שמיכת הגשם

1.

פברואר 2011

שלום, איה.

אני כותב אלייך בחודש הקשה ביותר בשנה, החודש שבו שנינו איבדנו את היקר לנו מכול. החודש הזה, שמגיע פעם בשנה ושורף ללא רחמים את הגוף, את הנפש ואת הלב. השנה נכנעתי ואני כותב לך, כי איני יכול עוד להדחיק את געגועיי. כן, איה, עדיין אני מתגעגע אלייך.

בטח עכשיו את מעווה את פנייך בכעס ובחוסר אמון, תוהה באיזו זכות האדון היהיר וחסר ההתחשבות הזה פונה אלייך, כותב לאותה אחת ששכח מקיומה. מהיכן גייס את החוצפה לפנות אלייך לאחר היעלמותו המפוארת. אתחיל בכך שאומר שאני מסכים מראש עם כל מה שאת חושבת ועוד תחשבי עליי. אני בהחלט חצוף, חסר גבולות, יומרני ולא ראוי. ובכל זאת, למרות החוצפה, הכעס וההלם, ועל אף הזמן הרב שאיני נוכח בחייך, אני מעז לכתוב לך.

ואולי אתמצת את כל המכתב הזה באמת אחת מוחלטת: אהבתי עדיין נתונה לך.

הינה, אמרתי.

עדיין אני אוהב אותך, או בעצם מעולם לא חדלתי לאהוב אותך. ועכשיו אני כותב את המילים שהיו חבויות בתוכי וחששו לצאת, אבל את מכירה אותי טוב מכולם. נועם, בעלך לשעבר, האימפולסיבי, קודם מתפרץ ואחר כך מסביר...

צריך להסביר?

אני עוצם את עיניי ורואה אותך משורטטת מולי, כמעט מוחשית. לא פעם אני משוכנע שדמותך מוקרנת לתוך גלגלי מוחי בשידור ישיר. ממרחק אני משקיף על כל תנועה שלך, גם הקטנה ביותר.

את יודעת, אהובתי, היו ימים שבהם הייתי משוכנע שפעימות ליבך מסונכרנות עם פעימות ליבי; שהנשימה הזורמת בעורקיי מיועדת רק לך. בימים רחוקים אלה עוד האמנתי שאני באמת יכול לפרוש כנף רק מידיעת אהבתך. הייתי כול יכול, והחיים איתך היו ניצחון מושלם.

את יושבת בחצר הבוסתנית שבנינו יחד למרגלות ההרים בפאתי ירושלים. גינת "ימי הזהב" קראת לה. שם דמיינת שנשב בשנות השישים שלנו. זוכרת? כמה אירוני זה נשמע עכשיו. את נבלעת כולך ב"פינת איה" שאייל ואני תחמנו עבורך במרחב הגדול. "פינת איה", כך קרא לה איילי, הילד היפה שלנו.

תחת עפעפיי העצומים מצטיירת צדודיתה הקטנה של דמותך העמלנית כצל מתעתע על הקרקע. כמה אהבתי להביט בך מהמרפסת, כורעת על ברכייך, מדשנת, גוזמת, עושה אהבה עם השתילים. תמיד הרגשת את מבטי. היית מרימה את ראשך בהפתעה מעושה, משתרעת על הספסל הקטן, מלאת תשוקה כפריחה ומחייכת חיוך נהדר שמיועד רק לי.

הייתי מכריח את עצמי לשוב למחויבויותיי ולא לגשת אלייך. לא להעביר את לשוני על כל קמט בעורך, לא להתכרבל בגוף הנפלא שהיה מקור חיים עבורי. קינאתי בתשוקה הזו שלך אל הצומח. גם אליי הייתה בך תשוקה, אבל אחרת. תשוקה פרועה וחסרת מעצורים. במיטה חלקת איתי את כל התשוקות, באהבה, בריחות ובטעמים, ואחר כך כל כך אהבתי את הסיגריות הגנובות שמילאת בעשבים ריחניים שפיצחו את הלב, את התה שטמנת בו עלי מרווה ונענע. לשתות. לנשום את העשן ביניקות ארוכות. נשיפה החוצה, ואז להביט בך. ריטואל של אחרי אהבה.

אני עוצר לרגע את המילים שמתפרצות ממני ומחייך לעצמי חיוך עצוב, קצר וחטוף. קשה להאמין שהיום תזהי אותי מייד. בעצם, הריח שלי נשאר כשהיה, הרי ריחות אדם לא משתנים ומסמנים כל אחד מאיתנו. כנראה לרגע חטוף היית מרחרחת אותי כמו כלב ציד ואז נועצת בי מבט ומסננת: "אז הינה אתה, בעלי הנעדר."

קרחת לבנה נוצצת היום על ראשי וזקן עבות, שאותו אני נהנה למולל, מעטר את פניי. היית מאמינה? על גופי הכחוש מונחים ברישול בגדים ישנים ודהויים. כן, איה, הרופא המוקפד שהייתי התפוגג. בתקווה שיחד עם עוד כמה תכונות שלא הייתי גאה בהן. אני אחר היום. בחרתי לחיות את חיי במקום שאינו דורש תשומת לב למראה חיצוני. במקום מושבי הרחוק גילוח יומי או שבועי והתזת אפטר שייב מתוחכם אינם רלוונטיים כמו דרישות חיצוניות אחרות, ואני "מתמזג באווירה".

האמת, נתח בשר מדמם שעליו גוש חמאה ולצידו צ'יפס עסיסי נשמעים מעולה, אבל זה כבר לא בתפריט שלי. היית מאמינה שבעלך, הקרניבור הידוע, הפך כבר לפני מספר שנים לצמחוני? נותר לי רק להיזכר בטעמים האלה. עצם הידיעה שאת, חברתי לחיים, המכירה אותי טוב מכולם, תתקשי לזהות אותי, מכווצת לי כל מערכת בגוף.

אני יושב מול הסוואנה האינסופית (ההסבר על מעשיי בסוואנה יבוא בהמשך, מבטיח) שהפכה להיות עיר המקלט שלי, מחסה ממני, ממי שהייתי ובעצם ממה שהפכתי לפני שהגעתי לכאן.

ושוב מצטייר חיוך על פניי. כן, נשאר אותו חיוך עצוב אבל הצטרפו אליו הכרה והשלמה. הכרה באופי יחסינו בשנים האחרונות ובפער שגדל בינינו עם השנים, זה שלא השכלתי לשוחח עליו או להשלים איתו. כן, ברור לי שהאשמה מוטלת גם עליי. יש לי אחריות רבה לריחוק שנוצר בינינו. פעמים רבות מספור ביקשת ודרשת שנכיר במשבר, שלא נתכחש אליו, שנתמודד יחד כזוג. רצית שנלך לטיפול והלכנו. ישבתי שם מכווץ ומובן שוויתרתי אחרי כמה מפגשים. אפילו הצעת שנשנה את אורח חיינו ממונוגמי למשהו אחר, פתוח יותר ומקובל פחות, שנשתחרר מהצל של עצמנו. לא הייתי מסוגל להבין שאת מתרפקת בזרועות גבר אחר, או אפילו לחשוב על כך, ושם, איה, שם כבר אי אפשר היה לעצור את ההידרדרות ואת הסוף.

אז כן, איה יקרה, אני מכיר בכישלון יחסינו ומקבל אחריות מלאה על כך. אני גם מכיר בתחושת אוזלת היד על כך שלא יכולתי לעשות דבר נוסף כדי להציל אותו. הרגשתי שבגדתי בו, שלא יכולתי להושיט לו יד ולמשוך אותו בחזרה לחיים. זה לא נתן לי מנוח, וכל הנחמה שהענקת לי נתקלה בחומה בצורה של עיקשות וטיפשות. במשך הזמן ויתרתי על העונג בלהיות אישך, על התמסרות לאהבה הבוגרת שהצעת לי. אין פינה בגופי ובנפשי שלא התקוממה וצרחה שלא ראוי להמשיך לחיות כרגיל. "אסור לחיות. אתה לא יכול להמשיך בחייך כשבנך אהובך קבור באדמה. שמעת, נועם?" הכאב היה כל כך מוחשי, עקצוץ שורף אינסופי בעור שלי.

בהמשך לא הצלחתי לנשום באופן סדיר, ואז הגיעו התקפי חרדה נוראים שהיית עדה לכמה מהם. הפכתי מריר וזועף, ובתוכי ידעתי שאני בלתי נסבל. גלשתי במדרון חלקלק ולא יכולתי לעצור. כל כך לא רציתי לקבל את העובדה הפשוטה שלא פעם הטחת בזעם: "אנחנו אולי לבד בעולם, אבל אנחנו ביחד." אוי, כמה טיפש הייתי וכמה כאב כלאתי בתוכי. הרגשתי שזה לא הוגן מבחינתי להמשיך בלעדיו. האובדן נלכד בגופי ולא רציתי לחיות, קיבינימט. פחדתי, איה. פחדתי לשחרר את עצמי מולך ומול העולם, ואספתי לתוכי את כל הנוקשות. יד נעלמת ליוותה כל רגע בחיי וטלטלה את נפשי, אזקה את גופי. ואת, יפה שלי, לא ויתרת על החיים. ליבך העצום החליט לדבוק בהם על כל המשתמע מכך.

כשהרכבת את המשקפיים ואחזת בידך את המכתב, אני משוכנע שרעד קל עבר באצבעותייך הארוכות, אותן אצבעות מטופחות שהיו קורעות את העוף שצרבתי עבורך בטבון המאולתר בחצר; שהיו תולשות את הפולקע, ממוללות את הבשר ומביאות אותו אל השפתיים. כמה נהניתי ללקק אותן מייד אחרי כן, את השובל השמנוני שתמיד נשאר מצויר ונוצץ בזווית הפה. היטב חשתי את האש הניצתת בך כשינקתי בתאווה גלויה את אצבעותייך, חש אותן בלשוני, מתאווה אליהן. תמיד אכלת בידיים, נערה קדמונית שלי, ותמיד זה הסעיר אותי, תמיד.

רטט כמעט בלתי מורגש של עונג חוצה עכשיו את גבך, נכון?

הייתי מביט בך בהנאה גלויה, מתענג על המבט הרעב הזה שנצץ באישונים המרהיבים שלך. המבט שחשף בשניות תאוות ותשוקות שהיטבת על פי רוב להסוות בפנייך השלוות כלפי חוץ בתקופה מאושרת זו. איך בשנייה אני חוזר אל הספסל המחוספס תחת הפרגולה, לגפנים המשורגים שעטפו לכבודך את בסיסי הקורות, אל פעמוני הרוח הצבעוניים שקנינו במחיר מופקע בראש פינה כי ככה רצית. כי טענת שיביאו הצלחה, אהבה ואושר. ברוח הצוננת של אוקטובר הם הדהדו. פעם היה בזה אושר, זוכרת?

אין לי ספק שאת קוראת באיטיות, מציצה לתוך המילים. הרעד שעובר בגופך כבר כמעט בלתי נשלט. אין אחד שמכיר אותך כמוני, חשבת שלא אזהה אותו?

הרי אני בעלך, בשרך, ליבך, רוחך. חלקים לא קטנים מנשמתך. עשרים ושבע שנים חייתי איתך. בננו נברא מבטנך, זו שליטפתי באהבה וברכות. ישנתי לצידך בלילות, שתקתי איתך, דמעתי איתך. את היא זו שמילאה את גופי ואת נפשי, את תשוקותיי ואת אהבתי.

אני האיש שאחז בידך כשהודיעו לנו על המוות המקנן באייל, על הסוף שדוגר בו. אני ולא אחר.

"תאהב אותי," היית מבקשת בקולך הרך.

הנוקשות השתלטה עליי ובלב קשה כאבן התעלמתי מבקשתך. את יודעת, בכל יום אני מצליף בעצמי בשוט הספק. מצליף ומכאיב, מצליף ומלקה את עצמי בלי סוף. אידיוט שכמוני.

אני בטוח שאת מחניקה עכשיו את הצעקה שעולה מחלל בטנך. כמו נחש אפעה את מקיאה מתוכך את הארס (שכולו שייך לי, בחיי): "כן, זה בעלי. זה שעזב את חייו, שבגד בי, בביתו ובקבר בנו. ככה פתאום התפוגג מהעורק המשפחתי, נעלם מרישום האוכלוסין, נגדע מהקיים."

בוקר אחד התעוררת, הטית את ראשך ימינה, והכרית ריקה.

איפה הוא, ודאי שאלת את עצמך בכל יום שחלף. איך קם אדם בוקר אחד והולך, נעלם ללא סימן מקדים וכאילו חדל להתקיים, הפך לאבק ברוח, נדם, התפוגג, לא נותרו ממנו אפילו חלקיקים. אין איתותים ואיש אינו יודע היכן הוא.

אולי בתוך תוכך ידעת שמהיום הנורא ספרתי רגעים עד שאיעלם, עד שאנטוש את החיים שהיו לי לטובת חיים אחרים (אירוע מכונן, לא? סלחי לי על הציניות). בטח ישבת עליי שבעה וירטואלית וכבר לא נשאר בינך ובין אלוהים דבר.

סיום מעגל החיים של אייל היה גדול ממני, איה, אבל באופן מוזר הוא גם הרכיב אותי מחדש, הצמיח אותי, הבקיע בתוכי תחושות חדשות. נבטתי מחדש, כמו הרוזמרין שלך. קילפתי את המסכות מחיי. נוצרתי לחיים חדשים, למעני וכנראה הכי למענו.

אחדד, נוצרתי מחדש למען שפיותי.

אז אני נמצא אלפי קילומטרים ממך במקום בשם טרימזול, כפר של ילדים פגועים ברואנדה. המקום הומה מילדי שבט הטוטסי שנטבח בימים של טירוף. ילדים חסרי שקט, אחוזי פלצות ומסויטי חלומות. ילדים אבודים וללא משפחה. ילדים שעברו את הנורא מכול ואיבדו כל אמון בחיים.

במקום הזה אני מנסה להבין את האובדן והשכול, את הריסוק של חיינו, את הכאב של מה שפעם היה שלם ונשבר. אני מנסה לקבל את האובדן של אייל ואת ניתוץ הזמן שלנו. אני מנסה להבין את הדרך שבה נעלמתי ונאלמתי. במקום הזה החלטתי להיות נוכח ולהביט פנימה אל עצמי, לנסות להבין את פשר המסע שלי. אני רוצה לדעת על עצמי דרכם, להיות נוכח בנתינה ובנפש. כאן הכאב הוא לי כאבן ריחיים. אני כותש ומפורר עד דק את רצועות הסבל, מבקש להפוך אותן לאבקת שפיות עצמית. היית מאמינה?

אני מתנועע באובך החיים יחד עם הצוות. אחרי משמרת ארוכה כרופא אני נכנס למטבח, מכין לילדים אוכל ולומד לחבק מחדש. לא פעם אני מתכווץ מהמחשבה שלא חיבקתי מספיק אותך ואת אייל, שהייתי שקוע בעבודה ולא בישלתי לכם מספיק אוכל אהבה. מי יודע אם החיבוקים שלי היו חסרים לאיילי שלנו. לפעמים אני סופר את החיבוקים שלי... האם חיבקתי מספיק? השאלה הזו כבדה בגופי כמו סלע. איך התנהלתי בחיים הקודמים? הייתי אב טוב? בעל מכיל? האם הייתי מספיק נוכח וקיים?

איה, אני באמת שואל אותך, האם חסרו לו חיבוקים?

היום אני מבין שכן.

מראה החוסר כאן בכפר מכנס אותי לפרופורציות של חיים ומוות (ככל שאפשר להגדיר משוואה כזאת. איזו משוואה איומה). אוי, איה שלי, באתי עד אפריקה כדי להחזיר מעט אמון לילדים האלו, לתת מזור למכאוביהם ובתמורה, לקבל מזור לחסר שבי.

כמה כוח ורגישות צריך כדי לפסוע איתם בחזרה אל השפיות. יש לנו הרבה כישלונות. על כל חיוך קטן של ילד יש עשרות פנים מעוותות מכאב וזעקות בלילות קשים. אבל כאן, כל חסד קטן הוא צעד ענק להם ולי. פה אפילו הרכות הקטנה ביותר מתקבלת באהבת אמת.

הם מחזירים לעצמם את האמון בבני האדם. כמו כלבי רחוב פגועים הם מתמסרים לאט ובחשש, אך כשהם מזהים שאנחנו כאן באמת בשבילם הם משילים את חומות ההגנה. העיקר שיש תקווה, איה, העיקר שיש אופק.

כן, איה, כאן, בכפר ברואנדה, אני משתדל לחיות אחרת, מתמסר למקום לרגע ומתנתק ככל שאני יכול מהעולם שחייתי בו. למרות השנים שחלפו עדיין אני כואב את הבדידות, את ייסורי החסר של בני ואשתי הרחוקים ממני. אך זאת הבחירה שלי וכאן אני נותן לעצמי במתנה את האמת שלי. בדרך מוזרה הכאב משקם את האנושיות שבי, ואין בי רצון ולו הקטן ביותר להיות שוב במקום אחר שבו השפע מערער ומעדן את הכאב.

בשהותי כאן גופי ניזון מחדש. המאכל העיקרי שאנו אוכלים כאן הוא דייסת מרינד העשויה מקמח תירס ומים. הדייסה מספקת את רוב צרכיי. מובן שאני לא מתנזר ממאכלים אחרים, אבל את הרומן עם הבשר סיימתי. ברור שלא פעם חסרים לי סטייק משובח או תבשיל עתיר טעמים וכולסטרול, אבל בהחלט התמעטה התשוקה שלי למאכלי הרהב של פעם.

אפשר לומר שהתנזרתי מחיי מותרות, התנתקתי ממוסכמות חברתיות וממחוות תרבותיות. ניתקתי את עורקי חיי הישנים בחיתוך חד, ללא הרדמה. פשוט ניתקתי. הלוואי שתביני את חיי החדשים, שתביני את צעדיי. קצתי, איה שלי, קצתי בחידלון ובציפייה לימים אחרים. עייפתי מחיי סרק שבהם לא מצאתי שקט מהכאב האינסופי, מהגעגוע המטורף שדבוק כמו עור לגוף. רציתי להסיר אותו ממנו בסכין, לברוח ממנו, אבל שנינו יודעים שאי אפשר לברוח מגעגוע המקועקע לעורך.

בבוקר, עולה השמש ממעמקי הסוואנה. עד שבאתי לכאן לא ראיתי כזו. הקרניים נשברות לתוך הכהוּת, והתמזגות צבעונית זועקת החוצה ושורפת בירוק. נמירי, אב הבית, מעיר אותי בנקישות קלות על דלת חדרי. יש לי פריבילגיות של דוקטור. קיטון פרטי משלי, הבונוס הגשמי היחיד שלי כאן.

נמירי בן שישים. כל משפחתו נשרפה בחיים. היית מאמינה, איה? כל המשפחה כולה. הוא לא מדבר, רק מתנועע רכות, נוכח ונעלם. אני חושב שמאז הפּרעות הוא לא ישן. תמיד אני רואה אותו ער, מוקדם בבוקר כשאני מתעורר ומאוחר בלילה כשאני משוחח עם כוכבי השמיים.

שאלתי אותו מתי בעצם הוא ישן, והוא כתב שאם הוא נרדם, הוא חולם על אלו שרוקדים עם תופי הסוף. המולת התופים מתקרבת ואיתה ריח השרפה והעשן. אולי אם לא יישן, יימנעו ממנו הזעקות והריח השרוף.

הבעיה בברך שלי החמירה. אני נעזר במקל הליכה שבקצהו נוצצת גולה בצבע שנהב. סיתת לי אותה ד"ר ארנולד, מנהל הכפר. כמוצא שלל רב קיבל אותי לבית המחסה. בהתחלה שתקנו רוב הזמן, אך במשך הזמן התקרבו הלבבות.

כל ערב, כשהילדים נרדמים, אנחנו נפגשים על הספסל, מביטים אל הפטרייה האלוהית הזוהרת מכוכבים ומדברים. יש פעמים שאנו חוטאים ולוגמים ויסקי משובח. סיפרתי לו על אייל. גיליתי לו שהנפש שלי מרגישה הכי קרובה אליו כאן, ברואנדה. כשאני מספר לו עלייך, הוא תמיד מחייך. "ד"ר נועם, חתיכת אישה יש לך, חתיכת אישה בחיי!" נותר לי רק להנהן וללגום איתו כוסית נוספת לחייך. לפעמים אני מעז לשאול את עצמי, האם עוד נשארת קצת אישה שלי, איה? האם נותרו בתוכך עוד חלקיקי געגוע לבעלך הישן? איך בפנים מתכדר הכדור, כדור החסר והגעגוע.

אמצע אוקטובר, עוד מעט סוכות. ימי ירוק ושקט ודאי מתעוררים ברכות בהרי ירושלים שלנו. לפעמים עולים בי הזיכרונות, איך היינו יושבים בגינת איה, מתבוננים בציפורים הנודדות. יכולתן לפרוש כנף ולנסוק מעוררת בי קנאה גם היום. והינה אני קם מתוך הערפל שאופף את חיי כבר שלוש שנים, מימי הבצורת של גופי, מתוך הבלהות שבתוכן נבלעתי.

כאן באפריקה התעוררתי ואני כותב לך מכתב ראשון מנועם, מהאיש החדש. בטח את שואלת את עצמך, מדוע הוא התעורר עכשיו? מה קרה שפתאום הוא כותב לי? מה קרה שלפתע הוא מגיח וכותב את כל המילים האלה של החסר שקיים בו? אז כן, איה, אני שוכב על המזרן באפריקה הרחוקה ושואל את עצמי כל לילה מחדש איך לא סיפרתי לך על הלילות במיטה הבודדה שלי; על כמה שהשתוקקתי לכרוע ברך לפנייך ולצעוק לך, אשת חיי, אוהב אותך, תעזרי לי בבקשה לשחרר את עצמי. אולי שכחת את ההוא, הישן שהיה קיים פעם ("איך הבעל המטורף שלי מעז, הבן זונה, איך הוא מעז ללא רחמים לסובב את המאכלת"), והינה, יש אחד חדש.

תמיד ידעתי שגם בך מסתתרות כמה "איות". איה שלי ואיה של המרחבים האחרים. איה השייכת לי ואיה השייכת לעולם.

עברו שנים ובטח כבר דהיתי בזיכרון או שנדחקתי לפינה נסתרת בתודעה. מה שלא אומר ואיזו מילה שלא אכתוב, לא יוכלו לטשטש את העובדה שקמתי והלכתי ממך ומהבית בהרי ירושלים. נטשתי. כן, נטשתי זו המילה. עזבתי את הספינה ונמלטתי מהזיכרונות המשותפים יחד עם הדבר הכי בלתי נסלח, ברחתי מהזיכרון המשותף שלנו על בננו אייל. כן איה, לא יכולתי להתמודד עם החוסר המטורף הזה. נכנעתי לכאב המפלח. חשבתי שבבריחתי אצליח לטשטש את האבל ואת השנים הרעות.

לא יכולתי יותר, איה... לא יכולתי לעמוד זקוף מול הזיכרון. כנראה אני הוא החלש מבין שנינו, אני הוא הנוטש.

האם יש לך כבר אהבה חדשה? אולי ותיקה שהתעוררה? אולי יש לך כמה אהבות? אולי מרגיז אותך שאני שואל? ובחיי שאין בי רצון להתנגח ולגרום לך להתקומם. יש בי רק הכרת הטוב ואהבה אלייך.

את יודעת, איה, לפעמים עוברות בי מחשבות כפירה, מחשבות משוגעות כאלה. איך זה היה נראה אם היית באה לכאן וחיה איתי, מניחה את ראשך עליי, והיינו מביטים יחד אל הכוכבים הזרועים בשמיים הבהירים, נחים יחד? האם דבר כזה יכול להיות אפשרי אי פעם? אני יודע שבקשתי גדולה, אך יותר מכול, האם אפשר לבקש ממך לשקול אותה? את זוכרת את הפעם הראשונה שלקחנו את אייל למדבר? הוא היה בן חמש. הקמנו אוהל אבל בסוף הוצאנו את המזרנים החוצה. שכבנו צמודים, שלושתנו מביטים ברקיע הזרוע באלפי כוכבים, ואני ניסיתי להסביר לאייל על כוכב הצפון והעגלה הגדולה. אני מדבר והוא מהופנט אל השמיים היפים, והאוויר מנחם, רך וצלול. היינו קרובים קרובים, אני יכול לחוש את הקרבה הזאת אפילו עכשיו, כשאני כותב את המילים.

עיניו של אייל היו קרועות מרוב מאמץ לספור את הכוכבים, ואז הוא שאל: "אבא, כמה כוכבים יש בשמיים?"

"אינסוף," אמרתי לו.

"מה זה אינסוף?" הוא שאל.

"אינסוף זה בדיוק כמו השאלות שאתה שואל, אין להן סוף," את השבת וצחקנו.

ואז הוא אמר בקול הרציני שלו: "אבל לאבא יש אינסוף תשובות." והמשפט הזה, המשפט הקטן הזה, נחרט בתוכי. חשבתי שיהיו לי תשובות לכול, אבל את התשובות האמיתיות לא הצלחתי לתת לו, וגם לא לך.

הזיכרונות האלה, כמו שכבות של חיים, טמונים עמוק בתוך הלב שלי, ומילותיי מונחות חשופות מולך. ככה לא אחמוק מהן. אני בונה לעצמי סיפור שאולי יהיה לו הפי־אנד, כמה שאפשר לומר הפי על חיינו.

אני אוהב אותך.

ימים טובים, איה, לך ולבית בשיפולי ההרים.

הגעגועים שלי אלייך זכים וחיים.

תמיד שלך,

נועם.

רואנדה