רועש לי

הקדמה

לחיות עם הפרעת קשב אומר שלפעמים קשה לסיים דברים.

אז כן, לקח לי שלוש שנים לכתוב את הספר הזה. והאמת? רוב הזמן בכלל לא ידעתי שאני כותבת ספר.

 

זה התחיל מניוזלטר שבועי על החיים עם ADHD, שנשלח ליותר מ־4,000 אנשים. שלוש שנים שלמות, 155 ניוזלטרים. כל שבוע מחדש ישבתי לכתוב, ובניגוד להרבה פרויקטים אחרים שהשארתי חצי־גמורים (כי… הפרעת קשב), דווקא כאן הצלחתי להתמיד. אנשים קראו, ענו לי, חלקם אפילו כתבו לי בחזרה: ״וואו, איך כתבת בדיוק עליי!״.

 

ואז, יום אחד, שאלתי את עצמי: רגע, למה לא להפוך את כל זה לספר? הרי זה לא שאני כותבת למגירה. זה כבר חלק מהחיים שלי, ושל עוד אלפי אנשים ויותר שחיים עם אותה הפרעה.

 

עבורי, לכתוב ספר זה לא מובן מאליו. סיימתי תיכון בלי בגרות ומהתואר כמעט פרשתי רק בגלל עבודת הסמינר.

אז איך בכל זאת הגעתי עד לכאן? בזכות הרגלים קטנים, יום אחרי יום, שהצטברו למשהו גדול.

 

וזה בדיוק מה שהספר הזה בא להראות:

איך הרגלים קטנים יכולים לשנות חיים.

איך אפשר להצליח עם הפרעת קשב -

דווקא בגלל הקשיים, לא למרות שהם שם.

 

למי הספר הזה מתאים? למי שחי עם הפרעת קשב.

למי שמרגיש שהוא נתקע, מתפזר, שמאבד פוקוס ורוצה כלים שיעזרו לו לחיות עם קשב וריכוז טוב יותר. ולבני זוג, למשפחות ולחברים שתמיד שואלים: ״אבל למה אתה פשוט לא מתארגן בזמן?״.

 

כי הפרעת קשב לא נשארת רק בלימודים או בעבודה. היא בכל מקום - בזוגיות, בקריירה, בבית, כשצריך לתאם עם חברים או כשנכנסים לחדר ושוכחים למה.

 

הספר הזה כאן כדי לדבר על ההפרעה בקול רם. לתת מילים לכל מה שאנחנו מרגישים ולא תמיד יודעים להסביר. כדי שאנשים עם הפרעת קשב, בכל גיל ובכל מקום לא ירגישו לבד.

 

הטקסטים קצרים (ברור, כי מי יכול לקרוא מגילה?), וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, כך שתוכלו לקרוא בקצב שלכם.

 

יאללה, תהנו.

 

נ.ב: אם משהו במילים האלו נגע בכם, העלה חיוך, צחקתם, התרגשתם, גרם להזדהות או לרגע של הבנה - ישמח אותי מאוד אם תתייגו ברשתות.

באהבה, מאי.

פרק 1:

לבנות סדר בתוך עולם של הסחות דעת

לחיות עם הפרעת קשב זה כמו לנסות לנהל מערכת הפעלה שמריצה עשרות ערוצים פתוחים בו־זמנית, בלי לדעת איפה יופיע הרעש הבא. וכל עוד אנחנו לא בונים לעצמנו מערכת שתתמוך בנו, אנחנו פשוט מתעייפים, נשחקים, נגררים אחרי היום, במקום להוביל אותו.

 

דווקא בגלל שהמוח שלנו קופץ מהר, מתעייף מהר וזקוק כל הזמן לריגוש, אנחנו צריכים בסיס יציב יותר מכל אחד אחר. בסיס פיזי. שינה מסודרת, אוכל מזין, תנועה יומיומית - אלה לא קלישאות. אלה אמצעי הישרדות למוח שחי בעומס תמידי.

 

ההרגלים היומיומיים שלנו משפיעים ישירות על הקשב, על מצב הרוח, על תחושת השליטה, ועל היכולת שלנו להתמודד עם העולם בלי לקרוס. אבל עם הפרעת קשב, קל מאוד לאבד קשר עם הגוף: לא לשים לב שעברו שעות בלי ששתינו מים, לגלות שאנחנו רעבים רק כשאנחנו כבר עצבניים, לחשוב שאנחנו עצלנים כשבעצם אנחנו רק עייפים.

 

בפרק הזה אני משתפת איך בניתי לעצמי הרגלים שתומכים בי. איך יצרתי מערכת פיזית ורגשית שמחזיקה אותי, גם כשאין לי כוח, גם כשאני מוצפת, גם כשאני שוכחת מה זה להרגיש באיזון.

זה לא פרק על שלמות. זה פרק על האפשרות לשפר, בכל יום קצת.

התמודדות עם "הניתוקים" במהלך היום (סיפור מליווי אישי)

״אני מדברת איתך ופתאום אני לא שם״.

כך ליאור אמרה לי פעם בפגישה, ואני רק הנהנתי.

כי אני מכירה את זה מקרוב.

המוח נעלם.

המילים מתנתקות.

והקשב? כאילו יצא להפסקה בלי להודיע מתי הוא חוזר.

 

יש רגעים כאלה, שאני שוכחת מה רציתי להגיד באמצע משפט.

לא מצליחה להחזיק חוט מחשבה פשוט.

זה מרגיש לפעמים כמו קצר חשמלי קטן בראש.

הוצאתי את הכבל מהחשמל, אין קו חשיבה, אין המשך, שקט מבולבל בראש.

למה זה קורה בכלל?

כשיש הפרעת קשב, המוח שלי עובד קצת אחרת.

הוא לא ״שבור״, הוא פשוט מגיב אחרת לעומס, לגירויים, למידע.

במקום סינון שקט של מה חשוב עכשיו ומה אפשר לשים רגע בצד,

הכול נכנס יחד. לפעמים זה פתאום רעש מבחוץ, תזכורת בטלפון, אפילו מחשבה אקראית, וזה מספיק בשביל שהקשב ״יעבור נושא״ בלי שביקשתי. כמו כפתור שמישהו לוחץ עליו בשלט ואני אפילו לא יודעת מי.

 

אבל זה לא רק עניין של הסחות דעת.

הפרעת קשב משפיעה גם על ויסות רגשי, עיבוד עומס, מעבר בין משימות.

המוח קופץ בין נושאים, מתעייף מהר, לפעמים מתנתק בלי סיבה נראית לעין.

וזה קורה במיוחד כשאני מנסה להתאמץ יותר מדי,

או כשאני בלחץ להוכיח לעצמי שאני יכולה ״להישאר מרוכזת״.

 

הבעיה היא שברגע שזה קורה, זה לא רק מתסכל, זה גם מכניס אותי לסרטים. איך לא הצלחתי להחזיק שיחה פשוטה? למה שוב איבדתי את עצמי באמצע משהו חשוב? מה לא בסדר איתי?

 

וזה הרגע שבו בעבר, הייתי כועסת על עצמי.

יורדת על עצמי.

משחזרת בראש כל דבר שאמרתי.

ונכנסת ללופ של אשמה וביקורת.

מה עוזר לי?

למדתי שבמקום להילחם בקשב,

אני צריכה לעבוד עם מה שיש.

לפתח שיחה פנימית עדינה יותר עם עצמי.

להבין שהמוח שלי רגיש יותר, קופצני יותר,

מופעל מהר יותר וזה לא אומר שמשהו בי פגום.

זה רק אומר שאני צריכה כלים אחרים.

 

אני עושה לי תרגול יומי של חמלה עצמית, משפטים קטנים

שמחזירים אותי לעצמי. אני מדברת אל עצמי, כמו שהייתי

מדברת לחברה טובה: את עושה את הכי טוב שאת יכולה. מה שהיה, היה רק רגע קטן ביום. תמשיכי הלאה. זה קטן עלייך.

 

וכשאני מרגישה שאני מתנתקת, אני עוצרת.

לא בכעס, אלא בעצירה רכה.

אני נושמת,

יוצאת רגע החוצה,

מחזירה את הגוף שלי לנוכחות.

וזה מה שחשוב להבין

הפרעת קשב היא לא רק ״קושי להתרכז״.

היא משפיעה על הקצב שבו אני קולטת דברים.

על איך אני מעבדת רגש.

על היכולת שלי להישאר במעקב אחרי עצמי,

אפילו בשיחה פשוטה.

 

אבל עם כלים מתאימים, אני לא רק שורדת, אני יכולה

גם לנהל את זה. המילים שאני אומרת לעצמי, הדרך

שבה אני נושמת, מתרגלת, בוחרת להגיב,

כל אלה עושים את ההבדל בין יום ש״נשבר לי הקשב״

ליום שבו אני מחזירה לעצמי שליטה.

 

הניתוקים לא נעלמים לשום מקום,

אבל אני לומדת לחזור מהם.

לא בכוח, לא בהלקאה, אלא ברכות.

כל פעם שאני מצליחה לחזור לגוף, לנשימה,

לרגע הזה, אני מזכירה לעצמי שזה לא כישלון.

זה חלק מהדרך שלי.

וזה בדיוק מה שהופך אותי לחזקה יותר,

לא לחלשה יותר.

לעצור, לנשום ולהגיב נכון. איך להתמודד עם רגשות מתפרצים?

״אל תבטיחו שאתם שמחים, אל תגיבו שאתם עצבניים ואל תקבלו החלטות כשאתם עצובים״

(זיאד ק. עבד אלנור)

 

קיבלתי הודעה. אחת מאלה שלא נותנות מנוח.

משהו בטון, או במילים, או אולי בשתיקה

שבין השורות, גרם לי להתמלא בכעס.

הידיים התחילו להקליד לבד.

הראש כבר ניסח תשובה.

התגובה הייתה מוכנה לצאת,

חדה, מהירה, פגועה. ואז עצרתי.

לא כי אני תמיד מצליחה לעצור. ממש לא.

אבל הפעם,

משהו בתוכי אמר לי: תני לזה רגע.

אז פתחתי את אפליקציית הפתקים. כתבתי שם את כל מה שבא לי

להגיד. בלי מחשבה על איך זה ייתפס. פשוט הוצאתי הכול.

אבל לא שלחתי. שמתי את הטלפון בצד, שמתי מוזיקה

שקטה, וניסיתי לחזור לנשימה רגילה.

 

אחרי שעתיים חזרתי.

קראתי שוב את מה שכתבתי, והרגשתי אחרת.

הרבה פחות דרוכה. הרבה יותר אני.

שאלתי את עצמי: מה אני באמת רוצה שיקרה עכשיו?

מה חשוב לי להשמיע? ואיך ירגיש האדם בצד השני

כשיקרא את זה? הבנתי שהתשובה שכתבתי בהתחלה

הגיעה ישירות מהרגש, אבל לא למה שחשוב לי באמת.

כי הרגש שלי בא והולך, מתפרץ, סוער, משתלט.

זה משהו שלקח לי זמן להבין.

 

עם הפרעת קשב, רגשות באים חזק ומהר.

לפעמים תוך שנייה אני עוברת משלווה

מוחלטת לדפיקות לב מואצות,

דמעות בעיניים, או רצון לצרוח.

וזה לא כי אני לא בשליטה,

זה כי אני מרגישה הכול בעוצמה.

 

פעם הייתי מגיבה מייד.

זורקת משפטים. כותבת הודעות ארוכות.

אחר כך הייתי מתחרטת. לא תמיד בגללם, אלא בגללי.

כי ידעתי שיכולתי להגיב אחרת,

אם רק הייתי עוצרת לרגע.

 

היום, כשאני מרגישה נסערת,

אני מנסה לא להילחם ברגש,

אבל גם לא לתת לו להוביל אותי.

אני נותנת לרגש מקום, על נייר

או על פתק בטלפון

מבלי להשליך אותו על מישהו אחר.

 

לא תמיד זה עובד. לפעמים אני כן כותבת

מתוך סערת רגשות.

אבל אני כמעט אף פעם לא שולחת מייד.

אני בודקת עם עצמי שוב, כותבת מחדש,

ומנסה לשאול לא מה מגיע לו לשמוע,

אלא מה חשוב לי להגיד.

 

יש בזה שקט.

יש בזה שליטה, מהסוג הטוב.

לא שליטה שמדכאת את הרגש,

אלא אחת שמכבדת אותו,

שנותנת לו מקום, אבל גם שואלת מה הוא צריך.

 

וזה משהו שאני ממשיכה ללמוד כל יום.

איך לא לתת לרגש להכתיב את התגובה,

אלא להקשיב לו, להבין אותו, ולבחור.

 

כי כל פעם שאני בוחרת להגיב אחרת, אני בוחרת בי.

לנקות את הנפש מהרעשים

יש ימים שאני פשוט לא מצליחה לעשות כלום.

אני יושבת מול המחשב, מסתכלת על המשימה,

על המסך, והמוח שלי בכלל במקום אחר.

הוא קופץ בין מיילים שלא עניתי עליהם,

כביסה שמחכה כבר יומיים, משפט שלא הייתי צריכה להגיד,

ומה לעזאזל אני אכין לארוחת ערב.

כל דבר, חוץ ממה שבאמת צריך לעשות.

זה לא כי אני לא רוצה לעבוד, אני כן רוצה.

אבל אני פשוט לא מצליחה.

המוח מרגיש כמו רשימת השמעה בלתי נגמרת של מחשבות, בלופ.

רעש מנטלי. רגשי. פיזי. רעש שלא נותן לי שקט.

כמו משקולת שיושבת לי על הגב,

גם כשאני מנסה להניח אותה בצד.

 

לפעמים היא כל כך כבדה,

שאני לא מצליחה לזוז, אפילו לא צעד אחד.

עם הזמן, למדתי לזהות את הימים האלה.

הם לא תמיד קשורים לעומס מבחוץ,

לפעמים זו פשוט הצפה מבפנים.

אז אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות.

לא בצורה מסודרת. יותר כמו דיבור פנימי:

מה יושב עליי? מה מרעיש לי כל כך?

 

לפעמים זו משימה אחת שאני דוחה כבר שבועיים.

לפעמים זו שיחה שנתקעה לי עמוק יותר ממה

שהייתי מוכנה להודות.

ולפעמים, זה פשוט רגש לא פתור שמסתובב בתוכי ימים שלמים.

 

אני לומדת להקשיב לרעש הזה.

לזהות מה מגביר אותו.

האם זו סביבה שלא נוחה לי?

מישהו שמרוקן אותי בכל מפגש?

יום שמרגיש כמו ריצוי אחד ארוך?

 

אני לא תמיד יודעת מה לעשות עם זה.

אבל עצם ההכרה, כבר מקלה. לפעמים רק לדעת

מה קורה בי, זה צעד ראשון לשחרור.

 

אני זוכרת תקופה אחת, לפני כמה שנים,

שגרתי אצל ההורים. מבחוץ? הכול היה רגוע.

מבפנים הייתי אבודה. לא היה לזה הסבר ברור.

רק רעש בלתי פוסק בראש. ולאט־לאט, גם הגוף הצטרף: כאבים, עייפות, תחושת כובד. לא היה מדובר בווירוס. זו הייתה נפש עייפה. מאז, כשאני מזהה שהרעש שוב גובר, אני משתדלת לפנות לו מקום. לא להילחם.

פשוט לפרוק. לפעמים אני כותבת. לוקחת דף, ורושמת כל מה שיושב עליי. בלי סינון, בלי הגיון. אחר־כך, כשאני קוראת, אני פתאום רואה:

יש שם משהו אחד גדול, מרכזי. והוא מושך איתו את כל הרעש.

 

כשאני מזהה אותו, כבר קל יותר לנשום.

אני לא תמיד מצליחה לנקות הכול.

אבל אם אני מורידה קצת מהעומס, זה מספיק.

מספיק כדי להרגיש שאני חיה את היום שלי,

ולא רק נסחפת בתוכו. כשיש פחות רעש, יש יותר שקט.

וכשהשקט חוזר, אני חוזרת לאט לאט להיות אני.

למה הגבתי ככה?

הרגע הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים.

זה מתחיל ממשהו קטן:

משפט שלא במקום, הודעה שהגיעה בזמן הלא נכון,

או פשוט משהו שלא הלך כמו שציפיתי.

לפני רגע הכול היה רגוע, ופתאום, אני מתפוצצת.

התגובה יוצאת מהירה מדי, חדה מדי, ולרוב לא מדויקת.

ואז, כמו תמיד, מגיע השלב שאני שואלת את עצמי:

למה הגבתי ככה?

למה לא עצרתי?

למה לא לקחתי נשימה אחת, שנייה לחשוב?

 

בתוך הראש שלי מתחיל שיח פנימי אינסופי.

אני מריצה שוב את מה שקרה, כועסת על עצמי, מתבאסת.

התגובה לא הייתה מה שהתכוונתי;

היא יצאה עוד לפני שהספקתי לבחור אותה.

כאילו מישהו אחר השתלט עליי לרגע.

 

הכי קשה זה אחרי,

כשהשקט מגיע, ואני לבד עם עצמי.

הראש מתמלא ב־״אם רק...״:

אם רק הייתי שותקת,

אם רק הייתי אומרת את זה אחרת,

אם רק הייתי מחכה רגע.

ואני שוב מרגישה אשמה.

ואני שוב מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה.

אבל אז, זה קורה שוב.

 

כי כשהמערכת שלי עמוסה, כשאני עייפה, לחוצה, מוצפת,

אין לי מספיק מרחב פנימי להחזיק את הרגש.

והתגובה פשוט מתפרצת. בלי כוונה. אבל עם תוצאה.

 

מה הקשר להפרעת קשב?

עם השנים הבנתי שזו לא רק רגישות גבוהה,

אלא גם הקושי לעצור את הרגע.

המוח שלי מגיב מהר, לפעמים מהר מדי.

הכול נחווה בעוצמה, ואין את הפילטר הזה שאומר:

רגע, תנשמי. במקום זה, הכול קורה בבת אחת.

 

אבל מה שלמדתי הוא שאפשר ללמוד לשים לב.

אי אפשר להעלים את זה.

אבל אפשר להתחיל לזהות מה קורה לפני.

להרגיש מתי הגוף מתכווץ.

מתי הקול בראש מתחיל להרים את הווליום.

ולהגיד לעצמי: עוד לא עכשיו. חכי רגע.

 

זה תהליך, לא קסם

יש ימים שזה מצליח.

אני עוצרת, נושמת, מחזיקה את הרגע.

ויש ימים שזה לא.

אבל כל פעם שאני בוחרת לא להגיב מייד,

אני מרגישה שניצחתי משהו קטן.

 

כי אני לא הרגש שלי.

אני לא ההתפרצות שלי.

אני הרבה יותר מזה, ואני יכולה לבחור.

וזה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי על עצמי.

 

אז בפעם הבאה שזה קורה,

אני מנסה שוב: לנשום,

לשתוק רגע, לתת למחשבות להתבהר,

ולהזכיר לעצמי: אני יכולה להגיב אחרת.

וזה, מבחינתי, כבר ניצחון.

האנרגייה שלנו מדבקת: איך ניהול אנרגייה משפיע על היום?

אני לא תמיד שמה לב לזה בזמן אמת,

אבל הבוקר שלי משפיע על כל מה שקורה אחר כך.

כשאני קמה ישר לרעש, להתראות מהטלפון,

למחשבות שרצות קדימה, כל שאר היום נבנה על הבסיס הזה.

עם הפרעת קשב והמעברים החדים, קשה לי לווסת את מה שקורה בפנים, ואם משהו קטן מתסכל אותי בבוקר,

כל שאר היום אני במתח.

 

הבוקר התחיל בלחץ. קמתי מאוחר, שכחתי להכין קופסה עם אוכל,

ובן זוגי שאל שאלה קטנה שלא הייתי קשובה אליה,

ופתאום אני מרגישה שכל דבר מציק לי.

המוח שלי מתרגם את זה למחשבות מהירות:

למה אני לא מצליחה להתחיל את היום כמו שצריך? שוב שכחתי, שוב התעכבתי, שוב זה מתחיל ברגל שמאל.

 

בדרך החוצה שמתי לב שאני לא רק עצבנית,

אלא גם מגיבה בחדות לאנשים סביבי.

הינה מישהו חתך אותי בכביש, ובמקום להתעלם, אני ממש מרגישה את זה בגוף.

הווליום הפנימי עולה. עם הפרעת קשב, התחושות שלי לא עוברות ב״שער״ של סינון; הכול נכנס חזק.

 

הגעתי לעבודה והבאתי איתי אנרגייה לא טובה.

אני יושבת בישיבה, שותקת, מרגישה שהתגובות שלי

קצרות ושאין לי סבלנות. וזה כמובן לא קשור לאף אחד;

זה פשוט כי אני כבר מגיעה עמוסה רגשית מהבית.

 

עם הזמן הבנתי שזה לא רק עניין של מצב רוח.

זו האנרגייה שאני מסתובבת איתה, והיא מושפעת ישירות

מהתנהלות הבוקר שלי, מהמחשבות שעוברות לי בראש,

ומהדרך שבה אני מתמודדת עם תסכולים קטנים.

 

התחלתי לשים לב לזה יותר.

ולא דרך ״מיינדפולנס״ או טקסים מסובכים,

אלא דרך שאלות פשוטות:

● איך קמתי הבוקר?

● איזה שיח היה בבית?

● מה רץ לי בראש כשיצאתי מהדלת?

 

זה לא תמיד בשליטתי, אבל יש דברים שכן.

כלים שעוזרים לי לנהל את האנרגייה שלי:

1. לבדוק מה משפיע עליי מיידית

יש אנשים, שיחות ומצבים שמושכים אותי למטה. עם הפרעת קשב,

אני רגישה מאוד לסביבה. אם מישהו קרוב אליי בא בגישה שלילית, זה חודר אליי. לכן, אני לומדת לבחור איפה להיות, עם מי לדבר, ולפעמים פשוט לקחת רגע לעצמי לפני שאני חוזרת לאינטראקציה. אני גם מזכירה לעצמי שאין לי שליטה על מה שאחרים עושים ואומרים. יש לי שליטה רק על התגובה שלי, וזה אומר שאני יכולה לבחור ולהגיד לעצמי: זה לא שלי, זה שלהם. אני בוחרת להגיב בדרך אחרת. וככה ההשפעה פוחתת.

 

2. לשים לב איך אני מדברת

בימים שאני מתחילה להתלונן, זה מושך אותי למטה, גם אם זה מוצדק. אני לא מנסה ״להיות חיובית בכוח״, אבל אני כן בודקת: האם הדיבור שלי מחזיר לי כוחות או מרוקן? עם קצת תשומת לב, אני יכולה לבחור לנתב את האנרגייה למקום טוב יותר.

 

3. לבקש שינוי כשצריך

זה יכול להיות משפט קטן שבן הזוג שלי אומר בלי לשים לב, שמכניס אותי ללחץ. במקום להחזיק את זה בפנים, למדתי להגיד: ״זה מלחיץ אותי עכשיו. אני צריכה רגע לעצמי, תכף נדבר על זה״. דווקא עם הפרעת קשב, כשיש פתיחות, אני מצליחה לווסת טוב יותר.

 

4. לחפש ניצחון קטן

לא בסוף יום, אלא תוך כדי. אם הצלחתי לסיים משימה, לענות למייל שלא רציתי לפתוח, להיות רגועה בשיחה, אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי: עשית את זה. זה נשמע טכני, אבל זה ממש נותן תחושת הצלחה.

 

5. לקחת אחריות על מה שאני מביאה איתי

לא תמיד אני שולטת באנרגייה שלי. אבל אני כן לומדת לזהות אותה בזמן אמת. אם אני מרגישה שאני מכניסה מתח לחדר, אני לוקחת רגע, יוצאת, נושמת וחוזרת אחרת. זו לא בושה. זו מיומנות שלמדתי לפתח.

 

עם הפרעת קשב אני לא תמיד מצליחה לשים לב מתי האנרגייה שלי משתלטת עליי. אבל אם אני כן עוצרת לרגעים קטנים של תשומת לב, זה יכול לעזור לי לנתב את האנרגייה משלילית לחיובית, וזה שווה הכול.

המשימה שלא נגמרת: התמודדות עם דחיינות

שלושה שבועות שהמשימה הזו רשומה על הפתק ליד המחשב שלי: לקבוע תור לרופא. זה הכול. חמש דקות. טלפון אחד. וזה לא נעשה.

 

בכל בוקר אני מתיישבת ליד המחשב, רואה את הפתק מולי,

וקוראת אותו שוב ושוב: לקבוע תור לרופא. אני יודעת שזה חשוב.

אני יודעת שזו בריאות. ואני עדיין לא עושה את זה.

 

אני פותחת את המחשב, בודקת מיילים, עוברת בין טאבים פתוחים,

מסדרת דברים שוליים - אבל לא מתקשרת. לפעמים אני אפילו מחפשת

את מספר הטלפון, כבר עומדת לחייג, ואז פתאום קופצת לי מחשבה:

אולי עדיף שתעשי קודם משהו אחר. וככה זה נדחה שוב.

 

המשימה הזו לא לבד.

יש עוד כמוה: למלא טופס לביטוח, לשלוח הודעה למישהי שכתבה לי, לקבוע פגישה.משימות שלכאורה 'פשוטות', אבל אצלי הן נתקעות בראש כמו קובץ פתוח שמעולם לא נשמר.

 

ביום שלישי, לאחר שלושה שבועות, עשיתי את זה. ״פשוט״ חייגתי.

היו לי כמה דקות פנויות, והכרחתי את עצמי לא לחשוב יותר מדי. אמרתי לעצמי בקול: ״עכשיו. פשוט תעשי את זה עכשיו״. אחרי שסיימתי, הורדתי את הפתק מהקיר והרגשתי הקלה. אבל גם תסכול. איך שוב לקח לי שלושה שבועות בשביל משהו שלקח חמש דקות? הנטייה לדחות ולהתנגד למטלות יומיומיות היא לא בגלל שאנחנו לא רוצים, אלא כי משהו בתוכנו פשוט נתקע.

עם הזמן למדתי כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם זה. זה לא קסם וזה לא תמיד מצליח, אבל כשזה עובד, זה נותן תחושת שליטה והקלה.

 

1. לעשות את זה יחד עם מישהו

אני תמיד מנסה להיות עצמאית, לעשות הכול לבד. אבל יש משימות שאני מצליחה לעשות רק כשיש איתי מישהו. זה יכול להיות אפילו ב״זום שקט״ עם חברה, שכל אחת עושה את שלה. עצם הידיעה שיש מישהו איתי עוזרת לי להישאר מרוכזת, לא להתפזר ולא לוותר לעצמי באמצע. לפעמים אני אפילו מבקשת ממישהו שישב איתי כשאני ממלאת טופס, כי ברגע שיש מישהו לידי, המוח שלי פתאום מתמקד.

 

2. לדבר לעצמי כמו שהייתי מדברת לחברה

אני מתרגלת את זה לא מעט, לדבר לעצמי בקול רך, לא שיפוטי, אבל ברור: יאללה מאי, זה חמש דקות. את יכולה לעשות את זה. תחשבי כמה טוב תרגישי אחר כך. אני לא מחכה שיהיה לי חשק. כי רוב הזמן אין. אני מזכירה לעצמי את ההקלה שתבוא אחרי.

 

3. ״חוק חמש השניות״ של מל רובינס - פשוט להתחיל

ברגע שאני אומרת לעצמי שאני הולכת לעשות משהו, אני סופרת בראש מ־5 ל־1 ופשוט זזה. 5… 4… 3… 2… 1… וחייגת. זה טיפ שמלמד אותי לפעול לפני שהמחשבות שלי נכנסות ומתחילות לבלבל. התרגול הזה הפך אצלי לכלי קבוע. לפעמים זה רק להדליק את הדוד. לפעמים זה לקבוע תור.

אבל עצם הספירה עוזרת לי להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות.

 

דחיינות היא לא עצלות. היא חלק עמוק מהחוויה של חיים עם הפרעת קשב. היא מגיעה עם תחושת תסכול, שיפוט עצמי ועייפות מהעומס המנטלי המצטבר ממשימות לא גמורות.

אבל אני לומדת שוב ושוב: אפשר להתמודד עם זה. אפשר לבחור רגע אחד של עשייה ולשבור את הלופ.

 

זה לא תמיד מצליח, אבל בכל פעם שזה כן, זה נותן לי תחושת הצלחה. כשהפרעת הקשב שלי גורעת מביטחוני העצמי ביומיום, התחושות הקטנות האלה של ״עשיתי את זה!״ הן כל כך חשובות.