הפרש מהיספניולה

דצמבר 1523, נר אחרון של חנוכה, מוֹנַסְטִיר, מקדוניה

בערב האחרון של חג החנוכה, בעוד אורם הרך של הנרות ממשיך לרצד מבעד לחלון, כחלק ממצוות "פרסומי ניסא", ירד שלג קל על העיר מוֹנַסְטִיר. חושך כבד עטף את העולם, ומסך של שלג רך הלך והצטבר בחוץ כמו פרוכת לבנה מיום הכיפורים. אור הנרות פרץ אל מעבר לזמן, נושא עמו זיכרון מימי ניצחון המכבים על היוונים, שאירע לפני למעלה מאלף ושש מאות שנה, עת חנוכה, שבו ניצחו המעטים את הרבים, החלשים את הגיבורים. חג שבו נר קטן דוחה את החושך.

בביתם המחומם של יוסף ובלנקה בן יקר, הפיץ התנור חום. סביב השולחן ישבו כמה גברים ואישה, מתבוננים בדממה בנר השעווה שהלך ודעך, בעוד אור העששית עדיין מאיר מעליהם. יוסף בן יקר, יהודי כבן חמישים, ישב בקצה השולחן. עיניו הביעו סקרנות כשבחן את הצעיר היושב מולו, זר שפגש לא מזמן, שכבר הצליח להפתיע אותו בכמה אמירות הקשורות לעבר הרחוק.

לזר מבע עייף בעיניו וזקן שחור קצר, אך גופו החסון העיד על כושר מצוין. יוסף חשב על שני בניו הנשואים, מישאל ועובדיה, שגרים בעיר אֶסְקוֹפְלִיָּה , בליבו אמר, כי כל עוד הזר יושב בביתו ומספר את סיפורו, הרי שהוא אורח שיש להתייחס אליו בכבוד, בהתחשבות וברגישות, כאילו היה בנו שלו.

"ובכן," פנה אליו יוסף בסבר פנים רך, "קן סוס טו? מי אתה?" כמנסה להבין בעדינות מי האיש שזה עתה פרץ אל תוך חייו וחיי משפחת אחיו.

הזר הזדהה, אמר את שמו הספרדי ושמו העברי, החווה בראשו ולא הוסיף מעבר לכך, עיניו התכסו דוק חידתי.

לעומת הסבלנות שהפגין יוסף, אהרון אחיו, שישב לצידו, הביט באורח בקוצר רוח. עיניו לא הסתירו ספקות שחש כלפיו. בלנקה, אשתו של יוסף, אישה אצילית שחיוכה ועיניה האפורות הקרינו טוב לב, הגישה לשולחן לביבות חמות ממולאות גבינה, לצד פירות יבשים ותה ריחני. היא התיישבה לידם, ועודדה את הזר להתכבד באוכל לפני שהלביבות יתקררו.

שוב פנה יוסף אל הזר ואמר: "אמרת שבעבר שמך היה פדריקו. אם כך, מה תוכל לספר לנו על עצמך ועל מה שעברת, לפני שאחי יחליט בעניינך ובעניינה של רחל?"

אהרון מיהר לקטוע אותו, קולו חסר סבלנות:

"עם כל הכבוד, ההחלטה קשה, ובינתיים, היא לא ממש נוטה לטובתך. הפתעת אותי לפני זמן קצר בלבד. אני לא מכיר אותך, ותבין, אני רוצה את הטוב ביותר עבור בתי רחל, הפרליקה, הפנינה שלי ושל אסטריה."

יוסף מיהר להתערב לטובת הזר, פנה לאחיו בטון מרגיע ואמר, "אהרון, דבר בנועם. תן לו הזדמנות. אני מזכיר לך שאתה לא הכרת את שתי היתומות שהכנסת לביתך, לא הכרת את בייה ואת אסתריקה שנכנסו אליך לבית האומנה, לא הכרת אותן ונתת להן הזדמנות, כרטיס כניסה לחיים ולקהילה שלנו. בנך משה, שיהיה בריא, אסף שני יתומים לביתו בעיר שטיפ, אז הנה, תן גם לו הזדמנות."

אהרון הנהן. בלע את רוקו. האדם הזר ישב מהורהר, שוקל מהיכן להתחיל את סיפורו, מאיזו נקודת זמן, מאיזה מקום. האם מעיר הולדתו השוכנת מעבר לימים? או אולי מן העיר המסתורית שבה פגש בכוהנת מוזרה? האם מהעיר הארורה ההיא, שממנה ברח? אולי מהמקום שבו חשב שימצא מקלט, אך נעצר בידי השלטונות? האם בכלל כדאי להתחיל מערים אחרות, שופעות חום, שאנשיהן מגוונים כמו צבעי הקשת? או שמא יפתח במקום הקדוש שבו חווה הארה וגם צער עמוק של אישה? או התחנה האחרונה, העיר הגדולה שממנה הגיע ישירות לכאן, אל מוֹנַסְטִיר, בעקבות הגילויים החדשים, גילויי ליבו? תקווה חרישית קיננה בו: הוא קיווה שעיר זו, מוֹנַסְטִיר, תהיה לו בית.

עיניו נדדו אל פתיתי השלג שנפלו בעד החלון. הם לא רק ירדו על הארץ; בעזרת ריחופם הקל הם לקחו אותו אל עולם רחוק יותר, לזיכרונות ומקומות שבהם החל במסעו הארוך, הוא חשב על כל הדברים שהשאיר מאחור, על כל מה שוויתר, על מה לחם כדי להגיע לכאן.

1

נובמבר 1521, טֶנוֹצ'טִיטְלַן, ממלכת האצטקים

העננים התפזרו מעל הרמה הגבוהה והקרירה של הממלכה המובסת, הכבושה והרמוסה עד עפר, משאירים אחריהם שמיים עגומים, חשופים ושותקים.

פדריקו עלה במהירות במדרגות התלולות שהובילו אל ראש המקדש שניצב מעל הפירמידה העצומה. הפירמידה האגדית שהשקיפה על העיר האדירה טֶנוֹצ'טִיטְלַן״. הוא הותיר את סוסו קשור למרגלותיה. לאחר תקופת לחימה קשה שבה לחם כמפקד סוללת התותחים תחת פיקודו של המצביא ארנן קורטז, ולאחר ארגון המחנה הסמוך לעיר, התפנה עבורו הזמן להסתובב ברחובותיה, להתרשם ממנה מבפנים וממקום רם וגבוה, ולא תוך לחימה. נאמר לו שזו העיר הגדולה בעולם, עיר שאין כדוגמתה, עיר הערים.

זו עיר, אמר בליבו, הוא גדל בנחלת הוריו בעיבורי סַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ שבאי היספניולה. אותה סַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ שהחלה להתפתח כעיר, אך כללה רק כמה רחובות שבהם מספר בתים דו קומתיים מסוגננים, בסגנון שהזכיר את ספרד. היה בה נמל פעיל עם מצודה מרשימה ונהר רחב שנשפך לים הגדול. יערות ושדות ושפע של פירות וירקות. ספינות יצאו מסַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ לעבר הנחלות החדשות שבאיים וביבשת וכמובן אל ספרד, המולדת הישנה.

כשהגיע לראשה של הפירמידה, שם לב לשלוליות דם רבות שניגרו על הקרקעית.

הוא הזדעזע, כעבור כשנייה האהיל את ידו על עיניו מחמת השמש והביט בנוף המרהיב. אם כי הנוף היה קודר עתה, בניגוד לאותה עיר נהדרת שאליה הגיע עם צבאו של ארנן קורטז בנובמבר 1519. או אז הייתה העיר שוקקת חיים, צבעונית, מחייכת, שווקיה הומים מאדם, פרי ובהמה, גניה מרהיבים, מלאים בצמחייה, סירות נשאו סחורה, מזון, פרחים ושפע ממקום למקום. החיילים התרשמו מעיר מסודרת ורחבת ידיים, מרושתת ברחובות ובתעלות מים, כמוה לא ראו אף במולדת הישנה. מבטו נדד על פני המרחב העצום שעליו השתרעה העיר, והוא ראה עיר מובסת, כמו ענק שנפל פרקדן על הקרקע. התבוסה התאפשרה לאחר תשעים ושלושה ימי מצור ומגפת אבעבועות שחורות שהפילה חללים רבים בקרב האוכלוסייה המקומית ועתה השתוללה ללא רחם. הילידים התהלכו ברחובות ופניהם אבלות, אחרים נשאו את מתיהם שהיו עטופים בסדינים לבנים לעבר הקבורה, הספרדים החלו לתכנן את מבני השלטון החדש. רק אגם טשקוקו, מקווה המים הנרחב שהקיף את העיר ואייה המרובים לא השתנה, מימיו היו רוגעים למרגלות ההרים האדמדמים, הנישאים, שערפל קל כיסה את פסגותיהם. המים נשאו בשתיקה את מאורעות התקופה הסוערת האחרונה.

פדריקו הפנה את גבו ונכנס אל פתח המקדש. רעש כלשהו משך את תשומת ליבו. חייל, כנראה ספרדי, חמוש, עיניו מזוגגות, נראה בגילופין, קרב אל אישה מקומית לבושת לבן שנצמדה קפואה אל הקיר, חרבו בידו ומבטו חורש רע. היא צעקה צעקה מרה והתחננה בשפתה, הוא צחק צחוק פרוע ונגע בכתפה, עוד רגע עמד לשדוד ממנה את שרשרת הזהב שעדתה, תליון אבן ירקן משך את תשומת ליבו. עיניה הכהות בהקו באור מיוחד. היא נראתה לו כאם לילדים, נדמתה כאישה רמת מעלה. כבת שלושים או יותר מכך, העיניים שלה הביעו חוסר אונים לנוכח אכזריותו של החייל.

פדריקו חש קבס. אף על פי שהשתתף בקרבות דמים וטיווח בתותחיו את בתי העיר וחומותיה, מראה התעללות באזרחים לא היה לרוחו, הוא אומנם היה איש צבא, אך משהו בעומק נשמתו בחל במראות האלה שאינם קרב. הוא התקרב בלאט ומיד תפס בכתפו של החייל שהופתע.

"חייל, עזוב את האישה הזו עכשיו!"

החייל הפנה מבטו לאחור, מופתע, אך לא מורתע.

"אתה לא תגיד לי מה לעשות," התעשת החייל, שפשף את עיניו, הביט בו ואמר בזלזול "למה מי אתה שתחלק לי פקודות?"

"עכשיו, עזוב אותה!" קרא והפעם בקול, כשהוא עושה צעד נוסף אל עבר החייל.

"מה אתה מגן על פראי האדם האלה? ומה נפלת דווקא עליי, חצי מהחיילים כאן עושים את מה שאני עושה," השיב.

"היזהר, עשה מה שאני אומר לך! או שבפעם הבאה זה יעלה לך בדם, שמעת?" רעם קולו.

"תיזהר אתה, שלא אדקור אותך!" צרח החייל, כשמפיו נודף ריח חזק של אלכוהול. הוא התנודד וללא כל מחשבה שלף פגיון מכיסו. בלי ששם לב, האישה נחלצה מאחיזתו וצנחה על הקרקע.

פדריקו נעמד מולו, מבטו חד משמעי:

"אני פדריקו סביליה, מפקד סוללת התותחים, המפקד הישיר שלי, ארנן קורטז, יעניש אותך במלקות. ועכשיו, בפקודה, תסתלק מכאן, מצא לך עיסוק אחר!" אמר בטון פסקני ובקור רוח.

לשמע המצביא, התחלחל החייל. הוא הביט באישה, הביט בפדריקו, הנהן, ובלע את רוקו. הוא הסיר את כובעו כאות כבוד, לאחר מכן פסע אך צעד אחד, קולו של פדריקו נשמע: "חייל, עוד לא שחררתי אותך!"

"סי, מי קאפיטן! כן מפקדי," הניח ידו על חזהו.

"משוחרר!" פקד ומבטו הקשוח לא השתנה.

החייל קד קידה ונמלט מן המקום, יורד במדרגות המקדש במהירות רבה.

האישה הסדירה את נשמתה, פדריקו פנה אליה בשפתה, שפת הנוואטאל: "מי את? מה את עושה כאן?"

"אני צ'נטיקו, כוהנת מן המקדש," ענתה.

״ומה את עושה כאן?״ תמה. ״עלייך להיות בביתך.״ הכוהנים ובני משפחותיהם נחשבו למעמד אצולה מיוחד בממלכת האצטקים.

"אני מחפשת את בעלי, הוא נעלם," משכה בכתפיה והוסיפה בקול רועד "התרחקתי מביתי, מילדיי כדי לחפש אותו, ובכלל, המגיפה משתוללת, עלינו להתרחק. כמה מילדיי נדדו להרים, כדי לברוח מן המגיפה." היא נשאה את מבטה לעבר האופק.

משהו באישיותה האצילית קסם לו. היא הייתה שייכת לכאן, לעם הזה, לתרבות הזו, ממלכה אדירה שזה עתה הוכנעה ותושביה סובלים. ואולי, למה לא, אולי יוציא אותה מן העיר, המגיפה עשתה שמות בקרב תושבי העיר האדירה הזו. הכוהנת צ'נטיקו צריכה לחיות, ורצוי שתעשה זאת במחוזות שמחוץ לעיר. צריך לאחד אותה עם ילדיה.

הוא החל לעשות את דרכו מטה מן הפירמידה האדירה, נזהר שלא למעוד במדרגות התלולות. היא הלכה בעקבותיו, צעד אחר צעד. ריח המוות היכה בהם, ריח נורא, כמו נחש המזדחל אל עורקי הגוף, מנסה להשתלט, להבקיע דרך אל הלב ואל מחזור הדם. הוא העלה אותה על סוסו ומשך אותו ברצועה כשהוא צועד. צ'נטיקו הרכובה על הסוס, הביטה בפליאה בברייה המשונה שעושה את רצון בעליה ומצייתת לבני האדם.

פדריקו הגיע עמה אל פאתי מחנה הצבא הספרדי שעמד בכניסה לעיר. אוהלי החיילים ניצבו בצורת ח' סביב רחבה שנוצרה. לאחר המלחמה העקובה מדם, נותר זמן לסדר ולמשמעת. לאחר שממלכה שלמה נפלה לידיהם של הכובשים. שיחי הצבר צמחו בכל פינה, צמחים בשרניים, ירוקי עד, מלאי קוצים, ובעלי תפרחת צהובה, ורודה או אדומה. שלא לדבר על המאכלים החריפים שהתקינו עבורם ילידי המקום.

במהלך מסעם הקצר ניסה פדריקו לפתח שיחה עם צ'נטיקו. היא הבהירה כי היא מתעבת את הספרדים על כך שהחריבו את הממלכה, שיבשו וגזלו ממנה את תרבותה. פדריקו נע בחוסר נוחות, חש מבוכה רגעית על היותו חלק מאותם ספרדים כובשים. אך עד מהרה היא הבהירה את כוונתה: אותו היא מעריצה על כך שהציל אותה משוד ומרצח.

"התנהגת באצילות, כנראה חונכת היטב, שהאלים יברכו אותך."

"בסופו של דבר האל היה עמנו, אחרי שהכנענו את הממלכה, ועתה היא תחת הכתר הספרדי בחסדי המושיע, ובכוחנו," ענה לה.

"הכתר שלכם הוא כתר דמים, כתר הרצח ותאוות הבצע, התרבות שלנו היא תרבות האמת, הנבואה והחיבור אל הטבע, אני כוהנת, הייתי מחוברת לכל זאת, עד לאחרונה, עד לחורבן," אמרה.

הוא שתק לרגע, עצר את הליכתו והשיב בטון הפיקודי לו היה רגיל: "אני חייל, ממלא פקודות, הנאמנות שלי אינה כלפי בני עמך, אלא כלפי מפקדי הישיר. הודות לו, לחוכמתו, הממלכה הזו תחת הכתר והצלב," הסביר והוסיף: "את כוהנת, הסבירי לי, האם ראוי היה שתעלו קורבנות אדם, תוך כדי עקירת ליבו של האדם בעודו חי? המקומות האלו מלאים בדם של פולחן שטנים זה. ואת קוראת לכתר שלנו 'כתר דמים'?"

היא הביטה אל אישוני עיניו במבט חודר: "הממלכה שלנו לא תקפה אתכם, לא פלשה לארצכם שמעבר למים הגדולים, אלא חיה כאן עם הסדרים והשלטון שלה והדת שיצרנו בהוראת האלים. לא הפרענו, לא תקפנו את הארץ שלכם. אתם אלה שתקפתם, פלשתם והרסתם. גזלתם את המזון שלנו, אנשינו לא יודעים מה יאכלו מחר. שרפתם את הבתים שלנו, את האסמים שלנו, אנשים לא יודעים היכן יגורו, המגיפות משתוללות, אנשים לא יודעים אם יחיו."

פדריקו שתק.

האופוריה שחש לנוכח נפילת העיר נפגמה מול המראות הקשים, שכמו התכתבו עם דבריה של צ'נטיקו.

הוא הביט לעבר אוהלי מחנה הצבא ועל אם הדרך עצר את מהלכו, בסמוך לשביל המוליך אליו, שיירה עצובה של פליטים נעה בכיוון ההרים שעננים ריחפו מעליהם, הוא הצביע לעבר האופק ואמר: "צ'נטיקו, עד כאן, דרכינו נפרדות, לכי אל אזור ההרים, אני מקווה שהמגיפה לא הגיעה לשם, אני מקווה שתמצאי את ילדייך."

הוא סייע לצ'נטיקו לרדת מן הסוס, היא נעמדה מולו ולפתע שלחה בו מבט ממוקד. הוא הביט בעיניה בחזרה, והן נראו לו פתאום כעיני נביאה זקנה הרואה למרחקים. היא שלחה בו מבט נוסף נוקב, הרימה את כף ידו הימנית בחנה אותה במשך כמה שניות ואמרה בקול זר: "פדריקו, מקומך לא כאן, אלא מעבר למים הגדולים. מהר אל הוריך, אל אביך ואמך, הם זקוקים לך. מקומך לא בין הכובשים, מקומך בארץ אחרת. מקומך בעם אחר, עם זר. יהיה מי שיורה לך את הדרך, אתה לא תמות. אתה תחיה, אתה תחיה, אתה תחיה."

פדריקו שמר על שתיקה, אך ליבו נזעק.

מי כאן אמור לחיות ולא למות אם לא היא? תמה בליבו.

משהו בו זע, הוא השתדל לשמור על קור רוח, כפי ששמר עד עתה, אך קולו הפסקני רעד לפתע: "ומי יראה לי את הדרך?"

"אבא ואימא שלך," חתמה והוסיפה כשהיא מביטה עמוק אל תוך עיניו "הם בסכנה! כשתגיע למקום שבו הם נמצאים, אתה תעזור להם ותחיה, אתה תחיה, אתה תחיה, אתה תחיה."

דיבורה החוזר ומבטה הנוקב באישוני עיניו עורר בו חוסר נחת והוא הסיט את מבטו.

לפתע שם לב כי גופה רועד.

היא החלה לפרכס במשך כמה שניות, קצף יוצא מפיה, עיניה רעדו, עד שצנחה לקרקע מעולפת. גופה שרוע על רגביה. פדריקו היה המום, הוא חש אל סוסו, שלף ציקלון מים ובמהירות שפך מעט נוזלים על פניה. תוך שניות ספורות היא התעוררה וקמה, כאילו ישנה כמה שעות. היא ניערה את בגדיה מן האבק ועיניה הכהות היו עייפות.

פדריקו נתן בה מבט שני, הוציא מחיקו נייר קלף צהוב, ואמר: "אין לי כל מושג מה אמרת כרגע, אבל זוהי תעודת מסע שאותה אנחנו מעניקים לאנשי שלומנו, היא חתומה בידי, מי שיראה את המסמך הזה לא ייגע בך לרעה. המשיכי במסעך, התרחקי מן העיר, ילדייך זקוקים לך."

היא פנתה והלכה משם, דמותה התרחקה, לפתע היה נדמה שהיא הופכת לעיט גדול פורס כנף הממריא בין שמיים וארץ. הוא שפשף את עיניו, אולי בוהק השמש סינוור אותי. חשב.

מספר דקות עמד בלב פרשת דרכים, שתק, כשהתאושש מעוצמת מבטה ודבריה של הכוהנת, פנה בשביל המוביל אל המחנה. רגע קל לאחר מכן נכנס אל האוהל שבו ישב סגנו, קאבו, על שרפרף עץ. האוהל הדיף ריח דחוס של בד גס. הוא התיישב על המזרן הפשוט, נח מהדרך.

פדריקו היה טרוד. לא רק מדבריה המשונים של הכוהנת, אלא גם מדבריו של החייל שפגש. האומנם חצי מן החיילים טובחים ושודדים את האזרחים?

בתור מפקד סוללת תותחים מעולם לא נכנס אל העיר, עד אותו היום, בפעם הראשונה. למעשה, לא היה לו מושג מה מתרחש שם בקרב התושבים.

קאבו אישר את דבריו, "אנחנו התותחנים הכרנו את העיר ואת הארץ הזו דרך כדור התותח בשדה הקרב, לא דרך הרגליים, לא דרך מגע החרב או הקשת, וכמעט שלא באמצעות קרבות פנים אל פנים. לכן מה שמתחולל כעת בתוך העיר הגדולה זר לנו, אך בקרוב נכיר את הממלכה הזו, כתושבים, כמתיישבים."

"אכן, ממלכה, כברת ארץ, ארץ עשירה," קבע.

"ומה דעתך, פדריקו, על ההצעה שכל חייל משוחרר יקבל נחלה רחבה שבה יוכל להקים אחוזה לעצמו?"

"הצעה מצוינת, נראה שאלך לכיוון הזה." נשמע בטוח בעצמו.

"אני מסכים, אחרי שלחמנו ולקחנו לעצמנו את המקום הזה, מגיע לנו נתח מהממלכה הזו, מן הארץ הטובה הזו." קאבו קם מהשרפרף שעליו ישב, הוא שמע קול צעדים מעבר לדפנות האוהל.

"מי קאפיטן, המפקד" קול קריאה קטע את מחשבותיו של פדריקו. אחד החיילים עמד מולו בעמידת דום: "יש לך מכתב מהבית, מאבא שלך, מסַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ."

"מכתב?" מאז עזב את ביתו לפני יותר משלוש שנים והתגייס לצבאו של קורטז שהפליג אל ממלכת האצטקים מהאי קובה, לא הגיע לידיו כל מכתב.

"זה חיכה לך כאן שבוע," אמר החייל, מרטין שמו.

הוא פתח את המכתב, ושם לב שנכתב לפני מספר חודשים, מן הסתם התעכב בדרכי הים והיבשה. הוא הביט בשורה הבודדת שהייתה כתובה בו וקרא:

"בוא מהר אימא חולה מאוד,

אבא"

כפי שהבהיר לפני כמה ימים ארנן קורטז, מפקדו הישיר, הוא סיים את משימתו כאן, בטֶנוֹצ'טִיטְלַן. המשימות הצבאיות פחתו במידה ניכרת. קורטז נפגש עימו ועם חיילים ומפקדים אחרים והציע להם להישאר ולקבל אנקומיינדה, נחלה רחבה הכוללת נחלי מים, יער ושדות רחבים:

"זו נחלה שבה משרתים הכפופים לכם, בלבה יעמוד בית גדול שייבנה לכבודכם, וזאת בין שתישארו בתפקיד צבאי ובין שתפרשו משורות הצבא.

לאחר שהמלחמה תמה והממלכה הזו בידינו, אנו זקוקים למתיישבים כמותך, כמו יוצאי הצבא. אתם תהיו הבסיס לספרד החדשה שתקום כאן, על חורבות ממלכת האלילים הארורה והחוטאת הזו, האל הביא אותנו אל ארץ רחבה וטובה, מלאה באוצרות טבע, באדמה טובה לחקלאות, למרעה, לעצי פרי. יש בה נחלים ונהרות, עלינו ליישב את הארץ הזו, לתרבת אותה ולהביא את הילידים האומללים תחת כנפי המושיע."

לבד מזאת, הזכיר קורטז כי כל הלוחמים הספרדיים זכו לקצבה נאה, ממתנות הקיסר מוקטזומה, וכן מהשלל שנפל בידי הספרדים לאחר שהקיסר הודח ונרצח. פדריקו ראה בכך הזדמנות לנסוע לבית הוריו ללא מפריע. ולאחר מכן לשוב ולממש את חזון האנקומיינדה.

משפחתו של פדריקו התגוררה בנחלה קטנה על שפת נהר האוסמה, בשולי העיר החדשה סַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ שבאי היספניולה, הייתה זו נחלה שהוקצתה לאביו לאחר ששימש מתורגמן במסעו הראשון והשני של קולומבוס. אביו של פדריקו היה חידתי בעיניו. על אף דמותו האצילית, הוא מיעט בדיבור, הרבה בקריאה ובכתיבה והיה טרוד בגידול סוסים ובטיפוח גן הירק. לעיתים, פורטונה אמו הייתה זו שדיברה בשבילו, כשאביו לא מצא את המילים שרצה לומר.

לאחר מסע של שבוע וחצי כשמעליו השמש הקופחת של הרמה הנישאה שבה שכנה טֶנוֹצ'טִיטְלַן, הגיע פדריקו אל וֵרַקְרוּז הלחה שעל שפת הים הגדול. וֵרַקְרוּז היה המעוז הספרדי הראשון שבו נחתו, בפיקודו של קורטז לפני כשלוש שנים, לפני הפלישה אל ממלכת האצטקים. הוא הביט בחוף וֵרַקְרוּז הצבעוני, מלא הדקלים, שגלים כחולים מתנפצים אל החול הרך. משם העביר את מבטו אל המעגן, והרחוב הראשי המתפתח, סוחרים החלו לבנות שם בתי עסק. רגש לא עלה בו למראה המקום הזה, הוא נזכר רק בפרטים הטכניים: כיצד פרקו מן הספינות את התותחים מסוג מדיה קולברינה וקולברינה שנעשו מברונזה. לצד התותחנים התחמשו חיילים ברובי הארקבוז וברובי קשת. כשהמפקדים נותנים הוראות. בשלב מאוחר יותר, קורטז שראה כי רוח הלוחמים ירודה, הורה לשרוף את הספינות שעימם באו, כדי שפקודיו לא יחשבו לסגת אחור, אל קובה. החיילים הביטו במעשה שריפה משתוממים, מלאים תדהמה על הטירוף שאחז במפקדם על הצעד הבלתי צפוי, הקפריזי. עתה, לאחר כיבוש הארץ שהפך עובדה מוגמרת, הסתבר מעשהו של קורטז כמהלך מבריק.

לאחר שהות קצרה בעיר, עלה פדריקו על ספינה שהפליגה מהנמל החדש לסַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ דרך האי קובה, שם התעכבה כשבועיים לצורך עבודות תחזוקה. כחודשיים לאחר שיצא מטֶנוֹצ'טִיטְלַן, הגיעה הספינה אל נמל סַנְטוֹ דוֹמִינְגוֹ. הנוסעים ירדו מן הספינה בצעדים נמרצים, עוברים את שערי הנמל ונכנסים אל העיר. "בעוד דקות ספורות אראה את אבא ואימא," אמר לעצמו פדריקו, מרשה לעצמו התרגשות קלה. הוא קיווה שאמו בקו הבריאות, בניגוד למה שצוין במכתב הקצרצר.

הוא צעד ברחובה הראשי של העיר, שהיה עטור בבנייה חדשה, שלא הכיר כששהה בממלכת האצטקים, מנופף לשלום לכמה מבעלי החנויות שהכיר. כעבור כמה דקות כבר פסע בשביל העפר המוליך אל הנחלה, הוא החיש את צעדיו כשראה את קווי המתאר של החווה, שני עצי דקל קידמו את פניו, חלקת עשב מוקפת גדרות עץ שבה רעו סוסים מגזע אנדלוסי, אורוות פשוטות, אך מתוחזקות ולצד אלו בית אבן מסויד לבן עם מרפסת רחבה.

הבית היה דומם.

פדריקו התרגל לראות את הוריו המבוגרים, יושבים על הספסל במרפסת לעת הסיאסטה ומשוחחים ארוכות, או לחילופין דוממים ומביטים בשקיעה המרהיבה.

בקצה הנחלה עמד ספסל ולצידו בקתת עץ, שם נהג אביו ולבלות את זמנו בקריאת ספרים או בשתיקה. לעיתים קרובות הגיע למקום הדוד אוסקר אלוורז, שחי בשכנות והיה נשוי לאחותה של פורטונה, שניהם הפליגו בשיחה חרישית. מילדותו גדל פדריקו עם הסוסים שאותם גידל אביו בנחלה, רכב עליהם וידע לבצע תרגילים שונים בהתאם. צעידה אחורית של הסוס, רכיבה כשחצי גוף עליון שלו תלוי באוויר ובתרגילים נוספים שתרמו לפיתוח מיומנויות רכיבה מרשימות. אולי זו הסיבה שגויס בחפץ לב לשורות הצבא הייעודי אותו הקים המצביא קורטז באי קובה.

לא רחוק משם זרם הנהר הרוגע אשר את מימיו העצלים, הירקרקים, אפשר היה לראות ממרפסת הבית.

אך כעת, משהתקרב לנחלה, הרגיש כי דבר מה חסר. צ'אנוק המשרת האינדיאני, קיבל את פניו בעצב והנהן לשלום בחטף. פדריקו תמה על האופן המוזר שבו נהג, המשרת מיהר להסביר:

"הם נעלמו, לפני כמה חודשים, כאילו בלעה אותם האדמה, אבא ואימא שלך."

"נעלמו?" שאל בפליאה, אך עד מהרה שינה את טון דיבורו. "ענה לי, מה גרם להם להיעלם?" הוסיף בטון נחרץ. נבואתה המוזרה של צ'נטיקו כוהנת הדת הבליחה לנגד עיניו באור עז.

"לא ראיתי דבר, אבל זמן מה לפני שנעלמו, הבחנתי בכמה אנשים שחדרו אל הנחלה בשקט בשקט, הם התמקדו באזור הספסל שעליו ישב אביך."

"גנבים?" שאל.

"לא נראה שמדובר בגנבים, מאחר שלא נגנב דבר, אבל."

"אבל מה?"

"לילה לפני שנעלמו, הופיע דודך, הנוטריון אלוורז, בדלת הבית. הוא ביקש לדבר ביחידות עם הוריך, וכשעזב פניהם היו חיוורות. יום לאחר מכן נסעתי אל ההרים להביא סחורה וכשחזרתי הם לא היו, לגבי השאר תשאל את דודך אלוורז, הוא ידע לענות לך."

"המכתב המוזר," קרא פדריקו בלחש והוסיף "מה קורה כאן, לעזאזל?"

נקישות פרסות סוס החרידו את פדריקו וצ'אנוק, שניהם סובבו את ראשם. בפתח הבית הופיע הדוד, אוסקר אלוורז, איש מלא גוף בסוף גיל הארבעים, לבוש שחור, עוטה חגורת עור רחבה, נועל מגפיים גבוהים בצבע תואם. הוא ביקש לדבר עם פדריקו ביחידות. צ'אנוק הנהן ונכנס אל הבית.

"ברוך שובך מעבר לימים, אחייני," בירך אוסקר במאור פנים שמתח קל העיב עליו, "ומה שלומך?"

"הכול טוב דוד אוסקר, גש לעניין," קרא באותו טון פיקודי ובקוצר רוח.

"זה לא עניין פשוט עבורך," השיב בהנגנה אופיינית, "אתה צריך כוח רב כדי לקרוא מה שאביך כתב."

"ענה, מה הוא כתב?"

אוסקר התעלם מקוצר הרוח של אחיינו, הוציא תחת מעילו מעטפת עור והניח אותה על שולחן העץ: "ראשית, קרא את הדברים האלה, תפנים ואולי תבין את כל התמונה, זה לא קל וזה יזעזע את עולמך המוכר. כשתרגיש שאתה מוכן לדבר איתי, אמסור לך פרטים כתובים נוספים, היכנס לתוך הבית וקרא. היכנס."

"ואיפה תהיה?" שאל קצרות.

"אני במרפסת," החווה לעברה.

פדריקו נכנס פנימה ופתח את המעטפה בעצבנות, חושש ממה שעתיד לגלות, אך גם כמה ולהוט לקבל הסבר לסדרת ההתרחשויות התמוהה: המכתב, ההיעלמות של הוריו, הופעתו המיידית של הדוד.

הוא הוציא צרור דפים מן המעטפה, התיישב על אחד הכיסאות בפתח הבית, ופרש אותם לפניו. הכתב, כתב ידו של אביו, ספרדית רהוטה, שורות ישרות, מסודרות. הוא נטל את הדף הראשון לידיו והחל לקרוא.