מתוך ההקדמות
בספר זה יינתן תיאור של כמה מחלקי העולם העל־חושי. מי שמבקש להכיר רק את העולם החושי, יראה בתיאור זה יציר דמיון חסר משמעות. אך מי שמבקש דרכים המוליכות החוצה מן העולם החושי, ילמד במהרה להבין שחיי האדם מקבלים ערך ומשמעות רק מתוך התבוננות בעולם האחר. אין לחשוש שהתבוננות כזו תביא לניכור כלפי החיים 'הממשיים'. להפך: דרכה לומד האדם לעמוד בביטחון וביציבות בתוך חיים אלה. הוא לומד להכיר את הסיבות לחיים, בעוד שללא התבוננות זו הוא נע בעיוורון בתוך תוצאותיהם. מתוך ההכרה בעל־חושי, החושי מקבל לראשונה את משמעותו האמיתית והאדם נעשה כשיר יותר לחיים, ולא פחות. רק מי שמבין את החיים במלואם יכול להיות אדם מעשי באמת.
מחבר ספר זה אינו מתאר דבר שאין ביכולתו להעיד עליו מניסיון, מתוך אותו סוג ניסיון שניתן לרכוש בתחומים אלה.
יתואר כאן רק מה שנחווה בצורה אישית באופן הזה. ספר זה אינו ניתן לקריאה כפי שרגילים לקרוא ספרים בעידן שלנו. במובן מסוים, על הקורא לעמול על כל עמוד, ואף על כל משפט. דבר זה נעשה באופן מכוון, שכן רק בדרך זו יכול הספר להיות עבור הקורא מה שהוא אמור להיות לו. מי שיסתפק בעיון שטחי — כאילו לא קרא אותו כלל. אמיתותיו חייבות להיחוות, כי אך ורק באופן הזה יש ערך למדע הרוח.
מנקודת מבט מדעית רגילה אין אפשרות לשפוט את הספר אלא אם נקודת המבט לשיפוט כזה נלקחת מתוך הספר עצמו. אם המבקר יבקש לאמץ לעצמו נקודת מבט זו, הוא יראה שאין בדברי הספר כל כוונה לסתור שיטות מדעיות אמיתיות. המחבר לא ביקש לומר ולו מילה אחת הנוגדת את מצפונו המדעי.
מי שיבקש את האמיתות המתוארות כאן בדרך אחרת, יוכל למצוא כזו בספרי 'הפילוסופיה של החירות'. שני הספרים הללו שואפים לאותה מטרה בשני אופנים שונים. להבנת האחד אין צורך בשני, אף כי רבים ימצאו בכך תועלת.
מי שמבקש בספר זה את האמיתות 'המוחלטות', עלול להניח אותו מידיו בחוסר סיפוק, שהרי מתוך התחום הכולל של מדע הרוח נועדו להינתן תחילה האמיתות היסודיות. טבעי לאדם לשאול על ראשיתו וסופו של העולם, על תכלית הקיום ועל מהות האל. אך מי שמבקש לא רק מושגים שכליים אלא הבנה אמיתית של החיים, יודע שחיבור העוסק ביסודות הכרת הרוח אינו יכול לומר דברים השייכים למדרגות הגבוהות של החוכמה. דווקא מתוך הבנת הבסיס מתברר כיצד לשאול את השאלות הגבוהות יותר. בספר ההמשך לספר זה, שנקרא 'מדע הנסתר בקווים כלליים', אפשר למצוא ידיעות נוספות על התחום הנדון כאן.
מי שנותן כיום תיאור של עובדות על־חושיות חייב להיות מודע לשני דברים: ראשית, שזמננו זקוק לטיפוח ידיעות על־חושיות; ושנית, שבעולם הרוחי של היום מצויים שפע דימויים ותחושות ההופכים בעיני רבים תיאור כזה לדמיון שווא או להזיה. ההווה זקוק לידיעות על־חושיות, משום שכל מה שאדם לומד על העולם ועל החיים בדרך המקובלת מעורר בו שאלות רבות, שניתן להשיב עליהן רק באמצעות אמיתות על־חושיות. אין להשלות את עצמנו: מה שנמסר כיום על יסודות הקיום בזרמים רוחיים עכשוויים, איננו מעניק תשובה עמוקה לנפש אלא מייצר שאלות חדשות על חידות העולם והחיים. לזמן־מה יכול אדם להאמין כי ב'תוצאות העובדות המדעיות הקפדניות' או במסקנותיו של הוגה עכשווי זה או אחר הוא ימצא פתרון לחידת הקיום. אך כאשר הנפש יורדת לעומקים שאליהם היא חייבת לרדת כדי להבין את עצמה באמת, מה שנראה תחילה כתשובה רק מעורר את השאלה האמיתית.
תשובה לשאלה זו לא נועדה לספק סקרנות בלבד; המנוחה הפנימית והשלמוּת של חיי הנפש תלויות בה. השגתה אינה ממלאת רק את הדחף לדעת, אלא גם הופכת את האדם כשיר לעבודה ולמשימות החיים, בעוד שהיעדר פתרון לשאלות המתאימות משתק אותו נפשית ולבסוף גם גופנית. ההכרה בעל־חושי איננה צורך תיאורטי בלבד, אלא צורך ממשי של החיים. דווקא בשל אופיים של חיי הרוח בהווה, הכרת הרוח היא תחום חיוני וחסר תחליף.
ואולם, זו עובדה שרבים כיום דוחים בחוזקה דווקא את מה שהם זקוקים לו ביותר. עוצמת הכפייה של דעות רבות, שנבנו על יסוד 'ניסיון מדעי בטוח', גדולה עד כדי כך שיש הרואים בתיאור שבספר כזה הבל חסר יסוד. מי שמתאר את ההכרות העל־חושיות יכול לעמוד מול התנגדויות אלו בעיניים פקוחות. הפיתוי לדרוש ממנו 'הוכחות חד־משמעיות' מתעורר בקלות. אך בכך אנו נמסרים לאשליה, שכן הדרישה איננה להוכחות המצויות בדבר עצמו, אלא להוכחות שאנחנו מוכנים או מסוגלים להכיר בהן. מחבר הספר יודע שאין בו דבר שאינו יכול להיות מוכר לכל מי שעומד על יסודות החשיבה המדעית של ימינו. הוא יודע שאפשר למלא את הדרישות של מדע הטבע ולמצוא בתוך מסגרתו את הבסיס לתיאור הניתן כאן של העולם העל־חושי.
יתרה מכך, דווקא החשיבה המדעית הטבעית אמורה להרגיש בנוח בתיאור זה. מי שחושב כך ימצא עצמו מושפע בדיונים רבים באופן המתבטא במילים העמוקות של גתה: "אי אפשר להפריך תורה כוזבת, שכן היא נשענת על ההנחה שהשקר הוא אמת". דיונים הם חסרי תועלת מול מי שמוכן לראות כהוכחות רק את מה שמתיישב עם דרך החשיבה שלו. מי שמכיר את טבע ההוכחה יודע היטב כי נפש האדם מוצאת את האמת בדרכים אחרות מאשר בדיון.
שטיינר, 1910
מבוא
כאשר יוהאן גוטליב פיכטה נשא בסתיו 1813 את 'תורתו' כפרי בשל של חיים שהוקדשו כליל לשירות האמת, הוא אמר כבר בתחילתה את הדברים הבאים: "תורה זו מניחה קיומו של איבר חישה פנימי חדש לגמרי, שבאמצעותו מתגלה עולם חדש אשר עבור האדם הרגיל כלל אינו קיים". לאחר מכן הראה באמצעות השוואה עד כמה בלתי נתפסת נדרשת להיות תורתו זו בעיני מי שמבקש לשפוט אותה לפי המושגים של החושים הרגילים: "ידמה אדם עולם של עיוורים מלידה, אשר מוכּרים להם אך ורק הדברים ויחסיהם כפי שהם קיימים באמצעות חוש המישוש. כעת גשו אליהם ודברו עימם על צבעים ועל שאר היחסים הקיימים אך ורק באמצעות האור ובעזרת הראייה. למעשה, אתם מדברים מבחינתם על כלום — וזה מצב טוב יותר אם הם יאמרו זאת — כי בדרך זו תבחינו במהרה בטעות ותפסיקו את הדיבור לשווא, אם אינכם מסוגלים לפקוח את עיניהם". אך האדם המדבר על עניינים כאלה אל בני האדם, שעליהם מצביע פיכטה במקרה זה, מצוי לעיתים קרובות במצב הדומה לזה של רואה בין עיוורים מלידה. עניינים אלה דווקא נוגעים למהותו האמיתית של האדם ולמטרתו העליונה, ועל כן צריך היה להתייאש מן האנושות מי שיחשוב כי יש הכרח 'להפסיק את הדיבור לשווא'. אסור לרגע להטיל ספק בכך שביחס לעניינים אלה ניתן 'לפתוח את עיניו' של כל אדם המביא עימו את הרצון הטוב לכך. מתוך הנחה זו דיברו וכתבו כל אלה שהרגישו בקרבם כי צמחו בתוכם איברי החישה הפנימיים, אשר באמצעותם יכלו להכיר את מהותו האמיתית של האדם, שמוסתרת מן החושים החיצוניים.
מאז ימי קדם דובר שוב ושוב על חוכמה נסתרת שכזו. מי שתפס משהו ממנה, מרגיש את הבעלות עליה בביטחון, כפי שמרגישים בעלי עיניים מפותחות את הבעלות על מושגי הצבעים. עבורו אין החוכמה הנסתרת זקוקה לשום הוכחה. הוא יודע גם שהיא אינה יכולה להזדקק להוכחה עבור כל מי שנפתח בפניו החוש הגבוה. עם אדם כזה הוא יכול לדבר, כפי שמסוגל נוסע לדבר על אמריקה עם אלה שלא ראו אותה בעצמם אך יכולים ליצור מושג שלה, משום שהם יראו כל מה שראה הוא אילו ניתנה להם ההזדמנות לכך.
אך לא רק אל חוקרי העולם הרוחי צריך לפנות הדובר העל־חושי. עליו להפנות את דבריו אל כל בני האדם. שכן עליו לדווח על עניינים הנוגעים לכל בני האדם; ואף יותר מכך — הוא יודע שאין אדם יכול להיות במלוא מובן המילה 'אדם' בלא ידיעה של עניינים אלה. הוא מדבר אל כל בני האדם, משום שהוא יודע שיש דרגות שונות של הבנה למה שיש לו לומר. הוא יודע שגם אלה שעדיין רחוקים מהרגע שבו תיפתח בפניהם חקירה רוחית משלהם, יכולים להגיע להבנה. שכן תחושת האמת והבנתה מצויות בכל אדם, ואל הבנה זו, שיכולה להבליח בכל נפש בריאה, הוא פונה תחילה.
הוא יודע גם שבתוך הבנה זו מצוי כוח אשר חייב להוביל בהדרגה אל הדרגות הגבוהות יותר של ההכרה. תחושה זו, שאולי בתחילה אינה רואה כלל דבר ממה שנאמר לה, היא עצמה הקוסם הפותח את 'העין הרוחית'. תחושה זו מתעוררת בחשכה. הנפש איננה רואה, אך באמצעות תחושה זו היא נאחזת בכוח האמת, ואז האמת תתקרב בהדרגה אל הנפש ותפתח בפניה את 'החוש הגבוה'. לאחד זה עשוי להימשך זמן קצר, ולאחר — זמן ארוך יותר; מי שיש לו סבלנות והתמדה — ישיג מטרה זו. שכן גם אם לא ניתן לנתח את עיניו של כל עיוור מלידה, הרי כל עין רוחית ניתנת לפתיחה; זוהי רק שאלה של זמן מתי היא תיפתח.
למדנות והשכלה מדעית אינן תנאי מקדים לפתיחתו של החוש הגבוה. הוא יכול להיפתח אצל האדם הפשוט כשם שהוא נפתח לבעל ההשכלה המדעית הגבוהה. מה שבזמננו נקרא לעיתים קרובות 'המדע היחיד', עלול במקרה הזה להיות לעיתים אף יותר למכשול מאשר לעזר. שהרי מדע זה מכיר מטבע הדברים כמציאות רק במה שנגיש לחושים הרגילים. ואף שגדולות הן זכויותיו בהכרת מציאות זו, הרי כאשר הוא מצהיר שהדבר שהכרחי ומבורך עבור המדע צריך לקבוע את כלל ידיעת האדם — הוא יוצר בכך גם שפע של דעות קדומות הסוגרות את הדרך אל מציאויות גבוהות יותר.
מול הדברים הנאמרים כאן, לעיתים קרובות מועלה הטיעון כי להכרתו של האדם הוצבו "גבולות שלא ניתן לעבור". אין הוא יכול לחצות גבולות אלה, ולכן יש לדחות כל ידיעה שאינה מתחשבת בגבולות הללו. ואף רואים לעיתים קרובות כאדם יומרני למדי את מי שטוען דבר־מה על עניינים שלדעת רבים נחשבים כעובדה מוגמרת, כמצויים מעבר לגבולות יכולת ההכרה האנושית. בטיעון כזה מתעלמים לחלוטין מן העובדה שלפני ההכרה הגבוהה חייבת להתקיים התפתחות של כוחות ההכרה האנושיים. מה שלפני התפתחות כזו נמצא מעבר לגבולות ההכרה, נמצא — לאחר התעוררות היכולות הרדומות בכל אדם — דווקא בתוך תחום ההכרה.
עם זאת, דבר אחד אין לשכוח בעניין זה. אפשר היה לומר: מה התועלת בדיבור על דברים עם אנשים שכוחות ההכרה שלהם אינם ערים, ולכן הדברים הללו סגורים בפניהם? אך בכך נשפוט את העניין באופן שגוי. דרושות יכולות מסוימות כדי לגלות את הדברים שבהם מדובר; אולם כאשר הם נמסרים לאחר שנתגלו — יכול כל אדם להבינם אם הוא רוצה להפעיל היגיון בלתי משוחד ותחושת אמת בריאה.
בספר זה לא נמסרים דברים אחרים זולת אלה היכולים לפעול על כל מי ששואף למחשבה מקיפה, שאינה מעורפלת על ידי שום דעה קדומה, ולתחושת אמת חופשית ובלתי מסויגת, עד שיחוש כי באמצעותם ניתן להתקרב לפענוח חידות חיי האדם ותופעות העולם בדרך מספקת. די אם נשאל את עצמנו: האם החיים מתבהרים אם הדברים הנטענים כאן אמיתיים? נגלה כי חיי כל אדם ואדם מספקים לכך את האישור.
כדי להיות מורה בתחומים הגבוהים יותר של הקיום אין די בכך שלאדם נפתח החוש אליהם. נדרשת גם מדעיות בהם, כשם שדרושה מדעיות כדי לשמש מורה בתחומי המציאות הרגילה. ראייה רוחית כשלעצמה אינה עושה את האדם ליודע ברוח, בדיוק כפי שחושים בריאים אינם הופכים את האדם למלומד במציאות החושית. מאחר שבאמת כל מציאות, הן הנמוכה והן הרוחנית הגבוהה, אינן אלא שני צדדים של אותה מהות יסודית אחת, הרי שמי שנותר בּוּר בידיעות הנמוכות, יישאר ברוב המקרים בור גם בעניינים הגבוהים.
עובדה זו מעוררת אצל מי שמרגיש — מתוך ייעוד רוחני — דחף לדבר על תחומי הקיום הרוחניים, תחושת אחריות שאין לה גבול. היא מטילה עליו צניעות וריסון, אך אינה צריכה למנוע מאיש לעסוק באמת העליונה, גם לא ממי שחייו האחרים אינם מביאים אותו לעסוק במדעים הרגילים. שהרי אפשר לאדם למלא את שליחותו האנושית בלי להבין דבר בבוטניקה, זואולוגיה, מתמטיקה או מדעים אחרים; אך אי אפשר להיות במלוא מובן המילה אדם בלי להתקרב, בדרך כלשהי, אל המהות והייעוד של האדם כפי שהם נחשפים בידע הנוגע בעל־חושי.
הנשגב ביותר שאליו יכול האדם להרים את מבטו — אותו הוא מכנה האלוהי. עליו לחשוב על ייעודו הגבוה ביותר כקשור, באיזושהי דרך, עם אותו אלוהי. משום כך, בהחלט ייתכן שהחוכמה שמעבר לחושי המגלה לו את מהותו ובכך את ייעודו תיקרא חוכמה אלוהית או תאוסופיה. להתבוננות בתהליכים הרוחיים בחיי האדם וביקום ניתן לקרוא 'מדע הרוח'. אם מתוך תחום זה, כפי שנעשה בספר זה, מוציאים במיוחד את התוצאות המתייחסות לגרעין הרוחי של מהות האדם, ניתן להשתמש למטרה זו בביטוי תאוסופיה, שכן במשך מאות שנים נעשה בו שימוש בכיוון זה.
חיבור זה יתאר את האדם והעולם מתוך השקפת עולם תאוסופית. הכותב אינו מבקש להציג דבר שאינו עובדה עבורו באותו מובן שבו חוויה מן העולם החיצוני היא עובדה לעיניים, לאוזניים ולשכל הרגיל. מדובר בחוויות שיכולות להיות נגישות לכל אדם, אם יחליט לצעוד ב'נתיב ההכרה' המוצג בפרק האחרון של ספר זה.
נכון לעמוד ביחס הראוי אל ענייני העולם העל־חושי מתוך ההנחה שמחשבה ורגש בריאים מסוגלים להבין כל מה שיכול לזרום כהכרה אמיתית מן העולמות הגבוהים. כאשר יוצאים מהבנה זו ומניחים בכך יסוד איתן, כבר נעשה צעד חשוב לקראת ראייה אישית; גם אם כדי להגיע לכך דרושים דברים נוספים. ואולם נועלים את הדלת בפני ההכרה הגבוהה האמיתית כאשר מבזים דרך זו ומבקשים לחדור אל העולמות הגבוהים רק בדרך אחרת. הכלל שלפיו יש להכיר תחילה בעולמות הגבוהים רק לאחר שצפו בהם — מהווה מכשול לעצם הצפייה הזאת. הרצון להבין תחילה באמצעות מחשבה בריאה את מה שאפשר יהיה לראות בהמשך, מקדם את הראייה הזאת ומעורר כוחות חשובים בנפש המביאים לידי ראיית הרואה הרוחי.
מתוך ההקדמות
בספר זה יינתן תיאור של כמה מחלקי העולם העל־חושי. מי שמבקש להכיר רק את העולם החושי, יראה בתיאור זה יציר דמיון חסר משמעות. אך מי שמבקש דרכים המוליכות החוצה מן העולם החושי, ילמד במהרה להבין שחיי האדם מקבלים ערך ומשמעות רק מתוך התבוננות בעולם האחר. אין לחשוש שהתבוננות כזו תביא לניכור כלפי החיים 'הממשיים'. להפך: דרכה לומד האדם לעמוד בביטחון וביציבות בתוך חיים אלה. הוא לומד להכיר את הסיבות לחיים, בעוד שללא התבוננות זו הוא נע בעיוורון בתוך תוצאותיהם. מתוך ההכרה בעל־חושי, החושי מקבל לראשונה את משמעותו האמיתית והאדם נעשה כשיר יותר לחיים, ולא פחות. רק מי שמבין את החיים במלואם יכול להיות אדם מעשי באמת.
מחבר ספר זה אינו מתאר דבר שאין ביכולתו להעיד עליו מניסיון, מתוך אותו סוג ניסיון שניתן לרכוש בתחומים אלה.
יתואר כאן רק מה שנחווה בצורה אישית באופן הזה. ספר זה אינו ניתן לקריאה כפי שרגילים לקרוא ספרים בעידן שלנו. במובן מסוים, על הקורא לעמול על כל עמוד, ואף על כל משפט. דבר זה נעשה באופן מכוון, שכן רק בדרך זו יכול הספר להיות עבור הקורא מה שהוא אמור להיות לו. מי שיסתפק בעיון שטחי — כאילו לא קרא אותו כלל. אמיתותיו חייבות להיחוות, כי אך ורק באופן הזה יש ערך למדע הרוח.
מנקודת מבט מדעית רגילה אין אפשרות לשפוט את הספר אלא אם נקודת המבט לשיפוט כזה נלקחת מתוך הספר עצמו. אם המבקר יבקש לאמץ לעצמו נקודת מבט זו, הוא יראה שאין בדברי הספר כל כוונה לסתור שיטות מדעיות אמיתיות. המחבר לא ביקש לומר ולו מילה אחת הנוגדת את מצפונו המדעי.
מי שיבקש את האמיתות המתוארות כאן בדרך אחרת, יוכל למצוא כזו בספרי 'הפילוסופיה של החירות'. שני הספרים הללו שואפים לאותה מטרה בשני אופנים שונים. להבנת האחד אין צורך בשני, אף כי רבים ימצאו בכך תועלת.
מי שמבקש בספר זה את האמיתות 'המוחלטות', עלול להניח אותו מידיו בחוסר סיפוק, שהרי מתוך התחום הכולל של מדע הרוח נועדו להינתן תחילה האמיתות היסודיות. טבעי לאדם לשאול על ראשיתו וסופו של העולם, על תכלית הקיום ועל מהות האל. אך מי שמבקש לא רק מושגים שכליים אלא הבנה אמיתית של החיים, יודע שחיבור העוסק ביסודות הכרת הרוח אינו יכול לומר דברים השייכים למדרגות הגבוהות של החוכמה. דווקא מתוך הבנת הבסיס מתברר כיצד לשאול את השאלות הגבוהות יותר. בספר ההמשך לספר זה, שנקרא 'מדע הנסתר בקווים כלליים', אפשר למצוא ידיעות נוספות על התחום הנדון כאן.
מי שנותן כיום תיאור של עובדות על־חושיות חייב להיות מודע לשני דברים: ראשית, שזמננו זקוק לטיפוח ידיעות על־חושיות; ושנית, שבעולם הרוחי של היום מצויים שפע דימויים ותחושות ההופכים בעיני רבים תיאור כזה לדמיון שווא או להזיה. ההווה זקוק לידיעות על־חושיות, משום שכל מה שאדם לומד על העולם ועל החיים בדרך המקובלת מעורר בו שאלות רבות, שניתן להשיב עליהן רק באמצעות אמיתות על־חושיות. אין להשלות את עצמנו: מה שנמסר כיום על יסודות הקיום בזרמים רוחיים עכשוויים, איננו מעניק תשובה עמוקה לנפש אלא מייצר שאלות חדשות על חידות העולם והחיים. לזמן־מה יכול אדם להאמין כי ב'תוצאות העובדות המדעיות הקפדניות' או במסקנותיו של הוגה עכשווי זה או אחר הוא ימצא פתרון לחידת הקיום. אך כאשר הנפש יורדת לעומקים שאליהם היא חייבת לרדת כדי להבין את עצמה באמת, מה שנראה תחילה כתשובה רק מעורר את השאלה האמיתית.
תשובה לשאלה זו לא נועדה לספק סקרנות בלבד; המנוחה הפנימית והשלמוּת של חיי הנפש תלויות בה. השגתה אינה ממלאת רק את הדחף לדעת, אלא גם הופכת את האדם כשיר לעבודה ולמשימות החיים, בעוד שהיעדר פתרון לשאלות המתאימות משתק אותו נפשית ולבסוף גם גופנית. ההכרה בעל־חושי איננה צורך תיאורטי בלבד, אלא צורך ממשי של החיים. דווקא בשל אופיים של חיי הרוח בהווה, הכרת הרוח היא תחום חיוני וחסר תחליף.
ואולם, זו עובדה שרבים כיום דוחים בחוזקה דווקא את מה שהם זקוקים לו ביותר. עוצמת הכפייה של דעות רבות, שנבנו על יסוד 'ניסיון מדעי בטוח', גדולה עד כדי כך שיש הרואים בתיאור שבספר כזה הבל חסר יסוד. מי שמתאר את ההכרות העל־חושיות יכול לעמוד מול התנגדויות אלו בעיניים פקוחות. הפיתוי לדרוש ממנו 'הוכחות חד־משמעיות' מתעורר בקלות. אך בכך אנו נמסרים לאשליה, שכן הדרישה איננה להוכחות המצויות בדבר עצמו, אלא להוכחות שאנחנו מוכנים או מסוגלים להכיר בהן. מחבר הספר יודע שאין בו דבר שאינו יכול להיות מוכר לכל מי שעומד על יסודות החשיבה המדעית של ימינו. הוא יודע שאפשר למלא את הדרישות של מדע הטבע ולמצוא בתוך מסגרתו את הבסיס לתיאור הניתן כאן של העולם העל־חושי.
יתרה מכך, דווקא החשיבה המדעית הטבעית אמורה להרגיש בנוח בתיאור זה. מי שחושב כך ימצא עצמו מושפע בדיונים רבים באופן המתבטא במילים העמוקות של גתה: "אי אפשר להפריך תורה כוזבת, שכן היא נשענת על ההנחה שהשקר הוא אמת". דיונים הם חסרי תועלת מול מי שמוכן לראות כהוכחות רק את מה שמתיישב עם דרך החשיבה שלו. מי שמכיר את טבע ההוכחה יודע היטב כי נפש האדם מוצאת את האמת בדרכים אחרות מאשר בדיון.
שטיינר, 1910
מבוא
כאשר יוהאן גוטליב פיכטה נשא בסתיו 1813 את 'תורתו' כפרי בשל של חיים שהוקדשו כליל לשירות האמת, הוא אמר כבר בתחילתה את הדברים הבאים: "תורה זו מניחה קיומו של איבר חישה פנימי חדש לגמרי, שבאמצעותו מתגלה עולם חדש אשר עבור האדם הרגיל כלל אינו קיים". לאחר מכן הראה באמצעות השוואה עד כמה בלתי נתפסת נדרשת להיות תורתו זו בעיני מי שמבקש לשפוט אותה לפי המושגים של החושים הרגילים: "ידמה אדם עולם של עיוורים מלידה, אשר מוכּרים להם אך ורק הדברים ויחסיהם כפי שהם קיימים באמצעות חוש המישוש. כעת גשו אליהם ודברו עימם על צבעים ועל שאר היחסים הקיימים אך ורק באמצעות האור ובעזרת הראייה. למעשה, אתם מדברים מבחינתם על כלום — וזה מצב טוב יותר אם הם יאמרו זאת — כי בדרך זו תבחינו במהרה בטעות ותפסיקו את הדיבור לשווא, אם אינכם מסוגלים לפקוח את עיניהם". אך האדם המדבר על עניינים כאלה אל בני האדם, שעליהם מצביע פיכטה במקרה זה, מצוי לעיתים קרובות במצב הדומה לזה של רואה בין עיוורים מלידה. עניינים אלה דווקא נוגעים למהותו האמיתית של האדם ולמטרתו העליונה, ועל כן צריך היה להתייאש מן האנושות מי שיחשוב כי יש הכרח 'להפסיק את הדיבור לשווא'. אסור לרגע להטיל ספק בכך שביחס לעניינים אלה ניתן 'לפתוח את עיניו' של כל אדם המביא עימו את הרצון הטוב לכך. מתוך הנחה זו דיברו וכתבו כל אלה שהרגישו בקרבם כי צמחו בתוכם איברי החישה הפנימיים, אשר באמצעותם יכלו להכיר את מהותו האמיתית של האדם, שמוסתרת מן החושים החיצוניים.
מאז ימי קדם דובר שוב ושוב על חוכמה נסתרת שכזו. מי שתפס משהו ממנה, מרגיש את הבעלות עליה בביטחון, כפי שמרגישים בעלי עיניים מפותחות את הבעלות על מושגי הצבעים. עבורו אין החוכמה הנסתרת זקוקה לשום הוכחה. הוא יודע גם שהיא אינה יכולה להזדקק להוכחה עבור כל מי שנפתח בפניו החוש הגבוה. עם אדם כזה הוא יכול לדבר, כפי שמסוגל נוסע לדבר על אמריקה עם אלה שלא ראו אותה בעצמם אך יכולים ליצור מושג שלה, משום שהם יראו כל מה שראה הוא אילו ניתנה להם ההזדמנות לכך.
אך לא רק אל חוקרי העולם הרוחי צריך לפנות הדובר העל־חושי. עליו להפנות את דבריו אל כל בני האדם. שכן עליו לדווח על עניינים הנוגעים לכל בני האדם; ואף יותר מכך — הוא יודע שאין אדם יכול להיות במלוא מובן המילה 'אדם' בלא ידיעה של עניינים אלה. הוא מדבר אל כל בני האדם, משום שהוא יודע שיש דרגות שונות של הבנה למה שיש לו לומר. הוא יודע שגם אלה שעדיין רחוקים מהרגע שבו תיפתח בפניהם חקירה רוחית משלהם, יכולים להגיע להבנה. שכן תחושת האמת והבנתה מצויות בכל אדם, ואל הבנה זו, שיכולה להבליח בכל נפש בריאה, הוא פונה תחילה.
הוא יודע גם שבתוך הבנה זו מצוי כוח אשר חייב להוביל בהדרגה אל הדרגות הגבוהות יותר של ההכרה. תחושה זו, שאולי בתחילה אינה רואה כלל דבר ממה שנאמר לה, היא עצמה הקוסם הפותח את 'העין הרוחית'. תחושה זו מתעוררת בחשכה. הנפש איננה רואה, אך באמצעות תחושה זו היא נאחזת בכוח האמת, ואז האמת תתקרב בהדרגה אל הנפש ותפתח בפניה את 'החוש הגבוה'. לאחד זה עשוי להימשך זמן קצר, ולאחר — זמן ארוך יותר; מי שיש לו סבלנות והתמדה — ישיג מטרה זו. שכן גם אם לא ניתן לנתח את עיניו של כל עיוור מלידה, הרי כל עין רוחית ניתנת לפתיחה; זוהי רק שאלה של זמן מתי היא תיפתח.
למדנות והשכלה מדעית אינן תנאי מקדים לפתיחתו של החוש הגבוה. הוא יכול להיפתח אצל האדם הפשוט כשם שהוא נפתח לבעל ההשכלה המדעית הגבוהה. מה שבזמננו נקרא לעיתים קרובות 'המדע היחיד', עלול במקרה הזה להיות לעיתים אף יותר למכשול מאשר לעזר. שהרי מדע זה מכיר מטבע הדברים כמציאות רק במה שנגיש לחושים הרגילים. ואף שגדולות הן זכויותיו בהכרת מציאות זו, הרי כאשר הוא מצהיר שהדבר שהכרחי ומבורך עבור המדע צריך לקבוע את כלל ידיעת האדם — הוא יוצר בכך גם שפע של דעות קדומות הסוגרות את הדרך אל מציאויות גבוהות יותר.
מול הדברים הנאמרים כאן, לעיתים קרובות מועלה הטיעון כי להכרתו של האדם הוצבו "גבולות שלא ניתן לעבור". אין הוא יכול לחצות גבולות אלה, ולכן יש לדחות כל ידיעה שאינה מתחשבת בגבולות הללו. ואף רואים לעיתים קרובות כאדם יומרני למדי את מי שטוען דבר־מה על עניינים שלדעת רבים נחשבים כעובדה מוגמרת, כמצויים מעבר לגבולות יכולת ההכרה האנושית. בטיעון כזה מתעלמים לחלוטין מן העובדה שלפני ההכרה הגבוהה חייבת להתקיים התפתחות של כוחות ההכרה האנושיים. מה שלפני התפתחות כזו נמצא מעבר לגבולות ההכרה, נמצא — לאחר התעוררות היכולות הרדומות בכל אדם — דווקא בתוך תחום ההכרה.
עם זאת, דבר אחד אין לשכוח בעניין זה. אפשר היה לומר: מה התועלת בדיבור על דברים עם אנשים שכוחות ההכרה שלהם אינם ערים, ולכן הדברים הללו סגורים בפניהם? אך בכך נשפוט את העניין באופן שגוי. דרושות יכולות מסוימות כדי לגלות את הדברים שבהם מדובר; אולם כאשר הם נמסרים לאחר שנתגלו — יכול כל אדם להבינם אם הוא רוצה להפעיל היגיון בלתי משוחד ותחושת אמת בריאה.
בספר זה לא נמסרים דברים אחרים זולת אלה היכולים לפעול על כל מי ששואף למחשבה מקיפה, שאינה מעורפלת על ידי שום דעה קדומה, ולתחושת אמת חופשית ובלתי מסויגת, עד שיחוש כי באמצעותם ניתן להתקרב לפענוח חידות חיי האדם ותופעות העולם בדרך מספקת. די אם נשאל את עצמנו: האם החיים מתבהרים אם הדברים הנטענים כאן אמיתיים? נגלה כי חיי כל אדם ואדם מספקים לכך את האישור.
כדי להיות מורה בתחומים הגבוהים יותר של הקיום אין די בכך שלאדם נפתח החוש אליהם. נדרשת גם מדעיות בהם, כשם שדרושה מדעיות כדי לשמש מורה בתחומי המציאות הרגילה. ראייה רוחית כשלעצמה אינה עושה את האדם ליודע ברוח, בדיוק כפי שחושים בריאים אינם הופכים את האדם למלומד במציאות החושית. מאחר שבאמת כל מציאות, הן הנמוכה והן הרוחנית הגבוהה, אינן אלא שני צדדים של אותה מהות יסודית אחת, הרי שמי שנותר בּוּר בידיעות הנמוכות, יישאר ברוב המקרים בור גם בעניינים הגבוהים.
עובדה זו מעוררת אצל מי שמרגיש — מתוך ייעוד רוחני — דחף לדבר על תחומי הקיום הרוחניים, תחושת אחריות שאין לה גבול. היא מטילה עליו צניעות וריסון, אך אינה צריכה למנוע מאיש לעסוק באמת העליונה, גם לא ממי שחייו האחרים אינם מביאים אותו לעסוק במדעים הרגילים. שהרי אפשר לאדם למלא את שליחותו האנושית בלי להבין דבר בבוטניקה, זואולוגיה, מתמטיקה או מדעים אחרים; אך אי אפשר להיות במלוא מובן המילה אדם בלי להתקרב, בדרך כלשהי, אל המהות והייעוד של האדם כפי שהם נחשפים בידע הנוגע בעל־חושי.
הנשגב ביותר שאליו יכול האדם להרים את מבטו — אותו הוא מכנה האלוהי. עליו לחשוב על ייעודו הגבוה ביותר כקשור, באיזושהי דרך, עם אותו אלוהי. משום כך, בהחלט ייתכן שהחוכמה שמעבר לחושי המגלה לו את מהותו ובכך את ייעודו תיקרא חוכמה אלוהית או תאוסופיה. להתבוננות בתהליכים הרוחיים בחיי האדם וביקום ניתן לקרוא 'מדע הרוח'. אם מתוך תחום זה, כפי שנעשה בספר זה, מוציאים במיוחד את התוצאות המתייחסות לגרעין הרוחי של מהות האדם, ניתן להשתמש למטרה זו בביטוי תאוסופיה, שכן במשך מאות שנים נעשה בו שימוש בכיוון זה.
חיבור זה יתאר את האדם והעולם מתוך השקפת עולם תאוסופית. הכותב אינו מבקש להציג דבר שאינו עובדה עבורו באותו מובן שבו חוויה מן העולם החיצוני היא עובדה לעיניים, לאוזניים ולשכל הרגיל. מדובר בחוויות שיכולות להיות נגישות לכל אדם, אם יחליט לצעוד ב'נתיב ההכרה' המוצג בפרק האחרון של ספר זה.
נכון לעמוד ביחס הראוי אל ענייני העולם העל־חושי מתוך ההנחה שמחשבה ורגש בריאים מסוגלים להבין כל מה שיכול לזרום כהכרה אמיתית מן העולמות הגבוהים. כאשר יוצאים מהבנה זו ומניחים בכך יסוד איתן, כבר נעשה צעד חשוב לקראת ראייה אישית; גם אם כדי להגיע לכך דרושים דברים נוספים. ואולם נועלים את הדלת בפני ההכרה הגבוהה האמיתית כאשר מבזים דרך זו ומבקשים לחדור אל העולמות הגבוהים רק בדרך אחרת. הכלל שלפיו יש להכיר תחילה בעולמות הגבוהים רק לאחר שצפו בהם — מהווה מכשול לעצם הצפייה הזאת. הרצון להבין תחילה באמצעות מחשבה בריאה את מה שאפשר יהיה לראות בהמשך, מקדם את הראייה הזאת ומעורר כוחות חשובים בנפש המביאים לידי ראיית הרואה הרוחי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
