נותנות סימנים בזמן

הביקור

ליאנה

1970

הנסיעה באוטובוס המאסף היתה מורטת עצבים, עם לא מעט עצירות בתחנות שוממות מאדם. בהיתי בנוף המתחלף מבעד לחלון, חשה את בטני המתהפכת בכל פעם מחדש עם ההזנקות המיותרות של האוטובוס, מחכה בקוצר רוח לפגישה עם אטיין. הייתי מאחרוני הנוסעים כשהנהג קרא בקול צרוד: "אברבנאל!" וכיוון אותי לבית החולים, "את רואה את השלט שם?"

הזהרתי את אטיין שבתי חולים לחולי נפש אינם מקומות בטוחים. הנימוק שלי היה עקרוני. "תחשוב על זה בהיגיון," ביקשתי, "זה לא קורה רק בישראל. ככה זה בכל העולם. ברגע שאתה מרשה להם לקחת ממך את הזכות האנושית הבסיסית להתנגד, אתה לא יכול לתכנן מראש כמה זמן תישאר בידיהם. הם יחליטו בשבילך הכול, הם לא ישאלו אותך מה אתה רוצה ומה אתה לא רוצה. אי אפשר לדעת מה עלול לקרות לך שם." אבל אטיין התעקש. האשפוז היה חלק מהתוכנית שלו. "אני יודע מה אני עושה," אמר כמדקלם טקסט שנמאס לו לחזור עליו באוזניי. "ואם כבר מדברים על זכויות, הזכות הכי בסיסית של כל אחד היא לבחור את הסיכונים שהוא לוקח."

ניסיתי להרתיע אותו. דיברתי על סכנת התרופות הפסיכיאטריות שוודאי ילעיטו אותו בהן, אך הוא התעקש. "הירגעי, סמכי עליי, אני יודע מה אני עושה! אם לא ארצה לבלוע תרופה אדע להסתדר ולא לבלוע אותה. את תראי שיהיה בסדר."

עשרה ימים מתוחים עברו עליי בגלל תוכניתו הסודית, שעליה אסור היה לי לדבר עם איש. והיו מי שהכירו את שנינו ורצו לדעת. כשהתעניינו ושאלו אותי לאן הוא נעלם השתדלתי להגיב בקלילות. "אטיין לא אוהב להישאר במקום אחד," תירצתי את היעדרו, "יש לו חברים מחוץ לתל אביב. הוא כנראה מתארח אצלם, אבל הוא בטוח יבוא להיפרד מכולנו לפני שיחזור לצרפת."

רק אחרי שנִשְמתי כמעט פרחה מרוב דאגה, הוא התקשר אליי מהטלפון הציבורי באברבנאל. הקשבתי היטב לצליל קולו ולקצב של דיבורו. בניגוד לחששותיי, הוא נשמע לי רגיל, אולי אפילו די עליז, ולא היו ברקע צעקות או צלילים מוזרים אחרים. בניגוד לנבואותיי הקודרות, אטיין הרגיש טוב מאוד והיה מרוצה מהטיפול שקיבל, מה גם שהועבר למחלקה הפתוחה וכעת הרשו לו לקבל מבקרים. זאת היתה הסיבה שטלפן — הוא רצה שאבוא לבקר אותו. הנחתי שעל כל השאר עדיף שלא נדבר בטלפון, כי מישהו מהצוות עלול להאזין לשיחתנו. לא שאלתי שאלות נוספות והבטחתי לבקרו ביום שלישי אחר הצהריים, כלומר יומיים אחרי שהתקשר אליי. לא יכולתי להגיע לפני כן. ממש הגזמתי בהיעדרויות משיעורים באוניברסיטה. הייתי חייבת להראות את פָניי שם. אטיין, בכל מקרה, לא לחץ עליי שאקדים. "שלישי? מצוין," אמר. "כשתבואי תראי בעצמך שאני בסדר."

אליהו, בן דוד רחוק של אימי, שקראתי לו "דוד אליהו", היה אחת הסיבות שבגללן הייתי כל כך לחוצה לשמוע מאטיין. מחלת הנפש של אליהו היתה סוד משפחתי שהתאמצו להסתיר ממני לאורך שנות ילדותי.

כילדה, פגשתי את דוד אליהו עם אשתו וילדיו באירועים משפחתיים. הוא היה חייכן, שמנמן ולגמרי קירח — הגבר הקירח היחיד שהכרתי. אני זוכרת שתמיד — חורף או קיץ — היה מגיע חבוש כובע ואני הייתי נועצת בו עיניים עד שהסיר אותו, מצפה לרגע שבו תיחשף קרחתו הבוהקת. פעם אחת, כשישבנו סביב אותו שולחן באירוע משפחתי, שאלתי בלחש את אימי אם דוד אליהו ירשה לי לגעת בקרחת. אימי נראתה מזועזעת והשיבה בלחישה נוזפת שזה מאוד לא מנומס לבקש דברים כאלה.

אחר כך דוד אליהו ומשפחתו כמו נעלמו מחיינו, עד שבאחת השבתות, בביקור אצל סבי וסבתי, ניחשתי שהמבוגרים מדברים עליו. שמעתי את הצירופים "אשפוז כפוי", "זריקת טשטוש" ו"גרירה בכוח" שלא ממש היו ברורים לי, אבל הבנתי שלא היו משתמשים בהם אלמלא קרה לאליהו משהו רע מאוד.

אני זוכרת ששאלתי בבהלה למה גררו בכוח את דוד אליהו, אך אימי התערבה והשתיקה את אבי וסבי. "לא מדברים על זה עכשיו," היא הרגיעה אותי. "אליהו נמצא בבית חולים. שם יודעים איך לטפל בו. כשיבריא יחזור הביתה והכול יהיה בסדר."

עברו עוד כמה שנים — הייתי בת שתים־עשרה בערך — ושוב הגיע לאוזניי קטע מתוך שיחה על דוד אליהו. שבתי מבית הספר וזיהיתי את הקול של אשתו צילה, שישבה במטבח עם אימי. הקשבתי לשיחה שלהן ושוב שמעתי מושגים שהפחידו אותי. "אני לא יודעת מה לעשות," שמעתי את דודה צילה אומרת לאימי. "חזרו לו המחשבות הפרנואידיות, הפעם יטפלו בו בשוקים חשמליים."

שתיהן השתתקו כשנכנסתי לחדר. על שפתיהן התרחב החיוך המזויף העולה על פניהם של מבוגרים כשהם מעוניינים להסתיר משהו מילדים. "כמה גדלת," החמיאה לי צילה מיד והזמינה אותי להיפגש עם בתה עליזה, למרות שאף פעם לא היינו חברות.

כשהלכה, ידעתי שאין טעם לשאול את אימי על מצבו של דוד אליהו. כבר הייתי בוגרת מספיק כדי להבין שמחלת הנפש שלו התפרצה מחדש, שהוא סובל מאוד ושאשתו חוששת מהטיפולים שמחכים לו.

בין שהסוד נשמר מתוך בושה ובין במטרה להגן עליי, הסודיות רק הגבירה אצלי את הפחד מפני מחלות נפש. תפסתי אותן כתהום אפלה שכל אחד עלול ליפול לתוכה באופן פתאומי, ושם, "העזרה" שמחכה לחסרי המזל היא עונש שהם מקבלים על לא עוול בכפם. עם השנים, כשהתפזר הערפל סביב הנושא, מושגים עמומים כמו "מחשבות פרנואידיות" ו"שוקים חשמליים" לא נעשו פחות מצמררים עבורי. עכשיו, בדרכי אל אטיין, הכתה בי תחושה שאברבנאל היה בית החולים אליו חזר אליהו באשפוזיו. זאת לא היתה מחשבה מרגיעה.

שולי המכנסיים המתרחבים שלי ליחכו את השביל החולי. הרגשתי דקירה מתמשכת בכף הרגל. הסרתי את הנעל, נפטרת מאבן חצץ קטנה. לפתע דמיינתי איך צמד גברתנים שריריים במדים לבנים מזנקים על אטיין אחרי שיחת הטלפון שלנו וגוררים אותו בחזרה למחלקה הסגורה. הייתי משוכנעת שלא נחוצה עילה מיוחדת כדי שמאושפזים ייפלו קורבן לפעולות שרירותיות מצד צוות בית החולים. בדיוק משום כך חשבתי מראש על תוכנית פעולה למקרה שאטיין יוחזר לסגורה.

הנחתי כי מעמדי כ"ידידה" לא יספק אותם, על כן תכננתי להכריז שאני קרובת המשפחה היחידה של אטיין בישראל. לא תהיה להם כל דרך לבדוק את טענתי. אוסיף שאני נמצאת בקשר עם אחותו בצרפת, פרט שאף הוא לא היה ולא נברא. תכננתי גם לבקש מהם רשות להציץ בו מרחוק, ואם לא ירשו לי, אמשיך לאלתר על המקום שקרים נוספים, אם כי אני שקרנית די גרועה. אגייס כל טכניקה שפיתחתי בשיעורי משחק בחוג לתיאטרון, אלחץ עליהם בנימוס תקיף.

הייתי נחושה שלא לחזור לתל אביב בלי לראות את אטיין. דמיינתי את עצמי עומדת מול אחות חשדנית ומשכנעת אותה לתת בי אמון, או לוותר כי המאסתי את עצמי עליה. הצעד הבא שעמדתי לנקוט — למקרה שיסרבו לתת לי מידע על מצבו ולא ירשו לי להציץ — היה לנסוע לקיבוץ שלו.

במאבקים כאלה אסור להיכנע. אני אגיע לקיבוץ ואמצא שם אדם אמין שיעזור לי לעזור לאטיין, להילחם למענו, לחלצו מציפורני הפסיכיאטרייה הדכאנית. אחר כך עלה בדמיוני מראה מבעית במיוחד — אטיין כפות למיטת ברזל כעורה בחדר שקירותיו לבנים, מוקף חולים מזוגגי עיניים ופרועי שיער. דימיתי את עצמי בורחת משם, תחילה ממררת בבכי ואז מתעשתת, יוצאת למאבק להצלתו, לא מניחה להם להשתיק אותי.

למרבה ההקלה, אף לא אחד מהסיוטים שהסתחררו במוחי התגשם. כבר בקבלה התברר שלא אבקר אותו במחלקה הסגורה או בפתוחה. "הנה אטיין, הוא יושב בחוץ. מבלה עם האורחים שלו," אמרה האחות במבטא שהזכיר לי קרובי משפחה של אימי מבולגריה. היא ניגשה לחלון והצביעה לכיוונו של עץ רחב צמרת.

על דשא דליל ומאובק מרוב חמסין אביבי הוא ישב, מוקף בחבורה חייכנית של מטוגני שיזוף, לבושים בג'ינסים קצרים גזורים ובטי־שירטס צבעוניות. הם היו שישה או שבעה וניתן היה לזהות מרחוק שהם צרפתים. עליצותם כלל לא היתה מובנת לי.

התקרבתי בהיסוס. כשאטיין הבחין בי אמרתי:

"...Hey, good to see you, you look ok" הוא הודה לי שבאתי והזמין אותי לשבת, מצביע על הקבוצה ועליי: "Mes amis de kibutz, Lianne."

לא היתה לי בעיה לנסח בצרפתית את המילים "שמי ליאנה ואטיין קורא לי 'ליאן'," אך שתקתי, מופתעת למצוא סביבו מבקרים אחרים ביום שבו הזמין אותי לבוא, מה גם שלא ציפיתי שאטיין יכנה אותם "החברים שלי מהקיבוץ". אחד מהם זז כדי לפנות לי מקום במעגל. הוא הוציא מתרמיל הגב שלו שקית עוגיות ובקבוק שתייה, כיבד את כולם וגעה בצחוק גדול בעקבות משפט של בחורה קצוצת שיער שישבה לצידו. כולם, חוץ ממני, הצטרפו לצחוק. התיישבתי סמוך לגזע העץ, ליד המעגל, אבל לא ממש בתוכו.

הקשבתי לדיבורים שלהם, מפענחת חלקים מהנאמר. הקורסים בצרפתית שלקחתי בשנה שעברה עזרו לי לשוחח עם אטיין ואפשרו לי לעקוב אחר דיאלוגים בסרטים צרפתיים ישנים, אבל השיחה על הדשא היתה שונה. הם דיברו מהר מדי בשבילי, השתמשו בסלנג שלא הכרתי, ובכל זאת הצלחתי להבין שהם מעדכנים את אטיין ברכילות מהקיבוץ.

התבוננתי בהם, מופתעת מהפער בין הפיקניק העליז על הדשא באברבנאל ובין מראות הבלהה שקדחו במוחי במשך עשרה ימים של דאגה. אטיין השתתף בשיחה בלי לפנות אליי באופן ישיר ולו פעם אחת. התקשיתי להבין איך זה שהוא מחייך כל הזמן רק אליהם ולא אליי. לאן נעלמו נימוסיו הטובים שאהבתי כל כך? הרי הוא היה אותו בחור שלא מזמן שפך את ליבו בפניי.

בחנתי אותו במבטי. הוא איבד ממשקלו מאז הלילה האחרון בבית שלי, אך נשאר יפהפה כשהיה. רק בחור יפה תואר כמו אטיין מסוגל להיראות טוב כל כך בפיג'מת בית החולים נטולת הצורה, שהיתה תלויה על גופו.

***

לא רק המראה המושך — עיניים כהות ענקיות, ריסים ארוכים במיוחד, עצמות לחיים בולטות ושיער שחור וחלק — אלא גם עובדת היותו צרפתי, זיכו את אטיין במעמד מיוחד בבית הקפה הבוהמי שלי, ובפרט בשולחן החביב עליי, שולחנם של הפרנקופילים "הכבדים". הבחירה המוצלחת שלו דווקא בנו היתה אומנם מקרית לחלוטין, אך מרגע שגילה אותנו — הדברים התגלגלו במהירות.

עוד לפני הופעתו של אטיין בחיי, הבחנתי שהערגה לפריז מצד חבריי לשולחן הזה התעצמה בכל פעם שנפלה לידיהם ההזדמנות לנהל שיחה בצרפתית ולהתרפק על זיכרונות פריז שלהם. זאת היתה אחת הסיבות שאהבתי כל כך לשבת איתם וששמחתי על כך ש"אימצו" אותי. נטולת זיכרונות פריזאיים משלי וצעירה מהם בעשור, פחות או יותר, פריז הילכה עליי את קסמיה דרך עיניהם. לא אחת הקשבתי למוריס שהתגלגל ברחבי אירופה עד שזכה להשראה בפריז. שם החל להאמין בעתידו כמחזאי; ביליתי שעות לא מעטות עם רות שהתאוששה מרומן עם פסל צרפתי מניפולטיבי; ודרור — הידיד הכי קרוב שרכשתי בבית הקפה — התהדר בייחוס הפריזאי המושלם. סבתו מצד אימו היתה צרפתייה שחזרה בילדותו לארץ מולדתה. עד שהלכה לעולמה, היה דרור מבקר אותה מדי שנה בפריז עם הוריו.

דרור היה בן בית בבירת צרפת הנכספת יותר משאר החבורה, אך כל אחד מהם שימש לי אורים ותומים בדרכו. התלהבתי מבקיאותם בנושאים מהותיים מאוד בעיניי, כמו סרטי "הגל החדש", וזאת בנוסף לצרפתית הקולחת שעדיין היתה מעל לכוחותיי. ואם לא די בכך, הם היו מסוגלים לשזור בשיחה את מילות הקוד "סלקט" ו"לה קופול", אותן כבר ידעתי לזהות ללא הסברים נוספים כבתי הקפה החביבים על ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. לרות אף שיחק המזל, כך סיפרה לי, כשישבה פעם בשולחן סמוך לשלהם, מאזינה וקולטת משפטים שלמים משיחתם. היא לא זכרה מה נאמר, אך פרט זה לא גרע מהתפעלותי.

אטיין גילה אותנו ביום גשום לסירוגין, כשהחורף כבר היה בנסיגה. נשארנו לשבת בחוץ, בשורת השולחנות המחופים, גם כשהגשם חזר לטפטף. מבטי נפל עליו מרגע שנעצר באמצע הרחוב. הוא סרק בעיניו את היושבים בכניסה לקפה והתקרב דווקא אלינו, כאילו צפה מראש שנקבל אותו בסבר פנים יפות.

"אפשר לשבת איתכם?" שאל בעברית במבטא צרפתי בולט.

אחר כך הציג עצמו בסבב של לחיצות ידיים ובחיוך אישי שהעניק לכל אחד ואחת, כשהוא מסגיר זרות חיננית. בזווית העין יכולתי להבחין בלהיטות שבה שלף סיגריה מקופסת ה"גולואז" שהציע דרור. הנחתי שהוא מתנדב או סתם היפי. בשני המקרים היה צפוי שלא יחזיק סיגריות משלו.

כולנו ידענו אז שקיבוצי ישראל הם יעד חביב לתיירות זולה, במיוחד לצעירים. חלקם נסעו ישירות לקיבוצים שבהם התנדבו, לעבוד ולבלות הרחק מהבית וחלקם לא פסחו על תל אביב. כבר התרגלנו לנוכחותם של היפים אמריקאים, שהסתובבו בינינו עם גיטרות ושיער ארוך, אך אטיין לא נראה כמותם. שמתי לב ליופיו ולתלבושתו השונה, כי במקום הג'ינס הקבוע שלהם הוא לבש מכנסי בד כהים וחולצה בהירה עם כפתורים.

"לידיעתך, הבחור שאל אותי עלייך ואמרתי לו שאת מבינה צרפתית, אבל פוחדת לדבר," לחש לי דרור שנייה לפני שאטיין פנה אליי בתערובת של אנגלית שבורה וצרפתית.

"לא, אני לא דוגמנית ולא שחקנית," העדפתי לענות לו באנגלית ולחיי האדימו. דרור לחש לי בשקט ובעברית שאני חמודה מאוד כשאני מסמיקה. החזרתי לו מבט נוזף. בעוד חודשיים אהיה בת תשע־עשרה. הרגשתי מספיק בוגרת כדי לקבל מחמאות אחרות לגמרי מגבר הבקי בסמטאות הרובע הלטיני בפריז.

כשקמתי ללכת הביתה, קם אטיין בעקבותיי וביקש ללוות אותי. במבטאו הצרפתי הממיס, שהזכיר לי את השחקן ז'אן פייר לאו בסרט של טריפו, סיפר לי איך נדד בין בתי קפה אקראיים בעיר, כשהוא מסתפק בספלון אספרסו כעילה לפיתוח שיחות קלילות עם זרים מוחלטים. הוא החמיא לישראלים שפגש בעיר, שהיו בעיניו סימפתיים הרבה יותר בהשוואה לקיבוצניקים, שאותם ממש לא סבל. מישהי גילתה לו שבית הקפה שלנו נחשב לאחד המקומות שבהם יושבת הבוהמה התל אביבית, ואטיין היה סקרן לפגוש ולהכיר ישראלים "כמונו". הרגשתי סיפוק מהעובדה שכך רואה אותי החתיך הצרפתי הזה, כשייכת לבוהמה. עם ותק של שנה אחת בלבד בקפה זאת היתה מחמאה.

"פריז, פריז... כולם פה חולמים על פריז. גם את חולמת על פריז?!" הפטיר כשעלינו בפרישמן לכיוון מאפ"ו, הרחוב שבו גרתי. הוא נאנח והפטיר ביטוי שלא קלטתי. ניחשתי שאמר משהו שמשמעותו "ככה זה". והוא המשיך, "בית קפה של אומנים זה מקום טוב. אומנים הם הכי..." חיפש את המילה, "פתוחים, לא? פרוגרסיביים? ככה אומרים גם באנגלית, לא?"

שאלתי אותו אם הוא אומן.

אטיין צחק. עיניו הגדולות והכהות הצטמצמו לחריצים.

"אני מתנדב בקיבוץ," אמר בעברית כמשחזר משפט שלמד להגות. אחר כך המשיך בצרפתית מעורבת באנגלית, "עכשיו כבר לא מתנדב. אומן? עכשיו לא. מי יודע את העתיד? ככה אומרים, נכון? אף אחד לא יודע מה יקרה. אולי בעתיד אני אומן. ואת אומנית?"

"גם אני לא אומנית עכשיו. אולי בעתיד," השבתי בצרפתית ושנינו צחקנו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*