הרבה מעבר

פרק 1

הווה

"אני? גמילה? איך? אני? צריכה גמילה?"

כמה סימני שאלה במשפט אחד, הרהרתי לעצמי. היא צריכה גמילה מסימני השאלה. חיוך קטן עלה בזווית פי. למזלי היא לא שמה לב לחיוך והמשיכה במונולוג עם עצמה.

היא הייתה אישה בשנות העשרים המאוחרות, שערה היה בלונדיני עם גוונים חומים. לפי הגבות החומות הבנתי שזה לא הצבע הטבעי שלה. פסים שחורים היו סביב העיניים, האיפור היה מוגזם ולא סימטרי. על שפתיה אודם ורוד בוהק. היא לבשה חולצה אדומה צמודה, ומכנסי ג'ינס עוד יותר צמודים. היא נעלה נעלי פלטפורמה שחורות מפלצתיות שהדגישו את חוסר הפרופורציה בין גופה לבין הנעליים.

"מנשה כל הזמן רוצה שאני אלך לגמילה או טיפול, לכן אני פה," היא חזרה על המשפט הזה כל הפגישה הראשונה בווריאציות שונות.

"אני רואה שמנשה חשוב לך מאוד."

התבוננתי בה. מיכל התעסקה עם התליון של השרשרת שלה ללא הפסקה.

"זה ממנשה." היא נדנדה מולי את התליון הכסוף, שהיה בצורת לב בנאלית.

"יפה מאוד," חייכתי.

"את חושבת שאני צריכה טיפול?" היא לפתע שאלה אותי.

"אם הגעת לכאן את בחרת לטפל בעצמך."

"אני לא בחרתי, מנשה אמר לי שאני חייבת."

מנשה, מנשה, די עם המנשה הזה, רציתי לחקות את קולה הצפצפני. טיפת מודעות עצמית לא תזיק לה. רציתי לנער אותה מהבועה של מנשה. ניחשתי שבקבוק ה"מים" שהיא לוגמת ממנו כל רגע עם וודקה או משהו דומה. המשכתי להקשיב לסיפורי מנשה. מחשבותיי נדדו. בטח קשה לה להודות שהיא צריכה טיפול, לכן היא כל הזמן מזכירה את מנשה. היא מפילה את הרצונות שלה עליו.

יום שלישי. השעה 14:00. ציפיתי לשמוע את דפיקותיה של מיכל בדלת הקליניקה. הדייקנות שלה הראתה נכונות להגיע לטיפול, למרות ההסתייגות שהביעה לאורך המפגשים. זאת הפעם הראשונה זה חודשיים שהיא לא מגיעה בדיוק בשתיים אפס-אפס.

עברו חמש דקות והיא לא נראית באופק. זה קצת הדאיג אותי. התלבטתי אם להתקשר. החלטתי להמתין עוד חמש דקות לפני שאתקשר. קמתי, עשיתי סיבוב בקליניקה, יישרתי את תמונת הנוף של חוף הים, הסטתי את הווילון הלבן הפונה לכיוון הרחוב. נעמדתי מול המראה שבפינת החדר, העברתי יישור נוסף לקצוות הפוני השחור שנפלו ברכות על מצחי, הבטתי בקצוות שערי שכבר עברו את אורך הכתפיים, הזכרתי לעצמי לקבוע תור לספר שלי. הבטתי לתוך עיניי הירוקות דרך המראה, והעליתי חיוך קטן לסיום.

ואז בשעה 14:09 ראיתי אותה נכנסת בשביל הגישה בריצה, שערה הארוך התנופף ברוח כאילו הוא רודף אחריה. היא דפקה דפיקה אחת ונכנסה אדומה ומתנשפת. היא התיישבה בנחיתה, מנסה להסדיר נשימה עם מילות התנצלות לא ברורות.

"שיט, שכחתי את הבקבוק שלי." היא טפחה לעצמה על המצח.

"למזוג לך מים?" שאלתי וכבר התחלתי לפתוח את בקבוק המים, שעמד על השולחן הנמוך שהפריד בינינו.

היא הנהנה בהסכמה. מזגתי והגשתי לה. היא שתתה את כל הכוס בלגימה אחת.

"איחרתי כי..." היא הפסיקה את המשפט כי יצא ממנה חצי גרפס, "כי לא שמעתי את השעון המעורר." היא התנצלה כאילו אני מורה בבית הספר.

"קורה שמאחרים." הנהנתי בהבנה.

"פשוט אתמול חזרתי מחתונה מאוד-מאוד מאוחר ולא הצלחתי לקום," סיימה בקול בכייני ולא ניסתה להסתיר את הפיהוק שחשף את הלוע שלה.

לאחר חמש דקות חזרנו למתכונת הרגילה. "אז מה שלומך? איך עבר השבוע?" שאלתי.

היא נאנחה כמו תמיד. ציפיתי לסיפור צבעוני על מנשה. אבל היא שיתפה שבלילה האחרון היא חלמה על אימא שלה. התפנית הזאת סקרנה אותי. היא חלמה שאימא שלה מעשנת על ידה ונושפת את כל העשן לתוך העיניים שלה.

"הרגשתי שעוד רגע אני מתעוורת," אמרה בדרמטיות. "ואז," היא הנמיכה את קולה, "התעוררתי בבהלה!" הטון שלה עלה. נבהלתי בעצמי לרגע. מיכל שמה לב לזה וגיחכה.

לאחר הדרמה הקטנה הזאת מיכל נפתחה בפניי. "אימא שלי השאירה אותי לבד, אבל תמיד הייתה איתי."

כיווצתי את גבותיי, ניסיתי להבין את כוונתה.

"היא שתתה ועישנה כל הזמן, ובזמן שלא, היא הלכה להשיג שתייה וסיגריות."

הנהנתי בהבנה. התמונה על ההתמכרות התבהרה.

"היא תמיד הייתה בבית, על הספה, עם עיניים אדומות." לחלוחית עלתה בעיניים של מיכל.

"ומי דאג לך?" שאלתי באכפתיות.

היא חשבה לרגע. "אחי הגדול עמוס," השיבה. ואז התחילו סיפורי עמוס. לאחר רבע שעה בלעתי פיהוק שכמעט ברח לי. "ואז עמוס נעלם," היא הרימה את קולה והתנערתי.

"עמוס נעלם?" חזרתי אחריה.

"כן. איך את חושבת שהוא הביא לחם וחלב לבית?" היא התחילה לכעוס עליי.

הבנתי שפספסתי משהו בסיפור שלה. הצטערתי שלא הייתי מספיק קשובה אליה.

היא בלעה את רוקה והמשיכה, "יום אחד תפסו את עמוס פורץ למכולת השכונתית, חבר מניאק הלשין עליו."

"אז הוא הלך לכלא?" שאלתי.

"איזה כלא בראש שלך? אמרתי כלא?" היא נהמה עליי בסימן שאלה. "הוא היה נער בן שש-עשרה. לקחו אותו לחינוך מחדש." היא חייכה בציניות. "זה היה מוסד סגור לטיפול בנוער עברייני."

"באיזה גיל זה היה?" רכנתי קדימה טיפה.

היא גלגלה עיניים. נלחצתי ששוב פספסתי פרט. "כשהייתי בת עשר."

הנהנתי בהבנה. "איך אימא הגיבה?"

גיחוך עלה על פניה. "היא חגגה עם עוד בקבוק. סוף-סוף מישהו יחנך את הילד הזה." מיכל חיקתה את קולה של אימה, שהיה צרוד מסיגריות.

"ואז מה קרה איתך?" תחושת מתח לא ברורה עלתה בי.

"אני?" עוד פעם סימן שאלה.

"כן," הנהנתי בסבלנות.

"העבירו אותי למשפחה עם ילדים ג'ינג'ים מנומשים."

ליבי החסיר פעימה. עיניי ביקשו לשמוע עוד על המשפחה ההיא. אבל היא לא הוסיפה יותר מדי פרטים עד סוף המפגש.

"נתראה בשבוע הבא." חייכתי למיכל כשפסעה מחוץ לחדרי.

"נתראה." היא חייכה לעברי חיוך מאולץ.

סגרתי את הדלת וקרסתי לכורסה.

פרק 2

זכרתי את זה. בוקר שקט אחד. פקחתי עיניים. לא היה לי כוח לקום, אז נשארתי שוכבת במיטה. על התקרה הלבנה ציירתי את דמיונותיי. ציירתי לי כבשה לבנה. היא הלכה לשדה לאכול דשא. מעניין אם דשא זה טעים. הכבשה המשיכה לאכול. היא הייתה לבד. ואז גוש לבן גדול-גדול התקרב אליה. לאט-לאט ראיתי שזה עדר של כבשים שעושות לה "מההה, מההה". היא הפסיקה לאכול ורצה לעבר כבשה אחת. הכבשה ליטפה אותה וצירפה אותה לעדר. אימא שלה בסוף מצאה אותה. יופי. מאוד נחמד. סיימתי את הסיפור.

"רותם, ואיפה אימא שלך?" באקלי שאל אותי.

הסתכלתי על באקלי. העיניים הענקיות של הבמבי הזה הרגיזו אותי. "אתה סך הכול בובה, תמשיך לישון," עניתי לו והכנסתי אותו מתחת לשמיכה.

ואז שמתי לב שהבית שקט מדי. לא שמעתי את שריקת הקומקום או את טריקת הארונות של אבא. ניסיתי לשמוע את נחירותיו מכיוון חדרו, אבל דממה מעיקה ענתה לי. קמתי בחוסר חשק. המיטה של אבא הייתה ריקה, הזכוכיות של השמשה המנופצת סיפרו על הלילה שעבר.

היו מקרים שבהם התעוררתי באמצע הלילה מהיללות של אבא מתוך שינה. הוא בכה על החברים שלו שמתו. הוא ניסה לברוח מהאנשים הרעים שניסו לתפוס אותו.

"רותם, חייבים לברוח!" לילה אחד הוא טלטל את כתפי בפראות. התעוררתי בבעתה. הוא תפס אותי בידי ומשך אותי מהמיטה. נגררתי אחריו עד לפתח הבית החשוך. רגע לפני שהוא פתח את הדלת לחצתי על המתג. האור שעלה במנורה סנוור את שנינו. רק אז אבא יצא מהחלום שנכנס לו למציאות.

אבא הביט בי מבולבל. שעון הקיר הבהיר לו שעכשיו שתיים לפנות בוקר. הוא נכנס לסלון וקרס על הספה. הוא ניסה לומר לי משהו, אבל לא נשארתי לידו. עליתי בעייפות את המדרגות לחדרי וניסיתי להירדם שוב. שנאתי את הרגעים הללו שאבא כל כך הפחיד אותי. מאוד רציתי לעזור לו אבל לא ידעתי איך. איך ילדה בת תשע יכולה לעזור לאבא שלה.

בבוקר אחרי סיפרתי לו את מה שקרה. הוא הביט בי כלא מאמין.

"אל תספרי לאף אחד, זה סוד." הוא הנמיך את קולו. "זה לא יקרה שוב," הוא הבטיח. הנהנתי בראשי במרץ. "ילדה טובה." אבא חיבק אותי.

הסוד הזה נשמר איתי. עד שיום אחד מרינה חברתי ראתה את אבא כועס מאוד ושובר כמה דברים בגינה שלנו. לחשתי לה באוזן, "אל תספרי לאף אחד, בבקשה." זכרתי שזה הסוד של אבא. היא הנהנה בראשה ואמרה לי שכבר מאוחר והיא צריכה לחזור לבית שלה.

כמה ימים אחר כך המורה תרצה לקחה אותי לשיחה. "רותם, מה קורה בבית?"

"הכול בסדר," עניתי בביטחון.

המורה תרצה הסתכלה עליי במבט בוחן.

"זה קרה רק פעם אחת," שיקרתי כדי לשמור על הסוד של אבא.

"מה קרה רק פעם אחת?" המורה תרצה רצתה לשמוע את הסיפור.

הבנתי שלא אוכל להתחמק. ואז סיפרתי לה שאבא כועס לפעמים קצת חזק.

בארוחת הערב שמעתי את צלצול הטלפון. אבא ניגש לענות. אחרי כמה משפטים מעבר לקו, הוא הביט בי בחומרה. "כן, אני מבין," הוא ענה ברוגע שלא תאם את עיניו. "רותם בידיים טובות," שמעתי אותו אומר, והעיניים שלו כמעט רצחו אותי. בסיום השיחה הוא התיישב על ידי והניח את ידו על גבי. קפאתי במקומי. "הכול בסדר, רותם, נכון?" ראשי לא נע. "רותם?" הוא הדגיש.

"כן, הכול בסדר." חייכתי, והלב שלי ירד לתחתונים.

"יופי," הוא חכך את ידיו. "יאללה, לעלות לישון."

ברגליים כושלות עליתי לחדרי. פחדתי ללכת לישון. לא ידעתי איך הלילה ייגמר.

אבל כעת, שבוע אחרי, הזכוכיות המפוזרות על הרצפה שראיתי הבוקר סיפרו לי שניסו לתקוף אותו שוב בחלומות. אבא ברח לבד ולא העיר אותי. נעלבתי שאבא שכח והשאיר אותי לבד בבית.

התלבשתי בעצלתיים, לבשתי את הבגדים מאתמול. בארון שלי לא היו בגדים נקיים. התרגלתי לזה שאבא כמעט לא עושה כביסות. לפעמים שטפתי לעצמי את הבגדים בכיור עם מים וסבון ידיים כי לא ידעתי איך להפעיל את מכונת הכביסה.

חיכיתי בספה לאבא. אולי הוא פתאום ייכנס ויסיע אותי לבית הספר. בימים שהוא לא הצליח לקום בבוקר הייתי נשארת בבית מול הטלוויזיה. אבל היום החלטתי לנסות להגיע לבית הספר לבד.

יצאתי עם הילקוט על גבי. בשמיים היו עננים אפורים. קרן שמש בודדה הציצה. פתחתי את השער וסגרתי אותו בטריקה. הרחוב היה שקט. כמה מבוגרים טיילו עם הכלבים שלהם. התחלתי ללכת מהר, לא רציתי לאחר. פניתי ימינה לכיוון הקיוסק, צעדתי לאורך הרחוב והגעתי לכיכר הפרחים. פניתי שמאלה לכיוון הפארק השכונתי. נכנסתי לאחד הרחובות הצדדים. להפתעתי לא הגעתי לכיכר עם המזרקה של המים. הייתי בטוחה שאני יודעת את הדרך. כל בוקר עקבתי אחרי המסלול של האוטו דרך החלון, אבל התבלבלתי באחת הפניות, והסתובבתי כמה שעות אבודה כל כך.

נזכרתי ששכחתי לקחת אוכל. היה לי רק ילקוט עם כמה מחברות. התיישבתי על ספסל מול איזה כביש ראשי. פחדתי כל כך לבקש עזרה. אנשים ממהרים עברו מול פניי. אף אחד לא שם לב לילדה אבודה על ספסל. ואז התחיל לרדת גשם. זה ממש שימח אותי. ידעתי שיהיה לי טוב עכשיו להתנתק מהמציאות הכואבת הזאת. לא הרגשתי את הקור, את הטיפות שהרטיבו את שערי. המים גלשו על חולצתי הדקיקה. הרמתי את ראשי ופתחתי את פי. הגשם הרווה את צימאוני לאחר כמה שעות שהסתובבתי ברגל. הגשם המשיך לרדת עליי. העולם נראה הרבה יותר נקי עכשיו. רציתי להישאב לתוך הדמיון הזה לנצח.

"ילדה." אישה צעירה עם מטפחת כחולה על הראש ומעיל שחור ארוך ניגשה אליי. "ילדה, איפה את גרה? איפה ההורים?" היא שאלה אותי.

הבטתי בה, עיניי התמלאו בדמעות. "נאבדתי בדרך לבית הספר," עניתי, מנסה למחות את דמעותיי.

"ואיפה את גרה?" שאלה שוב.

"במושבה הגרמנית," עניתי בלחש.

"באמת? זה מאוד רחוק מכאן." היא הביטה בי בפליאה. "ואיפה ההורים? איך הגעת לכאן?" היא ניסתה להבין.

החלטתי לשתוק. רק דמעות ירדו מעיניי.

האישה נראתה חסר אונים. "ואיך קוראים לך?" היא ניסתה להוציא ממני עוד פרטים. עוברי אורח חלפו על פנינו, היא ניסתה להיעזר בהם כדי לעזור לי. "יש כאן ילדה שנאבדה," היא פנתה לאישה מבוגרת.

"ילדה שנאבדה? מה אני יכולה לעשות? תיקחי אותה לבית הספר," ענתה המבוגרת בקול צרוד.

"רעיון טוב. איך קוראים לבית ספר שלך?"

"בית התלמיד," עניתי בלחש.

"אהה, אני יודעת איפה זה. בואי, תעלי לרכב שלי." היא הצביעה על רכב לבן מיושן שחנה על יד המדרכה.

הגעתי לבית הספר באיחור רציני לאחר הפסקת העשר.

"רותם, למה איחרת?" המורה תרצה שאלה אותי בעיניים בוחנות.

"כי... כי..." לא ידעתי מה לענות.

היא ראתה את בגדיי הדקים נוטפים מים. ראיתי בעיניים שלה שהיא מאשימה את אבא. לא הייתי צריכה לומר מילה.

"רותם, אנחנו צריכות לדבר. בינתיים תתייבשי על יד התנור חימום בחדר מורים עד סוף השיעור."

לא היה לי חשק בכלל לדבר איתה. מה היא יכולה לעשות? לעשות "נו-נו-נו" לאבא? הרי זה לא יעזור.

במקום ללכת לחדר מורים הלכתי לחצר האחורית וטיילתי בגשם, מנסה להתנחם. לאחר כמה דקות ראיתי צללית מתקרבת לעבר החצר. זיהיתי את המנהלת. רק לא המנהלת הזאת. היא תתחיל לחקור אותי...

החלטתי לברוח. טיפסתי על שער יציאת החירום שבפאתי החצר ויצאתי לחופשי. קיפצתי בדילוגים בין השלוליות ושכחתי מהעולם. לא הרגשתי איך הזמן עובר. ואז קולות של סירנות משטרה חדרו למוחי. אויש, המורה בטח לא הבינה לאן נעלמתי והזמינה משטרה...

הניידת עצרה על ידי. השוטרת פתחה את החלון ופנתה אליי. "ילדה, מה שמך, בבקשה?"

לא עניתי. המשכתי ללכת בהתעלמות.

השוטרת קפצה מהניידת והניחה את ידה על כתפיי. "בואי, תכנסי לניידת כדי שלא תרטבי מהגשם."

אבל אני אוהבת את הגשם, רציתי לענות לה, אבל הפה שלי לא הצליח לדבר.

התיישבתי במושב האחורי, בגדיי הרטובים טפטפו, כתם של מים הצטבר על המושב.

שמעתי אותם מדברים. "נראה לי זאת הילדה שנעלמה מבית הספר." שניהם סובבו את ראשיהם לעבר המושב האחורי.

"את מבית הספר בית התלמיד?" השוטר שישב על יד ההגה שאל אותי.

לא עניתי. הצמדתי את ראשי לחלון, גשם שוטף הכה בחלון. דמיינתי איך הטיפות שוטפות את ראשי. השתוקקתי לצאת ולהתעטף איתן בחוץ. לכן פתחתי את החלון ושטפתי את ידיי בגשם.

"תכניסי מייד את הידיים ותסגרי את החלון." השוטר הביט בי דרך המראה הקטנה.

חייכתי במבוכה וסגרתי את החלון. רציתי לספר להם שאני מאוד אוהבת גשם. אבל המילים ברחו לי מהפה. למה כל האנשים בורחים מהגשם או מסתתרים מתחת למטריות?

הרחובות שנסענו בהם נראו לי קצת מוכרים. ניסיתי לזהות את האזור של הבית שלי, אבל הניידת פנתה לאזור אחר. הרחובות נהיו צפופים והבניינים ישנים. ממכשיר הקשר שלהם נשמעו כל מיני קולות לא ברורים. השוטרת לחשה לשוטר כל מיני משפטים שהיא כנראה לא רצתה שאשמע.

הגענו לתחנת המשטרה. השוטר פתח לי את דלת המכונית וסימן לי לצאת. סמוך לחניה הצטברה שלולית. קפצתי לתוכה בחדווה. השוטר קיבל שפריץ מכובד על מכנסיו. התחלתי לצחקק.

"תגידי, מה מצחיק אותך, ילדונת טיפשונת?" הוא תפס בזרועי והוציא אותי מהשלולית.

השוטרת נכנסה איתי לשירותים ונתנה לי נייר לנגב את בגדיי, אבל הבוץ רק נמרח יותר.

"צריך לדאוג לך לבגדים יבשים," היא אמרה לי. הנהנתי בהסכמה.

היא הושיבה אותי באחד המסדרונות בתחנת המשטרה, על ספסל עץ שעל ידו היה תנור חימום. על פניי חלפו שוטרים חמורי סבר. הם התעלמו מהנוכחות שלי, לא ידעתי מה לעשות. שיחקתי עם הגומייה של השיער. בגלל שמתחתי את הגומייה יותר מדי היא עפה מידי ופגע בכף ידו של אחד השוטרים.

"זה שלך," השוטר פנה אליי בקול בס.

הנהנתי בראשי בחיוב. לחיי בערו מבושה.

"תתנהגי יפה," הפטיר והושיט לי את הגומייה ועזב את המקום.

מעכתי את הגומייה בידי מרוב לחץ. פחדתי לזוז, שלא אעשה בטעות תנועה לא נכונה.

לאחר שעה ראיתי את השוטרת ועוד אישה עם חליפה חומה וחצאית תואמת מתקרבות לעברי. הן הביטו לכיוון שלי. הבנתי שהן מגיעות אליי. בלעתי את הרוק והתפללתי שאני אצליח לדבר ולהסביר מה קרה. אבל למרבה הפלא הן חלפו על פניי ונכנסו לחדר שהיה מולי. טריקת הדלת בפרצוף שלי הרגישה כמו סטירה על הלחי. לאחר חמש דקות הדלת נפתחה והשוטרת סימנה לי להיכנס.

סוף-סוף המילים חזרו לי לפה. הצלחתי להסביר בכמה משפטים מגומגמים שאבא נעלם, וניסיתי ללכת לבית הספר לבד והתבלבלתי ונאבדתי. ואז איזו אישה לקחה אותי לבית ספר.

"ואיפה אימא?" האישה עם החליפה החומה שאלה.

"אין לי אימא, היא מתה." השפלתי עיניים.

הן הסתודדו עוד כמה דקות.

"אני אלווה אותך לבית שלך, אולי אבא שלך חזר," האישה עם החליפה החומה קבעה.

מסרתי לה את הכתובת ונכנסנו למונית. ירדנו מהמונית והיא העבירה את עיניה מהבית אליי. "זה הבית שלך?" היא שאלה.

הנהנתי במרץ. פתחתי את השער ורצתי לפתוח את הדלת. קיוויתי שאבא כבר בבית. זרקתי את הילקוט בפתח הבית.

"אבא, אבא! אתה נמצא?" קראתי לחלל הבית.

אף אחד לא ענה.

עליתי במדרגות שתיים-שתיים, לקומה העליונה, לחדרו של אבא. היא עלתה אחריי. נכנסתי לחדר והמיטה הייתה ריקה. היא נכנסה אחריי לחדר.

"מה קרה כאן?" היא הביטה בחומרה בזכוכיות המפוזרות על הרצפה. "אבא פגע בך?" עיניה חוררו אותי.

"לא," קולי רעד. "אבל זה היה מפחיד שהוא היה צועק ושובר דברים," שיתפתי אותה בסוד של אבא.

"כמה זמן זה ככה?" היא ניסתה להבין.

ניסיתי להיזכר. "אחרי שחזרנו מאיטליה," עניתי.

"ומתי חזרתם?" היא שאלה.

"אהה, לא יודעת." היה לי קשה לענות על השאלה הזאת.

היא לקחה את העניין בחומרה והתחילה להסתובב בבית. היא ירדה למטבח וראתה את הכיור מלא בכלים, את המקרר הריק, את ערמות הכביסה. היא הביטה בי בחמלה. חשבה כמה רגעים. היא הרימה טלפון לבית הספר ושוחחה דקות ארוכות עם המורה.

"אני רוצה לדבר עם שוש," אמרתי לה.

"מי זאת שוש?" היא שאלה.

"היא חברה של אימא והיא שומרת עליי לפעמים," עניתי.

היא הנהנה ונתנה לי לחייג מהנייד שלה.

"הלו, שוש? זה רותם." ציפיתי ששוש תענה לי בנחמדות.

"רותם, אני עסוקה, אין לי זמן." רעש של דיבורים היה במשרד שלה.

"אבא נעלם," הצלחתי לומר במהירות. רציתי להמשיך ולומר שאני הייתי במשטרה.

"אז תחכי לו בבית," אמרה במהירות וניתקה.

לא האמנתי ששוש תסרב לי. היא כל כך אוהבת אותי. למה היא לא מתייחסת אליי יפה? אימא תמיד סיפרה שהן גדלו ביחד במושב, ואחרי שנולדתי שוש הייתה מגיעה לשמור עליי כשהייתי תינוקת קטנה. היא תמיד הייתה עושה לי פרצופים מצחיקים ומשחקת איתי. תמיד אהבתי למשוך לה בשיער המתולתל, שהיה נראה כמו כבשה שחורה. בתקופה האחרונה שוש התרחקה מאיתנו ופחות הגיעה לבקר. והשיחה עכשיו הייתה ממש מעליבה. היא בכלל לא התייחסה אליי.

הבטתי באישה בחוסר אונים. היא כנראה הבינה מהשיחה שאין מי שידאג לי עכשיו. לשוש לא אכפת אם אני אשאר לבד בבית. ואז שמענו את דלת הבית נפתחת.

"שלום לך, גברת. מי את?" אבא היה מופתע.

היא הציגה את עצמה וסיפרה לאבא את כל הסיפור מהבוקר. "אדוני לא יכול להיעלם כך," אמרה בחומרה.

"אני מתנצל, פשוט היו חייבים אותי בעבודה שלי בדחיפות וחשבתי שרותם תמתין לי בבית," אמר בקול משכנע.

ידעתי שאבא משקר. לאבא בכלל לא הייתה עבודה. נשכבתי על הספה בעייפות. שמעתי את אבא מתנצל ומשכנע אותה שהכול יהיה בסדר.

"אני אגיע בימים הקרובים לביקור בית," אמרה האישה, נופפה לי לשלום ויצאה מהבית.

עצמתי את עיניי ועשיתי את עצמי ישנה. פחדתי שאבא יכעס עליי. שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי והלב שלי התחיל לדפוק חזק. הרגשתי איך אבא מרים אותי ומעלה אותי לחדר שלי. הוא השכיב אותי על המיטה והוריד לי את הנעליים. הוא כיסה אותי בשמיכה ונתן לי נשיקה במצח. הוא כיבה את האור בחדר וסגר את הדלת של החדר בשקט. נרדמתי תוך רגע.

בבוקר אבא העיר אותי. בהתחלה לא הבנתי איך אני כבר לבושה, ואז נזכרתי שנרדמתי עם הבגדים.

הקול של אבא היה חסר סבלנות. הוא אמר לי שכבר מאוחר ושהוא יקח אותי לבית הספר. לא היה לי כוח לקום. רציתי להמשיך לישון. הייתי עדיין עייפה מכל מה שהיה אתמול.

למרבה ההפתעה אבא הביא לחדר בגדים נקיים. החלפתי בגדים מהר וירדתי למטבח. אבא נתן לי סנדוויץ' ויצאנו לבית הספר.

נכנסתי לכיתה בדיוק שנייה לפני שהמורה תרצה נכנסה לכיתה. התיישבתי, הורדתי את הראש, עצמתי עיניים ונרדמתי.