רגשות מעורבים

1

"ההקלטה פועלת," הוא אומר ומרים אליי עיניים בציפייה.

אני שותק. אני לא בטוח שאני רוצה את הריאיון הזה. אבא שלי נוהג לומר שאף אחד לא הצטער על ריאיון שלא נתן. אולי בגלל זה הוא עצמו לא התראיין מעולם — לא כשופט, ולא אחרי שפרש.

"מאיפה להתחיל?" אני שואל. הרבה פנו אליי. אבל ברור שלא הייתי מעניק את הריאיון הזה לאף אחד חוץ ממנו.

"מההתחלה," הוא מחייך, יודע שלא אסרב לו, "זה הסיפור שלך."

"אז אולי נתחיל ממסיבת הפרידה?" אני מציע.

"האמת ש..." הוא משפשף את עורפו, מהורהר, "זו נקודה לא רעה להתחיל בה. מעבר למה שקרה שם," הוא מחזיר את עיניו לפניי, "יש בזה משהו סמלי."

"סמלי?" אני שואל.

"האזעקה," הוא כותב משהו במחברת שלו.

אני מביט בו בפרצוף של "נו, באמת".

"כן, מעין קריאת השכמה," הוא ממלמל ומדגיש בשני קווים את מה שכתב.

"אתה כאן מספיק זמן כדי לדעת שיש פה הרבה אזעקות, ולא נראה לי שהן מעירות אף אחד," אני מציין, אבל כשאני רואה שהוא מעקם את זווית פיו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא לא מסכים, אני מוסיף: "אבל כן, אתה צודק. היה באזעקה הזאת משהו סמלי. חוץ מזה, לקוראים שלך אזעקה היא עדיין ביג דיל."

"מכניס אותך לאווירה, נותן תחושה של מקום," הוא מרוצה מעצמו, ושוב כותב משהו במחברת. אם הוא מרוצה, אז גם אני. אני רוצה שהכתבה תצא טובה. לא רק בגלל שזה "הסיפור שלי".

"אז נחזור למסיבת הפרידה," הוא מרים אליי את עיניו.

"הגעתי בדקה האחרונה ממש," אני מתחיל. "גל חשבה שקרה לי משהו..."

"גל, אשתך?" הוא שואל.

"כן, ברור," אני מתפלא על השאלה. הוא יודע היטב מי זאת גל.

"בשביל הפרוטוקול — אם אתה מזכיר מישהו, אז תגיד מה סוג הקרבה שלך אליו, בסדר?" הוא מסביר כשהוא מבחין בפליאה על פניי. הוא יודע לקרוא אותי טוב מאוד. ידע מהרגע הראשון.

"אין בעיה," אני מארגן את המחשבות בראש. המסיבה ההיא. כן.

"אז כן, גל, אשתי," אני חוזר לנקודה ומדגיש את ה"אשתי", "דאגה לי. חזרתי מריאיון בירושלים עם פרקליט המדינה. התמודדתי אז על תפקיד פרקליט המחוז."

"איך היה מצב הרוח שלך?"

"אני חושב שבסך הכול בסדר. הריאיון היה טוב. רז — כלומר רז גלעד, פרקליט המחוז והבוס שלי," אני מחכה לאישור שלו, וכשהוא מהנהן אני ממשיך, "הכין אותי היטב לשאלות. גם חשבתי שהתפקיד מגיע לי. הדבר היחיד שהטריד אותי בריאיון היה שהם היו מנומסים מדי, שלא הקשו עליי. בבית משפט אתה יודע שאתה הולך להפסיד כשהשופט מקבל כל בקשה שלך, נותן לך לדבר ולדבר. והם כולם שם היו עורכי דין, אז... טוב, לא משנה. בכל מקרה, כשהגעתי לאולם האירועים, כולם כבר היו שם."

"שם, במסיבת הפרידה, כן?" הוא שואל למרות שהוא יודע את התשובה.

"כן. האולם היה מקושט יותר מדי. בלונים כסופים, שלט ענקי. כאילו זו חגיגה." אני עוצר לרגע. "למרות שידעתי שהמסיבה הזאת אורגנה ברגע האחרון, זה לא נראה ככה. אחותי," אני מתחיל ואז עוצר.

"הכול בסדר," הוא מרגיע אותי בקול חם. "חשוב שתציין את נקודת הקרבה אליך. אחותי, אמא שלי, אבא שלי — הכול טוב."

"לא התכוונתי," אני בכל זאת אומר.

"הכול טוב, תמשיך."

"שרון, אחותי, אירגנה הכול לבקשת מייקל לוין, הבוס שלה ושל אמא בחברה, אז היתה לה סיבה להצטיין ולהרים הפקה. אתה רוצה שאסביר על החברה וזה, או שזה כבר ממש מוגזם?"

"כן, תגיד, מקסימום אני אוריד את זה בעריכה, טוב?"

"בטח," אני עונה, "אמא ושרון עבדו שתיהן בחברת ויטה־קור, חברה בין־לאומית לתוספי תזונה. שרון היתה מנהלת המפעל בארץ, ואמא היתה הסמנכ"לית לענייני רגולציה..."

"הסי־אר־או?"

"כן, היא היתה הסי־אר־או הרבה שנים. כמה ימים קודם לכן היא הודיעה במפתיע שהיא עוזבת את החברה, אחרי ש..." אני לוקח נשימה עמוקה. "אחרי שגילתה שחלתה במחלה קשה."

אני נתקע לרגע. הוא, כמובן, מבחין בזה מיד ומסמן לי בראשו שהכול בסדר ושאקח את הזמן.

"מייקל לוין, הבעלים של החברה והמנכ"ל," אני מתעשת, "החליט לערוך לאמא מסיבה עם כל הצוות וביקש משרון לארגן את זה. כפי שאמרתי, אמא עבדה בחברה הרבה מאוד שנים, והוא חשב שצריך..."

אני שוב נתקע.

"לערוך לה מסיבת פרידה," הוא משלים אותי ברכות.

"כן, מסיבת פרידה. כשהגעתי, אבא בדיוק עלה על הבמה לברך."

"מה הוא אמר?"

"אבא שלי כמו אבא שלי," אני נאנח. "דיבר בעיקר על עצמו. הוא סיפר איך אמא באה אליו לפני שלושים שנה ואמרה לו שהמנכ"ל של החברה, דיוויד — אבא של מייקל — הציע לה קידום. היא התלבטה אם לקחת אותו כי הוא חייב אותה לבלות חלק מהזמן באנגליה, במטה החברה. ולמרות שהיו להם שני ילדים קטנים ושאבא התמנה זה עתה לשופט, הוא אמר לה שתלך על זה. לא כי ההורים המזדקנים שלה חיו בלונדון, וזה היה יכול לאפשר לה להיות קרובה אליהם, אלא כי אבא תמיד האמין שנשים צריכות לממש את הפוטנציאל שלהן."

אני לוקח נשימה. "מכאן הוא עבר לִמנות פסקי דין שנתן במשך השנים בבית המשפט העליון ונגעו לחיזוק מעמד האישה, ודיבר על ה'אני מאמין' שלו — שכשופט אתה צריך ליישם גם בחיים הפרטיים שלך את הערכים שלהם אתה מטיף..."

"הוא באמת אמר את זה?" הוא שואל בתדהמה.

"במילים האלה," אני אומר.

"הבן אדם הזה..." הוא מתחיל ואז משתתק. אין צורך להוסיף — שנינו מבינים.

"מה קרה אחרי?"

"לוין עלה לדבר. האמת היא שלא כל כך הקשבתי לו. אחרי שאבא ירד, הוא ניגש אליי והתחיל לחקור אותי על הריאיון — מה הם אמרו. מה אני אמרתי. ומובן שעל כל תשובה שלי היו לו הערה והסבר מפורט איך הוא היה עונה אחרת, ואיך עם התשובות שלי אי אפשר לנצח. לא כל כך הקשבתי לו. דאגתי לאמא. היה ברור שהיא לא רוצה את המסיבה הזאת. היא אף פעם לא אהבה להיות במרכז תשומת הלב. היא רק גילתה אז שהיא חולה. למעשה, עד שהיא התעלפה בעבודה וגילו מה שגילו, היא היתה בטוחה שהיא בריאה לחלוטין. גם אנחנו חשבנו ככה."

אני מכחכח בגרוני. "אז כשמייקל דיבר, האזנתי לו בחצי אוזן. אני זוכר שהוא דיבר הרבה. הוא סקר את ההיסטוריה של החברה מהימים של אביו. הוא כל הזמן דיבר על החברה בתור משפחה, שזה משהו שתמיד מעצבן אותי — עבודה זו עבודה. הוא, כמובן, החמיא מאוד לאמא על תרומתה המכרעת לשגשוגה של החברה. במיוחד התרומה שלה בהבאת מוצר הדגל שלהם, הקרדיו־בוסט — לשוק."

הוא זוקר אליי גבה, ואני ממהר להוסיף, "זה תוסף תזונה לחולי לב, שאמור להשפיע על לחץ הדם, להוריד כולסטרול רע, עניינים כאלה.

"הוא דיבר דקות ארוכות על המוצר הזה ועל איך אביו, שפיתח אותו, השתמש בו על עצמו, ואז הוא התחיל להתעצבן, לדבר על המחקר שעשו בקינגס קולג' על השפעות תוספי מזון ולמה הוא מוטה ומונע משיקולים זרים ועל הטענות של האלמנה של בנג'מין ווקר שפורסמו יום קודם, שהן שטויות, ועל כמה שהמוצר בטוח לחלוטין לשימוש — ועוד ועוד ועוד. הוא היה מאוד נסער כשדיבר על זה.

"ובסוף הוא חזר שוב לאמא, ואז זרק פצצה שאף אחד לא ציפה לה — לפחות לא אני, ולפי הפנים של אמא, גם לא היא."

"אתה מתכוון לשרון?"

"כן," אני מהנהן. "הוא הודיע שהוא עומד למנות את שרון לתפקיד של אמא. הוא אמר ששרון, שהיא כימאית בהכשרתה, תעשה עבודה מצוינת. וכמו שהוא החליף את אביו ועשה עבודה לא רעה, הוא בוטח גם בשרון. ושוב חזר לעניין החברה כמשפחה, ואיך, למרות שזו חברה בין־לאומית שיש לה סניפים ומפעלים בכל העולם, הלב שלה פועם באנגליה ובישראל, וכמה המתחרים שלהם נבזיים ולא בוחלים בשום אמצעי להצר את צעדיהם ולפגוע בהם, ובלה בלה בלה."

"שרון ידעה מזה?"

"לדעתי, כן, הסתכלתי גם עליה כשהוא דיבר. היא ניסתה להסתיר זאת, אבל ברח לה חיוך קטן," אני עונה ואז מוסיף, "מה שבטוח הוא שאמא לא היתה מרוצה מכל זה."

"ומה אתה חשבת?" הוא לא מתאפק.

"אני לא חשבתי," אני מישיר אליו מבט, למרות שהיה ראוי שאשפיל אותו.

"כמובן," הוא מחייך.

"אני מניח שזה מגיע לי," עכשיו אני משפיל מבט.

"טוב, עזוב שטויות עכשיו, הערה מיותרת מצידי," הוא מניח יד על כתפי. "מצטער. מה היה אחרי מייקל?"

"אמא עלתה לדבר. בחוסר חשק מופגן, יש לומר. היא תמיד לימדה אותנו לשמור את הרגשות שלנו בפנים בפומבי, אבל היה ברור שהיא לא רוצה להיות שם. למרות שניסתה להסוות את זה, היא לא כל כך הצליחה."

"מה היא אמרה?"

"היא לא הספיקה," אני עונה. "נשמעה אזעקה, וכולנו התחלנו ללכת למרחב המוגן."

"היתה מהומה?"

"לא ממש אצל הישראלים. היו כמה אורחים מאנגליה שנלחצו," אני עונה, "אבל כן, היה אי־סדר."

אנחנו יושבים ושותקים. אני מניח מה עובר לו בראש.

"שכחתי לבדוק," הוא מפר את השתיקה, "מה היתה הסיבה לאזעקה?"

"טיל מתימן," אני עונה. "מהומה רבה על לא מאומה. יירוט מוצלח. מה שאי אפשר לומר על המשפחה שלנו..."

"כן," הוא מאשר, והקול שלו מתמלא עצב, "אי אפשר לומר."

2

(ארבעה חודשים קודם לכן)

אני בודק שוב את הנייד. כלום.

הוועדה התכנסה אתמול בחמש וחצי אחר הצהריים. השמועות אמרו שהם יצאו ממנה עם החלטה על זהותו של פרקליט המחוז הבא. רז הבטיח להתקשר אליי ברגע שידע משהו.

הוא אמר שאין לי מה לדאוג, שהתפקיד שלי. הוא אמר במפורש לפרקליט המדינה שאני צריך להחליף אותו. אין אחר. אבל מאז הריאיון נדמה לי שמשהו בביטחון העצמי שלו התערער. הוא ביטל את פגישת העבודה הקבועה שלנו, ולא ביקש ממני להישאר אחרי פגישות עם פרקליטים אחרים כדי לשמוע מה אני חושב, כפי שנהג לעשות. במקום זה מיהר לסיים, נמנע מקשר עין.

תירגע, אני אומר לעצמי. עוד לא שש בבוקר, אנשים עוד לא התעוררו.

אני מגביר את המהירות בהליכון. משנים־עשר קילומטרים בשעה לשלושה־עשר. אולי המהירות תפוגג את החרדות. המסילה מיטשטשת מתחת לרגליי. אני מתאמץ להדביק את הקצב. הנשימה שלי כבר לא אחידה כמו בהתחלה. שלושה־עשר זה כמעט גבול היכולת שלי. אני יודע את זה. בדיוק כמו שאני יודע שלא ארד לשנים־עשר. לא היום.

אתמול בערב, קצת לפני שהילדים הלכו לישון, אמא התקשרה אליי. עניתי מיד. היא כמעט אף פעם לא מתקשרת בשעות האלה. אמא שלי מאוד לא אוהבת להכביד.

היא פתחה, כרגיל, בהתנצלות על ההפרעה. שאלתי בחרדה מה קרה ואם היא בסדר.

היא הסבירה בהיסוס שיש לה פגישה אצל הרופא מחר בשתים־עשרה, ושאלה אם אוכל לבוא איתה. הייתי מופתע, אבל עניתי שברור שאבוא.

"הכול בסדר עם אבא?" התעניינתי בזהירות.

"כן, הכול בסדר."

"גם הוא יבוא?"

"אני לא יודעת." כמו תמיד כשאמא שלי מרגישה לא נוח או לחוצה, המבטא האנגלי שלה היה מודגש.

"איך זה לא יודעת?" שאלתי בתמיהה. הם לא היו הזוג המושלם, רחוק מזה, אבל לרופאים הם תמיד הלכו יחד. זה היה אחד ההרגלים שהם שמרו עליהם.

"נראה מחר," היא אמרה, והטון שלה הבהיר שאולי היא באמת עוד לא יודעת.

"ושרון?"

"אני לא יודעת," היא ענתה, אבל הפעם הטון היה שונה. חד יותר. סופי. ה"לא יודעת" הזה היה בעצם "לא".

"הרופא אמר לך משהו? יש חדש?" ניסיתי כיוון אחר.

"לא. הוא בטח רוצה להציע כל מיני טיפולים, זה חלק מהתהליך," אמרה, "תבוא מחר, בסדר?" והמבטא האנגלי היה בולט מתמיד.

"כמובן, ברור שאבוא," היא הודתה לי וניתקה.

השיחה הטרידה אותי. משהו בקול שלה, בעובדה שהיא לא ידעה אם אבא יגיע, אבל ידעה בוודאות ששרון לא תבוא — הכול הרגיש לא נכון. חשבתי להתקשר אליה שוב, אך ויתרתי.

כשאני יורד מההליכון הגוף שלי סחוט והנשימה כבדה. אני ניגש למשקולות, בוחר באלו של עשרה קילו ומרים אותן מעל הראש, מוריד, מרים שוב. התנועה מוכרת, אבל הזרועות שלי כבדות יותר מהרגיל. בסט השלישי הזרוע הימנית שלי מתחילה לרעוד. המשקולת כמעט נופלת לי.

"הכול בסדר?" שואל אותי אחד המאמנים.

"כן, סבבה," אני עונה.

"נראית לי קצת לא מרוכז שם. תיזהר, כן? לא חייבים לעשות הכול תמיד," הוא טופח על שכמי.

לא התקשרתי לאמא, אבל ניסיתי מספר פעמים להתקשר לשרון. בסוף היא שלחה לי הודעה שהיא מתנצלת שלא ענתה, אילן והיא בהצגה, ושאמא עידכנה אותה אבל היא לא בטוחה שתגיע.

"למה שלא תבואי???" כתבתי. שלוש נקודות של הקלדה הופיעו ונעלמו, עד שבסוף כתבה רק, "מסובך..."

"מסובך איך???" שאלתי. לא היתה תשובה.

בדרך למתקן השתייה אני בודק שוב את הנייד. רז עדיין לא התקשר. גל חושבת שאני מדמיין — שהלחץ שלי, הלחץ שאבא מפעיל עליי בנוגע לקידום, גורם לי לאבד ביטחון, להסיק מסקנות מוטעות. אבל אני לא בטוח. אני מכיר את רז הרבה שנים.

אני עובר למתח. אוחז במוט, מניח את משקל הגוף על הידיים. בעלייה החמישית אני מרגיש את כל הגוף שלי רועד, ואני בקושי מתרומם. אני נאחז במוט, מנסה שוב. הירידה חדה, אבל העלייה בלתי אפשרית כמעט. אני מתעקש ומנסה שוב. הידיים כמעט מחליקות לי, אבל אני לא נכנע. הגוף שלי כבר איכזב אותי מספיק אתמול בלילה.

לאחר שהבנתי ששרון לא תענה, נכנסתי לחדר השינה. גל כבר חיכתה במיטה.

"סוף־סוף," אמרה. "חשבתי שכבר לא תגיע."

נאנחתי, התיישבתי בקצה המיטה. "עברתי שוב על כתב האישום," שיקרתי, "תיק מסובך."

רציתי לספר לה על אמא, על הפגישה עם הרופא, על שרון שמתחמקת. אבל יום שלישי בערב הוא הערב שלנו — מסורת של תשע שנים.

היא התקרבה, הניחה יד על כתפי. "אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלה בקול רך.

"בסדר גמור," נשכבתי לצידה.

ניסיתי להתמסר, להיות איתה. אבל הראש היה תקוע. אמא, שרון, הוועדה. הגוף לא נענה. ככל שניסיתי, כך זה נעשה בלתי אפשרי. גל נגעה בי ברכות, ניסתה לעזור, אבל זה רק החמיר. "זה בסדר," היא לחשה. התרחקתי ממנה, שכבתי על המיטה והבטתי בתקרה שמעלינו.

כשאני עושה את סט כפיפות הבטן האחרון, אני מרגיש שמישהו עומד מעליי.

"גיא?" אני פוקח את עיניי ורואה את רונן, שעבד איתי פעם בפרקליטות.

"שמעתי שמגיע מזל טוב," הוא אומר בחיוך רחב.

"על מה?" אני שואל, מנגב זיעה.

"פרקליט מחוז, לא? זה מה שמספרים. בהצלחה."

אני מושך בכתפיים, "עדיין מוקדם."

"ברור, ברור," הוא קורץ לי.

"על מה אתה חושב?" גל שאלה אחרי כמה דקות של שתיקה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל זה לא הופך את זה לקל יותר.

נשמתי עמוק. לא יכולתי עוד להחזיק את הדברים בפנים. סיפרתי לה על השיחה עם אמא, על ההתכתבות עם שרון.

גל אמרה לאט: "לדעתי, אמא שלך חושבת שיש משהו בין מייקל לשרון."

"מה פתאום," עניתי מיד. "מאיפה הבאת את זה בכלל?"

"לא ראית כמה לא מרוצה היא היתה מההודעה על המינוי של שרון במסיבת הפרידה?"

"אני חושב שהיא לא רוצה ששרון תגדל את הילדים שלה כמו שהיא גידלה אותנו, רגל בישראל ורגל באנגליה," שתקתי רגע, ואז הוספתי, "חוץ מזה, מייקל ממש לא הטיפוס של שרון."

"מה הטיפוס שלה?"

"אמא תמיד אומרת ששרון אוהבת אותם גבוהים, חטובים, ובעיקר... שקטים. כמו אילן. מייקל לא בדיוק עונה על הקריטריונים האלה."

"לפי כמה שהוא דיבר במסיבה, הוא בהחלט לא שקט." גל חייכה אליי.

"בפעמים שפגשתי אותו תמיד נראָה לי שהוא מתאמץ להתמתח, כאילו הוא מבקש להוסיף לעצמו עוד כמה סנטימטרים. אולי כדי שכשאנשים יסתכלו עליו, הם יראו את הדמיון לאבא שלו. הוא היה גבוה מאוד," אני מוסיף, "פגשתי אותו כמה פעמים כשהוא בא לביקורים בישראל."

אני חושב על אבא ואיך תמיד ניסיתי להדגיש את ההבדלים בינינו, "בקיצור, לא הסגנון של שרון."

"ועדיין, הוא הבוס שלה... אז זה קצת שונה."

"היא ואילן נראים מאוד מרוצים יחד,״ אמרתי בחוסר סבלנות.

״דיברתם על זה?" היא שאלה למרות שידעה את התשובה.

"אין ביניהם כלום, תעזבי את זה," פסקתי ונשמעתי לעצמי כמו אבא שלי.

גל שתקה.

אף פעם לא אהבתי לשמוע ביקורת על המשפחה שלי, אבל אולי היא צודקת. כשחזרנו לאולם מהמרחב המוגן, אחרי האזעקה, ראיתי את אמא ושרון מתלחששות ליד שולחן הקינוחים. ברגע שהתקרבתי, שתיהן השתתקו.

"הכול בסדר?" שאלתי.

"כן, הכול בסדר," ענו יחד.

״איפה אילן?״ שאלתי.

שרון עיקמה את פיה, ולא ענתה.

אני מסתכל על השעון. איחור של חמש דקות. אני אוסף את הדברים שלי, רץ למלתחה ונכנס למקלחת.

המים החמים שוטפים את הזיעה, מרפים את השרירים. לרגע אני מרגיש כמעט שלֵו.

כשאני מחליף בגדים במלתחה, הטלפון שלי מצלצל. רז. הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב מהיר. זהו זה. הרגע שחיכיתי לו.

"בוקר טוב," אני עונה, מנסה לשמור על קול יציב.

"מתי אתה מגיע למשרד?" הוא כרגיל לא מתחיל עם "שלום" או "בוקר טוב".

זה לא מה שציפיתי לשמוע.

"עשרים ושתיים, עשרים וחמש דקות," אני עונה.

"תיכנס אליי ברגע שאתה מגיע. היתה תאונת פגע וברח אתמול בלילה שאנחנו צריכים לטפל בה."

אני תוהה למה פתאום מעניין אותו תיק פגע וברח, ולמה הוא רוצה שאני אטפל בזה, אבל הוא מנתק לפני שאני מספיק לשאול.