DIMILY 2 - ציינתי שאני זקוק לך?

פרק 1

שלוש מאות חמישים ותשעה ימים.

שלוש מאות חמישים ותשעה ימים חיכיתי לזה.

שלוש מאות חמישים ותשעה ימים ספרתי לאחור.

שלוש מאות חמישים ותשעה ימים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.

גוצ'י טופחת לי על הרגל עם הכפה שלה בזמן שאני נשענת על המזוודה שלי, מבעבעת מהתרגשות ומלחץ כשאני בוהה החוצה דרך החלון בסלון. השעה כמעט שש בבוקר, ובחוץ השמש בדיוק החלה לעלות. צפיתי בה חודרת דרך החשכה לפני עשרים דקות, מתפעלת עד כמה יפה השדרה נראית ואיך השמש משתקפת מהמכוניות שחונות לאורך המדרכה. דין אמור להגיע בכל רגע.

אני מורידה את מבטי אל הרועה הגרמני. אני מתכופפת, מלטפת אותה מאחורי האוזניים עד שהיא מסתובבת ועושה את דרכה לתוך המטבח. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לבהות שוב החוצה דרך החלון, לעבור בראש על הרשימה של כל הדברים שארזתי, אבל זה רק מלחיץ אותי וגורם לי לרדת מהמזוודה שלי ולפתוח אותה שוב. אני מחטטת דרך ערמת המכנסיים הקצרים, נעלי האולסטאר ואוסף הצמידים.

"עדן, תסמכי עליי, לקחת את כל מה שאת צריכה."

ידיי מפסיקות לחטט בבגדים שלי ואני מפנה את מבטי.

אימא עומדת במטבח בחלוק שלה, נועצת בי מבט מעל הדלפק עם זרועותיה שלובות על החזה. יש לה את אותה הבעה קבועה על הפנים — זו שהייתה לה בשבוע האחרון — חצי עצובה, חצי כעוסה.

אני נאנחת ודוחסת את הכול בחזרה לתוך המזוודה, סוגרת אותה ומרימה אותה על הגלגלים, ואז אני מתרוממת לעמידה. "אני פשוט לחוצה."

אני לא ממש יודעת איך לתאר את מה שאני מרגישה. יש לחץ, כמובן, כי אין לי מושג לְמה לצפות. שלוש מאות חמישים ותשעה ימים זה הרבה זמן בשביל שדברים ישתנו. הכול יכול להיות שונה. אז אני גם מבועתת. מבועתת שהכול לא יהיה שונה. אני פוחדת שברגע שאראה אותו, הכול יחזור ויציף אותי שוב. זה הקטע במרחק — או שזה נותן לך זמן להתגבר על מישהו ולהמשיך הלאה, או שזה גורם לך להבין עד כמה בדיוק את זקוקה לו.

וברגע זה אין לי מושג אם אני רק מתגעגעת לאחי החורג או אם אני מתגעגעת לאדם שהייתי מאוהבת בו. קשה להבדיל ביניהם. הם אותו האדם.

"אל תילחצי," אימא אומרת. "אין ממה להילחץ." היא נכנסת אל הסלון, גוצ'י מקפצת מאחוריה. היא ממצמצת ומביטה החוצה דרך החלון לפני שהיא מתיישבת על זרוע הספה. "מתי דין מגיע?"

"עכשיו," אני אומרת בשקט.

"טוב, אני מקווה שתיתקעו בפקק ושתפספסי את הטיסה שלך."

אני חורקת שיניים ומסתובבת הצידה. אימא הייתה נגד הרעיון הזה מהרגע שבו דיברתי איתה עליו. היא לא רוצה לבזבז אפילו יום אחד, וככל הנראה, לעזוב לשישה שבועות זה בדיוק מה שזה — זמן מבוזבז. אלה החודשים האחרונים שנותרו לנו יחד לפני שאעבור לשיקגו בסתיו. מבחינתה, זה אומר שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה אותי. אי־פעם. וזה ממש לא נכון. ברגע שמבחני הגמר יסתיימו, אחזור הביתה בקיץ הבא.

"את באמת עד כדי כך פסימית?"

אימא מעלה לבסוף חיוך קטן. "לא פסימית, רק מקנאת וקצת אנוכית."

ובאותו רגע אני שומעת מנוע של רכב. אני יודעת שזה דין עוד לפני שאני מסתכלת, והגרגור העדין מתפוגג לדממה כשהרכב חונה על שביל הגישה. ג'ק, חבר של אימא שלי, החנה את הטנדר שלו מעט למעלה, אז אני מותחת את צווארי כדי לראות טוב יותר.

דין פותח את דלת הרכב שלו ויוצא, אבל התנועות שלו איטיות ופניו ריקות מהבעה, כאילו הוא לא רוצה להיות פה. זה לא מפתיע אותי בכלל. אתמול בערב התשובות שלו היו קצרות, והוא בילה את רוב הערב בלהסתכל על הטלפון שלו. וכשיצאתי מהבית שלו, הוא לא ליווה אותי לרכב שלי כמו שהוא עושה בדרך כלל. בדיוק כמו אימא — גם הוא קצת כועס עליי.

גוש עולה בגרוני ואני מנסה לבלוע אותו כשאני שולפת את ידית המזוודה שלי. אני גוררת אותה על הגלגלים לעבר דלת הכניסה, אבל אז נעצרת כדי לנעוץ באימא מבט לחוץ וזועף. הגיע הזמן סוף־סוף לצאת לשדה התעופה.

דין לא דופק לפני שהוא נכנס אל הבית. הוא אף פעם לא דופק — הוא לא צריך. אבל הדלת נפתחת לאט יותר מהרגיל לפני שהוא נכנס אל הבית. הוא נראה עייף. "בוקר."

"בוקר, דין." החיוך הקטן של אימא הופך לחיוך הרבה יותר גדול כשהיא מושיטה את ידה ולוחצת בעדינות על זרועו. "היא מוכנה ללכת."

עיניו הכהות של דין רושפות ופוגשות את שלי. בדרך כלל הוא מחייך כשהוא רואה אותי, אבל הבוקר, ההבעה שלו ניטרלית. אבל הוא מרים גבה לעברי, כשואל, "נו, את מוכנה?"

"היי," אני אומרת, ואני לחוצה כל־כך שזה נשמע חלוש ופתטי. אני מביטה במזוודה שלי ואז מפנה את מבטי בחזרה אל דין. "תודה שאתה עושה את זה ביום החופשי שלך."

"אל תזכירי לי," הוא אומר, אבל מתחיל לחייך, וזה מרגיע אותי. הוא צועד קדימה ולוקח את המזוודה ממני. "יכולתי להיות במיטה ברגע זה, לישון עד הצהריים."

"אתה טוב מדי אליי." אני מתקרבת אליו וכורכת את זרועותיי סביב גופו, קוברת את פניי בחולצה שלו בזמן שהוא צוחק ומחבק אותי בחזרה. אני מפנה את מבטי כדי להסתכל עליו מבין הריסים. "ברצינות."

"אוי." אימא מתמוססת לידנו, ואני קולטת שהיא עדיין בחדר. "שניכם כאלה מתוקים."

אני שולחת לעברה מבט מזהיר לפני שאני מסתכלת בחזרה על דין. "וזה האות שלנו לעזוב."

"לא, לא, תקשיבו לי רגע." אימא עומדת והחיוך הקטן שלה נעלם במהירות, מוחלף במבט זועף ומסתייג. אני חוששת שכשאחזור הביתה, המבט הזועף הזה שלה יהיה קבוע. "אל תיסעי ברכבת התחתית. אל תדברי עם זרים. אל תעזי להיכנס לברונקס. וגם, בבקשה, תחזרי הביתה בחיים."

אני מגלגלת את עיניי. קיבלתי הרצאה דומה בדיוק לפני שנתיים, כשעזבתי לקליפורניה כדי לחדש את הקשר עם אבא, רק שאז האזהרות היו בעיקר לגביו. "אני יודעת," אני אומרת. "בעיקרון, אל תעשי שום דבר מטומטם בעצם."

היא נועצת בי מבט נוקב. "בדיוק."

אני משחררת את הזרוע של דין וניגשת אליה, כורכת את זרועותיי סביבה. לחבק אותה ישתיק אותה — זה תמיד עובד. היא מחבקת אותי חזק ונאנחת על צווארי. "אתגעגע אלייך," אני ממלמלת, אבל זה מעומעם.

"ואת יודעת היטב שגם אני אתגעגע אלייך," היא אומרת בזמן שהיא זזה לאחור ממני, ידיה עדיין על כתפיי. היא מביטה בשעון שעל קיר המטבח לפני שהיא דוחפת אותי בעדינות לאחור, לעבר דין. "כדאי שתצאו. את לא רוצה לפספס את הטיסה שלך."

"כן, כדאי שנצא," דין אומר. הוא פותח את דלת הכניסה וגורר את המזוודה שלי מחוץ לדלת ונעצר — אולי כדי לראות אם לאימא שלי יש עוד עצות מיותרות לחלוק איתי לפני שאעזוב. לשמחתי, אין לה.

אני מרימה את תיק הגב שלי מהספה ויוצאת אחרי דין, אבל לא לפני שאני מסתובבת שוב ומנופפת לאימא בפעם האחרונה. "אז נתראה בעוד שישה שבועות."

"תפסיקי להזכיר לי," היא אומרת, ואז טורקת את דלת הכניסה. אני מגלגלת את עיניי ועושה את דרכי לאורך המדשאה. היא תתרצה בסופו של דבר.

"טוב," דין קורא מעבר לכתפו בזמן שאני הולכת אחריו לרכב שלו, "לפחות אני לא היחיד שנותר מאחור."

אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומעבירה את ידי בשערי, משתהה ליד הדלת של הנוסע בזמן שהוא מכניס את המזוודה שלי לתא המטען. "דין, בבקשה, אל תתחיל."

"אבל זה לא הוגן," הוא ממלמל. אנחנו נכנסים לרכב באותו הזמן, וברגע שהוא סוגר את הדלת שלו, הוא נאנח בקול. "למה, לעזאזל, את צריכה לעזוב?"

"זה לא כזה סיפור," אני אומרת, כי אני באמת לא מבינה מה הבעיה. הוא ואימא הסתייגו מניו יורק מהרגע שדיברתי איתם על זה. זה כאילו הם חושבים שלא אחזור הביתה יותר לעולם. "זה רק טיול."

"טיול?" דין נוחר בבוז. למרות מצב הרוח הרע שלו, הוא מצליח להתניע את הרכב ולצאת לדרך, יוצא ברוורס לכביש ונוסע דרומה. "את עוזבת לשישה שבועות. את תחזרי הביתה לחודש, ואז תעברי לשיקגו. כל מה שאני מקבל הם חמישה שבועות איתך. זה לא מספיק."

"כן, אבל ננצל היטב את חמשת השבועות האלה." אני יודעת שכל מה שאגיד לא יעזור למצב בכלל, כי הרגע הזה נבנה כבר כמה חודשים, ודין סוף־סוף החליט לפתוח את הכול. חיכיתי לזה כבר תקופה.

"זו לא הנקודה, עדן," הוא מתפרץ, משתיק אותי לרגע. למרות שציפיתי לזה, זה עדיין מוזר לראות את דין עצבני. נדיר שאנחנו מתווכחים, כי אף פעם לא הייתה בינינו שום מחלוקת עד עכשיו.

"אז מה הנקודה?"

"העובדה שאת בחרת לבלות שישה שבועות שם במקום להיות איתי," הוא אומר, אבל קולו הופך לפתע להרבה יותר שקט. "ניו יורק באמת כזו מגניבה? מי, לעזאזל, צריך שישה שבועות בניו יורק? למה לא רק שבוע?"

"כי הוא הזמין אותי לבוא לשישה שבועות," אני מודה. אולי שישה שבועות הם הרבה זמן, אבל כשהסכמתי לזה, זה היה נראה כמו הרעיון הכי טוב בעולם.

"למה לא יכולת להתפשר?" הוא מתעצבן בכל רגע שחולף ומזיז את ידיו בקצב המילים שלו, והתוצאה היא נהיגה קצת פרועה. "למה לא יכולת פשוט לומר, 'היי, בטח, אבוא, אבל רק לשבועיים', אה?"

אני משלבת את זרועותיי על החזה ומסתובבת, נועצת את מבטי מחוץ לחלון. "אוקיי, תרגיע. רייצ'ל לא התלוננה אפילו פעם אחת שאני עוזבת. למה אתה לא יכול להתנהג כמוה?"

"אוקיי, רייצ'ל היא החברה הכי טובה שלך, אבל אני החבר שלך. ואולי גם מפני שהיא תזכה לפגוש אותך בזמן שתהיי שם," הוא יורה בחזרה, והאמת, זה נכון. רייצ'ל וחברה שלנו מייגן, שבקושי ראיתי מאז היא עזבה ללמוד באוניברסיטת יוטה, מתכננות נסיעה לניו יורק כבר חודשים. הוזמנתי להצטרף אליהן, אבל טיילר הציע ראשון. בכל מקרה הייתי מגיעה לעיר הזאת הקיץ, אבל אני מניחה שאני לא יכולה להאשים את דין שהוא מרגיש ממודר בזמן שאני, רייצ'ל, מייגן וטיילר — כמעט כל קבוצת החברים שלנו — מתאחדים מחדש בניו יורק בלעדיו.

דין נאנח ושותק במשך דקה, ואף אחד מאיתנו לא אומר כלום עד שאנחנו מגיעים לתמרור עצור. "את מכריחה אותי להתחיל מוקדם עם כל הקטע הזה של מערכת יחסים בשלט רחוק," הוא אומר. "זה מבאס."

"בסדר גמור, תסובב את הרכב," אני מתפרצת. אני מסתובבת לעברו ומסתכלת עליו, מנופפת עם ידיי באוויר. "לא אסע. זה יעשה אותך מאושר?"

"לא," הוא אומר. "אני לוקח אותך לשדה התעופה."

שתיקה משתררת בחצי השעה הבאה. פשוט אין יותר על מה לדבר. דין עצבני, ואני לא בטוחה מה אני יכולה לומר כדי לעודד אותו, אז אנחנו נתקעים לבסוף בשתיקה המתוחה הזאת כל הדרך לטרמינל שבע.

דין מכבה את המנוע ברגע שהוא נעצר ליד המדרכה בכניסה למפלס ההמראות, ואז מסתובב ומסתכל עליי במבט עוצמתי. השעה כמעט שבע בבוקר עכשיו. "את יכולה לפחות להתקשר אליי, כאילו, כל הזמן?"

"דין, אתה יודע שאתקשר." אני משחררת נשימה ומעלה לעברו חיוך קטן, מקווה שהוא ייכנע לעיניי הפעורות. "רק תנסה לא לחשוב עליי יותר מדי."

"את אומרת את זה כאילו זה קל," הוא אומר. עוד אנחה. אבל כשהוא מסתכל בחזרה עליי, נראה לי שאולי הוא מתחיל להתרכך. "בואי הנה."

הוא מושיט את ידיו וחופן את פניי, מושך אותי בעדינות מעל התא האמצעי בין המושבים עד ששפתיו מוצאות את שלי, ותוך זמן קצר, זה כאילו הוויכוח שלנו לא קרה בכלל. הוא מנשק אותי לאט עד שלבסוף אני חייבת להתנתק ממנו.

"אתה מנסה לגרום לי לפספס את הטיסה שלי?" אני מרימה גבה בזמן שאני פותחת את דלת הרכב ומוציאה רגל אחת.

דין מגחך. "אולי."

אני מגלגלת את עיניי ויוצאת מהרכב, מרימה את תיק הגב שלי על כתף אחת וסוגרת בעדינות את הדלת מאחוריי. אני לוקחת את המזוודה שלי מתא המטען, ואז ניגשת לחלון שלו. הוא מוריד אותו ברגע שאני מתקרבת אליו.

"כן, נערה ניו יורקית?"

אני מכניסה את ידי לכיס ושולפת את שטר החמישה דולר שלנו, אותו אחד שאנחנו מעבירים בינינו הלוך ושוב מאז שנפגשנו, בכל פעם שיש לנו הזדמנות, בכל פעם שאנחנו עושים טובה זה לזה. אבל השטר כבר בלוי והרוס כמעט, ואני מופתעת שהוא עדיין לא התפורר. "חמישה דולר על הטרמפ."

דין מצמיד את שפתיו בזמן שהוא לוקח את השטר ממני, אבל לא מצליח להסתיר את החיוך על שפתיו. "את חייבת לי הרבה יותר מחמישה דולר על זה."

"אני יודעת. אני מצטערת." אני נשענת מטה דרך החלון שלו ונותנת לו נשיקה מהירה על קצה השפתיים, ואז מסתובבת ועושה את דרכי לתוך הטרמינל. מאחוריי, אני שומעת את המנוע שלו מתעורר לחיים פעם נוספת.

לא הייתי באל־איי־אקס כבר כמעט שנתיים, אז חלק ממני מצטער שדין לא נכנס איתי, אבל אני מחליטה שעדיף שלא גררתי את זה יותר ממה שנחוץ. הוא היה שונא לראות אותי נעלמת מאחורי דלפק הצ'ק־אין. וחוץ מזה, אני יכולה להסתדר לבד. נראה לי.

וכפי שצפיתי, הטרמינל עמוס מאוד כשאני נכנסת, אפילו בשעה הזו. אני עושה את דרכי דרך המוני האנשים עד שאני מוצאת מקום פנוי ונעצרת לרגע. אני מורידה את תיק הגב מכתפי, מחטטת בפנים ומוציאה את הטלפון שלי. אני מעלה את הודעות הטקסט שלי בזמן שאני אוחזת במזוודה שלי, וכשאני עושה את דרכי לעבר הצ'ק־אין, אני מתחילה להקליד.

נראה שהקיץ הבא הגיע. נתראה בקרוב.

ואז אני שולחת את ההודעה לאדם שחיכיתי שלוש מאות חמישים ותשעה ימים לראות.

אני שולחת אותה לטיילר.

פרק 2

רק כשאני נוחתת בנמל התעופה ניוארק ליברטי אינטרנשיונל, אני קולטת שהוא לא בניו יורק בכלל. הוא בניו ג'רזי, והוא עמוס. למרות שהמראנו באיחור של עשר דקות, אנחנו נוחתים עשר דקות מוקדם יותר. גופי עדיין אומר לי שהשעה שתיים בצהריים ואני משתוקקת לארוחת צהריים, אבל האמת היא שהשעה 17:17 אחר הצהריים כאן.

וזה אומר שבכל רגע אראה אותו.

הלב שלי מחמיץ פעימה כשעיניי סורקות את שלטי המידע מעליי. הייתי לוקחת רגע כדי לעצור ולהבין לאן אני אמורה ללכת, אבל אני לא יכולה לעצור עכשיו. אין סיכוי שאצליח לדחות את זה יותר. אני רק רוצה לראות אותו כבר, אז אני מרימה את תיק הגב שלי על הכתף והולכת אחרי האנשים שירדו מהטיסה שלי. אבל עם כל צעד, הבחילה גוברת. אני מבינה יותר ויותר שלא הייתי צריכה לבוא הנה. שהרעיון הזה היה גרוע.

ברור שזה רעיון גרוע, אני חושבת.

כאילו אתגבר עליו אם אבלה איתו זמן לבד. אם כבר, זה רק יחריף את המצב, יקשה עליו. זה קל בשבילו — הוא בטח התגבר עליי מזמן, וכנראה יוצא עם איזו בחורה חמודה עם מבטא ניו יורקי. אני, לעומת זאת, האידיוטית שבילתה שנה שלמה במחשבות עליו. אני יודעת שכשאראה אותו, כל מה שאי־פעם הרגשתי יחזור בבת־אחת ויציף אותי שוב. אני יכולה להרגיש את זה כבר. אני יכולה להרגיש את אותה תחושת לחץ בבטן שהרגשתי בכל פעם שהוא חייך אליי, ואני יכולה להרגיש את הדופק שלי מאיץ באותה מהירות כמו שקרה בכל פעם שעיניו פגשו את שלי.

אני תוהה אם מאוחר מדי להסתובב ולעזוב.

החבורה שהלכתי אחריה יורדת במדרגות הנעות, אבל אני מהססת בקצה המדרגות וזזה הצידה, משתהה לרגע. אולי זה לא יהיה גרוע כל־כך. אני כן מתרגשת לראות אותו, למרות העובדה שהלחץ משתלט על ההתרגשות, וחיכיתי לזה כל־כך הרבה זמן שזה טיפשי להתחיל לפקפק עכשיו.

אני מבולבלת וראשי בבלגן, אבל אני כאן עכשיו. הגיע הזמן לראות אותו בפעם הראשונה זה שנה.

אחיזתי מתגברת סביב הרצועה בתיק הגב שלי כשאני עולה במדרגות הנעות, והלב שלי נחבט ממש על כלוב הצלעות. אני תוהה אם האנשים סביבי יכולים לשמוע אותו. זה מרגיש כאילו אני עוברת התקף לב, כאילו אתמוטט בכל רגע מעודף לחץ. רגליי מרגישות נוקשות, אבל אני מצליחה איכשהו להמשיך לזוז, מצליחה איכשהו לרדת מהמדרגות הנעות ולהתקדם לעבר אולם מקבלי הפנים.

אני חצי מחפשת את מסוע המזוודות וחצי מחפשת זוג עיניים ירוקות. סביבי, אני רואה אנשים מהססים, מחפשים. אנשים בחליפות מחזיקים שלטים מפלסטיק. משפחות מחפשות בין ההמונים שיורדים מהמדרגות הנעות. אני בוחנת אותם בחזרה פי שניים יותר לעומק. אני יודעת בדיוק את מי אני מחפשת. לרגע אחד אני חושבת שאני רואה אותו — שיער שחור, גבוה. ובדיוק כשהלב שלי עומד להיעצר, הוא מושך אישה לזרועותיו ואני קולטת שזה בכלל לא הוא.

אני מפנה את מבטי שוב אל המסוע בזמן שאני עושה את דרכי לעברו, עדיין מכריחה את רגליי לזוז למרות שהן מרגישות חסרות תחושה. אני גונבת הצצה לעבר שורת שלטי הפלסטיק בזמן שאני חולפת על פניהם, קוראת את השמות ותוהה למה כל האנשים האלה באו לניו יורק. אבל מחשבותיי לא אורכות זמן רב כי לפתע אני מבחינה בשלט אחד מסוים. הוא מושך את תשומת ליבי, כמובן, כי אני רואה את השם שלי כתוב עליו בטוש שחור — באותיות קצת עקומות ולא מיושרות זו עם זו.

ואז אני רואה אותו.

אני רואה את טיילר.

הוא מחזיק את שלט הפלסטיק הטיפשי שלו מתחת לעיניו, וברגע שעיניי פוגשות את שלו, הן מתכווצות בפינות. הוא מחייך. ופתאום הכול נרגע. המתח בחזה שלי נרגע. הלב שלי מפסיק לדפוק על כלוב הצלעות. הדופק שלי מפסיק להשתולל מתחת לעור. ואני פשוט עומדת שם, באמצע אולם מקבלי הפנים, ומרשה לעצמי להידחף על ידי שאר הנוסעים. אבל לא אכפת לי שאני חוסמת את הדרך. לא אכפת לי שאני נראית אבודה. כל מה שאני יודעת זה שטיילר כאן, שאנחנו עומדים זה מול זה שוב, והכל מייד מרגיש כאילו חזר למקומו. זה כאילו לא עברו שלוש מאות חמישים ותשעה ימים מאז שהוא חייך אליי כמו שהוא מחייך עכשיו.

הוא מוריד באיטיות את שלט הפלסטיק כדי לחשוף את פניו לגמרי, והחיוך שלו, הלסת שלו, הצבע של עיניו והדרך שבה גבה אחת מתקמרת באיטיות — מזכירים לי חלק מהדברים הרבים שנהגתי להעריץ בו. אולי אני עדיין אוהבת את הדברים האלה, כי עכשיו רגליי זזות שוב. ומהר. אני עושה את דרכי ישירות אליו, מגבירה מהירות בכל צעד, עיניי נעוצות בו, ורק בו. הצעדים המתקדמים והנחושים שלי מכריחים אנשים סביבי לזוז הצידה, ועכשיו אני כבר רצה. ברגע שאני מגיעה אליו, אני משליכה את עצמי לזרועותיו.

אני חושבת שזה מפתיע אותו. אנחנו מועדים קלות לאחור, והשלט שלו נופל על הרצפה בזמן שהוא אוחז בגופי, ואני מודעת במעורפל לכך שחלק מהאנשים סביבנו משתפכים ופולטים 'אוווייי!' כאילו אנחנו זוג מהרשת שניהל קשר מרחוק ונפגש סוף־סוף בפעם הראשונה. זה אולי נראה ככה כי בדרך מסוימת, זה נכון. זה באמת היה קשר בשלט רחוק. קשר של אחים חורגים, זאת אומרת. בכל מקרה, אני לא מתייחסת לקהל הקטן שלנו. אני כורכת את רגליי סביבו וקוברת את פניי בכתפו.

"אני חושב שהם מקבלים את הרעיון הלא נכון," טיילר ממלמל ליד הלחי שלי, צוחק קלות בזמן שהוא מייצב אותנו. אולי שמעתי את קולו בטלפון מדי שבוע בשנה האחרונה, אבל זה שונה לגמרי לשמוע את זה פנים אל פנים. כמעט כאילו אני יכולה להרגיש את זה.

"אולי כדאי שתוריד אותי," אני לוחשת, וזה בדיוק מה שהוא עושה. עם חיבוק חזק אחרון, הוא מוריד אותי בעדינות על רגליי. ואז אני מרימה את מבטי ופוגשת את עיניו, מקרוב הפעם. "היי," אני אומרת.

"היי," הוא אומר. הוא מרים גבה לעברי ומקרין אנרגיה רגועה וחיובית. אני מגלה שבלתי אפשרי להפסיק לחייך. "ברוכה הבאה לניו יורק."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*