דלת פתוחה לרווחה

תמונות מחיי נישואין

דמיינו לרגע ערב רגיל בביתה של משפחה ממוצעת.

בעל ואשה יושבים להם בביתם, עייפים אחרי יום עבודה. ארוחת ערב משפחתית מוגשת לשולחן, שניצל ופתיתים, אולי סלט. הילדים מתפזרים לחדריהם, ראשיהם טמונים במסך כלשהו. הוא והיא יושבים מול הטלוויזיה. אמנון לוי מראיין איזו אשה שמדברת על פוליאמוריה או משהו כזה. לא מעניין, מעבירים ערוץ. העיניים נעצמות מאליהן מול המסך המרצד. מתישהו פורשים למיטה. צחצוח שיניים, כמה עמודים בספר וסוגרים את היום, מחר צריך לקום לעבודה.

אודה ולא אבוש, גם אצלנו יש ימים שנראים ככה, ואפילו לא מעט. מבחינתנו שיגרה היא לא מילה גסה, אפילו מבורכת לפעמים, ויש לה מקום של כבוד בחיינו. גם אנחנו אוהבים שניצל ורובצים מדי פעם מול ״האח הגדול״ או ״ארץ נהדרת״.

אבל - וזה אבל גדול - יש לנו גם ימים ורגעים שנראים לגמרי אחרת.

עכשיו דמיינו שיחה כזאת, אחרי שהילדים פרשו מהשולחן לחדריהם:

״מה אתה אומר? לשלוח לו הודעה או לחכות שהוא יזום?״

״את רוצה להיפגש איתו שוב?״

״נראה לי שכן, הוא די הדליק אותי האמת. לא עשינו כלום, אבל היה בינינו מתח כזה.״

״לא יודע, אולי הוא מחכה שתיזמי, יש גברים שדווקא אוהבים את זה.״

״מממ, אני לא יודעת… שנייה, יש לי הודעה. וואלה, הוא רוצה להיפגש אתי הערב!״

״את רואה? היה שווה לחכות.״

״טוב, אני מתארגנת ויוצאת, סבבה?״

״תהני, אבל אל תחזרי מאוחר מדי, אני לא יכול להרדם בלעדיך.״

או כזאת:

״קבעתי למחר עם נגה, זה מסתדר?״

״וואו, אתה ממש רציני איתה, כבר המון זמן יחד, כמה חודשים.״

״כן, ממש כיף לי איתה, סקס מעולה, ואנחנו גם מדברים המון.״

״איזה כיף לך, גם אני הייתי רוצה כבר קשר כזה רציני.״

״אני מבין אותך ואני בטוח שזה יקרה, בינתיים תהני מזה שיש לך מועדון מעריצים מסביב לעולם.״

עכשיו, מה דעתכם על שיחה כזאת, שמתקיימת בין איש ואשה מבוגרים על הספה בחצר ביום שישי, אחרי הארוחה המשפחתית:

״פנו אלי הזוג הזה מהאתר, שדיברתי איתם שבוע שעבר. הם רוצים להיפגש היום.״

״מי אלה? אני לא זוכרת.״

״נדמה לי שהכינוי שלהם ״סקסיים בלי גבולות״ או משהו כזה.״

״יש להם תמונות?״

האיש פותח וואטסאפ ומראה לאשה תמונות של זוג מחובק על איזשהו חוף.

״בן כמה הוא בכלל?״

״הוא אמר שהוא בן 48.״

״הוא נראה לי יותר כמו בן שישים, והוא גם מכניס את הבטן…״

״אז זה אומר שלא?״

אבל יש גם כאלה:

״רועי, אני נפגשת היום עם גידי.״

״די, את רצינית? השבוע כבר יצאת פעמיים, לא נראה לך טיפה מוגזם? אולי נעשה משהו ביחד?״

״אבל אנחנו עושים דברים ביחד, לא? היינו רק לפני שלושה ימים במופע סיום של החוג למחול במתנ״ס.״

״אה, וזה נראה לך אותו דבר?״

אם השיחות האלה נשמעות לכם מוזרות, הזויות, לא נורמליות - אתם לא היחידים. יותר קל לקבל זוג נשוי שמדבר על חשבון החשמל, איפה עושים את ארוחת השבת, הטיול המתקרב לאיטליה או הסדרה החדשה בנטפליקס.

כן, יש לנו גם שיחות כאלה, ואנחנו גם עושים דברים שאנשים ״רגילים״ - כאלה שחיים בזוגיות מונוגמית - עושים, אבל מי שיחליט להפוך לזבוב על הקיר המטאפורי של חיינו, ימצא אותנו גם במקומות שרוב הזוגות הנשואים לא נמצאים בהם: רוקדים עירומים בפסטיבל אי שם במדבר, צופים במופע הצלפות במועדון אפלולי במרתף בתל אביב, יושבים חבוקים בתנוחת ״שיווה שאקטי״ מדיטטיבית עם אדם שלא הכרנו עד לפני שתי דקות, חולקים מיטה עם מישהו שאינו בן זוגנו החוקי, או עם עוד שלושה כאלה…

החלטנו לכתוב את הסיפור על הזוגיות שלנו, שלי ושל רועי.

מי שיסתכל עלינו מהצד, יראה זוג שמגשים את חלום הזוגיות והמשפחה האידאליים: שנינו בעלי מקצועות חופשיים, אנחנו גרים בבית במושב, יש לנו שני ילדים ושני כלבים.

המראה לא מטעה. אנחנו באמת משפחה שמתפקדת להפליא. הזוגיות שלנו חזקה ויציבה ואנחנו מתפתחים יחד תוך פירגון ותמיכה הדדיים זה בזה.

הכל עונה על כל הדרישות הסטנדרטיות שאפשר לדרוש מזוג במדינת ישראל.

הכל, חוץ מהנושא האינטימי.

מה לעשות, בתחום הזה אנחנו סוג של חריגה מהנורמה. יש כאלה שאפילו יראו בדרך שבה בחרנו הזויה וחסרת אחריות. עניין שלהם - אלה אנחנו וזה מה שיש.

אין לנו כוונה לחנך אף אחד או לטעון שהדרך שבה בחרנו לחיות היא הדרך הנכונה וכל הדרכים האחרות מוטעות. אין לנו שום יומרה לפתור את הבעיות של אף אחד, לא קראנו מחקרים בנושא ואנחנו לא מתעסקים בתחום הטיפולי.

אנחנו פשוט חיים את החיים שמתאימים לנו ורוצים להראות, דרך הסיפור שלנו, שאפשר לקיים מערכת זוגית בריאה ויציבה, לאורך לא מעט שנים, גם מבלי להיות כבולים לצורת המחשבה המונוגמית עליה חינכו אותנו וגידלו אותנו כל אלה שיודעים כנראה מה הכי טוב בשבילנו.

מבחינתנו סגנון החיים המונוגמי הוא כבר לא אופציה.

אנחנו בוחרים לחיות בחופש. חופש לבטא את המיניות שלנו ולא להדחיק אותה. חופש להתנסות בכל הספקטרום הרחב שהעולם הזה יכול להציע לנו, ולא תאמינו כמה הוא רחב.

אנחנו לא אוהבים להיות מתויגים תחת הגדרה כלשהי, ועל כן אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו רק בזוגיות פתוחה או רק סווינגרים או רק פוליאמורים - אנחנו גם וגם וגם…

במהלך השנים פגשנו לא מעט זוגות שאמרו לנו משהו בסגנון: ״אנחנו מעריצים אתכם, איזה אומץ יש לכם לעשות דבר כזה! היינו רוצים גם לנסות אבל זה גדול עלינו. אנחנו לא יודעים איך להתחיל ומפחדים ממה שמצפה לנו בצד השני.״ אז אולי גם בשבילם הספר הזה מיועד.

אנחנו רואים בספר הזה סוג של שליחות.

היו לנו לא מעט חששות כיצד כתיבת הספר והוצאתו לאור תשפיע על מהלך חיינו, מה היא תעורר ואילו תגובות נקבל, בעיקר כשמדובר בעניין כל כך רגיש ואינטימי - סוף כל סוף מדובר בחיים הפרטיים שלנו, ובנושא שאין אישי ממנו.

אבל אם נוכל, דרך הסיפור שלנו, להראות לזוגות רבים שישנה גם דרך אחרת, ושהיא עובדת מצויין - לפחות במקרה שלנו - אז אולי נצליח לעשות קצת טוב בעולם הזה.

יחד עם זאת, אנחנו גם רוצים להזהיר: התוכן עלול להיות קצת קשה לעיכול או בוטה עבור חלקכם. הוא יכול לטלטל, לערער לכם הנחות בסיס, אמונות ודת, מוסכמות חברתיות, להעיר מתים ושדים מרבצם, לתסכל ולהכעיס. אם זה לא מתאים לכם, מרתיע אתכם או אפילו מעצבן, אתם ממש לא חייבים לקרוא. אנחנו מבטיחים לא להיעלב.

הסיפור נכתב בקולי - קולה של מיקה, אבל זו רק החלטה ספרותית כדי לא לסבך אתכם הקוראים, ולרועי יש חלק לא פחות חשוב ומשמעותי בכתיבה. מאחר ומדובר בסיפור אמיתי, גם הדמויות בסיפור אמיתיות לגמרי, ולכן החלטנו להשתמש בשמות בדויים כדי לא לחשוף אותן. וגם את עצמנו.

אז בואו נפתח את הדלת ונראה מה מסתתר מאחוריה.

פרק א׳

למה לא להיות מונוגמיים בעצם?

בואו נדלג לרגע כמה אלפי שנים אחורה, לימים שבהם ההישרדות היתה אינסטינקט בסיסי. בתקופה ההיא היו לאדם שלושה צרכים עיקריים שאותם היה חייב למלא לצורך הישרדותו: מזון, שתיה ומין.

כדי להשיג מזון בני האדם היו צריכים לצאת למסעות צייד מפרכים או ללקט מזון במשך שעות ארוכות. כדי לשתות הם היו צריכים ללכת אל הנחל או לשאוב מים מהבאר. כיום המצב שונה לחלוטין: אנחנו לא צריכים לדאוג לקיום היום יומי שלנו ורובנו חיים חיים נוחים. אף אחד מאיתנו לא צריך לחשוב איך ישרוד ברמה הקיומית ומאין ימציא את מזונו לאותו יום.

היום, כשאנחנו רעבים, אנחנו הולכים למסעדה או מזמינים פיצה. כשאנחנו צמאים אנחנו פותחים ברז או פחית קולה. אבל כשאנחנו חרמנים?

עוררות מינית היא יצר בסיסי, קיומי, תחושה שאנחנו לא ממש יכולים לשלוט בה. כמובן שרובנו מסוגלים לשלוט במה נעשה איתה, אבל אם אנחנו חרמנים או לא, זה לא תמיד בשליטתנו.

כשאנחנו רעבים נרגיש רעב אבל נחליט אם אנחנו ניגשים למקרר עכשיו או שנחכה לארוחת הצהריים ונבחר באופן הכי חופשי מה בא לנו לאכול ואיך לספק את הרעב שלנו: בא לנו חביתה, בא לנו להשקיע בהכנה של ארוחה, או בא לנו לצאת לאכול במסעדה. כשאנחנו צמאים, נשתה מים, או קולה, נשתה עכשיו או אח"כ.

לכולנו ברור שאם אנחנו רעבים או צמאים - אין צורך לדחות את הסיפוק, ומייד מחפשים תשובה, והתשובה יכולה להיות מגוונת. למעט מקרים של אכילה רגשית או אלכוהוליזם לרוב אין יסורי מצפון או מגבלות.

אבל עם היצר המיני הסיפור שונה. מצד אחד זהו יצר בסיסי, תחושה בלתי נשלטת - או שאני מגורה מינית או שאני לא - מצד שני זה הרבה יותר מורכב.

על היצר המיני יש המון מגבלות: תרבותיות, חברתיות ואישיות. לא אכנס לזה כאן כי זה נושא לספרייה שלמה וקיימים אין ספור ספרים, מחקרים ומאמרים שנכתבו על הנושא הטעון והרגיש הזה, וקטונתי מלתת ניתוח מעמיק. אני יכולה להעיד רק על עצמי.

מגיל צעיר מאד מלמדים אותנו שסקס הוא נושא שכמעט לא מדברים עליו, ויצר מיני היא דבר שאנחנו מתביישים בו וצריך לשמור אותו לעצמנו במקרה הטוב, או להדחיק במקרה הפחות טוב.

כשאנחנו ילדים לא מדברים איתנו על זה. ידוע שלילדים יש דחפים מיניים, שהם משחקים עם עצמם, עם האחים שלהם ועם אחרים. אני זוכרת פנטזיות מיניות שלי מגיל 6, כשהייתי דלוקה על ילד בן 7 שגדל איתי בשכונה (פנטזיה שסיפרתי לו ומימשתי אותה איתו בסופו של דבר 40 שנה יותר מאוחר). אני זוכרת את עצמי משחקת "רופא ואחות" עם אח שלי וחברה משותפת שלנו, כולנו בני פחות מ-10.

בבית ספר לא ממש מדברים איתנו על זה. יש שיעורי חינוך מיני, אבל ממה שזכור לי זה היה מאוד בסיסי והדגש היה בעיקר על הצד הטכני של המיניות, כאשר הצד הריגשי הוזנח לחלוטין. את המיניות והתשוקה כל אחד מגלה בכוחות עצמו. נכון, היום יש את האינטרנט אבל לצד כמויות המידע האדיר שאפשר למצוא בו, אפשר גם להיחשף לצדדים קצת פחות בריאים של המיניות, ואתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת.

מה עם תרבויות שמטיפות נגד זה, שמענישות על זה, שמסרסות גברים ונשים באופן פיזי?

ולמה ללכת רחוק? אפילו בדת היהודית - הפונקציה העיקרית של הדחף הזה הוא לצורך פרו ורבו, כל דבר אחר אסור. אפילו לאונן אסור.

ואם נחזור לדחף הזה, אם אני חשה תשוקה מינית, מה אני עושה עם זה? האם אני מרשה לעצמי ליהנות מהאנרגיה הזו ולפרוק אותה במגוון האפשרויות שעומדות בפני, או שלא?

הפתרון לא נגיש כמו אוכל או שתיה שזמינים לנו, ושהם הדבר הכי לגיטימי שיש, במיניות זה כבר הרבה יותר מורכב. מצד שני - בניגוד ליצרים האחרים כמו רעב וצמא, היצר המיני יכול לגרום לנו לעונג, לעשות לנו תחושה נעימה בכל הגוף, להטעין אותנו באנרגיה ולתת לנו תחושה של אושר וסיפוק.

כשאני מגורה, יש לי אנרגיה, אני מרגישה את הפרפרים בבטן, אני מרוגשת, אני במצב רוח טוב. אני מחייכת ומצחקקת. כשהאנרגיה הזאת ממלאת אותי יש לי גם נטייה לאהוב יותר את הסביבה שלי ואת מושא החרמנות שלי. אני לא מדברת על אהבת עולם אין סופית כלפי אותו אדם, אלא באותו הרגע.

ואם חושבים על זה באופן הכי נקי והכי ישיר, ומתעלמים מכל ההתניות התרבותיות והחברתיות שנוצרו במהלך הדורות, אז כשאני פורקת את התשוקה שלי - בין אם לבד או עם פרטנר - אני לא פוגעת באף אחד. אני נהניתי באותו הרגע, גם הפרטנר שלי נהנה, שנינו התמלאנו בתחושה חיובית, סיפקנו את הדחף, נרגענו, התמלאנו בשלווה, בכיף ובאהבה ובמסגרת של ארבעת הקירות שבה אנחנו נמצאים - אף אחד לא נפגע.

ותחשבו רגע, אם לעיתים קרובות אהיה באינטראקציה מינית עם אנשים, ברמה העקרונית אני אהיה טעונה באנרגיה חיובית והדבר משפיע ישירות על כל הסובבים אותי, הכל בחינם, בלי להוציא אגורה ומבלי לבזבז משאבים מיותרים, ואם לא מסבכים את העניין ללא צורך, זה יכול להיות מאד מאד פשוט. יש יותר win-win מזה?

ועקרונית, לאנרגיה הזו אין גבול, כמו שאני יכולה לאהוב כמה ילדים, אני גם יכולה לאהוב כמה גברים.

תשאלו כל הורה נורמטיבי לשניים, שלושה, ארבעה או יותר ילדים, אם הוא אוהב את כל הילדים שלו. מי מכם מצפה לשמוע תשובה כזאת: ״כן, אני מאד אוהב את הילד הראשון, אבל אחריו כבר לא נשארה לי אהבה לכל השאר״? תשובה קצת תמוהה, לא?

יש לנו מספיק אהבה לכל הילדים שלנו, נכון? האהבה שלנו לאחד לא גורעת כהוא זה מהאהבה שלנו לשני, שלישי, רביעי או עשירי. אז למה כשמדובר בבני זוג מצפים מאיתנו לאהוב רק את ״האחד״? הרי יש לנו מספיק אהבה גם לאחרים.

ובניגוד לילדים שבמקרה שלהם ישנה ציפייה שנחלק את האהבה שלנו שווה בשווה (דבר שלכשעצמו בעייתי, אבל זה נושא אחר), עם גברים אני לא חייבת להיות שוויונית - אני יכולה לחלק 5 דקות אהבה לאחד ושעתיים לשני, מאגר האהבה והתשוקה שלנו לא נגמר, ואחד לא בא על חשבון השני.

רק שבעולם האמיתי המצב קצת שונה. במציאות היצר הזה מסורס, מודחק, לא תמיד לגיטימי וגורר אחריו שובל של סיפורים וסרטים שהופכים אותו להרבה יותר מורכב ומסובך ממה שהוא אמור להיות באמת.

נכון, לא כולם אותו דבר. יש כאלה שהם בעלי יצר מיני מפותח ויש כאלה שהם בעלי יצר מיני הרבה יותר חלש או ללא יצר מיני בכלל. כן, יש גם כאלה. יש כאלה שאינם מסוגלים לחלק את תשומת הלב שלהם עם בן זוג נוסף. הם יחד, זה עם זו עד הסוף באופן בלעדי. כל קשר עם מישהו אחר, יבוא על חשבון בן הזוג הקבוע שלהם. יש אנשים רבים בעולמנו שהמונוגמיה מתלבשת עליהם כמו כפפה ומשרתת בנאמנות את כל הצרכים שלהם. זו דרכם ואני מאחלת להם שמחה ואהבת עולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*