יומן הריק

שבוע 5 להיריון

כמה טריים ועסיסיים הם הירקות בשעת ערב מוקדמת. אפילו עלי החרדל מלאי חיוּת עד קצותיהם, לא כמו אלה שעדיין יהיו על המדף בשעה מאוחרת יותר. לקונים יש מרץ לערוך קניות. הם נראים נלהבים, ששים כבר להביא את המצרכים הביתה ולבשל לעצמם ארוחה.

קשה להאמין שזה אותו סופרמרקט. איפה הסשימי המצונן שאיבד את הברק, היכן אריזות העוף שנוטפות מיץ אדום כשלוקחים אותן ליד? הקונים לפנות ערב אינם הקונים של הערב, לא, לא. איש אינו בוחן במבט ממורמר קופסה של סלט מוכן שעליה המדבקה "חצי מחיר!" התאורה מאירה בעליזות את הרצפות הלבנות, והמוזיקה ברקע, בסך הכול זמריר קצר שחוזר על שם החנות, משתלבת היטב בהמולת הקניות ויוצרת בהצלחה אווירה תוססת בחנות. אני בוחרת בתור הקצר ביותר לקופה. האיש שלפניי כפוף כל כך שהוא לא מגיע אפילו לכתפיי. בסל הקניות שבידו הרפה נחה אריזה גדולה של בשר חזיר לשָבּוּ־שָבּוּ. בשר חזיר זול יותר, כמובן, ורזה יותר. אבל האיש לא נראה כמי שזקוק לדיאטה...

השמיים עדיין בהירים והיום עדיין עמד באוויר כששבתי הביתה, נושאת שקיות מלאות מדי. פתחתי את דלת המתכת הכבדה של דירתי. עד שהעיניים התרגלו לחושך שבפנים תקפה אותי סחרחורת קלה. חלצתי את נעלי העקב שלי בכניסה וקרסתי תחתיי ארצה. למשך כמה רגעים נותרתי כך, שכובה בכניסה ומהרהרת, "איזה מותרות..."

חשתי סיפוק, אפילו מעין פינוק, בקרירות המוכרת של הרצפה בחום המתמשך של הקיץ, שכבר מאסתי אפילו למאוס בו. הרמתי את ראשי להביט בקרני האור ששמש אחר הצהריים שלחה אל תוך דירתי הקטנה, והרגשתי נינוחה. אז ככה זה להיות בהיריון. עניין של מותרות, ושל בדידות.

נכנסתי להיריון לפני ארבעה ימים.

"אה... יש שם עדיין ספלים..." מלמל המנהל עם חזרתו למחלקה שלנו. ריח הסיגריות שנודף ממנו מתערבב באוויר הערב השמנוני. "נדמה לי שהם שם כבר מהפגישה אחר הצהריים."

הוא אמר זאת בקול רם קצת יותר ואפילו חישב בדיוק את שעת הפגישה, אבל לא העלה על דעתו פשוט לקחת את הספלים למטבח ולשטוף אותם בכיור.

איש אינו מרים את מבטו. איש אינו סבור שהדברים מכוונים אליו. גם אני נוהגת כך. אני מרכזת את מבטי בנקודה אחת במסך המחשב שלי. מכיוון שאני מרוכזת יתר על המידה, המסך הלבן מתחיל להתל בראייתי. בכל אופן — אני עסוקה. כן, אני באמת ובתמים עסוקה. סוף הרבעון מתקרב, התבקשתי להכין חומרים לדוח הביצועים של המחצית הראשונה. בדיוק כמו העובדים האחרים.

צל מוטל על טבלת אקסל שעל המסך שלי.

"אז... כן? הספל."

נשמע שמישהו מדבר אל ספל. בסדר, כל אחד ומה שמתאים לו. אני מקישה על מקש הרווח במקלדת שוב ושוב באצבעי.

שִיבָּטָה־סן.

המנהל עומד ממש מאחוריי. אני מרגישה את ריח עשן הסיגריה שלו.

"שיבטה־סן, ספלי הקפה עדיין לא פונו מפינת הישיבות."

אוקיי, בסדר.

התרוממתי לאיטי ממקומי. המנהל כבר חזר לכיסאו בקצה הרחוק של החדר. הוא היטיב את כרית המושב למניעת כאבי גב שקנה באינטרנט.

איש אינו מרים את מבטו. זה טבעי, אני מניחה. להם אין שום קשר לפינוי כוסות קפה. אני לא חושבת שהעלו אי־פעם בדעתם שקיימת בכלל מטלה כזו. אני מרימה בדרכי פח ניירות קטן שנפל והפריע למעבר, והולכת אל פינת הישיבות בקומה.

"פינת הישיבות" היא למעשה רק אזור קטן בקצה הקומה ובו שולחן וכמה כיסאות קטנים. על המחיצה המשמשת להפרדה משאר הקומה ובכך יוצרת את הפינה נותרו סימנים של סלוטייפ. אין לי שמץ של מושג מתי משתמשים כאן בסלוטייפ, אבל באופן מוזר על כל המחיצות יש סימנים כאלה, וחלקן דביקות למגע. בקומה מתחת יש חדר ישיבות ראוי ביותר, אבל הוא משמש רק את דרג מנהלי המחלקות ומעלה. במילים אחרות, הוא לא לשימוש.

לא בדיוק התמרדתי, רק ערכתי ניסוי קטן. חשבתי שאולי פעם אחת, מישהו אחר, למשל מישהו שנכח באמת בפגישה, יפנה את הספלים וישטוף אותם. לא היה קורה כלום אילו לפחות אדם אחד היה חושב, "זו הייתה פגישה ארוכה ואני באמת מותש, אבל יש פה ספל קפה ששיבטה־סן הכינה לי והגישה לי. אולי כדאי שאפנה אותו בעצמי אחרי שסיימתי לשתות אותו". אני מודה שהייתי סקרנית לראות מה יעשו השאר אם הפעם מישהי, שאפילו לא השתתפה בפגישה, לא תחכה שהפגישה תסתיים ולא תבוא מיוזמתה לנקות אחריהם.

הייתי כנראה עושה זאת ללא מחאה לולא השליכו בדלי סיגריות לתוך שארית הקפה בכוסות, ולולא סירחון הבדלים ששכבו שם עד ארבע וחצי אחר הצהריים הגיע עד לשולחני.

"סליחה, המנהל," פניתי אל המנהל שעבר לידי בדרכו למטבח, אוחז בידו ספל ושקיק תה צמחים שהוא שותה לאחרונה. הוא עצר לידי.

"אולי מישהו יכול בבקשה להחליף אותי בניקיון היום?"

"למה?"

"אני פשוט לא מסוגלת."

"למה?"

"אני בהיריון. ריח של קפה עושה לי בחילה. אני גם לא יכולה לסבול עשן סיגריות. חוץ מזה, אסור לעשן בבניין."

ככה נכנסתי להיריון.

כששאלו אותי במחלקת משאבי אנוש מתי אני אמורה ללדת, עניתי באקראי "בשנה הבאה, באמצע מאי," אז אם מחשבים לאחור, אני בשבוע החמישי. יצא שבישרתי למקום העבודה שלי מוקדם ממה שציפיתי.

במשאבי אנוש נאמר לי שנהוג שההחלטה על שעות העבודה במהלך ההיריון היא פנים־מחלקתית, תוך התחשבות במצבי הבריאותי, כמובן. שוחחתי תחילה עם המנהל הישיר שלי, והוא שוחח עם מנהל המחלקה. מנהל המחלקה היה נבוך. לא מפליא, כי חוץ ממני, שאר העובדים במחלקה הם גברים. שמעתי שטרם הצטרפותי לחברה עבדו במחלקה שתי עובדות במשרה חלקית, אבל אחת עזבה כדי לטפל בהוריה, והאחרת התחתנה.

ביקשתי להמשיך בשעות העבודה הרגילות שלי לזמן־מה, עד שמצבי הגופני יתייצב. באופן מפתיע, בקשתי התקבלה ללא התנגדות. אולי המנהל שלי קיבל את ההוראה בעניין מגבוה, אבל זו לא בעיה שלי. נפח העבודה שלי צומצם כדי לאפשר לי לחזור הביתה שעתיים־שלוש מוקדם יותר. פעלה לטובתי העובדה שמנהל המחלקה והמנהל האישי שלי בקושי זכרו איך נראו הנשים שלהם כשהן היו בהיריון.

מה שהטריד את שניהם יותר משעת סיום יום העבודה שלי הוא מטלת הכנת הקפה. מי יכין קפה לאורחים וינקה אחרי כולם? ממי בחברה יוכלו לבקש חלב, אם נגמר? הם ביקשו ממני להכין מדריך הוראות במחשב. בתום דיון בין העובדים הגברים (שנערך בהיעדרי), הוטלה מלאכת הכנת הקפה על עובד צעיר, שהצטרף לחברה בשנה שעברה עם תום לימודיו.

"אה, זה ממש קל, מפתיע," אמר הבחור בהתפעלות כשהראיתי לו לבקשתו איך מכינים קפה במטבח.

זה בסך הכול קפה נמס, עניתי.

שבוע 7 להיריון

בהתחלה חשבתי שיש אירוע כלשהו באזור תחנת הרכבת הבאה ולכן הרכבות מתעכבות, או שכל הנוסעים בקרון הם שכירים בדרכם חזרה למשרד מפגישות בחוץ. לא העליתי בדעתי שתהיה צפיפות כזו ברכבת בשעה מוקדמת כל כך. יתרה מזאת, הנוסעים בקרון לא נראו כאילו קיבלו אחר צהריים חופשי באופן לא צפוי. הופתעתי מאוד לגלות שאנשים רבים כל כך מסיימים את יום העבודה שלהם בשעה חמש כדבר שבשגרה.

רוב הנוסעים היו מבוגרים ממני. מעט נשים צעירות ישבו בקרון הצפוף, אוחזות בשולי חצאיותיהן, שקועות במסך הטלפון. הנשים ברכבת הזו היו מאופרות בקפידה רבה יותר מאלה שנסעו עימי ברכבות שבהן חזרתי אני הביתה. אף שהיה זה סוף יום העבודה שלהן, והשעה הייתה כבר לפנות ערב, המייק־אפ שעל פניהן היה עדיין מושלם, והסומק הבהיר שעל לחייהן בהק כאילו זה עתה מרחו אותו.

רוב הנשים המבוגרות לא היו מאופרות. חלק ניכר מהן לבשו חולצה תפורה בגזרה צמודה. זו לא הייתה חולצת כפתורים, חולצת נשים או סריג. השם היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא חולצה תפורה. הרבה שחור ולבן. במבט נוסף על סביבותיי הבחנתי גם במגוון צבעי פסטל כמו ורוד חיוור, צהבהב וסגול בהיר. כולן לובשות מכנסיים בגזרה רפויה ונועלות נעליים שטוחות. עמדתי ובהיתי בפיזור דעת. אישה שישבה מולי בחליפה בצבע ירוק פסטל שלפה מתיקה בקבוק תרמי ומזגה בשלווה מעט תה לכוס פלסטיק. קצת קרח שנותר בבקבוק השמיע קול פצפוץ.

ירדתי מהרכבת ונכנסתי לסופרמרקט מול התחנה. בזה אחר זה אספתי את מוצרי הבשר והירקות שנדרשו למתכון שמצאתי ברשת בעת הנסיעה ברכבת. בשעה כזו יש עדיין מלאי יפה של מוצרים על המדפים. אם אני מוצאת ירקות טריים במיוחד או דגים עונתיים שלא ציפיתי למצוא אני מוסיפה אותם לסל. בזמן שחיכיתי בקופה הבטתי החוצה וראיתי קבוצת תלמידי תיכון מתגודדים סביב דוכן של אוכל רחוב, בידיהם תיקי ספורט שעליהם מתנוסס שם בית הספר באותיות גדולות. לחייהם היו סמוקות מהאוכל החם, והם דמו זה לזה כל כך עד שהתקשיתי להבדיל ביניהם.

השעה הייתה רק שש וחצי בערב כשהגעתי הביתה. יצאתי למרפסת ושמעתי נגינת פסנתר, אותו משפט מוזיקלי שוב ושוב, כנראה לשם תרגול. אני מורידה את הכביסה מהחבל, מקפלת אותה ושמה בארון, שואבת אבק בחדר ומתחילה לבשל. המנה העיקרית בתפריט היום היא כרעי עוף במחבת עם ירקות שורש. אני מכסה את המחבת, מכינה מרק מיסו סתווי עם חציל וקציצת דג וירקות ירוקים לתוספת. מכיוון שיש לי כעת יותר זמן פנוי, אני מבשלת מגוון רחב יותר של מאכלים וכך נהנית מתזונה בריאה המתאימה לנשים הרות. עורי נעים יותר למגע, ואני מרגישה שעליתי קצת במשקל. אתמול מישהו שישב לידי בפינת האוכל בהפסקת הצהריים שאל אותי אם יש לי בחילות בוקר.

"כן, אבל הן קלות למדי."

"אני שמח לשמוע. שמתי לב שהפסקת לקנות אוכל מוכן. אני מניח שבהיריון צריך להיזהר מהרבה מאכלים."

ובאמת בשבוע שעבר התחלתי להכין את ארוחות הצהריים שלי בבית ולהביא אותן בקופסה לעבודה.

כשאני מסיימת לאכול את ארוחת הערב שורר סוף־סוף חושך בחוץ, ורוח ראשונה של הלילה נושבת בעדינות מבעד לדלת הרשת ומלטפת את רגליי היחפות. אני קמה לסגור את הווילונות ומדליקה את הדוד.

יש לי יותר זמן פנוי לאחרונה, אז אני עושה אמבטיות במקום להתקלח. לפעמים אני משתמשת במלחי אמבט שקיבלתי במתנה או שנתנו לי כדוגמיות ונותרו ללא שימוש בארון מתחת לכיור. נדמה לי שמלחי אמבט איכותיים באמת מקילים על עייפות. למעשה, אני חושבת שצריך להשתמש בהם יותר בתקופות עמוסות, כשאני חוזרת הביתה מאוחר, עייפה כל כך שאני לא יכולה אפילו לחשוב. מצד שני, כשאני ממש עייפה קשה לחשוב על זוטות כמו מלחים לאמבטיה. נגד זה אין מה לעשות. לכן כדאי להשתמש בהם עכשיו. היום השתמשתי במלחי אמבט מים המלח. הפכתי את פנים האמבט שלי לים המלח. על האריזה כתוב שהמינרלים במלח גורמים להזעה והגוף מפריש פסולת החוצה. שיקעתי את גבי במים החמים והרגשתי שגופי צף יותר מהרגיל. בעודי צפה כך, חסרת הגנה, עטופה בים המלח, נזכרתי בחזיר ים שראיתי פעם במצפה תת־ימי, מזמן. הוא צף והתנודד באיטיות במים הירוקים, כאילו מעולם לא תכנן שום דבר בעצמו ולא דמיין שיהיה חלק מהתוכניות של מישהו אחר. פניו העידו על כך שהוא יצור בעל אופי נוח.

יצאתי מהאמבטיה וייבשתי את השיער במייבש שיער. בהשפעת מלחי האמבט נהיה לי קצת חם והייתי סמוקה. מבעד לדלת הרשת שמעתי קולות של תלמידי בית ספר שעברו בחוץ. הבאתי את המאוורר, שכבר חשבתי לאחסן בקרוב, הצבתי אותו במרכז החדר והתיישבתי על הספה הקטנה שלי. לא שמתי מוזיקה.

הדלקתי תאורה רכה והתפרקדתי על הספה. השתמשתי במסעד ככרית תחת הראש. ניסיתי להמהם את המנגינה בקול כאילו כתבתי את תוויה על התקרה הריקה. קול ההמהום שלי צרוד מעט, אבל הוא נשמע לא רע. נהניתי מהעניין והמשכתי להמהם למשך זמן־מה. הסתכלתי בשעון והתחוור לי שעד לפני כמה שבועות, זה היה הזמן שבו רק התחלתי לאכול ארוחת ערב.

חשבתי שאני אוהבת מוזיקה. אני נוהגת להאזין למוזיקה בטלפון, כשאני צועדת לתחנה או ממנה, או כשאני מחכה לפגישה או לרכבת. בקיץ אני הולכת הרבה להופעות ופסטיבלים של מוזיקה. והנה, עכשיו יש לי זמן, אבל כשאני משמיעה מוזיקה לבד בדירה שלי אני נוכחת לדעת שאיני יודעת איך להאזין לה. איני יודעת לאן להפנות את מבטי או איזו הבעה עליי לעטות בזמן שזמר בלתי נראה שר בכל כוחו. הדבר קשה לי עוד יותר כשמדובר בלהקה. מה עושים אנשים אחרים שהתחביב שלהם הוא האזנה למוזיקה? האם הם מאזינים בשקט בעיניים עצומות, או בוהים בחלל ומניעים את הראש או את המותניים? אני חיה שלושים וכמה שנים, ולאחרונה אני מבינה שאני לא יודעת כלום.

הלילה עוד ארוך.