אלזי בניו יורק

הקדמת המתרגם

אוֹ. הנרי, הסופר שהמציא את ניו יורק

אף שרק כמה מסיפוריו של או. הנרי עוסקים בעיר ניו יורק, אפשר לומר שניו יורק "כבשה" אותו וסיפוריו מבטאים את העיר לא רק בתקופה שבה נכתבו אלא גם עד עצם היום הזה.

מי שקורא את סיפוריו על אודות העיר הזאת יכול לטעות ולחשוב שאו. הנרי נולד בה וינק מילדותו את מהותה. ולא היא. או. הנרי, בשמו האמיתי ויליאם סידני פורטר, נולד בשנת 1862 בעיר גרינסבורו במדינת צפון קרולינה. הוא נחשב לאחד מגדולי מספרי הסיפור הקצר בארצות הברית. הוא כתב מאות סיפורים קצרים, רובם שנונים, כמה מהם ציניים ולרובם סוף קצר ומפתיע. בין מאות סיפוריו הקדיש רבים מהם למושא אהבתו — העיר ניו יורק.

אימו מתה בהיותו בן שלוש. הוא נדד בין קרובי משפחה שגידלו אותו ואת לימודיו הפורמליים סיים בהיותו בן חמש עשרה. הוא עבד למחייתו במקצועות שונים ואפילו הצליח לשבת בכלא שלוש שנים מן החמש שנגזרו עליו בגין הונאה בנקאית. בתקופה שנשא את עונשו החל לכתוב כדי לפרנס את משפחתו וסיפורו הראשון התפרסם ב־1899. זמן קצר לאחר מכן אימץ את שם העט אוֹ. הנרי. יש הסוברים כי עשה זאת כדי למנוע זיהויו כעבריין מורשע.

הוא הגיע לניו יורק בשנת 1902 וחי בה שמונה שנים בלבד, עד מותו ב־1910 בגיל ארבעים ושבע, עני וחסר כול. הוא נודע כשתיין מועד והשתייה "תרמה" לא מעט לבריאותו הרעועה ולבסוף למותו משחמת הכבד.

יותר מכול ניו יורק שבתה את ליבו. בכתיבתו בולטים כמה מוטיבים המתייחסים לכרך שאהב כל כך, לעיר שכינה "בגדד על הרכבת התחתית". הוא אהב מאוד את מגוון טיפוסיה ומאפייניה הייחודיים שלא מצא להם דומים בערים אחרות שהשווה אותה אליהן. גם כאשר הוא מתאר את פושעיה, שוטריה, סרסוריה, אנשי הדת המושחתים שלה, צביעותם של "שומרי הסף" שלה — הכול נובע מאהבה עמוקה לעיר, לטיפוסיה ולאופייה הייחודי. כרך בעל שלל צבעים וגוונים, צחוק ודמע, טיפוסים קשוחים בעלי לב רחום, רחמנים בעלי אופי, בעלי שפה בוטה. בזכות או. הנרי מובאות כל התכונות הללו אל ציבור הקוראים. ניכר בסיפוריו הניו יורקיים הרצון העז של או. הנרי להשתייך, להיות חלק מן העיר הנפלאה, האכזרית, הסנטימנטלית והאנושית הזאת.

ששת הסיפורים שבחרנו לקובץ צנוע זה עוסקים בהיבטים רבים של ניו יורק שאין־ספור גוונים לה.

המילים האחרונות המיוחסות לו הן: "אנא הדליקו את האורות, אינני רוצה ללכת הביתה בחושך".

דב שילוח,^[1] תל אביב, יוני 2024

[1] דב שילוח התגורר שנים לא מעטות בניו יורק. הוא בוגר ומוסמך אוניברסיטת קולומביה בלימודי מזרח אסיה ויחסים בינלאומיים. [הערת העורך]. [חזרה]

אֶלזי בניו יורק

לא! קורא יהיר, סיפור זה איננו חלק מסדרת אלזי, אך אם אלזי שלך הייתה מתגוררת כאן בעירנו הגדולה, ייתכן שבסיפורה היה מופיע פרק אשר היה דומה לסיפור זה במידה רבה.

סיפורנו עוסק בצעירים הרבים המשוטטים ברחובות מנהטן "עמוסי סכנות וג'ין", אבל שומרי הסף של העיר למדו היטב את פיתויי הרשע ולכן על רוב הדרכים המסוכנות מגינים נציגי "שומרי הסף" המנסים למנוע מן התועים סכנות האורבות להם בדרכם. וכך תלמד, קורא יהיר, איך אלזי שלי עברה בשלום את דרך החתחתים והגיעה ליעד שחפצה בו.

אביה של אלזי היה גזרן בפירמת חייטי הפרוות והמעילים "פוקס ואוטר" בחלק הדרומי של שדרת ברודווי. הוא היה אדם זקן שגרר עצמו באיטיות ובצליעה. כך קרה שרודף ממון צעיר אשר זה עתה קיבל רישיון נהיגה, ובהעדר מטרות אחרות, דרס אותו יום אחד. הביאו את הזקן הביתה ובו שכב שנה וחצי עד שנפח את נשמתו. הוא הותיר אחריו 2.50 דולרים במזומנים ומכתב ממעסיקיו. הזקן העריך שהמכתב יהיה ירושה נכבדה עבור בתו כי במכתב התחייב מעסיקו מיסטר אוטר לעשות כל שביכולתו לסייע לעובדו הוותיק והנאמן. הגזרן הזקן הניח בגאווה לא מוסתרת את המכתב בידי בתו ממש בשעה שמלאך המוות ועוזרו ביתקו את חוט חייו הדקיק.

היה זה האות עבור בעל הדירה שחיו בה, והוא מייד הגיע למלא את חלקו בסצנה הדרמטית של הפינוי. אלזי הניחה על כתפיה את צעיף הצמר האדום ויצאה מן הבית בלי לשים לב להתאמה בין בגדיה. הצעיף האדום התאים למעיל הסתיו הפשוט, אך היה מסוגנן כמיטב תוצרת "פוקס ואוֹטֵר".^[2] אלת המזל העניקה לאלזי יופי קורן ועיני תכלת תמימות. נשארו בידיה דולר יחיד מ־2.50 הדולרים שהשאיר אביה וכמובן המכתב ממיסטר אוטר. כאן נעוץ הרמז שילווה אותנו כל מהלך הסיפור כי ברצוני להבטיח שהכול יהיה פשוט וגלוי. בימים אלו ישנם ספרי בלשים מסובכים כה רבים עד כדי כך שאינם מצליחים להימכר.

כאשר בידיה דולר, מכתבו של אוטר, הלבוש שעל גופה ויופייה הקורן אנו מוצאים את אלזי יוצאת אל העולם הגדול בחיפוש אחרי מזלה. אשר למכתבו של מיסטר אוטר, ישנה בעיה כי על גבו אין ציון כתובת הפירמה משום שחודש קודם לכן עברה למקום חדש. אך אלזי הייתה משוכנעת שתצליח למצוא את המקום החדש. היא שמעה שאם פונים אל שוטר בנימוס או אם הוא במקרה בלחץ של חקירה, הוא יהיה נדיב במסירת מידע וכתובות. כך אלזי עלתה לרכבת התחתית ברחוב 177, הדרימה עד לרחוב 42 והייתה משוכנעת שמדובר בקצה האי מנהטן. שם היא עמדה, נשענה בגבה על הקיר ולא ידעה לאן לפנות. המולת העיר הייתה חדשה לה. האזור שחיה בו היה האזור הכפרי של ניו יורק, כה מרוחק היה ממרכז העיר שבבוקר הייתה מתעוררת לצלילי משאבת החלבן ולא לרעש הבקבוקים המשקשקים.

גבר צעיר שזוף בעל חזות נדיבה וחובש כובע רך שוליים חלף על פני אלזי ונכנס לתחנת גרנד סנטרל. היה זה הנק רוס מחוות החמניות שבאיידהו. הוא היה בדרכו הביתה מביקור בחוף המזרחי. ליבו של הנק היה כבד עליו כי חוות החמניות הייתה מקום מבודד בייחוד בהעדר אישה. הוא קיווה למצוא במהלך ביקורו במזרח אישה שתפיג את בדידותו בחווה, אישה אשר עימה יוכל לחלוק בנוחיות את עושרו ואת ביתו. נערות ניו יורק לא ענו על ציפיותיו, אבל כאשר עבר בדרכו לתחנה גברו לפתע פעימות ליבו נוכח פניה המתוקות והתמימות של אלזי שעמדה שם תוהה ובודדה. מתוך דחף מערבי אמיתי, וכן הוא אמר לעצמו כי הנה זו היא בת זוגו, הוא ידע כי יוכל לאהוב אותה, לשמח אותה, להעריצה ולהעתיר עליה חיי נוחות מלאים. כך יוכלו לצמוח בחווה שני פרחי חמניות במקום האחד הבודד.

הנק סב על עקבותיו וחזר אליה. הוא אזר עוז, התבסס על יושרו המלא והתקרב אל הנערה. הוא הסיר את כובעו רך השוליים. אלזי מצידה בקושי הספיקה לסקור במבט מתפעל ומבויש את פני הגבר הנאה והגלוי כאשר שוטר מגושם התנפל על החוואי, אחז במקטורנו והצמיד אותו לקיר. בדיוק באותו הזמן, במרחק שני רחובות מן המקום, גנב יצא מבית דירות נושא על כתפו שק כלי כסף, אך זה כלל לא עניין את השוטר.

"אתה ממשיך עם התרגילים הבזויים שלך ועוד לנגד עיניי?" צעק השוטר. "אני כבר אלמד אותך לא לפנות לגברות שאינך מכיר ברובע שלי. בוא איתי!"

אלזי נאנחה ופנתה לכיוון השני בעוד החוואי נגרר מן המקום. דווקא מצאו חן בעיניה עיניו התכולות על גון עורו השזוף. היא פנתה דרומה בחושבה שהיא כבר נמצאת ברובע שבו עבד אביה וקיוותה למצוא מישהו שיוכל להפנות אותה למשרדי "פוקס ואוטר".

האם באמת רצתה למצוא את מיסטר אוטר? למעשה היא ירשה מאביה הגזרן הזקן את העצמאות שלו. כמה טוב יותר אם תוכל למצוא עבודה ולקיים את עצמה בלי להיעזר באוטר הזקן.

אלזי הבחינה בשלט "סוכנות תעסוקה" ונכנסה. היו שם נערות רבות שישבו על כיסאות לאורך הקיר וכמה גבירות מהודרות בלבושן בחנו אותן. גברת זקנה בעלת שיער לבן ומבט נעים, לבושה בבגד משי מרשרש, ניגשה בזריזות אל אלזי.

"יקירתי," אמרה בקול מתוק ועדין. "האם את מחפשת משרה? אני מתרשמת מאוד מפנייך ומהופעתך ואני זקוקה לאישה שתהיה עוזרת למחצה ובת לוויה. יהיה לך בית טוב ואשלם לך 30 דולר לחודש."

עוד בטרם הספיקה אלזי לבטא בתודה את הסכמתה התערבה אישה צעירה שהרכיבה משקפי זהב על קצה אפה המחודד וידיה בכיסי הז'קט שלה. היא אחזה בזרועה של אלזי והרחיקה אותה הצידה.

"אני מיס טיקלבאום," היא אמרה, "מן הארגון למניעת הצעות עבודה מנערות המחפשות עבודה. בשבוע שעבר מנענו מ־47 נערות למצוא עבודה. אני כאן כדי להגן עלייך. עלייך להיזהר מפני כל אחד המציע לך עבודה. איך תדעי שאישה זו איננה מתכוונת להעסיק אותך כמפצחת גושי פחם במכרה, או לרצוח אותך עבור שינייך? אם תקבלי על עצמך עבודה כלשהי ללא אישור הארגון שלנו, אחד הסוכנים שלנו יאסור אותך."

"אז מה עליי לעשות?" שאלה אלזי. "אין לי בית או כסף. עליי לעשות דבר מה. מדוע אסור לי להסכים להצעה של גברת זו?"

"אינני יודעת," אמרה מיס טיקלבאום. "זה העניין של הוועדה שלנו לחיסול המעסיקים. חובתי היא רק להבטיח שלא תמצאי עבודה. תני לי את שמך וכתובתך ותתייצבי במזכירות שלנו בכל יום חמישי. יש לנו 600 נערות ברשימת ההמתנה, ובמועד המתאים יורשו להסכים למשרה שתתפנה אצל אחד מן המעסיקים המורשים המונים כיום 27 שמות. בכל יום ראשון שלישי בחודש ישנה תפילה, מוזיקה ולימונדה בבית התפילה שלנו."

אלזי מיהרה להתרחק, אחרי שהודתה למיס טיקלבאום עבור אזהרתה מבעוד מועד ועבור עצותיה. אם כך נראה שלא נותר לה אלא לנסות למצוא את מיסטר אוטר.

אך לאחר שגמעה כמה רחובות ראתה בחלון של חנות ממתקים שלט "מחפשים קופאי". אלזי נכנסה, וידאה שהגברת "המונעת משְרוֹת" איננה בעקבותיה והציגה מועמדותה לתפקיד.

בעל החנות היה זקן נדיב שריח מנטה נדף ממנו. אחרי ששאל את אלזי כמה שאלות נוקבות החליט שהיא בדיוק הבחורה שהוא רוצה לתפקיד. שירותיה היו נחוצים באופן מיידי. בהכרת תודה פשטה אלזי את מעילה דמוי העור והתכוננה לטפס ולהתיישב על שרפרף הקופאי.

אבל עוד לפני שהספיקה לעשות כן אישה כחושה בעלת משקפי מתכת שעטתה כפפות שחורות נעמדה לפניה, הצביעה עליה באצבע ארוכה וקראה בקול: "עלמה צעירה, עצרי נא."

אלזי השתהתה.

"הידעת," אמרה לבושת השחורים בעלת משקפי המתכת, "כי בקבלך את התפקיד תגרמי מייד למותם של מאות אנשים לאחר שיסבלו עינוי פיזי רב ותשגרי נשמות רבות לאבדון?"

בטון מפוחד אמרה אלזי, "ממש לא, איך אגרום לכך?"

"רום," אמרה הלבושה בשחור. "השטן רום. היודעת את מדוע יש כל כך הרבה אבדות בנפש כאשר תיאטרון עולה באש? סוכריות ברנדי. השטן רום מוצא מפלטו בסוכריות הרום. נשות החברה הגבוהה שלנו יושבות בתיאטרון שיכורות כלוט מאכילת הסוכריות המלאות בברנדי, וכאשר שטן האש נוחת עליהן הן אינן יכולות להימלט. חנויות הממתקים הן בעצם מזקקות השטן. אם את מסייעת בהפצת ממתקים ערמומיים כאלו, את בעצם עוזרת להרוס את הגוף והנשמה של בני אדם כמוך וגורמת לבתי הכלא, בתי המשוגעים ומוסדות הצדקה להתמלא. חשבי, נערתי, האם בכוונתך לגעת בכסף המגיע ממכירת סוכריות הברנדי ההרסניות."

"אוי לי," אמרה אלזי במבוכה. "לא ידעתי שיש רום בכדורי הברנדי. אבל אני זקוקה לאמצעים כדי לחיות, מה אוכל לעשות?"

"תסרבי לתפקיד," אמרה האישה. "ובואי איתי, אני אומר לך מה לעשות."

אלזי הודיעה לבעל החנות כי שינתה את דעתה על תפקיד הקופאית, לבשה את מעילה וצעדה בעקבות הגברת הכחושה עד שפת הכביש, שם חיכתה מכונית ויקטוריה אלגנטית.

"תחפשי עבודה אחרת," אמרה הגברת הכחושה לובשת השחורים בעלת משקפי הברזל. "ותעזרי בריסוק 'שטן הרום רב־הראשים'," טיפסה לתוך מכונית הוויקטוריה ועזבה את המקום.

"נראה לי שעליי לשוב לאופציה של מיסטר אוטר," אמרה אלזי בצער עת פנתה לצעוד במורד הרחוב. "אני באמת מצטערת כי הייתי מעדיפה למצוא את דרכי ללא סיוע מאחרים."

ליד רחוב 14 ראתה אלזי מודעה נעוצה בצד של דלת. על גבי המודעה נכתב: "50 בחורות שיודעות לתפור נחוצות באופן מיידי לתפירת תלבושות תיאטרון. תשלום טוב."

אלזי עמדה להיכנס, אבל גבר חמור סבר לבוש בשחור הניח ידו על זרועה.

"יקירתי," הוא אמר, "אני מפציר בך לא להיכנס לחדר ההלבשה של השטן."

"אלוהים אדירים," זעקה אלזי בחוסר סבלנות. "נראה שלשטן יש אחיזה בכל העסקים בניו יורק. מה רע במקום זה?"

"במקום זה," אמר חמור הסבר, "תלבושות השטן. במילים אחרות, התלבושות שבהן משתמשים על הבמה מיוצרות כאן. הבמה היא הדרך המובילה להרס ולאבדון. האם את מוכנה להעמיס על מצפונך את העובדה שמעשה ידייך תומך בכך? האם את יודעתי, בתי היקרה, למה מוביל התיאטרון? האם את יודעת להיכן פונים שחקנים ושחקניות לאחר ירידת המסך בפעם האחרונה?"

"בטח", אמרה אלזי, "לווֹדוִויל. אבל האם אתה באמת חושב שאם ארוויח מעט כסף לקיומי מתפירה, אהיה כה רעה? עליי למצוא תעסוקה כלשהי במהירות רבה."

"סירי הבשר במצרים," הטיף חמור הסבר והניף ידיו השמיימה. "אני מתחנן בפנייך, ילדתי, הפני עורף למקום זה של פשע ועוון."

"אבל מה אעשה לשם קיומי?" שאלה אלזי. "אין לי עניין לתפור עבור קומדיה מוזיקלית זו אם היא כה נמוכה כפי שאתה אומר, אבל עליי למצוא עבודה."

"האל יעניק," אמר חמור הסבר. "בכל יום ראשון מתקיים שיעור תנ"ך בחינם במרתף של חנות הסיגרים ליד הכנסייה. יהי שלום עימך. אמן להתראות."

אלזי המשיכה בדרכה. עד מהרה מצאה עצמה בדרום העיר באזור שהיו בו בתי חרושת למכביר. על גבי בניין אריחים גדול היה שלט מוזהב גדול, "פוסי אנד טרימר פרחים מלאכותיים." מתחת לשלט הייתה מתוחה יריעת קנבס חדשה ועליה היה כתוב, "זקוקים ל־500 בחורות ללמוד את הנושא. רישום בקומה השנייה."

אלזי פנתה לכיוון הדלת. לידה הצטופפו בקבוצות גדולות 20 או 30 בחורות. בחורה גדולה, לראשה כובע קש שהשתפל מעל עיניה נעמדה לפניה.

"תאמרי נא," אמרה הבחורה, "האם בכוונתך להיכנס למבנה כדי לחפש עבודה?"

"כן," אמרה אלזי, "אני חייבת לעבוד."

"אל תעשי זאת," אמרה הבחורה. "אני יושבת ראש של ועדת המפירים. יש עתה כ־400 בחורות שכניסתן אסורה כי דרשנו העלאת שכר של 50 סנט לשבוע, מי קרח לשתייה ושמנהל העבודה יגלח את שפמו. את בחורה נאה מדי כדי להפוך למפירת שביתה. עדיף שתעזרי לנו ותחפשי עבודה במקום אחר, או שאת מעדיפה שימעכו את פנייך?"

"אנסה למצוא במקום אחר," אמרה אלזי.

היא פסעה מזרחה על רחוב ברודווי ללא יעד מוגדר. שם ראתה לפתע את השלט "פוקס ואוטר" שכיסה את כל החזית של בניין גבוה. ליבה הלם. נדמה היה שמדריך בלתי נראה הוליך אותה למקום זה ועבר עימה את ניסיונותיה הלא מוצלחים למצוא עבודה.

היא מיהרה לחנות ובאמצעות פקיד שלחה למיסטר אוטר את שמה בצירוף המכתב שהוא שלח לאביה. היא מייד הובלה ישירות למשרדו הפרטי של מיסטר אוטר.

כאשר אלזי נכנסה מיסטר אוטר קם משולחנו, אחז בשתי ידיה וקיבל אותה בחיוך. אוטר היה איש מעט כבד גוף באמצע החיים, מעט קירח, הרכיב משקפי זהב, מנומס, לבוש בקפידה וידידותי.

"ובכן, זו היא בתו הקטנה של ביטי! אביך היה אחד מעובדינו היעילים והמוערכים. הוא לא השאיר דבר? איננו יכולים לשכוח את שירותו הנאמן. אני משוכנע שישנו מקום פנוי בין הדוגמניות שלנו. או כן, זו עבודה קלה. אין דבר קל מזה."

מיסטר אוטר הכה בפעמון. פקיד בעל אף ארוך הכניס את חצי גופו מבעד לדלת.

"שלח פנימה, בבקשה, את מיס הוקינס," אמר מיסטר אוטר.

מיס הוקינס הגיעה.

"מיס הוקינס," אמר מיסטר אוטר, "הביאי עבור מיס ביטי את אחד ממעילי הפרווה הרוסיים וכמו כן, נראה, גם אחד מן הדגמים האחרונים של כובע הטולה בעל הקצוות הלבנים."

אלזי ניצבה מול הראי הארוך בפנים סמוקות ובנשימה קצרה. עיניה זרחו כמו כוכבים רחוקים. היא הייתה יפהפייה. וואו, כמה יפהפייה היא הייתה.

הלוואי שיכולתי לסיים את הסיפור בנקודה זו. לעזאזל, אעשה זאת. לא, חובה עליו למצות את עצמו. אני לא המצאתי אותו. אני רק חוזר עליו.

הייתי רוצה לזרוק זר פרחים לשוטר החכם, לגברת המצילה בחורות מפני משרות, ללוחמת נגד אלכוהול המנסה להביס את סוכריות הברנדי, למעופף המתנגד לתלבושות עבור שחקני תיאטרון (יש גם אחרים). ולאלפי האנשים הטובים העמלים כדי להגן על אנשים צעירים מפני מכשלות העיר הגדולה ופיתוייה — ואז מסיימים ומתגאים בכך שהם היו האמצעים שהובילו את אלזי אל גומל החסדים של אביה, ידידה הנדיב המציל אותה מעוני. זה היה יכול להיות סיפור אלזי מוצלח מן הסוג הישן. הייתי רוצה לעשות כן, אבל יש עוד איזו מילה או שתיים להמשך.

כאשר אלזי עמדה והתפעלה מעצמה מול המראה מיסטר אוטר פנה לתא הטלפון וחייג איזה מספר. אל תשאל אותי מה הוא היה.

"אוסקר," הוא אמר, אני רוצה שתשריין עבורי להערב את אותו שולחן... מה? מדוע? האחד בחדר המוּרי^[3] משמאל לשיח... כן, שניים... כן, היין הרגיל. וגם את הג'והנסברגר מבציר 85' עם הצלי. אם זה לא יהיה בטמפרטורה הנכונה, אשבור לך את המפרקת... לא, לא היא... אכן... חדשה — פיצ'רינו, אוסקר, פיצ'רינו!"^[4]

קורא עייף ומעייף, אני אסיים, במטותא ממך, בפרפרזה של כמה מילים. כפי שתזכור כתב אותן אחד מגבעת גד,^[5] צ'רלס דיקנס שמו, אשר בפניו אם לא תוריד את הכובע, תעמוד מבויש כמו דלעת מכוסה, כמו טמבל — אכן כן, אדוני, דלעת.

אבד, הוד רוממותו. אבדו אגודות וחברות. אבדו כמרים צודקים ובאו כמרים לא צודקים מכל מסדר שהוא. אבדו רפורמטורים ומחוקקים שנולדו בעלי חמלה שמימית בלבבותיהם, ואשר פיתחו סגידה לממון בנשמתם, וכך מיום ליום תמימי הדרך בעלי הכוונות הטובות נעלמו מתוכנו ותרמו לריקבון המוסרי ולצביעות החברתית שמסביבנו.^[6]

[2] בבחירת שם החברה ייתכן שיש כוונה סימבולית לתחום פעילותה. "פוקס ואוטר" עסקה בתפירת פרוות. פוקס הוא שועל ואוטר היא לוטרה. [כל ההערות הן של המתרגם]. [חזרה]
[3] סגנון Moorish — סגנון מפואר ומרשים המושפע מאומנות אסלאמית ומארכיטקטורה גותית. [חזרה]
[4] המלה פיצ'רינו לקוחה מן המילה אפרסק (Peach) והכוונה לדבר יפה במיוחד או דבר שנהנים ממנו. [חזרה]
[5] גבעת גד היא מקום מגוריו של צ'רלס דיקנס. [חזרה]
[6] הקטע האחרון בסיפור לא לגמרי ברור. ייתכן שמבטא את סלידת המחבר מן הממסד, בעיקר הדתי הצבוע הדואג בעיקר לעצמו ולא לציבור הזקוק לעזרתו. הכוונה לצביעות של "עושי טוב וחסד" ההופכים את עורם, מאבדים את דרכם וסוטים מעקרונותיהם עקב רדיפת בצע ומוסר קלוקל. [חזרה]