע, השנייה בוחנת בעיניים קשישות ואדישות את הפרצופים העליזים, השטחיים. היי שלום, הסורגת הקשישה של הצמר השחור. ההולכים למות מברכים אותך.
לא רבים מאלה שהיא הסתכלה עליהם שבו לראותה — אף לא חצי מהם, אם לא פחות מזה.
"והיה גם הביקור אצל הרופא. 'זה רק עניין פורמלי,' הבטיחה לי המזכירה, שנתנה לי תחושה שהיא משתתפת בצערי על כל העניין.
ובעקבותיה הגיע איש צעיר שחבש את כובעו נמוך על גבתו השמאלית, איזשהו פקיד, אני מניח — חייבים להיות פקידים בעסק כזה, אף שהבניין היה דומם כמו מבנה בעיר המתים — הוא הגיע מאיפשהו בקומות העליונות, והוביל אותי הלאה. הוא היה מרופט ומוזנח, שרוולי חליפתו היו זרועים כתמי דיו, ועניבתו הרחבה נשמטה תחת סנטר מחודד כחרטום של מגף ישן. עדיין היה מוקדם מכדי לפגוש את הרופא, לכן הצעתי שנשתה משהו, מה שגרם לו לפתח עליצות מיוחדת. כשישבנו עם כוסיות הוורמוט הוא הילל את עסקי החברה, ואחרי זמן קצר הבעתי בנחת את הפתעתי מכך שאינו יוצא לשטח. בן רגע נעשה מחושב מאוד ושולט בעצמו. 'כמו שאמר אפלטון לתלמידיו,' התנפח, 'איני טיפש כמו שאני נראה,' הוא רוקן את כוסו בהחלטיות רבה ושנינו קמנו.
"הרופא הזקן בדק לי את הדופק בזמן שחשב על משהו אחר, ללא ספק. 'טוב, מתאים לשָם,' הוא מלמל, ואז שאל, בלהיטות מה, אם יוכל לבדוק את ראשי. די בהפתעה אמרתי שאין בעיה, והוא הוציא משהו שנראה כמו מחוגה ומדד את ההיקפים מכל הכיוונים ובכל צורה, בעודו רושם לעצמו בקפידה רישומים. הוא נראה לי טיפש בלתי־מזיק, איש לא מגולח במעיל מרופט מבד דמוי גברדין, רגליו בנעלי בית. 'אני תמיד מבקש רשות, בשם המדע, למדוד את הגולגולת של אלה שיוצאים לשם,' הוא אמר. 'וגם כשהם חוזרים?' שאלתי. 'או, אז אני אף פעם לא רואה אותם,' הוא העיר, 'וחוץ מזה, השינויים מתחוללים בִּפנים, אתה מבין.' הוא חייך, כאילו היתה זו בדיחה. 'אז אתה נוסע לשם? מצוין, מעניין גם.' הוא נתן בי מבט חוקר, ורשם לעצמו עוד משהו. 'היו אי פעם מקרי שיגעון במשפחה?' שאל ביובש. התרגזתי, 'גם השאלה הזאת היא בשם המדע?' 'יכול להיות,' אמר, בלי לשים לב לכעס שלי, 'מבחינה מדעית, יהיה מעניין לראות בשטח את השינויים המנטליים אצל כל אדם ואדם, אבל...' 'האם אתה רופא נפש?' הפרעתי לו. 'כל רופא הוא כזה, או לפחות במידה מסוימת,' הוא ענה בקור רוח.
איש מקורי. 'יש לי תיאוריה קטנה שאתם, האדונים שנוסעים לשם, צריכים לעזור לי להוכיח אותה. זה החלק שלי בפירות שמולדתי קוצרת בזכות השליטה המופלאה שלה באחרים. זהו הנכס הזעיר שאני משאיר לאחרים. תסלח לי על כל השאלות, אבל אתה האנגלי הראשון שאני בודק...' הזדרזתי להסביר לו שאני לא טיפוסי בשום מובן. 'אילו הייתי,' אמרתי, 'לא הייתי מדבר איתך ככה.' 'מה שאתה אומר הוא די עמוק, וקרוב לוודאי מוטעה,' הוא אמר בחיוך רחב, 'תשתדל להימנע מעצבים יותר מאשר מחשיפה לשמש. אדיוֹ, או איך אתם האנגלים אומרים את זה, הה? גוּד בַּיי. אה! גוּד בַּיי, אַדיוֹ. אנשים בארצות הטרופיות צריכים קודם כול ולפני הכול להישאר רגועים.' הוא הרים אצבע לאזהרה, 'להירגע, להירגע.
אַדיוֹ.' "נשאר רק דבר אחד לעשות — להיפרד לשלום מדודתי הנכבדת.
מצאתי אותה חדורת רוח ניצחון. שתיתי כוס תה — כוס התה הסבירה האחרונה שלי למשך הרבה זמן — בחדר שנראה בדיוק כפי שחדר אורחים בביתה של גברת צריך להיראות. ניהלנו שיחה ארוכה ושקטה ליד האח. מתוך הדברים מלב אל לב התברר לי שהיא תיארה אותי לאשתו של הוד מעלתו, ורק אלוהים יודע לכמה עוד אנשים מלבדה, כיצור מחונן ויוצא דופן, אוצר של ממש בשביל החברה, אדם שלא מוצאים כל יום. אלוהים אדירים! ועמדתי לקבל פיקוד על ספינת נהר ששווה שתי אגורות, שאליה קשרו צופר ששווה אגורה! נראה, בכל אופן, שהייתי עכשיו אחד מעובדי החברה, רק עם אחריות, אתם יודעים. משהו כמו משגיח מטעם כוחות האור, או כמו מהדורה נחותה של אחד משליחיו של ישו. לא מעט שטויות כאלה בוטאו באותה תקופה בכתב ובעל־פה, ודודתי הנעלה, שחיה בלב אחיזת העיניים הרעשנית הזאת, נסחפה לגמרי.
היא דיברה על הצורך 'לגמול את כל מיליוני הבורים האלה מדרכיהם המחרידות'. אני נותן לכם את מילתי שהיא גרמה לי לבסוף להרגיש מאוד לא בנוח. לקחתי סיכון ורמזתי שהחברה פועלת כדי להרוויח.
"'אתה שוכח, צ'רלי יקירי, שהפועל צריך להיות ראוי שישכרו אותו,' היא ענתה במאור פנים. מוזר עד כמה נשים מנותקות מהמציאות. לא היה כדבר הזה ולא יהיה. זה פשוט יפה מדי. הן חיות בעולם משלהן, ואם הן היו מנסות לארגן אותו, הוא היה מתנפץ לרסיסים עוד לפני שקיעת החמה. אחת מעובדות החיים הארורות האלה, שאנחנו הגברים חיים איתן בהשלמה מלאה מאז בריאת העולם, היתה מתעוררת פתאום והורסת את כל העניין.
"אחר כך קיבלתי חיבוק, התבקשתי ללבוש פלנל, לא לשכוח לכתוב לעתים תכופות, וכיוצא באלה — והלכתי. ברחוב, אני לא יודע למה, תקפה אותי תחושה מוזרה שאני מתחזה. מוזר שאני — שנהגתי לקום ולנסוע לכל נקודה על פני כדור הארץ בהתראה של עשרים וארבע שעות ואחרי שהקדשתי לעניין פחות מחשבות ממה שרוב האנשים נוהגים להקדיש לחציה של כביש — הרגשתי לרגע, לפני הפרשייה השגרתית הזאת, לא ממש היסוס, אלא קיפאון מבוהל.
הדרך הטובה ביותר להסביר לכם את זה היא בכך שאומר שלשנייה אחת או שתיים הרגשתי שבמקום לצאת לעומק היבשת, אני עומד לצאת אל בטן האדמה.
"עזבתי באוניית קיטור צרפתית, והיא ביקרה בכל נמל מקולל שיש, ומטרתה היחידה, ככל שיכולתי לראות, היתה להוריד לחוף חיילים וקציני מכס. התבוננתי בחוף. להתבונן בחוף בזמן שהוא מחליק מעבר לספינה זה כמו לחשוב על תעלומה. הנה הוא שם מולך — מחייך, מקדיר פנים, מזמין, מפואר, מרושע, תפל או פראי, ותמיד מחריש וכאילו לוחש, 'בוא ותגלה.' החוף הזה היה חסר צורה כמעט, כאילו עדיין לא הסתיימה בריאתו, ודוק של קדרות חדגונית היה משוך עליו. הוא סימן את קצהו של ג'ונגל כביר, ירוק כהה כל כך עד שנראה כמעט שחור, מעוטר בקצף לבן, מתמשך בקו ישר, כמו משורטט, רחוק, הרחק־הרחק לאורך ים כחול, שהערפל המתגנב עמעם את נצנוצו. השמש קפחה, היבשה נראתה כאילו היא זוהרת ונוטפת אדים. פה ושם כתמים באפרפר־לבנבן הופיעו צפופים בתוך הקצף הלבן, אולי עם דגל מתנופף מעליהם. היו אלה יישובים בני מאות שנים, ועדיין לא גדולים יותר מראשי סיכה בתוך המרחב הריק שמאחוריהם.
השתרכנו הלאה, עצרנו, הורדנו חיילים, המשכנו, הורדנו פקידי מכס כדי לגבות מִסים במה שנראה כמו שממה שכוחת אל שבקתת פח ותורן של דגל אבודים בתוכה, הורדנו עוד חיילים — כפי הנראה כדי שישמרו על פקידי המכס. כמה מהם, שמעתי, טבעו במִשברים. נדמה שלאף אחד לא היה אכפת אם זה באמת קרה או לא. הם רק הושלכו שם, ואנחנו המשכנו. בכל יום החוף נראה אותו דבר, כאילו לא זזנו בכלל, אבל עברנו על פני כמה מקומות, מקומות מסחר, עם שמות כמו 'באסאם הגדולה', 'פופו הקטנה', שמות שנשמעו שייכים לפארסה ירודה המוצגת לפני מסך אחורי מטונף. הבטלנות של הנוסע, הבדידות שלי בין כל האנשים שלא היה לי כל מגע איתם, הים הנרפה והשמנוני, הקדרות האחידה של החוף, כולם כאילו גרמו לי להתרחק מהאמת של הדברים, ולשקוע לתוך הזיה עגמומית וחסרת פשר. קול הגלים שנשמע מדי פעם היה לי לעונג אמיתי, כמו דיבורו של אח. זה היה משהו טבעי, שהיו לו סיבות, שהיתה לו משמעות. מדי פעם, סירה שהגיעה מן החוף העניקה לך קשר רגעי עם המציאות. חבורה של שחורים חתרה בה. יכולת לראות מרחוק את נצנוץ הלובן בעיניהם. הם צעקו, הבחורים ההם, הם שרו, גופם נשטף בזיעה, פניהם נראו כמו מסכה גרוטסקית — אבל היו להם עצמות, שרירים, חיוניות פראית, אנרגיה עזה של תנועה, זה היה טבעי ונכון כמו הגלים לאורך החוף. הם לא נזקקו לשום הסבר כדי להיות שם. היתה נחמה גדולה בהסתכלות עליהם. לרגע הרגשתי שאני עדיין שייך לעולם של עובדות ברורות, אבל התחושה לא שרדה זמן רב.
משהו היה קורה ומבריח אותה. אני זוכר שפעם פגשנו אוניית מלחמה שעגנה ליד החוף. אפילו לא היתה שם בקתה, אבל היא הפציצה את היער. כנראה הצרפתים ניהלו את אחת המלחמות שלהם בסביבה. הדגל שלה נתלה רפוי כמו סחבה, לועותיהם של תותחי שישה אינץ' בצבצו לכל רוחב חלקה התחתון של האונייה.
נחשול שמנוני, חלקלק, הרים אותה בעצלות ואז הטיל אותה, מטלטל את תרניה הדקים. שם היא היתה, בלתי־נתפסת במרחב הריק, הענקי, של אדמה, שמים ומים, יורה לתוך היבשת. פּוּף, היה יורה אחד מתותחי השישה אינץ', להבה קטנה היתה אז עולה ונעלמת, עננת עשן קטנה היתה נמוגה, קליע זעיר היה משמיע צווחה חלושה — ושום דבר לא קרה. שום דבר לא יכול היה לקרות. היה שמץ של טירוף באירועים הללו, תחושה של מעשה ליצנות נוגה, והיא לא התפזרה כאשר האיש שעמד לידי הבטיח לי ברצינות שיש שם מחנה ילידים — הוא קרא להם אויבים! — חבוי איפשהו מעין רואה.
"מסרנו לה את המכתבים שלה (שמעתי שהאנשים על האונייה הגלמודה הזאת מתו מקדחת בקצב של שלושה ביום) והמשכנו הלאה. ביקרנו בעוד כמה מקומות עם שמות מגוחכים, שבהם התנהל המחול השתוי של מוות ומסחר באווירה דוממת ודחוסה כמו בקטקומבה מחוממת יתר על המידה. לכל אורך החוף נטול הצורה התחבטו גלים מסוכנים, כאילו הטבע עצמו ניסה להדוף את הפולשים. זרמים של מוות געשו החוצה ופנימה מן הנהרות שגדותיהם הרקיבו והיו לבוץ. מימיהם התעבּו לרפש ופלשו לתוך עצי המנגרוב המעוקמים, שנראו כאילו התפתלו בייסורים ושלחו לעברנו זרועות של ייאוש חסר אונים. לא עצרנו בשום מקום לפרק זמן מספיק כדי לקבל רושם מוגדר, אבל השתלטה עלי תחושה כללית של השתאות מדכאת ומטושטשת. זה היה כמו עלייה לרגל מתישה בין רמזי סיוטים.
"עברו יותר משלושים יום לפני שראיתי את לועו של הנהר הגדול.
הטלנו עוגן ליד מושב הממשלה. אבל העבודה שלי אמורה היתה להתחיל רק מאתיים מייל הלאה משם, אז ברגע שיכולתי התקדמתי למקום אחר, שלושים מייל במעלה הנהר.
"עשיתי את המסע בספינת קיטור קטנה. הקברניט שלה היה שוודי, וכשהבין שאני ימאי כמוהו הזמין אותי אל הגשר. הוא היה איש צעיר, כחוש, בהיר ועגום, עם שיער דליל והליכה מדשדשת.
כשעזבנו את הרציף העלוב והקטן הוא הפנה את ראשו בתיעוב לעבר החוף. 'שם ישנת?' הוא שאל. 'כן,' אמרתי. 'חבורה נחמדה, הבחורים הממשלתיים האלה, הלוא כן?' הוא המשיך, באנגלית דייקנית ובמרירות ניכרת. 'לא ייאמן מה אנשים מוכנים לעשות בשביל כמה פרנקים בחודש. אני שואל את עצמי, מה קורה לאנשים מסוגם כשהם עוברים לפנים היבשת?' אמרתי לו שאני מצפה לדעת בקרוב. 'ב־ט־ח!' צעק. הוא דשדש לרוחב הסיפון, עין אחת על המשמר. 'אל תהיה כל כך בטוח,' הוא המשיך, 'אתמול לקחתי מישהו שתלה את עצמו על אם הדרך. גם הוא שוודי.' 'תלה את עצמו? בשם אלוהים, למה?' קראתי. הוא המשיך ובחן בדריכות את סביבותיו. 'מי יודע? אולי השמש הכבידה עליו יותר מדי, או אולי המדינה.' "לבסוף גמענו את המרחק. צוק סלעי התגלה, סוללת עפר ליד החוף, בתים על הגבעה, או תלויים במורד, אחרים עם גגות ברזל, בין פסולת חפירות. רעשים בלתי־פוסקים של זרמי מים ריחפו מעל התמונה הזאת, נוף של חורבן מיושב. אנשים רבים, רובם שחורים ועירומים, נעו סביב כמו נמלים. המזח הזדקר לתוך הנהר. אור שמש מסמא הטביע את כל זה מעת לעת בהתפרצות מחודשת של בוהק. 'הנה תחנת החברה שלך,' אמר השוודי, והצביע לעבר שלושה מבני עץ דמויי קסרקטין על המדרון המסולע. 'אני אשלח למעלה את החפצים שלך. ארבעה ארגזים אמרת? נו, להתראות.'
"ירדתי אל סירה שהיטלטלה בתוך העשב, ואחר כך מצאתי נתיב שהוביל במעלה הגבעה. סטיתי הצדה כדי לעקוף את הסלעים וגם קרון רכבת קטן מידות ששכב שם על גבו עם גלגליו באוויר. הנה אחד שירד מהפסים. הדבר הזה נראה מת, כמו שלד של חיה. נתקלתי בעוד כמה חלקים של מכונות הרוסות, ערמה של פסי רכבת חלודים. משמאל, סבך של עצים יצר כתם מוצל שבו נראו דברים כהים נעים ברפיון. מצמצתי, השביל היה תלול. צופר נשמע מימין, וראיתי את האנשים השחורים רצים. פיצוץ כבד ועמום הרעיד את האדמה, עננת עשן עלתה מן הצוק, וזהו. שום שינוי לא ניכר בסלע. הם בנו שם מסילת רכבת. הצוק לא עמד בדרכם או משהו כזה, אבל הפיצוץ חסר המטרה הזה היה העבודה היחידה שנעשתה.
"נקישה קצובה מאחורי גרמה לי להפנות את ראשי. שישה גברים שחורים התקדמו בשורה עורפית, מתייגעים במעלה השביל. הם הלכו זקופים ואטיים, מאזנים על ראשיהם סלים קטנים מלאי עפר, והנקישות תאמו את קצב צעידתם. סמרטוטים שחורים היו כרוכים סביב חלציהם, ושוליהם הקצרים שנקשרו מאחור כשכשו מצד לצד כמו זנבות. יכולתי לראות כל צלע, המפרקים של גפיהם נראו כמו קשרים בחבל, לכל אחד מהם היה קולר ברזל על צווארו, וכולם היו מחוברים זה לזה בשרשרת שחוליותיה התנדנדו ביניהם, מקרקשות לפי הקצב. קול נפץ נוסף מן הצוק גרם לי לחשוב פתאום על אוניית המלחמה שראיתיה יורה אל היבשה. זה היה אותו סוג של קול מבשר רע, אבל שום דמיון פרוע לא יכול היה לקרוא לאנשים האלה אויבים. קראו להם פושעים, והחוק הזועם הגיע אליהם כמו הקליעים המתנפצים, כתעלומה מסתורית שהגיחה מן הים. חזותיהם הדלים התנשפו ביחד, נחיריהם המורחבים בכוח רטטו, עיניהם בהו כמאובנות לעבר הגבעה. הם חלפו על פני במרחק של שישה אינצ'ים, בלי הצצה, באותה אדישות מוחלטת, דמוית מוות, של פראים אומללים. אחד מן המגויסים, תוצר של כוחות העבודה החדשים, פסע בעוגמה מאחורי החומר הגולמי הזה, נושא רובה על מותנו. הוא לבש מעיל מדים סגור שכפתור אחד חסר בו, וכשראה אדם לבן על השביל כיתף את רובהו בלהיטות. זו היתה זהירות פשוטה. אנשים לבנים דומים כל כך אחד לשני ממרחק שהוא לא יכול היה לדעת במי מדובר. עד מהרה נרגע, ובחיוך רחב, מבהיק, גיחך בנבזות ושלח מבט חטוף לעבר הנתונים למרותו, כאילו הכניס אותי לשותפות בשליחותו המרוממת. גם אני הייתי, אחרי הכול, חלק מאותה מטרה נעלה שבמסגרתה התרחשו האירועים המהוללים והצודקים האלה.
"במקום לטפס הלאה, הסתובבתי וירדתי שמאלה. הרעיון שלי היה לתת לחבורה בשלשלאות לצאת מטווח הראייה לפני שאטפס על הגבעה. אתם יודעים שאני לא עדין במיוחד, כבר יצא לי לתת מהלומות ולהתחמק מהן. בחיים הללו שנקלעתי לתוכם כבר יצא לי להתגונן וגם לתקוף — שגם זו דרך להתגונן — בלי לעשות שום חשבון מה יהיו התוצאות. ראיתי את שד האלימות, ואת שד תאוות הבצע, ואת שד התשוקה הלוהטת, אבל בשם כל הכוכבים! אלה היו שדים חזקים, שופעי חיים ואדומי עיניים, שפעלו והשפיעו על גברים — גברים, אני אומר לכם. אבל בזמן שעמדתי על צלע הגבעה הזאת יכולתי לחזות שאני עומד להכיר שד נרפה, מתחזה, שעיניו נחלשו מרוב עושק וטמטום חסר רחמים בשמש המסנוורת של האזור הזה. וגם עד כמה בוגדני הוא מסוגל להיות — זאת הייתי עתיד לגלות כמה חודשים וכמה אלפי מיילים מאוחר יותר. לרגע עמדתי מוכה הלם, כאילו הוזהרתי. לבסוף ירדתי במורד הגבעה התלולה, וצעדתי לעבר העצים שראיתי.
"התחמקתי מהבור המלאכותי העצום שמישהו חפר במדרון, בור שאת ייעודו לא הצלחתי לנחש. בכל מקרה זו לא היתה מחצבה, או מכרה חול. זה היה סתם בור. יכול להיות שהוא היה קשור לתשוקה הנדבנית לתת לפושעים משהו לעשות. איני יודע. אחר כך כמעט נפלתי לתוך גיא צר מאוד, בקושי צלקת בצלע הגבעה. גיליתי שנפלו לתוכו צינורות ביוב רבים שיובאו בשביל ההתיישבות. זה היה הרס מופקר, לא היה צינור אחד שלא נשבר. לבסוף הגעתי אל מתחת לעצים. מטרתי היתה לטייל לרגע אל תוך הצל, אבל כמעט מיד נראה היה לי שצעדתי לתוך מעגל אפל של תופת כלשהי.
האשד זרם בסמוך, ודממת המוות של החורשה, שבה לא נעה שום אוושת רוח ואף עלה לא זז, התמלאה בקולות מסתוריים של רעש אחיד, בלתי־מופרע וחפוז — כאילו אפשר היה פתאום לשמוע את הקצב העז של סיבוב כדור הארץ.
"עוד מוקש התפוצץ על הצוק, מלווה ברעד קל בקרקע שמתחת לרגלי. העבודה נמשכה. העבודה! דמויות שחורות כרעו, שכבו, ישבו בין העצים ונשענו על הגזעים, נצמדות לאדמה, חצי בולטות מתוכה, חצי מחוקות באור העמום, בכל התנוחות של כאב, נטישה וייאוש. זה היה המקום שאליו פרשו כמה מן העובדים כדי למות.
"הם מתו לאט, זה היה ברור מאוד. הם לא היו אויבים, הם לא היו פושעים, הם לא היו עכשיו שום דבר ששייך לעולם הזה — שום דבר מלבד צללים שחורים של מחלה ורעב, פזורים באי־סדר בתוך הקדרות הירקרקה. הם הובאו מכל פינה לאורך החוף, בתוקף חוזים חוקיים בתכלית, אבודים בסביבה הזרה, אוכלים אוכל בלתי־מוכר.
הם חלו, הפכו לבלתי־יעילים, ואז הורשו לזחול משם כדי לגווע.
הדמויות הדועכות האלה היו חופשיות כמו האוויר — ורזות כמעט כמוהו. התחלתי להבחין בנצנוצי עיניים מתחת לעצים. ואז, כשהסתכלתי למטה, ראיתי פרצוף סמוך לידי. העצמות השחורות נפרשו לכל אורכן, כתף אחת נשענת על העץ, והעפעפיים התרוממו לאטם בזמן שהעיניים השקועות בחנו אותי מלמטה, ענקיות וריקות, הבהוב לבן במעמקי ארובות העין שהלך וגווע לאטו. האיש נראה צעיר — כמעט ילד — אבל אתם יודעים שאיתם קשה לדעת. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות מלבד להציע לו את אחד הביסקוויטים שמצאתי בכיסי, מספינתו של השוודי הטוב שלי.
האצבעות סגרו עליו לאט והחזיקו אותו — לא היתה שום תנועה אחרת וגם לא מבט. חתיכת בד לבן היתה קשורה סביב צווארו — למה? מהיכן השיג אותה? האם היה זה תג, קישוט, קמע, אות שלום? האם רעיון כלשהו היה קשור לזה? הבד הלבן הזה, שהגיע מעבר לים, נראה מפתיע סביב צווארו.
"ליד אותו עץ ישבו ברגליים פשוטות עוד שני צרורות של זוויות חדות. אחד מהם, שסנטרו נשען על ברכיו, בהה באוויר בלי לראות דבר, באופן מחריד וקשה מנשוא. רוח הרפאים של תאומו השעינה את מצחה, כמו מבקשת להתגבר על לאות גדולה. האחרים היו מפוזרים בסביבה בכל תנוחה של התמוטטות מעוקמת, כמו באיזה ציור של טבח המוני או מגפה פתאומית. בעודי עומד שם מוכה אימה התרומם אחד היצורים על ברכיו וידיו והלך על ארבע לעבר הנהר כדי לשתות. הוא ליקק מתוך ידו, ואז התיישב באור השמש, משכל את שוקיו לפניו, ואחרי זמן מה נתן לראשו הצמרירי ליפול על חזהו.
"לא רציתי להמשיך לשוטט בצל, ונחפזתי לעבר התחנה. שם, ליד הבניינים, פגשתי אדם לבן, לבוש בבגדים מגוהצים ואלגנטיים שהיו כל כך בלתי־צפויים, עד שברגע הראשון הסתכלתי עליו כאילו היה חזיון תעתועים. ראיתי צווארון מעומלן וגבוה, חפתים לבנים, מעיל צמר קל, מכנסיים לבנים כשלג, עניבה נקייה ומגפיים מבהיקים.
בלי כובע. שיער מסורק, משומן, עם שביל באמצע, מתחת לשמשייה ירוקה מפוספסת שאותה החזיקה יד לבנה וגדולה. הוא היה מדהים, והחזיק עט מאחורי אוזנו.
"לחצתי את ידו של הפלא, וגיליתי שהוא רואה החשבון הראשי של החברה, ושכל ניהול הספרים נעשה בתחנה הזאת. הוא יצא לרגע, לדבריו, 'כדי לתפוס קצת אוויר צח.' הביטוי נשמע מוזר באופן מקסים, מרמז על חיים של ישיבה במשרד. לא הייתי מזכיר את הבחור אילולא שמעתי מפיו לראשונה את שמו של האיש שנקשר בעבותות לזיכרונות שלי מאותה תקופה. חוץ מזה, כיבדתי את האיש. כן, כיבדתי את הצווארונים שלו, את החפתים, את השיער המסורק. נכון שהוא נראה בדיוק כמו בובה במספרה, אבל בארץ המשחיתה הזאת הוא לפחות שמר על הופעה נאה. זה מה שנקרא עמוד שדרה. הצווארונים המעומלנים והחולצות המגוהצות היו הפגנה של אישיות. הוא היה שם כמעט שלוש שנים. לאחר זמן לא הצלחתי להתאפק ושאלתי איך הצליח להשיג תלבושת שכזאת. הוא העלה סומק קל, ואמר בצניעות, 'לימדתי את אחת הילידות מאזור התחנה. זה היה קשה. היא לא סבלה את העבודה.' מה שאומר שהאיש בהחלט רשם לזכותו הישג. והוא היה מסור גם לספרים שלו, שהיו מאורגנים בסדר מופתי.
"כל דבר אחר בתחנה הזאת היה שרוי בערבוביה — ראשים, חפצים, בניינים. טורים של כושים מאובקים עם רגליים שטוחות באו והלכו, זרם של מוצרי תעשייה נחותים, כותנה, חרוזים וחוטי נחושת עלובים, נשלח לעבר עמקי החשכה, ובתמורה חזר טפטוף יקר של שנהב.
"נאלצתי לחכות בתחנה במשך עשרה ימים — נצח. גרתי בצריף במגרש, אבל כדי לברוח מהתוהו ובוהו הייתי נכנס לפעמים למשרדו של רואה החשבון. הוא היה בנוי מקרשים אופקיים, שחוברו זה לזה ברישול כזה, שכשהיה גוחן מעל שולחן העבודה שלו, פסי אור דקיקים נמתחו לרוחבו מצוואר עד עקב. לא היה שום צורך לפתוח את התריס הגדול כדי להסתכל החוצה. היה גם חם שם, זבובים גדולים זמזמו ברשעות ובמקום לעקוץ, דקרו. לרוב ישבתי על הרצפה בזמן שהוא כתב וכתב, ישוב על שרפרף גבוה, לבוש ללא דופי (ואפילו מבושם קלות). מדי פעם נעמד כדי לחלץ את עצמותיו. כשהוצבה שם מיטת גלגלים ובתוכה חולה (איזה סוכן חולני מפנים הארץ), הוא הפגין רוגז מעודן. 'הגניחות של החולה הזה,' אמר, 'מסיחות את דעתי, ובלעדיה קשה להחריד להימנע מטעויות חשבון באקלים הזה.'
"יום אחד הוא העיר, מבלי להרים את ראשו, 'בפנים הארץ תמצא ללא ספק את מר קוּרץ.' כששאלתי מיהו מר קורץ, ענה שהוא סוכן מהמעלה הראשונה. כשהבחין שאני מאוכזב מן המידע, הניח את עטו והוסיף באטיות, 'הוא איש בלתי־רגיל.' שאלות נוספות חילצו ממנו שמר קורץ היה ממונה באותם ימים על תחנת מסחר, אחת החשובות שבהן, בארץ השנהב האמיתית, 'ממש במרכז העניינים. הוא שולח יותר שנהב מכל האחרים גם יחד...' הוא חזר לכתוב. האיש החולה היה חלש מכדי לגנוח. הזבובים זמזמו בשלווה גדולה.
"לפתע נשמעו רחשי קולות שהלכו וגברו, והמולת רגליים צועדות. שיירה הגיעה. פרץ קולות גסים בקע מעבר לקורות העץ. כל השליחים דיברו יחד, ובמרכזה של המהומה נשמע קולו האומלל של הסוכן הראשי, הבוכה שהוא 'יורד מכל העניין...' בפעם העשרים באותו היום. הוא התרומם באטיות. 'איזה רעש נורא,' אמר. הוא חצה את החדר בזהירות כדי להציץ באיש החולה, וכשחזר אמר לי, 'הוא לא שומע.' 'מה?! מת?' שאלתי, מזועזע. 'לא, עדיין לא,' הוא ענה בקור רוח מופתי. ואז, רומז בניד ראש לעבר ההמולה בחצר התחנה, 'כשאתה צריך לעשות חשבונות מדויקים, אתה לומד לשנוא את הפראים האלה — לשנוא אותם למוות,' הוא שקע לרגע במחשבות. 'כשתראה את מר קורץ,' המשיך, 'תמסור לו ממני שהכול כאן,' הוא העיף מבט אל השולחן, 'מאוד משביע רצון. אני לא רוצה לכתוב לו דרך המשרד הראשי. עם השליחים האלה שלנו אתה אף פעם לא יודע לאן יגיע המכתב שלך.' הוא בהה בי לרגע בעיניו הבולטות, המתונות. 'הו, הוא יגיע רחוק, רחוק מאוד,' התחיל שוב, 'לא יעבור זמן רב והוא יהיה מישהו רציני בהנהלה. ההם למעלה — המועצה באירופה, אני מתכוון — רוצים אותו.'
"הוא חזר לעבודתו. הרעש מבחוץ שכך, ורגע לפני שיצאתי נעצרתי ליד הדלת. זמזום זבובים אפף את הסוכן החולה, ששכב גמור וחסר הכרה. השני, רכון על ספריו, רשם רישומים מדויקים של עסקאות מדויקות להפליא, ובמרחק של חמישים רגל מעבר לסף הדלת יכולתי לראות את הצמרות הדוממות של חורשת המוות.
"למחרת עזבתי סוף סוף את התחנה, עם שיירה של שישים איש שיצאה למסע של מאתיים מייל.
"אין טעם לספר לכם על זה יותר מדי. שבילים, שבילים בכל מקום. רשת רמוסה של שבילים פרושים על פני הארץ השוממה, דרך העשב הגבוה, דרך העשב השרוף, דרך הסבך, במעלה ובמורד של ואדיות צוננים, במעלה ובמורד של גבעות סלעיות, לוהטות מחום, והבדידות, הבדידות, אף אחד, אפילו לא בקתה. האוכלוסייה פונתה כבר לפני זמן רב. למה ציפיתם? אם חבורה של כושים מסתוריים חמושה בכל מיני כלי נשק מטילי אימה היתה מחליטה לטייל על הדרך בין דיל לגרייבסנד ולתפוס את הכפריים מימין ומשמאל כדי שיסחבו בשבילה משאות כבדים, אני מניח שכל חווה וקוטג' באזור היו מתרוקנים די במהירות. רק שכאן נעלמו גם היישובים. עברנו דרך כמה כפרים נטושים. יש משהו ילדותי בצורה מעוררת חמלה בהריסותיהם של קירות מעשב. יום אחר יום, עם קולות הרמיסה והדשדוש של רגליים יחפות מאחורי, כל זוג עמוס בשלושים קילוגרם מטען. מחנה, בישול, שינה, פירוק המחנה, צעידה. לעתים מת סבל בתוך רתמתו, נח בעשב הגבוה ליד השביל, מימיית דלעת ריקה ומקל ארוך מוטלים לצדו. דממה גדולה מסביב ומלמעלה.
לפעמים בלילה שקט נשמע רעד תופים רחוקים, שוקעים, מתרחבים, רטט חזק, השתתקות. קול מוזר, מבעית, מרמז ופרוע — אולי בעל משמעות עמוקה כמו זו של צלצולי פעמונים במדינה נוצרית. פעם אחת חנה על השביל איש לבן במדים פרומי כפתורים, עם משמר חמוש של זנזיברים כחושים, חגיגי ועליז — ושיכור לגמרי. הוא מטפל בתחזוקה של הדרך, הכריז. אני לא יכול לומר שראיתי דרך, או תחזוקה, אלא אם גופתו של כושי בגיל העמידה, עם חור קליע במצחו, שבה נתקלתי ממש במקרה אחרי שלושה מייל, נחשבת לשיפור. היה לי גם שותף לבן לדרך, לא בחור רע, אבל בשרני מדי ועם הרגל מייאש להתעלף על מדרונות לוהטים, הרחק מהסימן הקטן ביותר של צל ומים. זה מעצבן, אתם יודעים, להחזיק את המעיל שלך כמו שמשייה מעל ראשו של אדם בזמן שהוא מתאושש. לא יכולתי להתאפק מלשאול אותו פעם מה עבר לו בראש כשהחליט לבוא לכאן. 'לעשות כסף כמובן. מה חשבת?' הוא אמר בטינה. ואז חטף קדחת, וצריך היה לסחוב אותו בערסל תלוי על מוט. כיוון שהוא שקל מאה ושניים קילו, הייתי צריך לנזוף בסבלים ללא הרף. הם עמדו במקום, ברחו, חמקו ונעלמו עם מטענם בלילה — ממש מרד. ערב אחד נשאתי נאום באנגלית, מלווה במחוות שאף אחת מהן לא נעלמה משישים זוגות העיניים שמולי, ולמחרת בבוקר יצאנו כשהערסל מוביל בראש כמו שצריך.
שעה לאחר מכן כל העסק התגלגל, מנופץ, בתוך היער — איש, ערסל, גניחות, שמיכות, זוועות. המוט הכבד שרט את חוטמו האומלל. הוא רצה מאוד שאהרוג מישהו, אבל לא היה צל של סַבָּל באזור. זכרתי את דברי הרופא הזקן — 'מבחינה מדעית, יהיה מעניין לראות בשטח את השינויים המנטליים אצל כל אדם ואדם.' הרגשתי שאני הופך למעניין מבחינה מדעית. בכל אופן, כל זה חסר משמעות. ביום החמישה־עשר ראיתי שוב את הנהר הגדול, וצלעתי לתוך התחנה הראשית. היא ניצבה על מי אפסיים, מוקפת בסבך נמוך ויער, מחסום נחמד של בוץ מצחין מצדה האחד וגדר רעועה של קנים משלושת צדדיה האחרים. פרצה מוזנחת היתה השער היחיד שלה, והצצה ראשונה במקום הספיקה כדי להבהיר שהשד הנרפה ניהל את העניינים. גברים לבנים עם מוטות ארוכים בידיהם הגיעו אט אט מבין הבניינים, התקרבו כדי להסתכל בי, ואז פרשו אל מחוץ לטווח הראייה. אחד מהם, בחור חסון ורגשני עם שפם שחור, הודיע לי בלהג מבולבל, ברגע שסיפרתי לו מי אני, שהספינה נמצאת על קרקעית הנהר. הייתי מוכה הלם. מה, איך, למה? נו, 'הכול בסדר גמור.' 'המנהל בעצמו' נמצא שם. הכול ממש כמתוכנן.
'כולם התנהגו לתפארת! לתפארת!' — 'אתה חייב,' הוא אמר בהתרגשות, 'ללכת מיד לראות את המנהל הכללי. הוא מחכה!'
"לא קלטתי מיד את משמעות החורבן. אני מניח שעכשיו אני מבין, אבל אינני בטוח — ממש לא. כשאני חושב על כך היום — העסק כולו היה מטופש מכדי שיהיה סביר. ולמרות הכול... אבל באותו זמן זה היה פשוט מטרד ארור. הספינה היתה שקועה. הם הפליגו יומיים קודם, ממהרים פתאום במעלה הנהר, עם המנהל על הסיפון, בפיקודו של איזה קברניט מתנדב. לא חלפו שלוש שעות והם כבר קרעו את התחתית שלה על הסלעים והיא שקעה ליד הגדה הדרומית. שאלתי את עצמי מה אני אמור לעשות שם, עכשיו כשהספינה שלי אבודה. למען האמת, ציפתה לי עבודה רבה בשליית האונייה שלי מתוך הנהר. הייתי צריך להתחיל בזה מיד למחרת. כל זה, עם התיקונים שעשיתי אחרי שהבאתי את החלקים אל התחנה, נמשך כמה חודשים.
"הפגישה הראשונה שלי עם המנהל היתה מוזרה. אחרי שצעדתי עשרים מייל באותו בוקר, הוא אפילו לא הציע לי לשבת. הוא היה איש רגיל בצבעיו, בתווי פניו, בגינוניו, בקולו. הוא היה ממוצע קומה ובעל מבנה בינוני. עיניו, בכחול הרגיל, היו אולי קרות באופן יוצא דופן, והיתה לו ללא ספק היכולת לגרום למבטו להינעץ בך בחדות ובעוצמה של גרזן. אבל אפילו אז, בגלל צורתו, הוא נראה כאילו לא התכוון לכך. מלבד זה היתה רק ארשת דהויה ובלתי־ מוגדרת על שפתיו, משהו חמקני — חיוך־לא־חיוך — אני זוכר את זה, אבל מתקשה להסביר. הוא לא היה מודע, החיוך הזה, אולם אחרי שאמר משהו הוא הודגש לרגע. החיוך הבליח בסוף דבריו כדי להדגיש את המילים וכך לשוות משמעות עמוקה למשפט הסתום ביותר. הוא היה רק סוחר פשוט, שעבד באזורים האלה כבר מנעוריו — שום דבר חוץ מזה. האנשים נשמעו לו, אבל הוא לא עורר אהבה או פחד, אפילו לא כבוד. הוא עורר אי־נוחות. זהו זה! אי־נוחות.
לא חשדנות מוגדרת, רק אי־נוחות וזהו. אין לכם מושג כמה יעילה עשויה להיות אה... אה... יכולת כזו. לא היה לו שום כישרון לארגון, ליוזמה, אפילו לא לסדר. זה ניכר בדברים כמו מצבה העגום של התחנה. לא היתה לו שום השכלה, שום תבונה. הוא קיבל את תפקידו — למה? אולי מפני שמעולם לא חלה... הוא שירת שם שלוש קדנציות של שלוש שנים... מפני שבריאות מושלמת היא סוג של כוח בפני עצמו לנוכח חולשתה הכללית של המערכת. כשיצא הביתה לחופשות הוא התהולל המון — ובשחצנות. כמו נסיך על החוף — אבל בהבדל אחד — אצלו זה היה רק חיצוני. יכולת לקלוט את זה מדיבורו השטחי. הוא לא יצר דבר, הוא הצליח לשמור על השגרה — ושם זה נגמר. אבל הוא היה גדול. הוא היה גדול בדברים הקטנים שהפכו את הסיכוי לשלוט באדם כמותו לבלתי־אפשרי.
הוא מעולם לא הסגיר את הסוד. אולי לא היה בו כלום, אבל החשד הזה היה גורם לך לחשוב פעמיים — שהרי במקומות האלו לא היו שום מעצורים. פעם, כשסדרה של מחלות טרופיות שונות הכריעה כמעט כל 'סוכן' בתחנה, שמעו אותו אומר, 'לגברים שבאים הנה לא צריכים להיות מעיים.' הוא חתם את האמירה בחיוך הזה שלו, כאילו זו היתה דלת שנפתחת אל האפלה והוא שומר השער. נדמה היה לך שראית דברים — אבל השער היה סגור. כשהתרגז על המריבות התמידיות שניהלו הלבנים בזמן הארוחות על מקומות הישיבה המיוחסים, הוא דאג שייבנה שולחן עגול ענקי, שבשבילו צריך היה לבנות גם בניין שיתאים לו. זה היה חדר האוכל של התחנה. המקום שבו הוא התיישב היה ראש השולחן — היתר היו בלתי־חשובים. הרגשת שזוהי אמונתו הבלתי־מעורערת. הוא לא היה אדיב וגם לא לא־אדיב. הוא היה שקט. הוא הרשה לנער שלו — כושי צעיר ושמנמן מאזור החוף — להתנהג בחוצפה מתגרה אל הלבנים האחרים לנגד עיניו ממש.
"הוא התחיל לדבר ברגע שראה אותי. הייתי בדרך הרבה זמן. הוא לא יכול היה לחכות. היה מוכרח להתחיל בלעדי. התחנות במעלה הנהר היו זקוקות לסיוע. היו כבר כל כך הרבה עיכובים שהוא לא ידע מי חי ומי מת, ואיך הם מסתדרים, וכך הלאה וכך הלאה.
ההסברים שלי לא עניינו אותו, והוא חזר כמה פעמים על כך שהמצב 'חמור מאוד, חמור מאוד,' בעודו משחק בנר השעווה המיועד לחותמות. יש שמועות שתחנה חשובה במיוחד נמצאת בסכנה, והמפקד שלה, מר קורץ, חולה. יש לקוות שזה לא נכון. מר קורץ הוא... מצדי שיתלו את קורץ, חשבתי, מותש ונרגז. התפרצתי לדבריו ואמרתי ששמעתי על מר קורץ בחוף. 'אה! אז הם מדברים עליו שם,' הוא מלמל לעצמו. ואז שוב התחיל, הבטיח לי שקורץ הוא הסוכן הכי טוב שהיה לו, איש יוצא מן הכלל, נכס גדול בשביל החברה, ולכן אפשר להבין את הדאגה שלו. הוא היה 'מאוד מאוד מודאג', אמר. הוא בהחלט התנועע בעצבנות בתוך הכיסא שלו, קרא, 'אה, מר קורץ!' — הוא שבר את נר החותם ואז נראה המום מן התקרית. מיד לאחר מכן רצה לדעת 'כמה זמן ייקח ל...' ושוב הפרעתי לו. הייתי רעב, אתם מבינים, ועדיין נאלצתי לעמוד. 'איך אני יכול לענות על זה?' אמרתי. 'עוד לא ראיתי אפילו את הנזק.
כמה חודשים, ללא ספק.' התחלתי להתרגז באמת וכל הדיבורים האלה נראו לי עקרים לגמרי. 'כמה חודשים,' הוא אמר, 'טוב, בוא נאמר שלושה חודשים לפני שנוכל לצאת לדרך. כן. זה אמור להספיק לעניין.' פרצתי החוצה מהבקתה שלו (הוא חי לבד בבקתת טיט שבפתחה מעין מרפסת), רוטן ביני לביני את דעתי עליו. הוא היה אידיוט פטפטן. לאחר מכן חזרתי בי מדברי כשהתברר לי להפתעתי באיזו דייקנות מוחלטת הוא אמד את הזמן הנחוץ 'לעניין'.
"התחלתי לעבוד למחרת, כשאני מפנה, אם אפשר לומר זאת כך, לתחנה את גבי. רק ככה נראה היה לי שאוכל להמשיך להיאחז בעובדות החיים הברורות. ועדיין, לפעמים אתה צריך להסתכל סביבך. ואז ראיתי את התחנה הזאת, את האנשים האלה המטיילים בחצר ללא מטרה לאור השמש. מדי פעם שאלתי את עצמי מה כל זה אומר. הם פסעו לפה ולשם אוחזים מקלות מגוחכים בגודלם, כמו אספסוף של עולי רגל חסרי אמונה שהובלו מכוח כישוף אל מאחורי הגדר ההרוסה. המילה 'שנהב' צלצלה באוויר, נלחשה, נאנחה. יכולת לחשוב שהם התפללו אליה. בשם אלוהים! ריקבון של עושק מטומטם פשה בכל מקום, כמו ריח העולה מגווייה. מימַי לא ראיתי משהו כל כך לא מציאותי. ובחוץ, השממה השקטה המקיפה את הנקודה הבהירה הזאת על האדמה נראתה לי כמו משהו גדול ובלתי־מנוצח, כמו רֶשע או אמת, המחכה בסבלנות עד שתבוא הפלישה המוזרה הזאת אל קצה.
"אוי, החודשים האלה! טוב, לא חשוב. כמה דברים קרו. ערב אחד, סככת קש מלאה באריגים לבנים, הדפסי כותנה, חרוזים ואני לא יודע מה עוד, התלקחה בצורה פתאומית כל כך שיכולת לחשוב שהאדמה נפערה כדי לתת לאש הנקמה לכלות את כל האשפה הזאת. עישנתי את המקטרת שלי בשקט ליד ספינת הקיטור המפורקת שלי וראיתי את כולם מכרכרים מול האור, מנופפים בזרועותיהם, כשהאיש החסון עם השפם הגיע במרוצה במורד הנהר, דלי פח בידו, והבטיח לי שכולם 'מתנהגים לתפארת, לתפארת'.
הוא מילא במים רבע דלי וכשל בחזרה. שמתי לב שהיה חור בתחתית הדלי שלו.
"עליתי למעלה בנחת, לא היתה סיבה למהר. זה היה חסר תקווה מהרגע הראשון. אפשר היה לראות שהכול מתלקח כמו קופסת גפרורים. הלהבות זינקו מעלה, מבריחות את כולם, מאירות את הכול — ומתמוטטות. הסככה הפכה כבר לערמת גחלים שלהטו בעוז. כושי אחד חטף מכות לידנו. אמרו שהוא גרם איכשהו לדלקה. כך או כך, הוא צרח נוראות. ראיתי אותו אחר כך, במשך כמה ימים, הוא נראה חולה מאוד, ישב בפינה מוצלת וניסה להחלים מפצעיו, אחר כך התרומם ויצא — והשממה חזרה ואספה אותו בשקט אל חיקה. כשהתקרבתי אל הזוהר האדום מצאתי את עצמי מאחורי שני אנשים שדיברו ביניהם. שמעתי את שמו של קורץ, ואת המילים 'ירוויח מהמקרה המצער הזה'. אחד האנשים היה המנהל.
איחלתי לו ערב טוב. 'נו, ראית פעם משהו כזה? זה לא ייאמן,' הוא אמר והלך משם. השני נשאר. הוא היה סוכן מצטיין, צעיר, אדיב, מרוחק במקצת, עם זקן קטן ופרוע ואף מעוקל. הוא התבדל קצת משאר הסוכנים, והם מצדם אמרו שהוא מרגל מטעם המנהל. כמעט לא דיברתי איתו לפני כן. התחלנו לשוחח ובהדרגה התרחקנו מההריסות הרוחשות. אחר כך הוא הזמין אותי לחדרו, שהיה בבניין המרכזי של התחנה. הוא הדליק גפרור והבחנתי שלאריסטוקרט הצעיר הזה היה לא רק תיק רחצה מצופה כסף, אלא גם נר שלם כולו לעצמו. באותו זמן רק המנהל היה זכאי לקבל נרות. מחצלות מקומיות כיסו את קירות הטיט, אוסף של רְמחים, חניתות, מגנים וסכינים היה תלוי כשלל.
"העסק שעליו הופקד הבחור הזה, כך הוסבר לי, היה ייצור לבנים, אבל הוא היה שם כבר יותר משנה ולא היתה אפילו חתיכת לבנה בשום מקום בתחנה. הוא חיכה. עשה רושם שהוא לא יכול לייצר לבנים בלי משהו, אני לא יודע מה, אולי קש. בכל מקרה, לא ניתן היה למצוא את זה שם, ולא נראה סביר שישלחו את זה מאירופה, כך שלא היה ברור לי למה בדיוק הוא מחכה. אולי לנס מיוחד של הבריאה. בכל אופן, כולם חיכו למשהו — כל שישה־עשר או עשרים עולי הרגל ההם — ושכה אחיה, לפי הצורה שבה הם התייחסו לציפייה הזאת, היא נראתה כמו עיסוק נעים. למרות שהדבר היחיד שאי פעם הגיע אליהם, ככל שיכולתי לראות, היה מחלות. הם העבירו את הזמן בתככים ובחילופי עקיצות טיפשיות בינם לבין עצמם. היתה אווירה של קשירת קשר בתחנה הזאת, אבל מובן ששום דבר לא יצא מזה. זה היה בלתי־מציאותי כמו כל דבר אחר — כמו היומרה הנדבנית של הקונצרן כולו, כמו הדיבורים שלהם, כמו הממשלה, כמו העמדת הפנים שהם באמת עובדים. הרגש האמיתי היחיד היה התשוקה לקבל מינוי בתחנת מסחר שאליה מגיע השנהב, כדי שיוכלו להרוויח אחוזים. הם תחבלו והשמיצו ושנאו אחד את השני רק בגלל זה — אבל בכל האמור לנקיפת אצבע יעילה אחת — זה לא. בשם אלוהים, יש בכל זאת משהו בעולם הזה שבגללו מותר לאדם אחד לגנוב סוס בעוד שלאדם אחר אסור אפילו להסתכל על הרתמה. לגנוב סוס בלי לחשוב על זה.
טוב, בסדר. הוא יעשה את זה. אולי הוא יוכל אפילו לרכוב עליו.
אבל יש דרך להסתכל על הרתמה שתגרום אפילו לצדיק הרחום ביותר לבעוט בך.
"לא היה לי מושג למה הוא החליט להיות ידידותי, אבל בזמן שפטפטנו שם פתאום קלטתי שהבחור מנסה להשיג משהו, והוא בעצם מורח אותי. הוא הזכיר כל הזמן את אירופה, את האנשים שאני אמור להכיר שם, המוביל בשאלות מנחות אל הקשרים שלי בעיר הקברים וכיוצא בזה. העיניים הקטנות שלו הבריקו כמו פיסות של מחצבים נוצצים, בסקרנות, אף שהתאמץ להמשיך ולהפגין שמץ של יהירות. בהתחלה הייתי מופתע, אבל מהר מאוד הסתקרנתי גם אני ורציתי לגלות מה יוציא ממני. לא הצלחתי בשום אופן להבין מה הוא חושב שימצא אצלי. היה נחמד לגלות איך הוא מכשיל את עצמו, כי למען האמת הגוף שלי הכיל רק צמרמורות, ובראש שלי לא היה שום דבר מלבד עניין הספינה השקועה. היה ברור שהוא חושב שאיני אלא שקרן גמור וחסר בושה. לבסוף הוא התרגז, ופיהק כדי להסתיר ארשת של תסכול זועם. קמתי. ואז הבחנתי בציור שמן קטן על לוח, ובו נראתה אישה, עטופה וקשורת עיניים, מחזיקה לפיד בוער. הרקע היה קודר, כמעט שחור. תנועתה של האישה היתה אצילית, ולהבת הלפיד שיוותה לפניה מבע מאיים.
"זה גרם לי לעצור לרגע, והוא חיכה בנימוס, מחזיק בקבוק שמפניה ריק (לצרכים רפואיים) שנר תקוע בתוכו. לשאלתי הוא אמר שמר קורץ צייר את זה — לפני יותר משנה, בתחנה הזאת ממש — בזמן שהמתין להסעה לתחנת המסחר שלו. 'תגיד לי, בבקשה,' אמרתי, 'מיהו מר קורץ?'
"'מפקד התחנה הפנימית,' הוא ענה בקצרה, מבטו מופנה הצדה. 'באמת תודה רבה,' צחקתי, 'ואתה יצרן הלבנים של תחנת המרכז. כל אחד יודע את זה.' הוא שתק לרגע. 'הוא גאון,' אמר לבסוף. 'הוא שליח של חמלה ומדע וקִדמה והשד יודע מה עוד. אנחנו רוצים,' הוא החל לדקלם לפתע, 'להגשים את המשימה שאירופה הטילה עלינו, אם יותר לנו לדבר בשמה, ולהגיע לתבונה רבה יותר, דבקות בדרך, ונדיבות רבה.' 'מי אומר את זה?' שאלתי. 'רבים מהם,' הוא ענה. 'כמה אפילו כתבו את זה. ואז הוא הגיע הנה, יצור מיוחד, מי כמוך יודע זאת.' התפרצתי לדבריו בהפתעה, 'למה אני צריך לדעת?' הוא לא התייחס. 'כן, היום הוא המפקד של התחנה הטובה ביותר, בשנה הבאה הוא יהיה עוזר למנהל, ובעוד שנתיים... אבל אתה בטח יודע איפה הוא יהיה בעוד שנתיים. אתה מהכנופיה החדשה — הכנופיה הנעלה. אותם אנשים ששלחו אותו המליצו במיוחד גם עליך. אוי, אל תגיד שלא. אני סומך על העיניים של עצמי.' לפתע הכול התבהר. ידידיה רבי־ההשפעה של דודתי היקרה הותירו רושם בלתי־צפוי על האיש הצעיר. כמעט פרצתי בצחוק. 'האם אתה קורא את ההתכתבויות הסודיות של החברה?' שאלתי. הוא לא אמר מילה. זה היה משעשע מאוד. 'כשמר קורץ יהיה המנהל הכללי,' המשכתי בחומרה, 'לא תהיה לך ההזדמנות.'
"הוא נשף לפתע וכיבה את הנר, ויצאנו החוצה. הירח עלה. דמויות שחורות שוטטו באדישות, שופכות מים על הזוהר האדום שמתוכו עלה עדיין קול רחישה, אד היתמר באור הלבנה, הכושי המוכה גנח איפשהו. 'איזה רעש מקים החמור הזה,' אמר המשופם הבלתי־נלאה שהופיע לידנו. 'מגיע לו. עבֵרה — עונש — בום! ללא רחמים, ללא רחמים. זו הדרך היחידה. זה ימנע דלקות בעתיד. בדיוק אמרתי למנהל...' הוא הבחין בהולך לצדי ונתקף דכדוך. 'עדיין לא במיטה,' אמר במין לבביות מתרפסת, 'זה כל כך בסיסי. הא! סכנה — הפרת סדר.' הוא נעלם. המשכתי ללכת לכיוון גדת הנהר, והשני הלך בעקבותי. שמעתי מלמול נוקב ליד אוזני, 'ערמה של אפסים — לך תעשה איתם משהו.' עולי הרגל נראו עומדים בקבוצות, מתווכחים, מלווים את דבריהם בתנועות ידיים. כמה מהם החזיקו עדיין את מקלותיהם בידיהם. יכולתי בקלות להאמין שהם לקחו אותם איתם למיטה. מעבר לגדר, היער דמם כמו רוח רפאים באור הסהר, ומבעד לרחש העמום, מבעד לקולות המהוסים של החצר העלובה ההיא, שתיקת האדמה הגיעה עד לעומק הלב ממש — המסתורין, הגדוּלה, המציאות המדהימה של חייה הסמויים. הכושי הפצוע גנח רפות איפשהו קרוב, ואז פלט אנחה עמוקה שגרמה לי להזדרז ולהתרחק משם. הרגשתי יד נוגעת בזרועי. 'בחורי היקר,' אמר האיש, 'אני לא רוצה שלא יבינו אותי, בייחוד לא אתה, שעומד לראות את מר קורץ הרבה לפני שיהיה לי העונג. לא הייתי רוצה שייווצר אצלו הרושם הלא נכון לגבי...'
"נתתי לו להמשיך, למפיסטופלס־של־נייר הזה, נראה היה לי שאילו רציתי יכולתי לדחוף אצבע דרכו, ולא הייתי מוצא בפנים דבר מלבד עפר דק, בקושי. תבינו, הוא תכנן להפוך בהדרגה לעוזרו של המנהל הנוכחי, כך שבואו של קורץ הדאיג מאוד את שניהם. הוא דיבר במהירות, ולא ניסיתי לעצור בעדו. השענתי את כתפי על שברי הספינה שלי, שנגררה אל המדרון כמו גווייתה של איזו חיית נהר גדולה. ריח הבוץ, בוץ בראשיתי, בשם אלוהים, עלה בנחירי, הדממה העמוקה של היער הבראשיתי עמדה לנגד עיני. כתמים מבריקים צפו על המפרצון השחור. הירח פיזר על הכול שכבה דקיקה של אבק כסוף — על העשב הסמיך, על הבוץ, על קיר הצמחייה הסבוכה, הגבוה יותר מקיר של מקדש. מבעד לפרצה אפלה יכולתי לראות נצנוץ, נצנוץ מעל הנהר הכביר, בעודו זורם לדרכו רחב ודומם. כל זה היה גדול, ממתין, אילם, בשעה שהאיש קשקש על עצמו. תהיתי אם הדממה על פני העוצמה הכבירה שהביטה בשנינו הייתה מאיימת או מתחננת. מי היינו, שתעינו לכאן? האם נוכל לשלוט בדבר האילם הזה, או שהוא ישלוט בנו? הרגשתי כמה גדול, כמה גדול עד מעבר לתפיסה, היה הדבר הזה, שלא יכול היה לדבר ואולי גם לא לשמוע. מה היה שם? יכולתי לראות קצת שנהב מגיע משם ושמעתי שמר קורץ היה שם. אלוהים יודע ששמעתי עליו די והותר! ועדיין, איכשהו זה לא הביא איתו שום דימוי — לא יותר מאשר אם הייתי שומע על מלאך או על שד שהסתובב שם. האמנתי בזה כפי שאחד מכם עשוי היה להאמין שיש תושבים על המאדים. הכרתי פעם תופר מפרשים סקוטי שהיה משוכנע, בטוח לחלוטין, שיש אנשים על המאדים.
אם הייתם שואלים אותו אם יש לו איזה מושג איך הם נראים או מתנהגים, הוא היה נעשה זהיר וממלמל משהו על 'הולכים על ארבע'. אם רק העזתם לחייך, הוא היה — איש בן שישים! — מזמין אתכם לקרב אגרופים. אני לא יודע אם הייתי מרחיק לכת עד כדי כך שאלחם במישהו בשביל קורץ, אבל הייתי משקר בשבילו, שזה די קרוב לזה. אתם יודעים שאני שונא, מתעב, לא יכול לסבול שקרים, לא מפני שאני ישר יותר מאחרים, אלא מפני שזה פשוט מבחיל אותי. יש ריקבון של פגר בשקרים, איזה ריח של מוות — שזה כל מה שאני שונא ומתעב בעולם — כל מה שאני רוצה לשכוח. זה הופך אותי לעלוב וחולה, כמו לנגוס במשהו רקוב.
עניין של אופי, אני מניח. בכל מקרה, הגעתי מספיק קרוב לזה בכך שהנחתי לטיפש הצעיר להאמין בכל מה שהוא רצה להאמין לגבי מידת ההשפעה שלי באירופה. בן רגע הפכתי למתחזה, בדיוק כמו שאר עולי הרגל המכושפים שהיו שם, וכל זה רק מפני שהיתה לי תחושה שזה יעזור איכשהו למר קורץ, שאותו — כמו שהבנתם — לא הכרתי אז. הוא היה רק מילה בשבילי. עוד לא ראיתי את האדם מאחורי השם יותר ממה שאתם ראיתם אותו. אתם רואים אותו?
אתם רואים את הסיפור? אתם רואים משהו בכלל? נדמה לי שאני מנסה לתאר לכם חלום — ניסיון חסר תועלת, כי שום התקרבות אל חלום לא יכולה להעביר את תחושת החלום, את הערבוביה של חוסר היגיון, הפתעה, והזעזוע המבולבל של המאבק בתחושה שנלכדתָ, בתחושה שאתה שבוי בידי הבלתי־נתפס, שהיא התמצית של החלומות..."
הוא היה שקט לזמן מה.
"...לא, זה בלתי־אפשרי, אי־אפשר להעביר את התחושה החיה של תקופה מסוימת בחיי אדם — מה שמעניק לה את אמיתותה, את המשמעות שלה — תמציתה העמוקה והמתעתעת. זה בלתי־אפשרי.
אנחנו חיים כמו שאנחנו חולמים — לבד..."
הוא שוב השתתק כאילו כדי להרהר, ואז הוסיף:
"מובן שאתם, חברים, יכולים לראות בזה יותר ממה שאני ראיתי אז. אתם רואים אותי, ואתם מכירים אותי..."
העלטה נעשתה כבדה כל כך שאנחנו, המאזינים, בקושי יכולנו לראות זה את זה. זה זמן רב שגם הוא, שישב בנפרד, לא היה בשבילנו יותר מקול. איש לא אמר מילה. האחרים אולי ישנו, אבל אני הייתי ער. הקשבתי, הקשבתי בדריכות לקראת כל משפט, לקראת כל מילה שתיתן לי הסבר לאי־הנוחות הגוברת שגרמה לי העלילה שהחלה להתגבש מבלי אומר באוויר הלילה הכבד של הנהר.
"...כן — נתתי לו להמשיך," החל מרלו שוב, "ונתתי לו לחשוב מה שהוא רוצה על הכוחות העומדים מאחורי. זה מה שעשיתי! ולא היה שום דבר מאחורי! לא היה שום דבר מלבד הסירה החבולה, הזקנה והמחוצה שעליה נשענתי בזמן שהוא דיבר בשטף על 'ההכרח של כל אדם להתקדם'. 'וכשמישהו בא עד לכאן, אתה מבין, זה לא בשביל להסתכל על הירח.' מר קורץ היה 'גאון עולמי', אבל אפילו לגאון יהיה קל יותר לעבוד עם 'כלים מתאימים — אנשים אינטליגנטיים'. הוא לא ייצר לבנים — משום שלא היה מסוגל לכך, כפי שידעתי היטב. ואם הוא עשה את עבודות המזכירות בשביל המנהל, זה היה כי 'אף אדם הגיוני לא יכול לסרב באופן שרירותי להבעת האמון של הממונים עליו'. האם הבנתי את זה? הבנתי את זה. מה עוד אני רוצה? מה שרציתי באמת זה ברגים, בשם אלוהים!
ברגים. להתחיל לעבוד — לסתום את החור. כל מה שרציתי זה ברגים. היו ארגזים שלמים שלהם למטה בחוף — ארגזים — בערמות — מתפקעים — נסדקים! בעטת בבורג אבוד בכל צעד שני בחצר התחנה ההיא, על מורד הגבעה. ברגים התגלגלו לתוך חורשת המוות. יכולת למלא את כיסך בברגים אילו רק טרחת להתכופף — ולא מצאנו אפילו בורג אחד במקום שבו היינו זקוקים לו. היו לנו לוחות המתכת המתאימים, אבל לא היה שום דבר שיחזק אותם למקומם. בכל שבוע יצא אל החוף השליח — כושי גבוה, תיק מכתבים על כתפו ואלה בידו. וכמה פעמים בשבוע הגיעה שיירה עם סחורה — בד צבוע מזעזע כל כך עד שגרם לך לצמרמורת כשרק הסתכלת עליו, חרוזי זכוכית ששווים בערך פני לקילו, ערבוביה של ממחטות כותנה מוכתמות, אבל שום ברגים. שלושה סבלים יכולים היו להביא את כל מה שהיה דרוש כדי לגרום לספינה לצוף.
"הוא הפך פתאום לחשאי במיוחד, אבל כנראה חוסר התגובה שלי הכעיס אותו לבסוף, מפני שהוא החליט שהכרחי ליידע אותי שהוא לא פוחד לא מאלוהים ולא מהשטן, אז בטח שלא מסתם בן אדם.
אמרתי שזה ברור לי לגמרי, אבל מה שרציתי היה כמות מסוימת של ברגים — וגם מר קורץ היה רוצה מאוד ברגים, אילו רק ידע זאת. מכתבים הרי יוצאים לחוף בכל שבוע... 'אדוני היקר,' הוא מחה, 'אני כותב רק את מה שמכתיבים לי.' דרשתי ברגים. ישנה בוודאי דרך — לאדם אינטליגנטי. הוא שינה את התנהגותו, הפך לקריר מאוד והתחיל פתאום לדבר על היפופוטמים, תהה בקול האם הם לא מפריעים לי לישון על הסיפון (התמדתי בעבודות החילוץ שלי בלילה וביום). זה לא הפריע לי. היה היפופוטם זקן אחד שהיה לו הרגל מגונה לצאת אל הגדה ולשוטט בלילות באזור התחנה.
עולי הרגל נהגו לצאת יחד בקבוצות ולרוקן לעברו כל רובה שהצליחו לשים עליו את ידיהם. כמה מהם אפילו ארבו לו בלילות.
כל האנרגיה הזאת היתה, כמובן, חסרת תוחלת. 'על החיה הזאת יש כישוף,' הוא אמר, 'אבל אתה יכול להגיד את זה רק על בהמות בארץ הזאת. לא על אנשים — אתה קולט אותי? — לאף אחד כאן אין כישוף שמגן עליו.' הוא עמד לרגע מתחת לאור הירח, אפו המעוקל נוטה הצדה באנינות ועיני הנציץ שלו זוהרות ללא מצמוץ, ואז הלך משם בברכת לילה טוב קצרצרה. יכולתי לראות שהוא מוטרד ומבולבל למדי, מה שגרם לי להרגיש מלא תקווה יותר ממה שהרגשתי כבר ימים. זו היתה הקלה גדולה להיפרד מהבחור הזה ולפנות לעבר ספינת הפח שלי, ידידתי רבת־ההשפעה, החבולה, המעוותת, ההרוסה. טיפסתי אל הסיפון. היא קרקשה מתחת לרגלי כמו קופסת פח ריקה של עוגיות חמאה ממאפיית "האנטלי ופאלמר"
שנבעטה לתעלת ביוב. המבנה שלה לא היה מוצק במיוחד, והצורה היתה יפה אפילו פחות, אבל העבודה הקשה שהשקעתי בה גרמה לי לאהוב אותה. שום ידיד רב־השפעה לא ישרת אותי טוב יותר.
היא נתנה לי סיכוי לצאת קצת — לגלות למה אני מסוגל. לא, אני לא אוהב לעבוד. אני מעדיף להתעצל לי ולחשוב על כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות. אני לא אוהב עבודה — אף אדם לא אוהב — אבל אני כן אוהב את מה שיש בעבודה, את ההזדמנות למצוא את עצמך. את המציאות של עצמך — בשבילך, לא בשביל אחרים — את מה שאף אדם אחר לא יֵדע לעולם. הם יכולים לראות את התוצרת, אבל הם לעולם לא יוכלו לדעת מה המשמעות האמיתית שלה."