השאלה הנכונה

מהי הוויית שאלה?

מצב תודעתי שבו האדם נמצא בהווייה קבועה של שאילת שאלות, כשהמציאות היא מעין 'מגרש משחקים' אינטראקטיבי בו פועל האדם.

דרך חיים,
תפישת עולם,
בחירה בשפע.

אדם בהוויית שאלה
אינו מניח הנחות אלא שואל שאלות,
לא מקבל את המציאות כמובנת מאליה,
אלא מאתגר אותה באמצעות שאלות.
מתייחס לכל אירוע כאל הזדמנות הפותחת בפניו דלתות.
פתוח לאין ספור האפשרויות שיש לבריאה להציע,
מבטא בטבעיות אהבה, חמלה, רגישות לזולת.
ימצא, כפי שנראה, יותר ויותר 'איים של אושר' בחייו...

פרולוג

מי אתה? הרהרתי ביני לביני והתיישבתי על גדת הנחל. עקבתי בעיניי אחר השחפים המתאספים ללהקה בסמוך למים. משק כנפיהם נשמע למרחוק ואני תוהה, לאן הם עפים? האם הם יודעים את הדרך או שמא זו הרוח המניעה אותם מפה לשם, משם לאי שם? רוח קרירה של בוקר ליטפה את פניי. שאפתי אוויר פנימה בנשימה עמוקה והסדרתי את קצב פעימות ליבי, לאחר הליכת הבוקר בפארק. השאלות במוחי לא הרפו. הדי השיחה שערכתי אמש עם המאמן העסקי שלי, ליאור עקירב, הפרו את שלוותי. מי אתה, יואל? ספר? אתה תכתוב ספר? מה לך ולכתיבתו של ספר? אתה אמנם שואל שאלה בפייסבוק בכל יום שלישי. אנשים אכן קוראים את הפוסטים שאתה כותב וייתכן, שיש ביניהם מי שמחכים לשאלות שלך, אבל ספר? אני?

בלי לחשוב יתר על המידה, הנפתי את ידי וזרקתי אל המים אבן שהייתה מונחת לצידי. עקבתי אחר מעופה בעיניי. היא נחתה על המים והחלה מייצרת סביבה עיגולים, עיגולים; האחד גדול מקודמו, כאילו נבע מתוכו ויצר מעגל חדש, בתנועות רכות, עדינות. לרגע, נדמה היה שיד נעלמה יצרה יצירה מופלאה על פני המים; ספירלה ההולכת ונוצרת מן הפנים אל החוץ. נותרתי מוקסם. מעניין מה רואים אם מביטים במתרחש מתחת לפני המים, חלפה מחשבה בראשי. אך האבן, היכן נחתה לה האבן? האם אכן נחתה בקרקעית או שמא הוסיפה לנוע בתנועות כאלה ואחרות? נשמתי עמוקות, עצמתי עיניי וברגע, הבנתי. פשוט הבנתי.

המאמן העסקי, ליאור עקירב, שמלווה אותי למעלה משש שנים, שלח אותי לכתוב ספר. בפועל קרה, שהוא שלח אותי לגלות את השואל שאני ולהעמיק בשאלות הנובעות מתוכי. הוא שלח אותי אל אותם מעגלים שנוצרים מעצמם, מתהווים ומשנים צורתם ומרקמם בכל פעם שנזרקת אבן אל המים העמוקים; בכל פעם שמשתחררת מתוכי שאלה אל המרחב האין סופי, אותו אנו נוהגים לכנות חיים. לפתע הבנתי, שבדומה לאותה אבן קטנה, היוצרת יצירות במים, כך פותחת כל שאלה שמשתחררת ממני אל החלל את השער שמאחוריו ממתינות אין סוף אפשרויות, הזדמנויות ותשובות. לפתע, כמו הבנתי את משמעות האין סוף; את הכוח שבליצור מחדש בכל רגע ורגע; ואולי, אוסיף בצניעות, גם את הכוח שנפתח עם כל שאלה שאני שואל.

///

כך, יצאתי אל המסע, בלי ששיערתי להיכן ייקח אותי. לא יכולתי לדמיין אילו דרכים ייפתחו בפניי. הכיצד? כנראה שהיה זה משום שלא חיפשתי תשובות. רק שאלתי שאלות, עוד שאלות ועוד. הרשיתי לעצמי להיות בהווייה של שואל. נקי מכל כמיהה לדעת. הידיעה היחידה בה אחזתי היא, שכל שאלה מובילה אל השאלה הבאה, בדומה לעיגולים שנוצרו, אלה מתוך אלה, במימי הפארק. מכאן והלאה, נוצרה בי בהירות: אוסיף לשאול ואוסיף.

התחנה הראשונה במסעי הובילה אותי אל ימי ילדותי. כנראה שהכל החל, כשהוריי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, עודדו אותי לשאול שאלות ואלה זרמו ממני בטבעיות. כך, מאז ומעולם הייתי נתון בהוויית שאלה. ראשית, הפניתי כל שאלה שהתעוררה כלפי עצמי, וביקשתי ללמוד אותי ואת העולם. התהלכתי במצב של שאלה, בעודי פתוח אל כל שיגיע לפתחי. בצעירותי, לא הקדשתי לכך מחשבה יתרה ולא פיתחתי מודעות לכך; עדיין לא הבנתי את הטמון בשאלות או את מידת כוחן. לימים, גיליתי שהוויית שאלה היא מתנה יוצא דופן, שהאירה את חיי ואפשרה לי להתמודד במצבי חיים שונים, בהם גם מאתגרים מאוד. עוד גיליתי שהמקור למתנה הזו נעוץ בדרך בה חינכו אותי הוריי. ניתן אמנם ללמוד כיצד לשאול שאלות גם בבית הספר, אך גיליתי שהעיקר נעוץ דווקא בהבנה מדוע עלינו לשאול שאלות ומה תפקידה של השאלה בעולמנו.

בעוד שרבים תמיד ידעו מה צפוי להם, מהו הצעד הבא שיעשו וחתמו את הווייתם בוודאות, אני חשבתי אחרת. יכולתי לדמיין כיצד כל צעד שאנו עושים אינו ודאי; כיצד בכל רגע דבר מה עשוי להתעורר במחשבה או במציאות חיינו ולהוביל אותנו אל מקום אחר לחלוטין מזה אליו תכננו להגיע. מבחינתי, הוודאות איננה אלא אשליה. אף אחד או אחת מאיתנו לא יודעים מה צפוי לקרות בשנייה הבאה. ההכרה בהיעדר ודאות הובילה אותי לאמץ את הווייתי כאדם שואל, שמביט בעולם באמצעות סימן שאלה. הווייתי השואלת והפתוחה סייעה לי לצלוח את שנותיי הרבות במשרת עובד סוציאלי בבתי כלא. שם, מאחורי סורג ובריח, הכל ברור, סגור וחתום. שם הכל ודאי וידוע, לכאורה. האמנם? הוויית השאלה שבי העניקה לי את היכולת לראות גם את העולם שאינו ודאי שבכלא; את היכולת לשמור על מידה גבוהה של אנושיות ועל אופטימיות, שאפשרו לי לשוב בכל בוקר אל חומות האבן הסגורות. אני מניח שאלמלא כן, לא הייתי שורד את הריחות, את שקשוק המפתחות, את נקישת השלשלאות, את דפיקות נעליהם הכבדות של הסוהרים והאסירים, את טריקת הדלתות, כמו גם את המפגשים עם הצדדים האפלים של החברה האנושית.

העבודה עם רוצחים, עברייני מין, אנסים, מתעללים ופושעים, שעשו מעשים רעים ונוראיים, לא הייתה פשוטה. היום אני מבין, שאם לא הייתי נתון בהוויית שאלה, לא הייתי מצליח לנטרל את השיפוטיות ואת הביקורת, ולפתח בתוכי קבלה ופתיחות. ברוב המקרים, הגיעו לידיי כתבי האישום של אותם עבריינים, בהם תוארו מעשים שלא הותירו ספק באשר לטבעם הרע. מנגד, השיחות עימם לא הותירו ספק באשר לרקע הקשה ממנו הגיעו. רובם הגיעו מרקע סוציואקונומי קשה מאוד; היו מי שהתעללו בהם בילדותם; היו מי שחיו עם הורים שצעקו, העליבו והתעמרו או גירשו אותם מהבית וכן הלאה. לכן, כשהייתי נתון בהוויה של שאלות, יכולתי להיות פתוח ולקבל אותם כפי שהם, לשאול אותם שאלות לא פשוטות. באמצעות השאלות יכולתי לברר איתם, מה הביא אותם לעשות את המעשים המזעזעים שהם עשו. למדתי, שיש אנשים שפשעו מתוך רוע טהור, למרות שנפגעו ונשאו עימם פצעים קשים וחבלות מהעבר. למרות שלא הייתי מוכרח לשוחח עימם, בחרתי בכך פעמים רבות, משום שהשיח סייע לפתור אין ספור בעיות. לא אשכח שיחות שערכתי עם אחד מעברייני המין הידועים במדינה. הוא ברח מהכלא, שב לתקוף מינית ולבצע עבירות חמורות ונאסר שוב. בשלב מסוים, בעודו בכלא, הוא הגיש עתירה נגד שירות בתי הסוהר. הגעתי לשוחח איתו, כדי לברר מה הסיבה לכך. למרות שברקע ריחפו העבירות שביצע, הצלחתי לנהל איתו שיחה אמפתית. כשהוא יצא מהחדר הרגשתי מלוכלך. חשתי כאילו משהו ממנו נגע בי. על מנת להתגבר על התחושות הקשות, היה עליי לומר לעצמי, שאיני הקורבן שלו ושעליי לנסות לייצר איתו תקשורת. הצלחתי בכך באמצעות שאלות או, ליתר דיוק, בהיותי נתון בהוויית שאלה. אחרת, לא הייתי מצליח לעבוד עם אנשים כמוהו.

הוויית השאלה אפשרה לי להבחין באדם שהוא. הנחתי לפשע, לעבריינות, לעליבות ולמסכנות שלו בצד. הפכתי לאדם שרוצה לתת לו מענה אנושי או חוויה של מפגש אנושי. זה התאפשר הודות להלך רוחו של השואל. כששאלתי אותו שאלות, פתחתי מרחב משותף ונקי, שיש בו דבר מה חדש. כך, יכולתי לפעול בצורה מדויקת, להתמקד בנושא שדורש טיפול, להבין אם הדרישה שלו מוצדקת או לא ולתת לו מענה. הצלחתי ליצור מרחב מרגיע ונוח. בסופו של דבר, הוא ביטל את התלונה שהגיש, ואני מעריך שהוא בחר בכך, משום שלרגע, היה מישהו שהקשיב לו. לרגע, היה מישהו שלא שפט, קבע או מחה, אלא הוסיף לשיח המשותף סימני שאלה.

אט אט, התפתחה בי מודעות להווייתי כשואל שאלות ובהמשך, הבנתי עד כמה השאלות סייעו לי בתפקידיי עם פושעים בכלא, כמו גם בתחומי חיים אחרים. הבנתי את כוחן של שאלות, את כוחם של מי ששואלים שאלות ועוד יותר, את כוחם של מי שיודעים כיצד לשאול שאלות. התובנות הללו ריגשו אותי והובילו אותי להעמיק בחקר השאלות. כך, למשל, אני שואל אם בסופה של כל שאלה יש סימן שאלה. נראה שיש הבדל בין שאלה שאנו שואלים על מנת לקבל יחס לבין שאלה שאנו שואלים על מנת קבל תשובה. ייתכן ולעיתים, אנו כלל לא מבקשים תשובה או פתרון, אלא יחס, מישהו שיבחין בנו ויבין אותנו. לכן, האם לא כדאי שהורים, מורים, מחנכים, מטפלים ומאמנים יבינו, שלעיתים, הילדים או המטופלים שואלים שאלה על מנת לקבל יחס? האם לא כדאי שהם יבינו, כיצד לשאול את הילדים או את המטופלים שאלות מתאימות? האם לא כדאי שהם יבינו, ששאלות מקובעות אינן מקדמות ואינן מסייעות לאף אחד מהצדדים? האם לא כדאי לבחור בשאלה הנכונה על מנת לקבל יחס ולאו דווקא תשובה ובכך, לאפשר לאנשים זמן לעבד אותה; לאפשר לאנשים להיות בהוויית שאלה? מצב כזה מאפשר דיון פתוח, להבדיל מחקירה. לימוד, טיפול או אימון, הם אינם חקירה. לכן, האם יש הכרח בהצמדות למודל המקובע של שאלה-תשובה? האם לא עדיף לבחור בהוויית שאלת שאלות?

נדמה, שהוויית שאלת שאלות מדברת את שפת העולם בו אנו חיים כיום; עולם מהיר, מבוסס תרבות אינסטנט; עולם שמתנהל ברשתות החברתיות ומוצף במידע ובתכנים. משום שמדובר בעולם בו הכל קורה כאן ועכשיו, אני חש שאנשים מפספסים משהו: אנחנו גוללים וגוללים, מעלעלים בפוסט, מביטים בתמונה או צופים בסרטון במהירות, בלי לעצור לרגע ולשאול. אנו רצים קדימה ומוותרים על הוויית שאלת השאלות. אנחנו לא שואלים ולו את השאלות הפשוטות ביותר: במה ביקשו לשתף אותנו. כך, גם מי שמשתפים בתכנים לא שואלים את עצמם: מהו המסר בו הם מבקשים לשתף ואולי, עוד קודם לכן, מיהם האנשים העומדים מולי?

'שאלת יום שלישי', שאלה שאני מעלה אחת לשבוע בדף הפייסבוק, נולדה באופן תמים למדי. בדיעבד, אני מבין כי היה זה השואל שבי שביקש לזמן אנשים אל שיח שכולו שאלות. לעיתים השאלות פתוחות, לעיתים הן סגורות, לעיתים פשוטות ולעיתים מאתגרות. אני מבין, כי היה עליי להבין את הדרך בה אני שואל ובוחר לשאול. היה עליי להבין כיצד אני מתהלך בעולם של סימני שאלה. ככל הנראה, תובנות אלה זרעו בי את זרעיו הראשונים של ספר זה. הדיונים המעניינים, שהתפתחו בעקבות שיתופי 'שאלת יום שלישי', זכו לתגובות חמות ומספר החברים והעוקבים הלך וגדל. אני מוצא את עצמי מתרגש בכל שבוע מחדש נוכח השיח המתקיים בעקבות שאלה אחת שנזרקת לחלל, מהדהדת, מאירה, יוצרת ספירלה ההולכת ומתרחבת, ממש כמו אותה האבן שזרקתי למים, באותו בוקר שטוף שמש בפארק.

אני מזמין אתכם להיות שותפיי למסע המיוחד; לשאול; להוסיף סימני שאלה בכל מקום בו תמצאו לנכון ובעיקר, אני מזמין אתכם לצאת למסע משלכם בעקבות השואלים שאתם. אני סקרן לגלות את ים השאלות שיעלו ויהדהדו את מתנותיכם בעולם, במסע החיים המופלא.

באהבה,

יואל

מבט מלמעלה

1. שאלות פותחות דלתות להזדמנויות חדשות.

2. העולם משתנה כשאתה משנה את השאלות שלך.

3. המוח שלנו בנוי למצוא תשובות לשאלות שאנחנו שואלים.

4. הוויית השאלה מאפשרת לנו לצמוח, ללמוד ולהתפתח.

שאלה: מהי השאלה הגדולה ביותר שיכולה לשנות את החיים שלך?