הבית הפילוסופי

מבוא

ראיף זריק

בית וביתיוּת, גלות וניכור — מטפורות אלה רווחות בספרות ובפילוסופיה מאז ומעולם. דימויים של ביתיוּת, של שיבה הביתה, של "להרגיש בבית", "לחזור הביתה" או "לעזוב את הבית", משקפים מאוויים עמוקים של בני האדם ושל המחשבה האנושית. אפשר להזכיר למשל את סיפורו של אברהם אבינו, שמצטווה ללכת מארצו וממולדתו אל ארץ אחרת ולאמץ אותה לבית, ואת האודיסאה, שבה קליפסו מציעה לאודיסאוס לבחור בין חיי נצח בגלות לבין חזרה למולדתו והוא בוחר לשוב למולדת ולוותר על חיי הנצח. רוב הדתות רואות בעולם הבא את הבית האמיתי, אשר בו ימצא האדם בית קבוע ומנוחה נצחית. מבחינתן העולם הזה הוא רק גלות מתמשכת. בעידן המודרני מתאר ג'רג' לוקאץ' — בעקבות נובאליס — את הפילוסופיה כ"געגועים אל בית" וכתשוקה להיות בכל מקום בבית.¹ הֵגֶל מדבר בפנומנולוגיה של הרוח על "שיבתה הביתה של הרוח" ועל "חזרה מהניכור"² — שיבה השואפת להתגבר על שברי המודרניות ועל הפיצולים שחוללה הפילוסופיה הקנטיאנית, אשר ניתקה בין ה"אני" הנומינלי ל"אני" הפנומנלי, והפרידה את האדם מן החברה ואת האדם מן הטבע ויצרה חלל פעור של זרוּת מלוּוה בתחושת אובדן. לא פלא שהגל סובר שתפקידה העיקרי של הפילוסופיה בכללותה הוא לפייס ולרפא את פצעי העצמי המפוצל, קרי להשיבנו הביתה לאחר שנוכּרנו מעצמנו ומן העולם. שאלת הביתיות והחזרה הביתה העסיקה מאז ותמיד פילוסופים, סופרים ואנשי דת. עם זאת, אין ספק שהניכור בעולם המודרני, ובעיקר בעולם הפילוסופי הפוסט־קנטיאני, חיזק מגמה זו ואף העניק לה נופך מוסרי.

הבית, הן במשמעותו המיידית החומרית והמשפחתית והן במשמעותו הרחבה יותר של בית לאומי, היה ועודנו בסיס לכמיהה מתמשכת ומקור לתחושת ביטחון מסוים. לא רק אנשי ימין קהילתנים היללו את הבית, אלא גם אנשי שמאל. ברטולד ברכט שואל במחזה מעגל הגיר הקווקזי מדוע אדם אוהב את מולדתו, ותשובתו אינה מאחרת לבוא: "כי הלחם טעים יותר, השמיים נשגבים יותר, האוויר צח ונקי יותר, הקולות נשמעים בו צלולים יותר". ואז הוא מוסיף: "כי האדמה סובלת יותר את כובד צעדינו".³

המשורר רוברט פרוסט מדגיש ברוח דומה את ייחודו של הבית בתור המקום שכאשר תחליט ללכת אליו, יהיו חייבים להכניסך פנימה.⁴ "היות בבית" משמעו להיות במקום שהשייכות שלך אליו מובנת מאליה ואיננה בבחינת משהו שאתה חייב לעמול כדי להשיגו; אינך צריך לעמוד בתנאי קבלה למקום הזה או להפגין כישרון מיוחד כדי להימנות עם חבריו. זהו משהו שאתה שייך לו והוא שייך לך בלי תנאֵי זכאות למיניהם. לעומת מקומות אחרים — מועדונים, אוניברסיטאות, ארצות נכָר או מדינות הגירה — שבהם השייכות נמדדת ונבחנת על סמך הישגים או כישרונות ותלויה בתנאי סף מסוימים, "היות בבית" איננו תלוי בכל אלה. הוא שייכות בלתי מותנית שאיננה מתוּוכת, ושייכות זו מתאפשרת בזכות מי שאתה ולא בזכות מה שעשית. זוהי שייכות ללא מאמץ, ללא עשייה וללא בחינות קבלה, ואתה נשאב לתוכה בלי כל אלה. במובן הזה היא אינה דבר אשר מתווסף ל"אני" אלא היא חלק מכונן שלו. הבית הוא אפוא מקום שמותר ואפשר למעוד בו וגם לטעות, ואפשר גם לקום ממנו ולהמשיך הלאה; אתר של שייכות בלתי מותנית המשמשת רקע לצמיחה של האדם. מירי רוזמרין, במאמרה באסופה זו, מתארת את הבית במילים האלה:

בית הוא מקום, דימוי ופנטזיה. יש לו היבטים פיזיים חומריים, לדוגמה היותו מקום שבו אפשר להתגונן מפגעי מזג האוויר, לשמור על רכוש, לאכול ולישון. הבית הוא גם אתר של עבודת הבית, שהיא עבודה חזרתית וקשה. בית הוא גם מקום רגשי, מרחב של יחסים משמעותיים בילדות ואחריה. כדימוי תרבותי הוא מסמן שייכות, יציבות ומוגנות, טריטוריה נתונה לא משתנה שבה תמיד יש לאדם מקום. הבית פתוח אל דייריו אך גם סגור ומגונן מפני כל מי שאינו שייך אליו.

בשפה הערבית המילה בית או משכן נגזרת משורש סכ"ן שהוא בעל משמעות כפולה: מגורים (סַכְּן — سكن) ושקט (סוּכּוּן — سكون). הבית הוא מקום של שקט, מקום שהאני שלם עם עצמו, בלי חריקות, בלי חוסר התאמה; מקום שהאני זהה עם עצמו. אבל שאננות מעין זו יכולה להיות גם מקור לדאגה מסוימת, שכן שקט מוחלט, אם הוא הופך למצב תמידי ולא רק ארעי, הוא מוות מוחלט. האם החיים עצמם אינם מחייבים מעין "רעש", יציאה מהבית, מאזור הנוחות והתמימות, לאזורים חדשים ופחות אינטימיים? האם החיים עצמם אינם מחייבים הרפתקאות הכרוכות במפגש עם הזר, החדש והלא מוּכּר? האם החיים עצמם אינם מחייבים יציאה מן החיק הבטוח של האם או האב אל חיקם של המאהבת או המאהב, עם כל הסכנה הטמונה בכך? האם החיים בכללותם אינם אלא יציאה מהבית לעולם מנוכר בניסיון להכיר את המנוכר והלא מוכר ולהתיידד איתו? עולה אפוא כי לבית יש שני פנים, והקשר בין החוץ לפְּנים מורכב הרבה יותר.

לא פלא אפוא שצמחו להן השקפות ספקניות יותר כלפי הבית והביתיוּת: אומנם קשה לעמוד בפני הרצון להרגיש בבית בעולם, אבל הבית טומן בחובו גם סכנות. ההיות בבית עשוי לרמז על קיפאון, על שאננות ועל סגירוּת; והחתירה לבית ולביתיוּת עלולה לייצג כמיהה לזהוּת קמאית טהורה שמעולם לא התקיימה ושאין להשיגה. העצמי תמיד מפוצל כנגד עצמו, ובכל "אני" יש "אחֵר", ולפיכך ניכור מסוים מן העצמי הוא תנאי קיומי בסיסי. לכן הניכור, האי־זהות והגלות הם המכוננים את המצב האנושי, והעצמי הזהה לעצמו אינו אלא אשליה, או לחלופין עצמי מת. לא מפתיע כלל שביקורת הרטוריקה של הבית נעשית גם ביקורת של כל רטוריקה של הזהות, שכן הזר והאחר הם תמיד איום מסוים גם על הזהות וגם על הבית. זיגמונד פרויד, תיאודור אדורנו, חנה ארנדט ואדוארד סעיד הם אחדים מקרב הוגים רבים שפיתחו קו מחשבה כזה וביקרו את הפוליטיקה של הזהויות ואת הפוליטיקה של הביתיות.

תחושת הביתיות מסוכנת גם משום שהיא מלוּוה בתחושה של זכאות ובעלות, של אדנות, תחושה של בעל בית שמותר לו הכול. בתוך הבית אנו מרשים לעצמנו לעשות מעשים שלא היינו מרשים לעצמנו לעשותם בחוץ. הרצון להיות בעל בית עלול לגרום לכך שבדרך להקמת הבית האינטימי שלנו נהרוס את ביתם של אחרים, וכדי לספק את תחושת הביטחון לעצמנו נפגע בביטחונם של אחרים. רבים מהאסונות, המלחמות והזוועות האנושיות התרחשו משום שקבוצות מסוימות נלחמו כדי להגן על מה שנראה להן הבית, וחששו מאובדן תחושת הביתיות הזאת. על כן, לא מפליא שרבים אימצו יחס ספקני כלפי מושג הבית ואימצו אתיקה של אַל־ביתיות, שבמרכזה ההבנה וההפנמה של היותנו עוברי אורח בעולם. האל־ביתיות משקיפה על העולם מנקודת מבטם של הזר, הפליט, חסר הבית, החוֹוים דווקא את הצד האפל של תחושת הבלעדיות והזכאות על הבית. מבחינתו של חסר הקניין, חסר המולדת, מושגים אלה של ביתיות ומה שכרוך בהם הם אתרים של הדרה ושל אלימות. למי שנמצא בתוך המדינה מושג האזרחות הוא מושג מכיל, אבל לאנשים חסרי שייכות האזרחות משמעה שדות תעופה חסומים, נקודות גבול שבהן ניצבים חיילים חמושים ופליטוּת מתמשכת.

ברור לחלוטין כי שיחה על בית כמטפורה פילוסופית בשעה שישנם אנשים מחוסרי בית, ושיחה על מולדת כתבנית חשיבה בשעה שיש פליטים של ממש — כל שיחה כזו נשמעת חשודה. מי שאין לו מולדת ומדינה לחזור אליהן, שאין לו קורת גג שתגן עליו מפני הקור, הגשם וחום השמש, עבורו שירי הלל לגלות, לשוליות ולאל־ביתיות לא ירפאו שום פצעים ולא יתקנו שום תחושת עלבון. מילים אינן תחליף לקורת גג. לכך כולנו מודעים. אבל דומני שבתור יצורים מחפשי משמעות אין מנוס משיחה כזו על הבית ומשמעותו, ובלבד שלא נשכח שהבית אינו רק מטפורה אלא דבר ממשי. דווקא בימים אלה — שבהם שאלת הפליטות מציפה את העולם ומיליוני אנשים נותרים בלי קורת גג — חשוב להזכיר שרבות מהזוועות הללו מתאפשרות בשם ההגנה על הבית והביתיות. כמובן, אין בכך כדי לפסול את הצורך בבית בעולם, אבל לצד זה יש לעסוק בשאלת ההדדיוּת המתחייבת מהצבתה של דרישה לבית, ובשאלה מתי הזכות לבית משמעה נישולם של אחרים מבתיהם.

הרעיונות הללו עמדו בבסיס סדרת הרצאות שהתקיימה בסוף שנת 2021 במכון ון ליר. הסדרה באה להתמודד עם שאלות הקשורות לבית, לביתיות, לניכור ולזרוּת כשאלות פילוסופיות, אבל היה בה גם ניסיון לעשות את ההפך — להבין שאלות פילוסופיות בעזרת המטפורה של בית ושל גלות. לכן, ההרצאות עסקו לא רק בפילוסופיה של הבית אלא גם בבית כמטפורה המעצבת את הדמיון הפילוסופי. מטרת ההרצאות לא הייתה להציג עוד פרק בהיסטוריה של הרעיונות, אלא לחשוב יחד עם הוגה מסוים, בעזרתו וכנגדו, על שאלות שיש להן נגיעה לעניינים המעסיקים אותנו היום: זהות, לאומיות, גבולות, פליטוּת, הכנסת אורחים, זרוּת, ניכור, מולדת ועוד. בסדרת ההרצאות השתתפו פיני איפרגן, כריסטוף שמידט, גלילי שחר, אנבל הרצוג ואני. עליהם נוספה מירי רוזמרין, שניאותה לתרום לספר מאמר משלה, ואנו מודים לה על שהסכימה לחשוב על — וביחד עם — ג'ודית באטלר. גם טל מאיר גלעדי ניאות לתרום את חלקו לספר, במאמר על הגל שכתב בשיתוף עם פיני איפרגן, ואנו שמחים ומודים לו על כך.

על הספר

כמו את סדרת ההרצאות, גם את הספר אנחנו פותחים במאמרם של פיני איפרגן וטל מאיר גלעדי "השיבה הביתה לפי הגל". לא מקרה הוא שהסדרה והספר פותחים שניהם בהגותו של הגל. כפי שיתברר במהלך העיון במאמרי האסופה, ההוגים האחרים שהאסופה עוסקת בהם מגיבים במפורש או במובלע על פן כלשהו בהגותו של הגל, או מציגים את האופן שבו הם מבקשים לקרוא אותו. כפי ששני הכותבים מציינים, מונחים כגון "היות בבית" או "היות אצל עצמו" הם שגורים ומרכזיים אצל הגל. עוד הם מציינים כי על פי הגל, "מסעו של האדם בעקבות תבונתו הוא עצמו שיבה הביתה". הגל האידיאליסט סבור כי יחסו הראשוני של האדם לעולם החומרי שסובב אותו הוא יחס של זרות. העולם נראה בלתי חדיר ובלתי מפוענח. העולם החומרי פועל על פי היגיון משלו ועל פי חוקים נוקשים, שלא כמו נפשו של האדם, אשר במרכזה נמצאת החירות. הכותבים קובעים כי "תולדות האנושות, לפי הגל, אינן אלא מסע ארוך ומפותל להתגבר על זרות זו". הפילוסופיה ההגליאנית עוסקת בהתאמה הזאת שבין החוץ לפנים, כדברי הגל המובאים במאמר: "החירות אינה אלא להיות בבית באחר". קשה לחשוב על פילוסוף בולט שמושג הבית תופס אצלו מקום מרכזי יותר מהגל. הבית הוא מטפורה עיקרית בפילוסופיה שלו. עבורו, להיות בבית פירושו לחיות בסביבה הערוכה כך שאפשר לממש בה את טבע האדם. במילים אחרות, מדובר במצב שבו סביבתו החיצונית של האדם מתאימה לטבעו הפנימי. אחת הטענות היסודיות ביותר בפילוסופיה של הגל היא שהעולם הוא בית לבני האדם, או לפחות שסופו להפוך להם לבית.

כששני הכותבים מגיעים לדיון בפילוסופיה הפוליטית של הגל ובתפיסת המדינה שלו, הם מסבירים כי המדינה ההגליאנית היא מדינה שאמורה להיות "בית לאזרחיה" — דהיינו שאזרחיה לא ירגישו בה מנוכרים ושמוסדותיה יבטאו אותם. אבל ברור שהבנה כזו של המדינה מערערת על ההבחנה בין בית פרטי ומשפחה ובין בית לאומי. דימוי כזה יכול להזמין מחשבה — לא בהכרח נכונה — שהמדינה ההגליאנית בנויה על זהות ועל קשרי דם. אכן, הגל נתפס לעיתים כהוגה זהותי שעומד מאחורי מדינת הלאום המודרנית, אם כי אפשר באותה המידה לטעון שהגל הוא הפילוסוף המובהק של השוני. מכל מקום, בחלק ניכר מכתיבתם של שאר הפילוסופים שיוזכרו להלן אפשר לראות ניסיון להיחלץ מהבית שבנה הגל ולחמוק ממנו בצורה זו או אחרת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*