מה הסיפור: קהילות אנושיות נוטות לסחוב על גבן לאורך שנים ודורות סוגים שונים של פציעות נפשיות, שאפשר לטפל בהן.
קל/ כבד: קל מהצפוי.
למה כן: נקודת המוצא היא שבעקבות ההתייחסות החיובית והמיטיבה אל עמים וחברות, בסופו של דבר יחלים גם האינדיבידואל שבתוכן.
למה לא: נולדנו לסבול.
השורה התחתונה: הובל הוא חוקר חשוב ורב השפעה, שהסדנאות שלו צברו להן מעריצים רבים, והשיטה שלו לגמרי מרתקת ומאירת עיניים.
רן בן נון ההמלצה היומית 03/02/2026 לקריאת הסקירה המלאה >הקדמה
עונג גדול הוא להמליץ לכם על הספר המעמיק, החכם והחשוב לאין ערוך הזה, העוסק בריפויה של טראומה קולקטיבית, פרי עטו של חברי ועמיתי, תומאס הובל.
ב־40 השנים האחרונות זכיתי לחזות בהשפעות העמוקות של טראומה קולקטיבית במסגרת תפקידי כמתווך וכיועץ למשא ומתן בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם. בשנים האחרונות עסקתי במלחמת האזרחים בקולומביה, במשבר הגרעיני בקוריאה ובסכסוך במזרח התיכון. חוויתי את עוצמת הקושי והתסכול, כמו גם את המורכבות, הכרוכות במאמץ להביא שפיכות דמים לקיצה.
השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי לא פעם הייתה זו: למה כל כך קשה להשכין שלום, למרות התועלת העצומה שהוא מביא, ובמיוחד לנוכח המחיר הכבד שמלחמה גובה מהצדדים הלוחמים ומהחברה בכלל?
יש לכך סיבות רבות, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הטראומה הקולקטיבית הנמצאת בבסיס הדברים והנותרת ללא מענה. במהלך מלחמת קוריאה נהרגו מיליוני בני אדם ועוד מיליונים נעקרו מבתיהם. במלחמת האזרחים בקולומביה נהרגו יותר מ־200 אלף בני אדם, ויותר משבעה מיליון נעקרו. גם כשלמראית עין החיים שבים למסלולם, נותרות צלקות עמוקות, וכשהפצעים אינם נרפאים, נראה שיש דחף לשחזר שוב ושוב אותם דפוסים של סכסוך. לכן קשה לשמר לאורך זמן הפסקות אש או הסכמי שלום.
אחד החידושים ההיסטוריים הגדולים בתהליך השלום בקולומביה אחרי מלחמת האזרחים היה מעורבותם במשא ומתן של האזרחים, נפגעי המלחמה. משלחות נפגעים רבות הוזמנו להוואנה, כדי להעיד על חוויותיהן לפני הנושאים והנותנים משני הצדדים וכדי להישמע בתקשורת ובחברה הקולומביאנית. האו"ם והאוניברסיטאות בקולומביה בחרו בקפידה את האנשים האלה, כדי שישקפו את מגוון צידי הסכסוך. רבים מהם, אולי אף הרוב, היו נשים. להפתעת רבים, שחששו שהניסוי יפתח פצעים ישנים וישבש את תהליך השלום, רוב רובם של הנפגעים לא דרשו עונש, אלא קראו לסיים את הסכסוך האכזרי והציעו לאויביהם מחילה ופיוס.
מתן קול לנפגעי המלחמה, הקשבה אמפתית והפניית תשומת לב חברתית חיובית לטראומה לא רק הזכירו לנושאים ולנותנים את מה שהיה מוטל על כף המאזניים, אלא אף סייעו לחברה הקולומביאנית להתחיל בתהליך האיטי של ריפוי פצעים ישנים.
אם ברצוננו להביא לעולמנו שלום ושלוֹמוּת, חיוני שנלמד עוד על טראומה קולקטיבית ועל דרכי ריפויה. לכן ספרו החלוצי של תומאס הובל חשוב כל כך. הוא מסייע לנו לראות את ממדי הטראומה הקולקטיבית המצויה בבסיס תחלואי העולם ומדגיש את ההזדמנויות העומדות לפנינו לרפא את קהילותינו ואת עצמנו.
כתופעה מורכבת שקשה להבינה במלואה, טראומה קולקטיבית יוצאת נשכרת מהמנעד הרחב של נקודות מבט שתומאס מציע. בעבודה זו תמצאו תמהיל יוצא דופן של החומרי והמיסטי. תומאס משלב סקרנות פסיכולוגית ומדעית נלהבת בהבנה רוחנית עמוקה. התוצאה היא תובנה רחבה יותר, שכולנו יכולים להפיק ממנה תועלת.
אחד השיעורים החשובים שלמדתי מתומאס הוא החוכמה הטמונה בתגובותינו לטראומה. במקום לתייג כשלילית את נטייתנו לקפוא בתגובה למפל של דחק, תומאס מבליט מתוך חמלה את האינטליגנציה המשתקפת בתגובה זו. זוהי אותה האינטליגנציה שעלינו לרתום לצורך ריפוי פצעינו.
ואולי החשוב מכול: אף שתומאס יורד לחקר החושך הקולקטיבי הפנימי, אף פעם אין הוא מאבד תקווה בנוגע לאנושות. גם כשהוא מחפש בהירות רעיונית והבנה עמוקה, הוא ממשיך להתמקד במה שיאפשר וישרת את משימת העל שעל הפרק. הוא מראה לנו איך לפתוח את המיינד (Mind) שלנו, לפתוח את ליבנו, וכך גם לפתוח את רצוננו האינדיבידואלי והקולקטיבי לשלום. כי כל אחד מאיתנו חווה בדרכו שלו טראומה קולקטיבית מסוג כלשהו, וכולנו עשויים להפיק תועלת עצומה מהבנת הדרך לריפוי.
אני מלא תודה על כל מה שלמדתי מתומאס על אודות טראומה קולקטיבית. תקוותי הכנה היא שגם אתם, הקוראים, תצאו נשכרים מעבודתו. עולמנו זקוק לכך.
ויליאם יוריא
בולדר, קולורדו
4 במאי 2020
א ויליאם יורי (William Ury) הוא אנתרופולוג, סופר ומומחה בעל שם עולמי לניהול משא ומתן. היה שותף לייסוד תוכנית המשא ומתן של אוניברסיטת הרווארד ואחד ממחבריו של רב־המכר כן! (הוצאת מטר, 2013). יורי מייעץ לממשלות, לארגונים ולקבוצות סכסוך ברחבי העולם.
הכרות תודה
החוכמה בליבו של ספר זה מתמקדת בתהליך קבוצתי של נוכחות קשובה שתכליתו ריפוי ואיחוי הטראומה הקולקטיבית שלנו. תהליך זה לא יכול היה להופיע ללא כל אחד ואחת מרבבות האנשים האמיצים ומעוררי ההשראה שלקחו חלק לאורך השנים בסדנאות ובריטריטים שלי. לכל אחד ואחת מכם, ולזיכרון החי של אבותיכם ואימהותיכם לאורך הדורות, אני מציע את תודתי העמוקה. תודה שלימדתם אותי. ותודה שבטחתם בי שאצור מְכָל בטוח לחוויותיכם, כדי שתוכלו להיות נוכחים בתוכן, להכיר בהן, לרפא ולאחות אותן יחד עם אחרים.
שיתוף הפעולה היצירתי והעבודה הקשה שהיו נחוצים כדי להוציא ספר זה לפועל לא היו מתאפשרים ללא תמיכתם של רבים. ברצוני להודות לג'ולי ג'ורדן אוְריט על עבודתה היפה, על שירתה ועל העידון האינטלקטואלי שלה. מחויבותה הבלתי מתפשרת לצלול לעומק נושא כה מורכב ונפוץ היא שאפשרה את שיתוף הפעולה שלנו. אני רוצה להודות גם לצוות של Sounds True, ובמיוחד לג'ניפר איבט בראון, על אמונתה ומסירותה לפרויקט ועל הדרכתה ותמיכתה המתמדת, ולגרטל האקנסון, על עינה החדה ועל מסירותה לעריכה.
החוכמה ששיתפו עימי מספר מומחים בולטים — בתחומים של טראומה, טיפול, התפתחות אנושית, בניית שלום בין־לאומי, נוכחות קולקטיבית ופילוסופיה אינטגרלית — העשירה מאוד דפים אלה ואת חיי ועבודתי שלי. תודה לכריסטינה בתל, לפטריק דוהרטי, לגאבור מאטה, לסילה אלוורתי, לאוטו שארמר ולחברי היקר קן וילבר. חייו ועבודתו של קן היו השראה עמוקה בשבילי מאז שהייתי סטודנט לרפואה.
ברצוני להביע את הערכתי האין־סופית לטרי פאטן, שחברותו, עידודו ותמיכתו המעשית עזרו להביא את עבודתי לארצות הברית. ולוויליאם יורי, שחברותו ודרכנו המשותפת מעוררות השראה בלתי פוסקת ושדברי ההקדמה שלו מרוממים את הספר כבר מעמודיו הראשונים. תודתי העמוקה נתונה גם לגרגור שטיינמאורר, ללורה קלדרון דה לה בארקה ולמרקוס הירציג — חברי צוות הליבה שלי ועוזריי בתהליך האינטגרציה של הטראומה הקולקטיבית — על התרומה הייחודית של זמנם, מילותיהם וחוכמתם. תודה גם לקלייר לניאדו, לסטייסי מארוול, לאוּטֶה קוסטנייבץ׳, להייקה בארה, לאן פולבורן, לבר אדרי ולכל מי שעובד איתי ב־Inner Science, LLC וב־Sharing the Presence, GmbH. כישוריכם ומסירותכם יקרים לי מאוד. תודה עמוקה מאוד לחברי פרויקט הכיס (The Pocket Project) על אומץ ליבכם, על מחויבותכם ועל תרומתכם המתמשכת למחקר הטראומה הקולקטיבית, להבנתה ולריפויה בכל חלקי העולם.
תודה מיוחדת לדוד איפרגן, ידידי היקר והמנטור הרוחני האיתן שלי, שהדוגמה האישית שלו — מסירותו החיה לשורשים העתיקים של המיסטיקה העמוקה — היא מתנה גדולה בשבילי.
ותודתי העמוקה ביותר, כמובן, לרעייתי המבריקה והיפהפייה יהודית סספורטס. תודה שהכרת לי את העומקים העצומים של אמנות ואמנים ועל כך שחיברת אותי מחדש לממדים המיסטיים של היהדות ולעושר של הקהילה היהודית. יותר מכול, תודה על המתנה המקודשת של אהבתך. ולבִתנו, אליה, שעצם רוחה היא העשירה שבברכות! תודה, אליה, על המתנה של להיות אביך ועל האמיתות המסתוריות והמקסימות, ועם זאת הנפלאות בארציותן, שאת מלמדת אותי מדי יום על גדילה, על התפתחות, על יחסים ועל אהבה.
ולבסוף, תודה לך, אלוהים, על כל אחד מאלה ועל זרימת האור האבולוציוני כלפי מטה בתהליך ההתגלות־התכללות האלוהית.
* * *
אני נרגש לקראת יציאתו לאור של הספר בעברית. אף שראה אור לראשונה לפני חמש שנים, אני סמוך ובטוח שהקוראות והקוראים יגלו שתכניו רלוונטיים מאוד לאתגרים שישראל מתמודדת איתם בימים אלה ממש.
תודתי הרבה למתרגם, הרב יגאל הרמלין, שיזם את פרויקט הוצאת הספר בעברית והתמסר כל כולו להשלמתו. תודה מיוחדת גם לעורכת הלשון, חוה רימון, על הקפדתה ששפת הספר תהיה מדויקת, יפה ובהירה ועל בדיקת העובדות הקפדנית שלה.
תודה לאילן לוי, בעל הוצאת פראג, שהאמין בנחיצותו של הספר בשעה קריטית זו והפיק אותו במהירות ויעילות. תודה לנועה נתנאל על ההגהה המדויקת, ללי מימון על העימוד המקצועי ולעפר אקו על עיצוב העטיפה.
ותודה לשרון גרף ולכל הצוות שלי בישראל, שעובדים איתי באבולוציה של התודעה בע"מ, על מחויבותם הדינמית ועל מסירותם שמאפשרות לי להמשיך בעבודתי בארץ ובחו"ל.
תומאס הוּבל
פתח דבר
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר.
בראשית א, ג
התרופה מצויה כבר בתוך הכאב והסבל. לא נותר לך אלא להתבונן לעומק ובשקט. אז תגלה שהיא הייתה שם כל הזמן.
פתגם מתוך המסורת שבעל פה של ילידים אמריקנים
לפני כ־45 שנה פרסמה הלן אפשטיין, מרצה צעירה לעיתונאות באוניברסיטת ניו יורק, את הספר פורץ הדרך, Children of the Holocaust.1 הספר — חלקו אתנוגרפיה, חלקו היסטוריה שסופרה על פה וחלקו ממואר — שינה את כיוון המחקר הפסיכולוגי המערבי בתחום הטראומה ואישר את מה שידעו זה מאות בשנים עמים ילידים והוגים מהמזרח. זהו הספר הראשון שפורסם מחוץ לאקדמיה ואשר עסק בדור השני לשואה — בניהם ובנותיהם של ניצולים. עבודתה עוררה שאלות מטרידות: האם בדרך כלשהי הועברו הזוועות המושתקות של גרמניה הנאצית לצאצאיהם של אלה ששרדו אותן? אם כן, מה המשמעות של מורשת טראומטית זו מבחינת קבוצות אחרות נפגעות טראומה ומבחינת צאצאיהן?
ספרה של אפשטיין, שבחן לעומק העברה בין־דורית של טראומה, חנך עשרות שנות מחקר בנושא בישראל, בארצות הברית, בשווייץ ובארצות אחרות. הממצאים קשים ברובם, אך גם פוקחי עיניים לעיתים. אמנם חיוני להמשיך ולחקור הלאה, אבל ניתן ללמוד רבות ממה שכבר התגלה.
כך תיאר בשנת 1981 החוקר וההוגה היהודי ארתור א' כהן את הדור השני: "זהו הדור הנושא את הצלקת ללא הפצע, הנושא את הזיכרון ללא חוויה ישירה."2ב חוקר אחר, הפסיכולוג אדוארדו דוראן, סקר בשנת 2006, בספרו Healing the Soul Wound, את ספרות המחקר בנושא טראומה היסטורית והעברתה, והסיק ש"לא רק שהטראומה מועברת מדור לדור, אלא גם מצטברת". דוראן הדגיש ש"כאשר אין מטפלים בטראומה בדורות קודמים, יש להתמודד איתה בדורות הבאים". יתרה מזאת, לעיתים טראומה לא מטופלת העוברת הלאה הופכת "חמורה יותר".3
בתחילת דרכו של דוראן חשפה עבודתו עם אוכלוסיות ילידים אמריקנים בקליפורניה הבדל תרבותי מכריע בין תפיסת הקהילה הילידית לבין התפיסה המערבית באשר להשפעות, להשלכות או לתסמינים של הטראומה שחוו חבריה, כגון עוני, מחלות, אלכוהוליזם, היקרעות מהמשפחה ומצב הבריאות הנפשית והרגשית. בעוד העולם המערבי הצמיד לכל גוון של מצוקה רגשית ובין־אישית תוויות ותיאורים קליניים פתולוגיים, ראו בני הקהילה הילידית בסבל שהחריב את עמם במהלך הקולוניזציה האירופית "פציעה רוחנית, מחלת נשמה, פציעת נשמה וכאב אבות", וזו הייתה המורשת שהעבירו מדור לדור.4
עבודתי הראתה לי שטראומה לעולם אינה בעיה של היחיד בלבד; תהיה פרטית או אישית ככל שתהיה, טראומה אינה יכולה להצטמצם אך ורק למשפחה או אפילו לאילן היוחסין הרחב יותר. ההשלכות של טראומה — כלומר ההשפעות המצטברות של טראומות אישיות, משפחתיות והיסטוריות — מחלחלות לקהילות, למחוזות, לארצות ולאומות. המשא שנושאים אדם אחד, משפחה אחת או קהילה אחת מגיע בהכרח גם לחברה הרחבה ונוגע אפילו באלה החולקים מעט מאוד במונחים של זהות או מנהגים משותפים. השפעתו של הסבל שמחוללים בני האדם מתפשטת מעבר למושא הסבל המקורי או לקבוצה המשועבדת; מורשת הטראומה אורגת ומחווטת את עולמנו, ומשקפת את אורחות חיינו ואת תפיסתנו, את הדרך שבה אנו רואים ומבינים איש את רעהו.
רבים מאיתנו מודעים לדרכים הגלויות שבהן טראומה פעילה מעוררת אצל יחידים קשיי התפתחות וכאב אישי מתמשך. אולי מובן לנו פחות איך טראומה קולקטיבית פעילה מעמיסה משא דומה על בריאותן של תרבויות וחברות אנושיות, ואף מעמידה בסיכון את ביתנו, כדור הארץ. תסמינים של טראומה קולקטיבית נוטים להתגלות דרך מצבם של גופים שיתופיים מכל הסוגים — הקהילות, בתי הספר, הארגונים, המוסדות, הממשלות והסביבות שלנו. הם חושפים את המקומות שבהם אנו פצועים, שבורים או לא מאוזנים. אני מאמין, שטראומות מערכתיות ורב־דוריות בלתי פתורות מעכבות את התפתחות משפחת האדם, פוגעות בטבע ומונעות את האבולוציה הגבוהה של המין האנושי.
* * *
בילדותי הייתי מרותק לסיפוריו של סבי — אוֹפָּה בגרמנית — על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. הוא היה חייל פשוט בצבא הפדרלי האוסטרי, הבּוּנְדֶסְהֶר, ושירת בו כשסופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. המשמעות הייתה, לצערי, שהוא וחבריו החיילים גויסו לשירות הרייך השלישי הגרמני.
בין היתר סיפר אוֹפָּה על היתקלויות פתאומיות בחיילי אויב, שבהן בחרו שני הצדדים פשוט לסוב על עקבותיהם במקום להיכנס לקרב קטלני. הוא דיבר לעיתים קרובות על טוב ליבם ועל גבורתם של אנשים פשוטים, רבים מהם נשלחו בכפייה למלחמה שלא רצו בה. הוא היה צעיר למדי, כשנפצע קשה מפצצה, בעיקר ברגליו. עקב הפציעה לא היה כשיר עוד לשירות ושוחרר.
לפני המלחמה היה אופה שחקן כדורגל נלהב, אתלטי ושופע חיוניות. אחריה הצטמצמו מאוד תשוקתו וזריזותו. אף שתמיד עמל להסתיר את קשייו ואת כאביו, הוא השתנה בעקבות שברון הלב העצום שהסבה לו החוויה הטראומטית של המלחמה. עד סוף חייו רבצה על אופה תוגת העבר, שנכח בחדר תמיד. לעיתים צבעה את עיניו הטובות איכות מרוחקת, מנותקת.
אף שכילד יכולתי לחוש דברים אלה בעוצמה גדולה למדי, עדיין לא יכולתי להבין אותם. הייתי קרוב מאוד לסבי, וככל שהתבגרתי, התחלתי להרגיש עוד דברים. את חלקם לא הצלחתי להגדיר; הם נבעו מרבדים רגשיים חבויים, תוצאות של צלקות המלחמה. אחרים היו מוחשיים יותר. היחסים בין סבי לסבתי, אוֹמָה, למשל, היו גועשים לעיתים קרובות (אומה איבדה את אימה כשהייתה בת 14 בלבד ונאלצה להיאבק לבדה כדי לשרוד). טראומה עמוקה רדפה את חיי סבי וסבתי, כמו גם את חייו של כל אדם שנגעה בו המלחמה. באין רואה החלה לעצב את חיי ואת עתידי איכות זו של סבל אישי ותרבותי חבוי, שהייתה נוכחת בנעוריי בכל מקום באוסטריה. נשאבתי לנושא ולמדתי עליו כל מה שיכולתי.
עוד בבית הספר התיכון התעניינתי מאוד ברפואת חירום והחלטתי להפוך פרמדיק ולהתנדב לארגון הצלב האדום. לאחר תקופת הכשרה ממושכת השגתי את מטרתי ושקעתי בעבודה שהייתה חשובה לי מאוד. בשעות שבהן הייתי פנוי מהעבודה או מלימודים שימשתי מורה לפרמדיקים חדשים. אהבתי את העבודה הדורשת קצב מואץ, נוכחות מלאה, חשיבה מהירה, שיקול דעת ופעולה זריזה, כמו גם הכלה איתנה של הסבל האנושי. שוב ושוב נקראתי לסייע במשברים, ולמדתי לצלול לעומק חייהם של בני אדם, על כל גווניהם. טיפלתי גם בעשירים וגם בעניים ברגעים האינטימיים ביותר של פחד וכאב, וצפיתי באנשים בני כל הגילים והאמונות נאבקים לשרוד את המצבים הטראומטיים ביותר בחייהם.
פעמים רבות הייתי נוכח ברגעיו האחרונים של אדם.
עם הזמן הבחנתי שחוויות המטופלים שלנו גלשו מעבר למעגל הפנימי שלהם ושל אהוביהם. גם אנחנו, מטפלי החירום, היינו חשופים לאותה שרשרת סבל אנושי, והיא השפיעה גם עלינו. באותה עת לא קיבלו פרמדיקים כל הדרכה שהיא בנוגע להתמודדות עם השלכותיה הפסיכולוגיות של טראומה על המטופלים ועליהם עצמם. ובכל זאת, כדי שאוכל לשרת טוב יותר כמרפא, הלך והתחזק רצוני להבין את הסבל. החלטתי להיות רופא חירום.
בגיל 19 התחלתי לתרגל מדיטציה כחלק מסדר היום. במקביל ללימודיי ולעבודתי, התחלתי לחקור מסורות חוכמה שונות מרחבי העולם. המשכתי בכך גם כשהתחלתי את לימודי הרפואה בווינה. בימים עבדתי במשמרות, ובלילות התעמקתי בלימודים. הייתה זו תקופה נפלאה, ואהבתי אותה — הרגשתי שאני בשירות החיים עצמם. אז גם חשתי לראשונה שמשהו עמוק רוחש מתחת לפני השטח בארץ שאני אוהב. בכל פעם שנסעתי לחו"ל חשתי תחושת שחרור מוזרה, כאילו יכולתי לנשום ביתר קלות. בכל פעם ששבתי, שוב חשתי התנגדות והתכווצות. האיכות הזו בלבלה אותי והשרתה עליי את התחושה שיש כאן הזמנה להבנה עמוקה או גבוהה יותר. המשכתי לעבוד וללמוד, עד שבגיל 26 חשתי משיכה חזקה להשאיר את הכול מאחור ונכנסתי לתקופה של שתיקה ומדיטציה.
אנשים קרובים הביעו דאגה. למה אני בוחר לוותר על הכול רק כדי "סתם לשבת"? אבל ידעתי שעליי לעשות זאת; הייתי חייב להעמיק לתוך שורשי האני, כדי ללמוד את התשובות לשאלות ששאלתי.
התחלתי את המסע שלי בהודו, ולאחר מכן עברתי לכפר בצ’כיה עם אשתי לשעבר, לנקה, שם ביליתי מדי יום שעות רבות במדיטציה, מבקש לחקור רמות תודעה עמוקות יותר. כבר בגיל 20 הושפעתי מאנשי רוח ומפילוסופים כמו שְרִי אוֹרוֹבִּינְדוֹ ורַמָנָה מַהַרְשִי, כמו גם מספריו של הפילוסוף האמריקני קן וילבר. השתוקקתי לחוות את מה שהם הצביעו עליו, להעמיק את מודעותי ולחקור את המרחבים העצומים של העולם הפנימי. התנסות זו, שנמשכה ארבע שנים עצימוֹת, לא רק שינתה את מהלך חיי, אלא חוללה בי שינוי עמוק.
לא חזרתי ללימודי הרפואה.
כששבתי לווינה, הבאתי לחיי ולעבודתי מודעוּת רחבה יותר ותובנות עמוקות יותר. אבל הבאתי גם תפיסה מזוקקת יותר של הנפש הקולקטיבית של ארצי ושל רובדי ההיסטוריה האנרגטית — העדינים ורבי העוצמה כאחת — שהיא טומנת בחובה.
שנה לאחר שובי לקח אותי חבר לפגוש מורה שנסע ברחבי אירופה — איש חכם לבן שיער, שנראה שהוא חולק עימי את הדחף העמוק לחקור את מעמקי התודעה האנושית. ברגע שנפגשנו, הוא תיאר במדויק חלקים מחווייתי שאף זר רגיל לא יכול היה לזהות. חשתי שמישהו רואה את נבכי נשמתי, וזה השרה עליי שלווה. מפגש זה פתח למעני את דלתות ההוראה. אנשים החלו להזמין אותי למקומות שונים ומגוונים כדי ללמד ולערוך סדנאות.
חיי השתנו בתכלית: ביליתי ארבע שנים בשתיקה בעיקר, ועכשיו התחלתי לנסוע ממדינה למדינה כדי לדבר וללמד. עד מהרה העברתי לאלפי אנשים סדנאות וריטריטים, ובתוך כך גדל לאין ערוך הידע שלי על התודעה האנושית. כל מה שהתגלה לפניי לאורך ארבע שנות התבודדות התעורר לחיים.
* * *
כשביקרתי לראשונה בברלין, חשתי אנרגיה כבדה, תוצאה של פצע קולקטיבי. אף שהצלקות היו בלתי נראות, הן עדיין הטרידו את האנשים שם. הפצע עצמו אירע בשל אחת הזוועות הגדולות ביותר שהתחוללו בתולדות האנושות, וטרם הגליד גם כעבור 50 שנה ויותר. בעוד מוזיאון השואה בעיר מכבד את זכרם של הנרדפים והנרצחים, ומטפחים ברחבי גרמניה שיח פתוח על הנושא, יכולתי לחוש שדברים רבים נותרו סמויים מהעין, קבורים עמוק בצללים הקולקטיביים. שהותי שם הייתה חוויית התגלות. היא אפשרה לי לראות שפצע נפשי דומה מצוי גם אצל בני עמי, פצע עצום שטרם נרפא.
כך, למעשה, כל קבוצה שלימדתי ברחבי גרמניה בעצם לימדה אותי. התחלתי להבחין בדפוס עמוק ששב והופיע בקבוצות מכל סוג וגודל. המוקד שלו היה התפרצות, עוצמתית לעיתים קרובות, של חומר אנרגטי שנגע לשואה ולמלחמת העולם השנייה. לאחר שלושה או ארבעה ימי הנחיה בקבוצה צף ועלה חומר זה כגלים של רגשות, תחושות גופניות וזיכרונות, כולל התופעה של זיכרון קולקטיבי, שאותו חוו רבים מחבריה במהלך כל מפגש נתון. כשזה קרה, פרצו בבת אחת עשרות משתתפים בבכי, כולם חוו תמונות מהמלחמה כאילו היו זיכרונות אישיים. נדרשו עוד יום או יומיים כדי לעבד ולהטמיע בזהירות את כל מה שעלה.
נדהמתי מהעקיבות של הדפוס הזה ומהתזוזות הסוחפות שהתאפשרו בתוך תהליך שינוי קבוצתי דינמי, והתעוררה בי ההשראה לרדת לחקר הצל הקולקטיבי.
בערים רבות בגרמניה שב וחזר אותו תהליך בקבוצות שונות מאוד של משתתפים. הבחנתי שזה קרה, רק אחרי שהם חשו מחוברים מספיק ובטחו מספיק זה בזה ובי ורק אחרי שהושגה איכות חזקה דיה של נוכחות ולכידות קבוצתית. אז התחולל לעיתים קרובות ריפוי עמוק. החיים הובילו אותי לתהליך שתכליתו עיבוד והטמעה של טראומה קולקטיבית, והבנתי שעליי להתעמק בתחום. התמסרתי ללימוד של כל מה שיכולתי. ככל שעבדתי עם התהליך, השתכללה יכולתי להוביל את המשתתפים מבעד לגלי האנרגיה העצומים שלו ולסייע לכל קבוצה להגיע לוויסות עמוק יותר.
התקופה שהקדשתי להתבוננות ולחקר התודעה הביאה אותי לייעודי האמיתי — תכלית ושליחות שאני מסור להן בכל מאודי.
במהלך השנים שבהן לימדתי בגרמניה פגשתי את אשתי היפה, יהודית סספורטס, אמנית ישראלית בין־לאומית, וחיי השתנו שוב. עבודתה, כמו עבודתי, עוסקת במישרין בנושאים של טראומה אישית וקולקטיבית.
כעבור שנים של אין־ספור מסעות, עברתי לגור יחד עם יהודית בדירה בברלין. היא הציגה לפניי עולם מרהיב של אמנות, שעד אז היה זר לי לחלוטין. גישתה מעוררת ההשראה לטראומה דרך האמנות, כמו גם לימוד היהדות, העניקו לי עדשה חדשה לחקור דרכה את עבודתי על טראומה קולקטיבית. היא הציגה לפניי גם את ישראל, שאליה עברנו בהמשך כדי שתוכל להמשיך במחויבותה כמורה בכירה בבצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב. ישראל הפכה עד מהרה מורתי החדשה והעמיקה את חקירתי בדבר השפעתה של החשיפה למלחמה ולסכסוך ממושך — טראומות היסטוריות, תרבותיות ואנושיות עתיקות יומין — על אומה שלמה.
מתוך עבודה זו התפתח תהליך ברור של עיבוד והטמעה של טראומה קולקטיבית, שקראתי לו תהליך אינטגרציית הטראומה הקולקטיבית (Collective Trauma Integration Process; CTIP). אני ממשיך להנחות בגרמניה, בישראל ובמקומות אחרים בעולם אירועים של CTIP, בהם אירועים המונים מאות משתתפים ממדינות רבות. התהליך הזה יכול להתבצע בהצלחה בקבוצות רבות משתתפים, גם בקבוצות של 1,000 איש ויותר.
כיום אנו ממשיכים ליישם את הלקחים שלמדנו מהעבודה הזו באמצעות מאמצי פרויקט הכיס (The Pocket Project), ארגון בין־לאומי ללא מטרות רווח שייסדנו יחד יהודית ואני. בפרויקט הכיס אנו משתפים פעולה עם חוקרים ושותפים מבריקים רבים מכל רחבי העולם, כשהמשימה של כולנו היא לתרום לריפוי הטראומה הקולקטיבית והבין־דורית ולצמצום השפעותיה ההרסניות על תרבותנו הגלובלית.
אזורים רבים בעולם נתונים כיום במשבר, מקומות שבהם מציאות המלחמה ממשית ומתמשכת. אך גם באזורים שבהם נראה ששורר שלום על פני השטח, עדיין ניתן לחוש בפגעי העבר הלא־רחוק. כל אזור נושא "חתימת טראומה" ייחודית; כמוה כפיל עצום ממדים היושב בסלון של המין האנושי — מעטים רואים אותו או מכירים בו, אך כולנו מושפעים מנוכחותו. הפיל הזה, שאריות הטראומה הקולקטיבית שאנו חולקים, שולט כמעט בכל היבט של החברה שלנו — גאופוליטיקה, עסקים, אקלים, טכנולוגיה, שירותי הבריאות, בידור וסלבריטאות ועוד רבים אחרים. כל עוד אנו נמנעים מלהכיר בו או לטפל בו כראוי, הפיל הזה רק ילך ויגדל.
ספר זה הוא צעד לקראת הכרה במשבר ההולך והמחריף של הטראומה הקולקטיבית וטיפול בו. הוא מציע חקירה של התסמינים, ההרגלים והחוזים החברתיים הלא מודעים שטראומה קולקטיבית מחוללת. כמו נבגי עובש הצומחים בחשכת מרתפי התודעה האנושית המפוצלת, זרעי הטראומה מתגלים סביבנו בכל מקום: בדידות רחבת היקף, דיכאון עמיד, פילוגים אלימים, אי־צדק מערכתי ועוד אין־ספור תופעות הרסניות, בכללן משבר האקלים המחריף. אך למרות הדחיפות, אין זה ספר אפוקליפטי. דפיו מציעים דרכים מהפכניות שבהן נוכל להאיר את האפלה ולחבור יחדיו כדי להתמודד ישירות עם הטראומות התרבותיות והבין־דוריות שלנו ולרפא את עצמנו ואת עולמנו.
כמיסטיקן עכשווי וכתלמיד רפואה בעבר, אני מעוניין לגשר על פערי החוכמה בין המסורות הרוחניות העתיקות של עולמנו לבין ההבנה הנוכחית שמעניק לנו המדע. אני מאמין שאנו עומדים כעת על סיפו של עידן חדש, עידן הקורא למיזוג בין מדע לרוח, בין נשמה לידענות מדעית. נראה שהאבולוציה עצמה מזמינה אותנו לכך.
הנפש הקולקטיבית היא הולוגרפית: אנחנו גם יחיד וגם רבים, גם ייחודיים וגם מאוחדים, גם פרטים וגם הכלל. כל אחד מאיתנו אחראי כלפי האחר, כלפי אבותינו וכלפי צאצאינו, כמו גם כלפי כדור הארץ, שהוא ביתנו. אני מאמין שיחד אנו יכולים וחייבים לרפא את "פצע הנשמה" המאפיין את כולנו. בעשותנו זאת, נתעורר לאפשרות המוארת ולפוטנציאל העמוק של טבענו האמיתי וההדדי כבני אנוש, מין קולקטיבי בתוך סדר קוסמי גדול יותר.
מי ייתן ונצעד מהרה מתואמים ומאוחדים לתוך אורו של עתיד משגשג, מצוידים טוב יותר ליצירה משותפת של עולמות חדשים.
ב הניסוח של כהן מזמין אותנו לשקול איך שימור הזיכרון אולי אינו שונה בהרבה משימור הפצע.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
