DIMILY 3 - ציינתי שאני מתגעגעת אליך?

פרק 1

המים קרים, אבל זה לא מונע ממני להיכנס, רק עד הקרסוליים. נעלי האולסטאר שלי בידיי, השרוכים מלופפים סביב האצבעות, והרוח מתגברת, כפי שהיא עושה תמיד. חשוך מכדי לראות קדימה מעל הגלים הנמוכים, אבל אני עדיין יכולה לשמוע את גלי האוקיינוס עולים ומתרסקים סביבי, ואני כמעט שוכחת שאני לא לבד. יש גם רעש של זיקוקים, של צחוק וקולות, של חגיגות ושמחה. אני כמעט שוכחת לרגע שהיום הארבעה ביולי.

נערה חולפת על פניי בריצה, בתוך המים, מפרה את השלווה ואת הזרימה העדינה. בחור רודף אחריה. חבר שלה, כנראה. הוא מתיז עליי מים בטעות כשהוא חולף, וצוחק בקול לפני שהוא תופס את הבחורה ומצמיד אותה אליו. אני חורקת שיניים עוד לפני שאני מבינה, והאחיזה שלי סביב השרוכים מתהדקת. האנשים האלה בערך בגילי, אבל לא ראיתי אותם מעולם. הם כנראה הגיעו מחוץ לעיירה, מעיר סמוכה, כדי לחגוג את הארבעה ביולי בסנטה מוניקה. אני לא יודעת למה. הארבעה ביולי אינו מרהיב במיוחד כאן. הזיקוקים אינם חוקיים, וזה החוק המטופש השני ששמעתי בחיי אחרי החוק שקובע שאסור לתדלק לבד באורגון. אז אין זיקוקים, רק אלה שבמרינה דל ריי בדרום ובפאסיפיק פאליסיידז בצפון, שאפשר לראות מכאן. השעה אחרי תשע בערב, אז שני המופעים כבר החלו. הצבעים מאירים את השמיים באופק, קטנים ומטושטשים, אבל די בהם כדי לספק את התיירים ואת המקומיים.

הזוג מתנשק במים עכשיו, בחושך, מתחת לאורות של הפאסיפיק פארק. אני מסיטה את עיניי. אני מתחילה ללכת ומתרחקת מהמזח, צועדת לאט במי האוקיינוס השקט כשאני מרחיקה את עצמי מכל ההמולה של הארבעה ביולי. ההמולה גדולה בהרבה על המזח. כאן למטה על החוף, פחות עמוס, אז יש לי מקום לנשום. השנה אני לא ממש מרגישה את כל ההתרגשות של יום העצמאות. יותר מדי זיכרונות קשורים ביום הזה — זיכרונות שאני לא רוצה לזכור, אז אני ממשיכה ללכת, מתרחקת עוד ועוד לאורך החוף.

אני נעצרת רק כשרייצ'ל קוראת לי. עד אז כבר שכחתי שחיכיתי שתחזור. אני מסתובבת במים לעבר החברה הטובה ביותר שלי כשהיא חצי מקפצת, חצי רצה על החול לעברי. בנדנה בדוגמת דגל אמריקה כרוכה סביב ראשה, והיא צועדת עם שני גביעי סאנדיי בידיה. היא נעלמה כדי לקנות אותם לפני כמעט חמש־עשרה דקות בסודה ג'רקס, שכמו רוב החנויות לאורך המזח, פתוחה הערב עד מאוחר מהרגיל.

"הגעתי לשם בדיוק כשהם התחילו לסגור," רייצ'ל אומרת, מתנשפת מעט. הקוקו שלה מתנדנד על כתפיה כשהיא נעצרת ומושיטה לי את הסאנדיי, אבל לא לפני שהיא מלקקת מעט מהגלידה שנזלה על האצבע שלה.

אני יוצאת מהמים כדי להצטרף אליה, ומודה לה בחיוך. הייתי שקטה כל הערב ואני עדיין לא יכולה להכריח את עצמי להעמיד פנים שאני בסדר, שאני שמחה בדיוק כמו כולם. אני לוקחת את הסאנדיי בידי הפנויה, האולסטאר האדומות שלי עדיין בידי השנייה — ובוחנת במהירות את הגלידה. הגלידה נקראת טובוגן קרוסל על שם קרוסלת טובוגן שבתוך הלוף היפודרום במעלה המזח. סודה ג'רקס ממוקמת בפינה. בשלושת השבועות שבהם אני בבית, עצרנו לקנות סאנדיי יותר מפעם אחת. אני חושבת שאנחנו עושות הפסקות גלידה לעיתים קרובות יותר מהפסקות קפה בימים אלה. זה הרבה יותר מנחם.

"כולם למעלה על המזח," רייצ'ל מזכירה לי. "אולי כדאי שנלך לשם." היא נשמעת זהירה כמעט כשהיא מציעה את זה, כאילו היא מצפה שאקטע אותה מייד ואומר לא. היא משפילה את עיניה הכחולות אל הגלידה ונוגסת בה במהירות.

וכשהיא בולעת רוק, עיניי נודדות מעבר לכתפה אל המזח. גלגל הענק פאסיפיק וויל מציג את מופע הארבעה ביולי השנתי שלו, שבו אלפי נורות לד מאירות באדום, בכחול ובלבן. המופע התחיל בשמונה בערב, בשקיעה. שתינו צפינו בו כמה דקות, אבל הוא הפך למשעמם מאוד תוך זמן קצר. אני מדחיקה אנחה, ומסיטה את מבטי אל הטיילת. היא עמוסה מדי, אבל אני לא רוצה לבחון את הסבלנות של רייצ'ל עוד, אז אני אומרת בטח.

אנחנו מסתובבות לאחור וצועדות לאורך החוף, עושות את דרכנו בין האנשים המבלים את הערב שלהם למטה על החול, ואוכלות את הסאנדיי שלנו בשקט ממגשי הפלסטיק. כעבור כמה דקות אני עוצרת כדי לנעול שוב את נעלי האולסטאר שלי.

"הצלחת למצוא את מייגן?"

אני מביטה ברייצ'ל כשאני מסיימת לדחוף את השרוכים פנימה. "לא ראיתי אותה." האמת היא שלא חיפשתי. למרות שמייגן חברה ותיקה שלנו, זה כל מה שהיא. לא יותר מזה. אבל גם היא חזרה הביתה לקיץ, ורייצ'ל עושה מאמץ לאחד מחדש את השלישייה הישנה שלנו.

"נמצא אותה בסופו של דבר," היא אומרת, ואז משנה נושא כמעט מייד ומוסיפה, "שמעת שהגלגל הענק מתוכנת לפי קצב השיר של 'דאפט פאנק' השנה?" היא מדלגת לפניי, מסתובבת על החול וחוזרת אליי בריקוד. היא מושיטה את ידה לידי הפנויה ומושכת אותי אליה, חיוך רחב ומהפנט על פניה כשהיא מסובבת אותי. בחוסר רצון, אני רוקדת איתה למרות שאין מוזיקה. "עוד קיץ, עוד שנה."

אני מתרחקת ממנה, נזהרת שלא להפיל את הסאנדיי שלי ובוחנת אותה. היא עדיין מתנודדת, עדיין רוקדת לצלילי השיר שרץ בראשה. וכשהיא עוצמת את עיניה ומסתובבת, אני חושבת על המילים שלה. עוד קיץ, עוד שנה. זה הקיץ הרביעי שלנו כחברות הטובות ביותר, ולמרות הריב הקטן בשנה שעברה, אנחנו קרובות יותר מתמיד. לא הייתי בטוחה שהיא אי־פעם תסלח לי על הטעויות שעשיתי, אבל היא סלחה. היא הניחה לזה, כי היו דברים חשובים יותר להתמקד בהם — כמו לספק לי גלידה ולקחת אותי לטיולים ברחבי המדינה כדי להסיח את דעתי, כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. זמנים נואשים מחייבים את החברות הכי טובות. למרות שעברתי לשיקגו, שם ביליתי את השנה האחרונה בניסיון לשרוד את השנה הראשונה שלי בקולג', עדיין הצלחנו להישאר חברות הכי טובות. עכשיו שחזרתי לסנטה מוניקה עד ספטמבר, יש לנו כמה חודשים לבלות יחד.

"את מושכת קהל," אני אומרת לה. קצות שפתיי מתעקלות לחיוך כשעיניה נפקחות, רושפות, ולחייה מסמיקות כשהיא מביטה סביב. כמה אנשים בקרבת מקום צופים בריקוד השקט שלה.

"וזה הסימן שלנו לברוח," היא לוחשת. היא אוחזת בכפות ידיי ומתחילה לרוץ, מושכת אותי לאורך החוף, מעיפה חול לכל עבר, והצחוק שלנו מהדהד סביבנו כשאין לי ברירה אלא לרוץ איתה. אנחנו לא רצות למרחק רב, רק כמה מטרים, מרחק מספיק גדול כדי להרחיק אותה מהצופים שלה. "להגנתי אומר," היא מתנשפת, "שמותר לך להיראות כמו אידיוטית בארבעה ביולי. זה טקס מעבר. הוא מדגיש את העובדה שאנחנו אומה חופשית. את יודעת, כי אנחנו יכולות לעשות כל מה שמתחשק לנו."

הלוואי שזה היה נכון. אם יש משהו שלמדתי בתשע־עשרה שנותיי, זה שאנחנו ממש לא יכולות לעשות כל מה שמתחשק לנו. אנחנו לא יכולות לתדלק לבד. אנחנו לא יכולות להדליק זיקוקים. אנחנו לא יכולות לגעת בשלט של הוליווד. אנחנו לא יכולות להסיג גבול. אנחנו לא יכולות לנשק את האחים החורגים שלנו. טוב, ברור שאנחנו כן יכולות לעשות את הדברים האלה, אבל רק אם אנחנו אמיצות מספיק להתמודד עם ההשלכות.

אני מגלגלת את עיניי לעבר רייצ'ל כשאנחנו עולות במדרגות אל המזח, והמוזיקה מפאסיפיק פארק מתחזקת ככל שאנחנו מתקרבות. הגלגל הענק עדיין מהבהב באדום, בכחול ובלבן. שאר פארק השעשועים מואר, אם כי לא בצורה פטריוטית כל־כך. אנחנו מפלסות את דרכנו דרך החניון העילי שעל המזח, נדחפות בין המכוניות שחונות קרוב מדי זו לזו, כשאני קולטת את ג'יימי. הוא עם החברה שלו, ג'ן. הם יוצאים כבר כמעט שנתיים. בפינת החניון, הוא מצמיד אותה אל דלת הנוסע של שברולט ישנה ומתפרקת. הם מתמזמזים. ברור.

כנראה גם רייצ'ל מבחינה בהם, כי היא נעצרת לידי ומביטה בסצנה. "שמעתי שהוא עושה צרות לא קטן," היא ממלמלת. "הוא כמו גרסה מיניאטורית ובלונדינית של אחיו בגיל הזה."

אני שולחת אל רייצ'ל מבט אזהרה כמעט באופן אוטומטי כשהיא מדברת על אחיו של ג'יימי, שהוא גם אחי החורג. אנחנו לא מדברות עליו. אנחנו אף פעם לא מזכירות את שמו. כבר לא. רייצ'ל מבחינה במתח הפתאומי בפניי ובהבעה הנוקבת שלי, וכשהיא קולטת את הטעות שלה, היא פולטת התנצלות מהירה ומצמידה את ידה לפיה.

אני נרגעת מעט ומביטה שוב בג'יימי ובג'ן, שעדיין מתנשקים. אני מגלגלת את עיניי וזורקת את שארית הגלידה לפח הסמוך, מכחכחת בגרוני ואומרת, "אל תשכח לנשום, ג'יי!"

רייצ'ל צוחקת בשקט וחובטת בכתפי בצחוק. כשג'יימי מרים את מבטו, עיניו מזוגגות ושערו פרוע. אני מרימה את ידי ומנופפת לו. בניגוד לג'ן, שכמעט מתה מבושה ברגע שהיא מבחינה בי, אחי החורג רק מתעצבן, כמו בכל פעם שאני מנסה לומר לו משהו.

"לכי תזדייני, עדן!" הוא צועק לעברי, וקולו הצרוד מהדהד בין המכוניות. הוא אוחז בידה של ג'ן, מסתובב ומושך אותה לכיוון הנגדי. הוא כנראה התאמץ להתחמק מאלה כל הערב, כי כשאתה רק רוצה להזדיין עם החברה שלך, האדם האחרון שתרצה שיתפוס אותך הוא אימא שלך.

"הוא עדיין לא מדבר איתך?" רייצ'ל שואלת אחרי שהיא מפסיקה לגחך.

אני מושכת בכתפיי ומתחילה ללכת שוב, מעבירה את אצבעותיי בקצות שערי. הוא מגיע עד מתחת לכתפיי. הסתפרתי בחורף. "בשבוע שעבר הוא ביקש ממני להעביר לו את המלח," אני אומרת. "זה נחשב?"

"לא."

"אז כנראה אנחנו עדיין לא מדברים."

ג'יימי לא מחבב אותי במיוחד. לא מפני שהוא בן שבע־עשרה עם בעיות התנהגות רציניות שהופיעו משום מקום בשנה שעברה, אלא מפני שהוא עדיין נגעל ממני. ומאחיו הבכור. הוא לא יכול לסבול אף אחד מאיתנו, ולא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותו שאין לו ממה לדאוג יותר, הוא מסרב להאמין לי. הוא בדרך כלל עוזב בעצבים וטורק דלת או שתיים תוך כדי. אני נאנחת בתסכול כשרייצ'ל ואני יוצאות אל הטיילת הראשית, שעדיין עמוסה כפי שהייתה לפני שעות אחדות. יש הרבה הורים עם ילדים קטנים והרבה כלבים שמנסים להתחמק מהעגלות. יש הרבה זוגות צעירים, כמו הזוג שבחוף, שנמצאים במים. אני לא מסוגלת להביט באף אחד מהם. ידיהם השלובות והחיוכים שהם מחליפים גורמים לבטן שלי להתכווץ. ולא בצורה שיוצרת פרפרים, אלא בצורה שכואבת פיזית. היום, מכל הימים בשנה, וכאן, מכל המקומות בעולם, אני מתעבת כל זוג שאני רואה.

רייצ'ל עוצרת כעבור כמה דקות כדי לדבר עם חבורת בנות שהיו איתה בכיתה בבית הספר. אני זוכרת אותן במעורפל, חלפתי על פניהן לפני כמה שנים בבית הספר או בטיילת. אני לא מכירה אותן, הן מכירות אותי. כולם מכירים אותי עכשיו. אני היא. אני העדן ההיא. אני הבחורה שזוכה למבטים מלאי גועל, הבחורה שמתייחסים אליה בבוז ובזלזול בכל מקום שאליו אני הולכת. זה בדיוק מה שקורה עכשיו. לא משנה כמה אני מתאמצת להעניק לבנות האלה חיוך חם, הן לא מחזירות חיוך. הן שולחות לעברי מבט נוקב מזווית העין ואז מסובבות את גופן, מתקרבות לרייצ'ל וחוסמות אותי לגמרי. אני מצמידה את שפתיי ומשלבת את זרועותיי על החזה, בועטת בלוחות העץ שמתחת לרגליי בזמן שאני מחכה שרייצ'ל תסיים.

זה בדיוק מה שקורה בכל פעם שאני חוזרת הביתה לסנטה מוניקה. אנשים כבר לא אוהבים אותי כאן. הם חושבים שאני משוגעת ומוזרה. יש כמה יוצאי דופן, כמו אימא שלי ורייצ'ל, אבל זה הכול. כל השאר רק שופטים אותי, אבל הם לא יודעים את כל הסיפור. אני חושבת שהגרוע ביותר היה כשחזרתי הביתה לחג ההודיה בשנה שעברה. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי הביתה מאז שעזבתי לקולג' בספטמבר, והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים בחודש שבו לא הייתי כאן. אז עד חג ההודיה, כולם ידעו. בהתחלה לא ידעתי מה קורה ולמה הכול פתאום השתנה כל־כך. לא ידעתי למה קייטי ואנס, נערה שחלקתי איתה כמה שיעורים בבית הספר, הורידה את ראשה ופנתה לכיוון השני כשנופפתי לה. לא ידעתי למה הנערה הצעירה שעשתה לי חשבון בסופר צחקה לעבר חברתה לעבודה כשיצאתי משם. לא היה לי מושג למה הדברים האלה קורים, עד שהייתי באל־איי־אקס ביום ראשון וחיכיתי לעלות לטיסה בחזרה לשיקגו, ונערה שמעולם לא ראיתי שאלה בשקט, "את הבחורה שיצאה עם אחיה החורג, נכון?"

רייצ'ל לא מאריכה בשיחה איתן. היא מביטה בי בחשש כל כמה שניות, כאילו היא מנסה להבין אם אני בסדר או לא, ולמרות שאני מושכת בכתפיי באדישות לעברה בניסיון להרגיע אותה שאני בסדר גמור, היא עדיין מקצרת את השיחה ואומרת לבנות שאנחנו צריכות להיות איפשהו, אפילו שזה לא נכון. זו הסיבה שאני אוהבת את רייצ'ל.

"בגלל זה, אני לא מתכוונת לדבר איתן יותר לעולם," היא מציינת לאחר שהבנות עוזבות, וקולה נחוש כשהיא זורקת את הגלידה לפח ומשלבת את זרועה בשלי. היא מסובבת אותי לעבר הפאסיפיק פארק במהירות רבה כל־כך שצווארי כמעט נתלש מהמקום.

"באמת, זה כבר לא מפריע לי," אני מנסה לומר לה. אנחנו עושות את דרכנו בין האנשים, והאמת היא שכבר לא צפוף כל־כך, ואני נותנת לה למשוך אותי לאורך הטיילת.

"אה־אה," רייצ'ל אומרת בקול חסר רגש, כאילו היא לא מאמינה לי.

אני מתכוונת להדגיש את הנקודה שלי, לומר לה שלא, באמת, זה בסדר גמור, אני בסדר גמור, הכול בסדר גמור, אך תשומת ליבנו מוסחת עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את פי. ג'ייק מקסוול רץ לעברנו משום מקום, מחליק ונעצר מולנו, מה שמאלץ אותנו לעצור. הוא חבר ותיק יותר שלנו ממייגן, וכבר דיברנו איתו הערב. זה היה לפני שעתיים, כשהוא עוד היה פיכח פחות או יותר. אי־אפשר לומר את זה עכשיו.

"הנה אתן!" הוא מושיט את ידיו לזרועותינו השלובות, ואוחז בידיים שלנו בשלו ומצמיד נשיקה רטובה לאצבעותינו.

זה הקיץ הראשון שבו ג'ייק חזר הביתה מאוהיו, וכשנתקלנו בו מוקדם יותר, בפעם הראשונה זה שנתיים, הופתעתי לגלות שיש לו זקן, והוא הופתע עוד יותר לגלות שאני עדיין גרה בסנטה מוניקה. הוא חשב משום מה שחזרתי לגור בפורטלנד לפני שנים. אבל מלבד הזקן וההנחות, הוא לא השתנה. הוא עדיין פלייבוי והוא לא מנסה להכחיש את זה. כשרייצ'ל שאלה אותו מה שלומו, הוא סיפר לנו שהמצב לא משהו, כי שתי החברות שלו נפרדו ממנו לאחרונה והוא עדיין לא יודע למה. יכולתי לנחש.

"מאיפה אתה משיג את הבירה כל הזמן?" רייצ'ל שואלת ומכווצת את אפה, כשהיא מושכת את ידה בחזרה ממנו. היא נאלצת להרים את קולה מעל המוזיקה מפאסיפיק פארק.

"מטי־ג'יי," ג'ייק אומר. ולמקרה שאנחנו לא יודעות, הוא מגלגל את עיניו ומביט מעל כתפו כשהוא מצביע באגודלו מאחוריו, לעבר האופק. לטי־ג'יי יש דירה על קו החוף. כאילו יכולתי לשכוח. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה. "הוא שלח אותי לכאן כדי לכנס את הכוחות. מתאים לכן אפטר־פרטי?" עיניו מאירות למשמע המילה ואני מגלה שקשה לי להתייחס ברצינות לגופייה שהוא לובש. יש עליה נשר שעומד מעל דגל ארצות הברית והמילה "חופש" כתובה באותיות גדולות ומודגשות למרגלות רגליו. זה נראה מגוחך להחריד, אבל לא מטורף כמו קעקוע הנשר הזמני שהוא מציג בגאווה על לחיו השמאלית. אני מתחילה לתהות אם הוא שיכור מיותר מאשר בירה.

"אפטר־פרטי?" רייצ'ל חוזרת על דבריו. אנחנו מחליפות מבטים ואני יכולה מייד לראות מהמבט בעיניה שהיא משתוקקת ללכת.

"כן, כן," ג'ייק אומר, וקולו מלא התרגשות כשהוא מחייך אלינו מבעד לזקנו. "יש חביות בירה והכול! בואו, זה הארבעה ביולי. זה סוף השבוע. אתן חייבות לבוא. כולם יהיו שם."

אני מזעיפה פנים. "כולם?"

"טי־ג'יי וכל החבר'ה, מייגן וג'ארד כבר שם, דין יגיע מאוחר יותר, אני חושב. אוסטין קמר —"

"מוותרת."

ג'ייק מפסיק לדבר וחיוכו מתעוות להבעה זועפת ומתוסכלת. הוא מביט ברייצ'ל, ולשבריר שנייה, אני משוכנעת שהוא גלגל את עיניו הרגע. כשעיניו האדומות מתמקדות בי שוב, הוא אוחז בכתפיי בעדינות ומנער אותי. "הלוווווו?" הוא פוער את עיניו בדרמטיות וכאילו בוחן כל מילימטר בפניי. "איפה עדן, לעזאזל? אני יודע שלא ראיתי אותך המון זמן, אבל אין סיכוי שהפכת לכל־כך משעממת תוך שנתיים."

זה לא משעשע אותי, ואני מנערת את אחיזתו וצועדת צעד לאחור. מאחר שהוא לא חבר קרוב, או אפילו כבר אינו חבר כלל, אני לא חושבת שזה הכרחי להסביר את עצמי בפניו. לכן אני ממשיכה לשתוק, בוהה בנעלי האולסטאר שלי ומקווה שרייצ'ל תתערב ותציל אותי כמו תמיד, כי רק על זה אני סומכת לאחרונה. אני סומכת על רייצ'ל שתזכיר לכולם שמעולם לא באמת יצאתי עם אחי החורג ושלעולם לא אצא. אני סומכת עליה שתחלץ אותי ממצבים שבהם אני עלולה להיתקל בדין. אני עדיין נבוכה מדי מכדי לפגוש אותו אחרי כל מה שקרה, ואני בספק אם גם הוא רוצה להתמודד איתי. אף אחד לא רוצה להתמודד עם חברתו לשעבר, במיוחד לא עם אחת שבגדה בו.

וכרגיל, אני שומעת את רייצ'ל אומרת לג'ייק, "היא לא חייבת ללכת אם היא לא רוצה." אני ממשיכה לבהות בנעליי, כי בכל פעם שרייצ'ל מצילה אותי, אני מרגישה הרבה יותר חלשה ופתטית משהרגשתי לפני כן.

"את לא יכולה להתחמק ממנו לנצח," ג'ייק ממלמל. הוא נראה רציני לפתע, וכשאני מרימה את מבטי, אני קולטת שברור לו לגמרי שהסיבה שאני לא רוצה ללכת למסיבה הזאת היא דין. אני לא יכולה להכחיש את זה, אז אני רק מושכת בכתפיי ומשפשפת את הרקה שלי. יש סיבה שנייה, כמובן. זו אותה סיבה שבגללה הבטן שלי התכווצה. הייתי בדירה של טי־ג'יי רק פעם אחת, לפני שלוש שנים. הייתי שם עם אחי החורג. ודווקא הלילה, מכל הלילות, אני ממש לא רוצה ללכת לשם שוב.

"לכי למסיבה," אני אומרת לרייצ'ל לאחר רגע של שתיקה. אני רואה עד כמה היא משתוקקת ללכת למסיבה הזאת, אבל יודעת שכנראה תדחה את ההצעה כדי שלא תצטרך להשאיר אותי לבד. זה מה שחברות הכי טובות עושות. אבל חברות הכי טובות גם מתפשרות, ורייצ'ל כבר בילתה את כל הערב בניסיון לוודא שאני בסדר ביום הארור הזה, אז אני באמת רוצה שהיא תלך לבלות קצת. אחרי הכול, הארבעה ביולי חל השנה ביום שישי, אז הרבה אנשים מנצלים את סוף השבוע. וגם רייצ'ל צריכה. "אני אלך למצוא את אלה או משהו."

"לא מפריע לי."

אפילו אני רואה שהיא משקרת. "רייצ'ל," אני אומרת בנחישות. אני מהנהנת לעבר הדירה של טי־ג'יי שבאופק. "לכי."

היא צובטת את שפתה התחתונה בחשש בין אצבעותיה ומתלבטת כמה שניות. היא כמעט לא מאופרת הערב — נדיר שהיא מתאפרת כיום — ולכן היא בקושי נראית בת שבע־עשרה, ובוודאי שלא בת עשרים. "את בטוחה?"

"לגמרי."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*