להיות (לא) מושלמים

הקדמה 

כולנו במערב חיים בְּתרבות ספוגה בפנטזיות של שלמוּת. כמו בסימולציה הולוגרפית של מציאות מוגזמת, מוקרנים אלינו ללא הרף — על שלטי החוצות, על המרקע, בפרסומות וברשתות החברתיות — דימויים ותמונות נעות של החיים המושלמים. חלקיקים של מציאות דמיונית נורים בתוך ההולוגרמה ללא הבחנה. כל חלקיק אומר לנו שנהיה מאושרים ושנצליח בחיים אם רק נהיה מושלמים. לעומת זאת, אם נסטה יותר מדי מהמטרה הזאת, הכול יקרוס. זוהי אמונה חיה, עזה ואמיתית. היא מוטמעת בנו עמוק כל כך עד שהשאיפה לשלמות מפעמת בתוכנו הודות לחוסר ביטחון קבוע ויציב. חוסר ביטחון במה שאין לנו, באיך שאיננו נראים ובמה שלא הצלחנו להשיג.

אבל למרות המחשבות המשתקות האלה על כל מה שאין, נדמה שאנחנו מכורים לסבל. בראיונות עבודה אנשים נוהגים להגיד שפרפקציוניזם הוא נקודת החולשה שלהם. דמויות מובילות בעסקים, בפוליטיקה, בספורט ובאמנות מעידות שהצליחו בזכותו. סלבריטאים ומאמנים אישיים לחיים מלמדים אותנו איך להרוויח מהפרפקציוניזם שלנו. למעשה, הרבה דברים שנראים לנו ראויים להערכה בכל מה שקשור לעבודה, לכסף, למעמד ו"לחיים הטובים" בחברה המודרנית — הם בדיוק מה שמזין את הפרפקציוניזם: אובססיה לצמיחה אינסופית ועוד ועוד מכל דבר, בכל מחיר.

המחיר הזה גדל ללא הרף. מגפות של שחיקה ושל מצוקה נפשית הן מסימני התקופה. אנחנו טובעים בחוסר שביעות רצון, לכודים בסבך ה"לא מספיק טוב", עסוקים יתר על המידה בשלמות, כי נראה שכולם מסביב מושלמים בלי להתאמץ בכלל. עמוק בפנים אנחנו יודעים שזו לא דרך נורמלית או טבעית לחיות. ברור לנו, מעצם היותנו בני אדם, שאף אחד לא מושלם ולא יכול להיות מושלם לעולם. ואנחנו מבינים, בלב אם לא בראש, שהשריון הכבד של הפרפקציוניזם הוא עול שמכביד עלינו.

אבל אנחנו ממשיכים לעטות את השריון הזה. המחשבה שנסיר אותו ונדע לקבל את האני הנפלא אבל הלא־מושלם שלנו, קשה מנשוא. המשמעות שלה היא שניאלץ להתמודד עם ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו על מה זה "נהדר" ומה זה "טוב" בחברה מודרנית ולכפור בכל האמונות שלנו על איך צריך להתקיים בעולם. מתי לאחרונה ראיתם בן אדם, שלא לדבר על מדינה שלמה, שעושה תהליך כזה של התבוננות פנימית?

אבל התבוננות פנימית כזאת היא בדיוק מה שאנחנו חייבים לעשות אם נחליט להיחלץ יחד ממלכודת השלמוּת. הספר הזה מתאר את המסע שעשיתי עד שהגעתי למסקנה הזאת. הוא התחיל בסוג של הרהור, מענה לאיזה צורך עיקש, ועד מהרה התפתח לנרטיב שנשזר בו חוט אחד ברור: פרפקציוניזם, או החתירה לשלמוּת, הם צורת חשיבה המגדירה מערכת כלכלית שנשענת על הפחד התמידי של כל אחת ואחד מאתנו מפני השקיעה בביצה הטובענית של המחסור. הטיעון הזה נפרשֹ על פני 13 פרקים שמסבירים מהו בעצם פרפקציוניזם, מה הוא עושה לנו, איך ולמה הוא נמצא כיום בנסיקה מהירה ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להיחלץ ממנו.

כדי לבנות את הטיעון שלי, שילבתי בין מקורות רשמיים ולא רשמיים של נתונים, לדוגמה תוצאות של מחקרים פסיכולוגיים, רשימות קליניות, נתונים כלכליים ותאוריות פסיכואנליטיות וסוציולוגיות. גם אנקדוטות מחיי היומיום היו מקור מרכזי לראיות, יותר ממה שהיה אפשר אולי לצפות מפסיכולוג חברתי. אין לי כוונה להתנצל על זה. אני ללא ספק בחור של מספרים. אני מת על סטטיסטיקה. אני מבלה חלק גדול משעות הערוּת שלי בניסיון להחדיר נתונים סטטיסטיים למוחם של סטודנטים. אבל נתונים אינם מספיקים כדי להפוך רעיון לתקף בעולם האמיתי. הוא חייב להיות מגובה בניסיון חיים, אחרת הוא הופך למשהו מופשט בלבד — מספר, מגמה, הערכה אחת מתוך הרבה הערכות אפשריות אחרות.

לכן, אני רוצה להבהיר כבר עכשיו כמה דברים בקשר לספר הזה. קודם כול, הקוראים יגלו הרבה רעיונות פסיכולוגיים, כלכליים וסוציולוגיים. את כל אלה לא אביא בצורה של תאוריות אלא אשתמש בחוויות מהחיים שלי ומחיים של אחרים כדי לשזור אותם, ליישם אותם ולבחון אותם. שנית, כשאני מתאר את החוויות האלה, חשוב שהקוראים יבינו ששיניתי זהויות ונסיבות. זה אומר שהחלפתי שמות ולפעמים גם מגדר, מקום וזמן התרחשות. המצאתי מיקומים ולפעמים שילבתי כמה קולות לקול אחד או פיצלתי קול אחד לקולות רבים. אני מבין שזהויות בדויות וצורות הסוואה אחרות מצריכות הרבה אמון מצד הקוראים, אבל אני מקווה שלא יותר מזה הנדרש בתסריט כתוב היטב. המטרה שלי היא לבטא את התחושה ואת המשמעות של דברים שראיתי, שמעתי וחוויתי, גם אם לא בנסיבות המדויקות שבהן אירועים אלה התרחשו.

והסיבה היא שכֵּן, גם אני פרפקציוניסט. ודבר אחד שחשוב לי במיוחד הוא שהספר הזה יהיה מִנחת נחמה מפרפקציוניסט אחד לרעהו. ככל שלמדתי יותר על הפרפקציוניזם שלי ושל האנשים סביבי, וככל שניתחתי יותר תוצאות של מחקרים שבדקו את השפעות הפרפקציוניזם על בריאות ואושר, כך הבנתי שהסיפורים שלנו נובעים ביסודו של דבר מאותו מקור. כלומר, ברור שכל אחד סובל מפרפקציוניזם בדרך שלו, אבל המסע שלנו מתחיל באמונה הבסיסית שאנחנו לא מספיק טובים כדי שלאחרים יהיה אכפת מאיתנו, או כדי שיאהבו אותנו, שזה בעצם אותו הדבר. אנחנו יכולים לרכוש את האמונה הזאת בהרבה מקומות, אבל ברוב המקרים ובכל העולם רוכשים אותה כאן, בהולוגרמה המושלמת שמקיפה ומכַלה אותנו.

אני מקווה שהקריאה בספר הזה תעניק לכם נחמה. אני מקווה שהיא תעזור לכם לקבל נקודת מבט חדשה על פרפקציוניזם, מה הוא עושה לנו ומאיפה הוא באמת מגיע. אני מקווה שהספר יעניק לכם שלווה, כשתבינו ששום דבר מזה לא באשמתכם ושאתם מספיק טובים, לא משנה כמה התרבות שלכם מנסה לשכנע אתכם אחרת. אני מקווה שהוא ייתן לכם כלים שיעזרו לכם לקבל את עצמכם. אני מקווה שהוא ימלא אתכם בנחישות לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות שיכוננו אורח חיים קשוב יותר לרגשות, אורח חיים שיכיר במגבלותיהם של בני אדם.

במילים אחרות, אני מקווה שהספר הזה יעזור לכם ללמוד קצת יותר על עצמכם ועל העולם שאתם חיים בו. אני מקווה שהידע בספר יעזור לכם לחוות יותר ויותר מהאושר השמור למי שמקבל את עצמו על כל פגמיו ורואה בהם הוכחות מרהיבות לאנושיותו. 

ספטמבר 2022

לונדון, אנגליה

חלק ראשון

מהו פרפקציוניזם?

פרק 1. הפגם האהוב עלינו

או: האובססיה של החברה המודרנית לשלמוּת

"אני פרפקציוניסטית, אז אני משגעת את עצמי ואת כל מי שסביבי. אבל אני גם חושבת שזו אחת הסיבות להצלחה שלי. כי באמת אכפת לי ממה שאני עושה."

מישל פייפר

בסיפורו של נתניאל הות'ורן "כתם הלידה" מ־1843, מדען חשוב בשם איילמר מתחתן עם ג'ורג'יאנה, אישה צעירה ללא רבב, שעל שלמותה מעיב רק כתם לידה קטן על לחייה השמאלית. הניגוד בין פניה המושלמות של ג'ורג'יאנה לכתם הצבע הזה מטריד את איילמר הפרפקציוניסט, והוא מסוגל לראות רק את הפגם האחד והיחיד הזה של אשתו: "כתם ארגמני על פני השלג."

בעיני איילמר, כתם הלידה של ג'ורג'יאנה הוא "הפגם הגורלי" שלה. עד מהרה הסלידה שלו מדביקה גם את ג'ורג'יאנה, והיא מתחילה לשנוא את הדימוי העצמי המעוות שהוא יצר. היא מתחננת בפניו שישתמש בכישרון המדעי שלו כדי לתקן את הפגם שלה, "יהיה הסיכון אשר יהיה."

הם מגבשים תוכנית. איילמר, כימאי מוכשר, יערוך ניסויים ויכין תרכובות עד שימצא תרופה. הוא עמל יומם וליל, אבל המרקחת המושלמת חומקת ממנו. יום אחד, כשהוא שקוע במבחנות שלו, ג'ורג'יאנה נתקלת ביומנו ומגלה רשימה של כישלונות. "אף שהשיג הרבה," היא מהרהרת, "גם הצלחותיו המצוינות ביותר היו כמעט ללא יוצא מן הכלל כישלונות לעומת האידיאל שאליו כיוון."

ואז לפתע פתאום "אאוריקה!" איילמר רוקח נס אלכימי. "מים ממעיין שמימי", שג'ורג'יאנה ממהרת לשתות. היא מתעלפת מותשת ולמחרת, כשהיא מתעוררת, היא לא רואה שום סימן לכתם הלידה. איילמר מתענג על הצלחתו: "הינך מושלמת!" הוא אומר לאשתו נטולת הרבב.

אבל יש עוקץ בסיפור של הות'ורן. השיקוי אמנם תיקן את הכתם של ג'ורג'יאנה, אבל הוא עשה זאת במחיר חייה. כתם הלידה נעלם, וזמן קצר לאחר מכן ג'ורג'יאנה עצמה נעלמת.¹

מעט אחרי שפרסם הות'ורן את "כתם הלידה", כתב סופר גותי אחר, אדגר אלן פו, תיאור מצמרר לא פחות של הפסיכולוגיה הטראגית של החתירה לשלמוּת. בסיפור הקצר של פו, "הדיוקן הסגלגל", איש פצוע מחפש מקלט באחוזה נטושה על אי באיטליה. משָרתו מנסה לרפא את פצעיו, אבל נאלץ לוותר בסופו של דבר. הפצוע מעריך שמצבו חמור מדי והולך להסתתר באחד מחדרי האחוזה הרבים כדי למות שם.

כשהוא שוכב על המיטה, רועד מקור והוזה, הוא מוקסם מהציורים הרבים התלויים על קירות החדר. לידו, שעון על הכרית, יש ספר קטן שמתיימר להסביר את כל הציורים. בעודו מכוון את הנרות כדי שיאירו את דפי הספר, עיניו נתקלות בדיוקן של אישה צעירה במסגרת סגלגלה, תחוב מאחורי המיטה. האיש מרותק. הוא מדפדף בספר ומוצא את הערך שמתאר את סיפור הציור הזה.

האישה בדיוקן הסגלגל הייתה כלתו הצעירה של צייר מוכשר אך מיוסר. היא הייתה "עלמה שאין כמוה ליופי", אך בעלה היה שקוע כל כך באמנותו עד שבקושי שם לב אליה. יום אחד שאל הצייר את אשתו אם יוכל לציירה. היא הסכימה, מתוך תקווה שסוף־סוף תוכל לבלות זמן יקר עם בעלה. היא נכנסה לסטודיו וישבה בסבלנות בחדר חשוך בצורת צריח, בזמן שהצייר העניק ליופייה הארצי חיי נצח.

אבל בדומה לאיילמר, הצייר היה פרפקציוניסט. "תפארתו הייתה על מלאכתו, שהלכה ונמשכה שעות על שעות וימים על ימים." שבועות רבים חלפו. האמן שקע כל כך בעבודתו עד שלא שם לב שאשתו חולה. "וכך לא אבה לראות איך האור הנופל כה מבעית בתוך הצריח הגלמוד, מצמית את רוחה ואת בריאותה של רעייתו, שקמילתה הייתה גלויה לעֵין כול מלבדו."

ובכל זאת, היא המשיכה להתמסר ללא טרוניה למרדף של בעלה אחר השלמוּת. ככל שרצונו של האמן ללכוד את דמותה של אשתו השתלט עליו, כך הוא החל בסופו של דבר להתבונן רק בדיוקן. "הוא לא אבה לראות שהגוונים אשר משח על הבד נשאבו מלחייה של היושבת לצידו." עוד שבועות חלפו. אשת האמן הלכה ונחלשה. ואז הוא משח את המשיחה האחרונה ביצירת המופת שלו וקרא "בקול גדול, 'אכן החיים עצמם הם אלה!'"²

כשהסתובב לאשתו גילה שהיא מתה. 

*** 

הקריאה בהות'ורן ובפו מבעד לעדשה של המאה ה־21 אינה פשוטה. סיפוריהם קרובים ורלוונטיים במידה מצמררת. ג'ורג'יאנה של הות'ורן הייתה יכולה להיות בקלות אחת מאותן נשים רבות או מאותם גברים רבים שמצאו את מותם או עוותו קשות, אחרי שנכנסו לניתוח פלסטי מתוך מרדף אחר שלמות גופנית. בדומה לכך, האמן של פו מזכיר בתכונותיו בנקאים או עורכי דין הכורעים תחת הלחץ, עובדים יומם ולילה כדי לסגור עסקה או לכתוב חוזה, וכל זה על חשבון בילוי עם משפחה וחברים.

אבל למרות ההקבלות הרבות, מה שמעניין יותר בסיפורים האלה הוא הניגודים. באמריקה של המאה ה־19, פרפקציוניזם היה חומר לסיפורי אימה גותיים; נושא ללעג ובוודאות משהו שראוי להימנע ממנו. בימינו, המוקד הפסיכולוגי של הפרפקציוניזם שונה למדי. היום אנחנו מעלים על נס את הפרפקציוניזם. זו תכונה שאנו שואפים אליה, מעריצים אותה. היא אומרת עלינו שאנחנו עובדים קשה, שאנחנו משקיעים את כל מה שיש לנו.

ברור שבניגוד לאיילמר של הות'ורן או לאמן של פו, אנחנו לא תמימים. אנחנו מודעים לנזק ההיקפי של הפרפקציוניזם. הוא בא לידי ביטוי בשעות של מאמצים בלתי נלאים, במחירים כבדים בחיינו האישיים ובערמות של לחץ שאנו מפעילים על עצמנו. אבל זאת הנקודה בעצם, לא? בתרבות המודרנית, פרפקציוניזם הוא סמל להצלחה הנובעת מהקרבה עצמית, הוא תעודת כבוד שמסתירה מציאות אחרת לגמרי.

זאת הסיבה שדווקא בראיונות עבודה נחשפת הנכונות שלנו להתגאות בפרפקציוניזם. בתוך כל חוסר הוודאות המאפיין סיטואציות כאלה, אנחנו לומדים הרבה: איך היינו רוצים שישפטו אותנו ואילו מסכות כדאי לנו לעטות אם אנחנו רוצים לשכנע את המראיינים שאנחנו באמת שווים את ההשקעה.

החלק הקריטי בחקירה הזאת הוא תמיד התשובה לשאלת המחץ: "מהי החולשה הכי גדולה שלך?" התשובה שלנו תמיד תחשוף מהן לדעתנו החולשות המקובלות חברתית — חולשות שיוכיחו שאנחנו המתאימים ביותר לעבודה, חולשות שהופכות אותנו לאנשים הרבה יותר טובים. "החולשה הכי גדולה שלי?" אנחנו עונים ומעמידים פני מתלבטים לפני שאנחנו דולים ממעמקי הנפש את התשובה.

"אני איאלץ להגיד שהחולשה הכי גדולה שלי היא פרפקציוניזם."

התשובה הזאת כבר שחוקה מכל הכיוונים. ואכן, לפי מחקרים, אנשים שעוסקים בגיוס עובדים מדווחים שהתשובה "אני נוטה להיות קצת פרפקציוניסט" היא הקלישאה הכי רווחת בראיונות עבודה.³

אבל מעבר לקלישאה, אם נשאל את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, נגלה שזו הדרך הנכונה לסמן שאנחנו מתאימים לתפקיד. בכלכלה ההיפר־תחרותית שלנו, שבה המנצח זוכה בכל הקופה, "ממוצע" היא ללא ספק מילה גסה. אם אנחנו מודים שהמצב הרצוי מבחינתנו הוא לעשות בדיוק את מה שמספיק, אנחנו בעצם מודים שאנחנו לא שאפתנים ולא נחושים לשפר את עצמנו. ואל תחשבו לרגע שהמעסיקים מחפשים משהו פחות ממושלם.

ברור לנו גם שהחברה לא מחפשת משהו שהוא פחות ממושלם. בניגוד לתקופתם של הות'ורן ופו, החתירה לשלמות בעולם המודרני היא רע הכרחי, חולשה מוערכת, הפגם האהוב עלינו. מכיוון שאנחנו חיים בתרבות הזאת, אנחנו מושקעים כל כך בהיבטים האבסורדיים שלה עד שאנחנו כמעט לא מבחינים באבסורד. אבל בואו נסתכל מקרוב: איילמר של הות'ורן והאמן של פו הם אזהרות מצמררות למחיר האמיתי הכרוך בנסיקה לגבהים המסחררים של הפרפקציוניזם. בספר הזה נחשוף מהי באמת החתירה לשלמות, האם היא עוזרת לנו, למה נראה שהיא נוכחת היום יותר מתמיד ומה אפשר לעשות עם כל זה.

*** 

אז בואו נתחיל ברציונליות. אם נאמץ גישה רציונלית, נגלה שההאדרה של הפרפקציוניזם היא המעשה הכי לא רציונלי. פרפקציוניזם הוא בהגדרה יעד בלתי אפשרי. אי אפשר למדוד אותו, הוא בדרך כלל סובייקטיבי ונידון להיות מחוץ להישג ידינו לעד. "שלמוּת אמיתית," התבדח הפסיכולוג המשפטי אשר פאכט, "קיימת רק במודעות אבל ובהספדים."⁴ היא תרגיל הסחה; מרדף אחרי הרוח. ומכיוון ששלמות היא תמיד מעבר לגבולות האפשרי, ומשום שהרדיפה אחריה חסרת תכלית כל כך, אלה שיתאמצו להשיגה ישלמו בהכרח מחיר גבוה מאוד.

אז למה אנחנו מרגישים שהחתירה לשלמות היא הדרך היחידה להצליח? והאם התחושה הזאת מוצדקת?

כדי להתחיל לענות על השאלות האלה, אני רוצה לחזור ל־17 בינואר 2013. לאנס ארמסטרונג ההמום יושב על כורסת עור, מביט קדימה לתוך חדר קריאה מפואר בסגנון עתיק, רגליו משוכלות, נשימתו מאומצת וידיו נעות בעצבנות מחיקו לפניו. נדמה שהוא מרגיש בעצמותיו שהריאיון הזה יהפוך לאחד הראיונות הנצפים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית.

המראיינת, אופרה וינפרי, שולטת היטב באומנותה. היא לא יושבת מול ארמסטרונג כמו בראיונות רגילים. היא יושבת בזווית שמאלצת אותו להסב את הראש כדי להסתכל עליה. אחרי כמה שאלות ישירות היא הולכת על הווידוי שיעשה כותרות. היא עושה פאוזה דרמטית, מרימה את הראש מהדף, מישירה מבט אל ארמסטרונג ומזמינה אותו בקור רוח להודות ששבע הזכיות שלו בתואר אלוף הטור דה פראנס הושגו בעזרת סמים משפרי ביצועים.

"כן," מאשר ארמסטרונג. הוא צרך כמויות גדולות של סמים.

וינפרי מזמינה אותו להסביר את עצמו. ואז קורה משהו מפתיע. כל ההתנהגות שלו משתנה. הגוף מתיישר, הסנטר מורם. הוא חיכה לרגע הזה. הוא מסתכל לה בעיניים ואומר לה בלי להסס: "לא עשיתי את זה כדי להשיג יתרון." השימוש בסמים, מבחינתו, היה דרך להגיע לתחרות שווה. "זאת הייתה התרבות," הוא אומר לה בהתרסה, "זאת הייתה תקופה תחרותית. כולנו בוגרים, כולנו עשינו את הבחירות שלנו."

הוא בחר בסמים, כי כולם השתמשו בסמים.

ההתנהגות שלנו מושפעת מהתנהגותם של אחרים. אנחנו אוהבים לדמיין שאנחנו חופשיים כציפורים, שאנחנו ייחודיים לגמרי ושונים מרוב האנשים סביבנו. אבל האמת היא שאנחנו לא מיוחדים כלל. בדיוק כמו שתיאר ארמסטרונג בריאיון, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להתנהג כמו כבשים. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא שיָדירו, יחרימו או ינדו אותנו מהעדר. לכן, מדי יום אנחנו בודקים היטב את ההתנהגות שלנו, במודע או שלא במודע, כדי להישאר בגדר המקובל וה"נורמלי" בחברה.

מה שבאמת קובע איך נחשוב, נרגיש ונתנהג בסופו של דבר איננו אינדיווידואליות שמימית אלא השאלה לאיזה כיוון מנשבת הרוח החברתית. כשאנחנו עובדים, נמצאים עם ילדינו, לומדים או מעלים משהו לרשתות החברתיות, במיוחד אם אנחנו מלאי פחד או ספק — ואנחנו מלאים ברגשות הללו בתקופה הנוכחית — הנטייה שלנו היא ללכת עם העדר. ואנחנו עושים זאת גם כשההתנהגות של העדר מזיקה בבירור, כמו במקרה של לאנס ארמסטרונג. לכן, אם כולם מסביבנו מושלמים, נראה לנו הגיוני ששלמות היא הדרך היחידה להצלחה.

קשה להימלט מהתרבות הזאת. מחקרים עדכניים מראים שכולנו חסרי סובלנות לחוסר שלמות, אם בעבודה שלנו, בציונים בבית הספר, במראה החיצוני, בהורוּת, בספורט או בסגנון החיים שלנו. ההבדל היחיד, לדברי הפסיכולוגית קארן הורני, "הוא כמותי בלבד".⁵ לחלקנו יש יותר סבלנות, ולאחרים פחות; רובנו באמצע. האמצע הזה של קשת הפרפקציוניזם — הממוצע — גדל במהירות במשך הזמן. בהמשך נראה כמה מהר. אבל כרגע בואו נדבר על מה שעומד מאחורי הבהלה הקולקטיבית לשלמות ואם יש בכלל סיבה לדאגה.

***

אני מרצה באוניברסיטה, ואני אחד היחידים בעולם שחוקרים פרפקציוניזם. במהלך השנים עבדתי על כל מיני בעיות, למשל: לזהות את התכונות הייחודיות של פרפקציוניזם, לבדוק מה מתלווה אליו בדרך כלל ולהבין למה נראה שזו התכונה המכוננת של זמננו. תוך כדי התהליך הזה הקשבתי להרבה פסיכולוגים, מורים, מנהלים, הורים וצעירים שגדלים בעולם המודרני. העמדה העולה מהשטח היא שהחתירה לשלמות מייצגת במידה רבה מאוד את רוח הזמן.

קיבלתי אישוש לעובדה הזאת בהזמנה ששלחה לי במייל אישה בשם שריל ב־2018. היא פנתה אליי בשם ועידת TED ורצתה לדעת אם אסכים להרצות בכנס הקרוב שלהם בפאלם ספרינגס, קליפורניה. פרפקציוניזם, היא אמרה לי, הוא נושא שמעורר עניין עצום בקרב חברי TED. "האנשים שלנו," היא אמרה, "נתקלים בפרפקציוניזם בחיים שלהם, בחיים של הילדים שלהם ובחיים של האנשים שעובדים איתם." היא רצתה שאדבר בכנס על מה זה פרפקציוניזם, מה הוא עושה לנו ולמה נראה שהוא רווח כל כך. עניתי לה שאשמח ונפגשתי באותו חודש עם הכותבים של TED כדי לכתוב הרצאה בת 12 דקות שקראתי לה "האובססיה המסוכנת שלנו לשלמוּת".

אני גאה בעצמי על ההרצאה הזאת, אבל עם הזמן אני פחות ופחות מחבב את הכותרת שלה. היא אישית מדי. היא מטילה את האחריות עלינו, על האובססיה שלנו לשלמוּת. כתיבת הספר הזה — השקיעה באמנות החמקמקה הזאת של איסוף המחשבות במשפטים קטנים ומסודרים, ואז ליטוש וזיקוק שלהם לכדי משהו שאחרים יוכלו לקרוא בקלות — הייתה תהליך מחכים. מצאתי בעזרתו חורים במחשבה שלי שלא הייתי מודע אליהם. התחלתי גם לגלות בנתונים ובכל מקום מסביבי כל מיני דברים שחמקו ממני, או שפשוט לא הצלחתי לראות.

פרפקציוניזם הוא לא אובססיה פרטית, אלא ללא ספק אובססיה תרבותית. ברגע שאנחנו מבוגרים מספיק כדי לפרש את העולם הסובב אותנו, אנחנו מתחילים לשים לב לנוכחות שלו בכל מקום — בטלוויזיה ובקולנוע, על שלטי החוצות, במחשבים ובטלפונים החכמים. הוא נוכח בשפה שההורים שלנו מדברים, במסגוּר החדשות, בדברים שהפוליטיקאים שלנו אומרים, בכלכלה שלנו ובמבנה של המוסדות החברתיים והאזרחיים שלנו. אנחנו משדרים שלמוּת, כי העולם שלנו משדר שלמות.

***

הטיסה שלי לוועידת TED בפאלם ספרינגס המריאה מטרמינל 2 החדש והמבריק בשדה התעופה הית'רו. טרמינל 2 נקרא גם "טרמינל המלכה", על שמה של המלכה אליזבת השנייה. היא חנכה את בניין המלכה המקורי בהית'רו ב־1955, וב־2009 הרסו אותו כדי לבנות שער בינלאומי חדש בשלושה מיליארד ליש"ט.

טרמינל המלכה הוא פיסת אדריכלות מסחרית עוצרת נשימה. לדברי רואן מור מה"גרדיאן", אולם ההמתנה המרכזי שלו הוא "בגודל השוק המקורה בקובנט גרדן." וזהו גם החזון לחוויית הנוסעים. זהו "מקום עצום למפגש חברתי," אומר האדריכל לואי וידל, "כמו פיאצה או קתדרלה." כשעוברים דרך טרמינל המלכה, בהחלט מרגישים את הרומנטיקה הזאת. מהחלק העליון של הגלריה שמקיפה את הבניין משתרע מרחב מפואר מעוטר בקשתות ענק, קווים נקיים, שלטי חוצות ססגוניים וזכוכיות מהרצפה ועד התקרה.

במבנה־העל הזה, הקו המפריד בין האמיתי ללא אמיתי מטושטש. הפרסום הוא האשם העיקרי. אפילו בסטנדרטים מודרניים, הפרסומות בטרמינל המלכה לובשות צורה משונה מאוד של אמנות תאגידית. "להערים על הווירוסים", כך קוראת חברת IBM לנוסע הנאור, בהנחה שהוא יקרא את הפרסומת בדרכו למטוס ובעיצומה של מגפה. מיקרוסופט מספרת לנו איך הענן שלה מסוגל להפוך "בלגן לבהירוּת", וחברת HSBC מרגיעה אותנו בטוב ליבה ש"משבר האקלים אינו מבחין בגבולות".

אבל ההיבט המרשים ביותר של השיווק בטרמינל המלכה הוא המיתוג של סגנון החיים. לוח מודעות אחד מראה גבר בחליפה, מטופח למשעי, נודד באומץ מיעד ליעד בעזרת יישומון נדיב של מכוניות משותפות. באחר רואים אשת עסקים חייכנית האוחזת בידה מזוודה יקרה ומקבלת שירות מאיש הצוות האדיב של חברת התעופה הידידותית להחריד. אלה אינן דוגמאות בודדות. משלטי החוצות, אל חנויות האופנה היוקרתיות ועד לבית קפה בעל שם הולם להפליא — "קפה הפרפקציוניסטים", הטרמינל הוא מיקרוקוסמוס של הדברים שאנחנו מאדירים: אידיאלים מוגזמים ובלתי אפשריים של החיים המושלמים ושל סגנון החיים המושלם.

כשישבתי בבית הקפה הזה, לא יכולתי שלא לחשוב על מערכת הערכים הבדיונית שמעלים כאן על נס. כאשר מסתכלים על הבניין הזה באור האכזרי של מה שמתרחש בעולם האמיתי, הוא מעלה על הדעת מקום סוּפר־תפקודי, נשגב ובלתי ניתן לזיהוי. הגבר ללא רבב בחליפה, שקורן אליי מלוח המודעות האלקטרוני למעלה, לא נראה כמו מישהו שנסחב ברגל עד לצ'ק אִין כי החניה נמצאת במרחק חצי שעה מהטרמינל. החיוך על פני אשת העסקים נראה כאילו היא מנסה לדחוק בך לעבור את הבידוק הביטחוני, רק כדי שסוף־סוף תוכל לגלות שהטיסה מתעכבת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*