הנעדר

1

המסיק

כשקרל רוֹסמן בן השבע עשרה, שהוריו המסכנים שלחו אותו לאמריקה מפני שמשרתת פיתתה אותו ונולד לה ממנו ילד, נכנס אל נמל ניו יורק על סיפון האונייה שכבר האטה, גילה את פסל אלת החירות שכבר התבונן בו שעה ארוכה, כאילו הוא מואר עכשיו באור שמש שגבר פתאום. הזרוע עם החרב הזדקרה מעלה כאילו הונפה שוב, וסביב דמותה נשבו הרוחות החופשיות.

"כל כך גבוה!" אמר בליבו, ואט־אט, בלי שהתכוון כלל ללכת משם, נדחף מפני ההמון ההולך ורב של הסבלים העוברים על פניו עד מעקה הסיפון.

בחור אחד, שהוא התוודע אליו קצת בזמן הנסיעה, אמר כשעבר על פניו: "תגיד, עוד לא מתחשק לך לרדת?" "הנה, אני מוכן," אמר קרל והצטחק אליו, ומתוך רברבנות ומפני שהיה נער חזק הרים את מזוודתו אל כתפו. אבל כשהביט אחרי המכר שכבר הלך והתרחק עם השאר כשהוא מטלטל קלות את מקלו, עלה בדעתו ששכח את המטרייה שלו למטה באונייה. מיד ביקש מהמכר, שלא נראה נלהב במיוחד, שיעשה לו טובה ויחכה רגע על יד המזוודה שלו, סקר מהר את הסביבה כדי שידע לאן לחזור והזדרז להסתלק. למטה גילה לצערו שמַעבר אחד שהיה מקצר מאוד את דרכו חסום זו הפעם הראשונה, כנראה מפני שכל הנוסעים יורדים מהאונייה, והוא נאלץ לחפש לו בדי עמל מעבר דרך המון חללים קטנים, מסדרונות שפונים פעם לכאן ופעם לכאן, גַרמי מדרגות קצרים אבל כשהאחד מסתיים יש אחריו תמיד עוד אחד, חדר ריק גדול ובו שולחן כתיבה נטוש, עד שלבסוף, מאחר שלא עשה את הדרך הזאת אלא פעם או פעמיים ותמיד בחברת אנשים, באמת לא ידע מימינו ומשמאלו. ומאחר שהיה אובד עצות ולא פגש איש ורק שמע מעליו כל הזמן את אלף הרגליים הנגררות של האנשים, ומרחוק, כמו נשיפה, את פעולתן האחרונה של המכונות שכבר הושבתו, לא חשב פעמיים והתחיל לדפוק על איזו דלת קטנה שנעצר לידה בתעייתו. "פתוח, פתוח," קרא קול מבפנים, וקרל פתח את הדלת בהקלה אמיתית. "למה אתה דופק ככה על הדלת כמו משוגע?" שאל איש ענקי עוד לפני שנפנה ממש להביט בקרל. אור עכור שנקלש מזמן באונייה למעלה חדר דרך איזה צוהר אל התא העלוב, שעמדו בו מיטה, ארון, כיסא והאיש עצמו, דחוסים כאילו אחסנו אותם שם. "תעיתי בדרך," אמר קרל. "בזמן הנסיעה לא הרגשתי בזה בכלל, אבל זו אונייה גדולה נורא." "כן, בזה אתה צודק," אמר האיש בשמץ גאווה ולא חדל להתעסק בַּמנעול של מזוודה קטנה. הוא סגר אותו שוב ושוב בשתי ידיו כדי לשמוע את נקישת החף הנאחז בתֶּפס. "אבל למה אתה לא נכנס?" הוסיף האיש ואמר, "הרי לא תישאר לעמוד בחוץ!" "אני לא מפריע?" שאל קרל. "מפריע? מה פתאום מפריע?" "אתה גרמני?" ביקש עוד קרל לוודא, כי שמע רבות על הסכנות הנשקפות לַמהגרים לאמריקה, בייחוד מצד האירים. "כן, כן, גרמני," אמר האיש. קרל הוסיף להסס. ואז אחז האיש במפתיע בידית הדלת, ועם הדלת שמיהר לסגור משך אליו גם את קרל פנימה. "אני לא יכול לסבול שמציצים לי מהמסדרון," אמר האיש וכבר חזר להתעסק במזוודה שלו, "כל אחד עובר פה ומציץ פנימה, זה בלתי נסבל." "אבל הרי המסדרון ריק לגמרי," אמר קרל שעמד לחוץ באי־נוחות אל מרגלות המיטה. "כן, עכשיו," אמר האיש. "אבל הרי מדובר בעכשיו," אמר קרל בינו לבינו, "קשה לדבר איתו, עם האיש הזה." "למה שלא תשכב על המיטה, יהיה לך שם יותר מקום," אמר האיש. קרל זחל פנימה כמיטב יכולתו ותוך כדי כך צחק בקול רם על הניסיון הכושל הראשון שלו להניף את עצמו אל המיטה. אבל ברגע שהיה על המיטה קרא: "אלוהים אדירים, שכחתי לגמרי את עניין המזוודה שלי." "המזוודה? איפה היא?" "למעלה, על הסיפון, מכּר שלי שומר עליה. אבל מה שמו?" והוא הוציא כרטיס ביקור מכיס נסתר שחיברה לו אימו לקראת הנסיעה אל בטנת המעיל: "בּוּטֶרבָּאוּם, פרנץ בוטרבאום." "היא נחוצה לך מאוד, המזוודה?" "כמובן." "אז למה נתת אותה לאיש זר?" "שכחתי את המטרייה שלי למטה ורצתי להביא אותה, ולא רציתי לסחוב איתי את המזוודה. ואז גם תעיתי בדרך." "אתה לבדך? בלי ליווי?" "כן, לבדי." אולי כדאי לי להיצמד אל האיש הזה, חלפה המחשבה בראשו של קרל, איפה אמצא לי מיד ידיד טוב ממנו. "ועכשיו איבדת גם את המזוודה. על המטרייה אני כבר לא מדבר." והאיש התיישב על הכיסא, כאילו התעורר בו עכשיו איזה עניין בסיפורו של קרל. "אבל אני מאמין שאת המזוודה עוד לא איבדתי." "אשרי המאמין," אמר האיש והתגרד בחוזקה בשערו הכהה הקצר והסמיך. "על האונייה, עם נמלי העגינה מתחלפים גם המנהגים. בהמבורג אולי היה בוטרבאום שלך שומר על המזוודה, אבל פה בוודאי כבר לא נשאר מהן זכר, משתיהן." "אם ככה, אני בכל זאת חייב לעלות מיד ולבדוק," אמר קרל והביט סביבו לראות איך יוכל לצאת מפה. "לא, לא, תישאר," אמר האיש ודחף אותו ביד אחת בחזהו, בגסות ממש, בחזרה אל המיטה." "אבל למה?" שאל קרל ברוגז. "כי אין בזה טעם," אמר האיש, "עוד מעט גם אני הולך, ואז נלך ביחד. או שהמזוודה נגנבה ואז אין מה לעשות ואתה יכול לבכות עליה עד סוף ימיך, או שהאיש עדיין שומר עליה ואז הוא טיפש והוא צריך להמשיך לשמור עליה, או שהוא סתם אדם ישר והוא השאיר אותה במקומה ואז, אחרי שהאונייה תתרוקן לגמרי, נמצא אותה ביתר קלות. וגם את המטרייה שלך." "אתה מתמצא באונייה?" שאל קרל בחשדנות ונדמָה לו שבמחשבה, המשכנעת כשלעצמה, שהכי קל יהיה למצוא את החפצים שלו באונייה הריקה, טמון איזה מוקש. "הלוא אני המסיק של האונייה," אמר האיש. "אתה המסיק של האונייה," קרא קרל בשמחה, כאילו זה עולה על כל ציפיותיו, ונשען על מרפקיו וסקר את האיש ביתר עיון. "בדיוק לפני התא שישנתי בו עם הסלובקים היה אשנב שיכולתי להביט דרכו אל חדר המכונות." "כן, שם עבדתי," אמר המסיק. "תמיד התעניינתי בדברים טכניים," אמר קרל שנאחז בחוט מחשבה מסוים, "ואני בטוח שלולא נאלצתי לנסוע לאמריקה הייתי נהיה מהנדס." "ולמה נאלצת לנסוע?" "עזוב, לא חשוב!" אמר קרל ובתנועת יד ביטל את כל הסיפור. בתוך כך הסתכל במסיק בחיוך כמבקש ממנו לקבל בסלחנות את מה שאפילו לא הודה בו. "טוב, בוודאי הייתה איזו סיבה," אמר המסיק ולא היה ברור אם הוא אומר זאת כדי לעודד את קרל לגלות את הסיבה או כדי להניאו מזה דווקא. "עכשיו גם אני הייתי יכול להיעשות מסיק," אמר קרל, "להורים שלי כבר לא אכפת מה אני אהיה." "המקום שלי מתפנה," אמר המסיק, ובוודאות של אחד שיודע מה הוא אומר תקע את ידיו בכיסי המכנסיים ואת רגליו הנתונות במכנסי קפלים דמויי עור שגוֹנם אפור כגון הברזל הטיל על המיטה כדי למתוח אותן. קרל נאלץ להתקרב עוד יותר אל הקיר. "אתה עוזב את האונייה?" "בדיוק, היום אנחנו זזים מפה." "אבל למה, לא מוצא חן בעיניך פה?" "כן, ככה זה, זהו, מוצא חן או לא, לא תמיד זה מה שקובע. אבל חוץ מזה אתה צודק, גם לא מוצא חן בעיניי. אתה בטח לא מתכוון ברצינות להיות מסיק, אבל דווקא אז זה עלול לקרות בקלי קלות. ובכן, אני מייעץ לך לא לעשות זאת בשום אופן. אם רצית ללמוד באירופה, למה שלא תרצה ללמוד פה? הלוא האוניברסיטאות האמריקאיות טובות פי כמה מהאוניברסיטאות האירופיות." "כן, ייתכן מאוד," אמר קרל, "אבל הרי בקושי יש לי כסף ללמוד. אמנם קראתי על אחד שבַּיום עבד בְּחנות ובלילה למד, עד שנעשה דוקטור וגם ראש עיר, נדמה לי, אבל לזה הלוא נחוצה הרבה התמדה, לא? אני חושש שבדיוק זה מה שאין לי. חוץ מזה לא הייתי תלמיד טוב במיוחד, הפרידה מבית הספר לא הייתה קשה לי, באמת לא. ובתי הספר פה אולי מחמירים עוד יותר. אנגלית אני כמעט לא יודע. ובכלל, יש פה הרבה דעות קדומות נגד זרים, נדמה לי." "גם זה כבר נודע לך? טוב מאוד. אם ככה אתה בצד שלי. תשמע, אנחנו הלוא נמצאים על אונייה גרמנית, היא שייכת ל'קו המבורג-אמריקה', אז למה לא כולנו פה גרמנים? למה המכונאי הראשי רומני? קוראים לו שוּבָּל. לא להאמין ממש. והמנוול הזה מעביד אותנו בפרך, אותנו, גרמנים באונייה גרמנית! אל תחשוב," הוא השתנק ונפנף בידו, "אל תחשוב שאני מתלונן כדי להתלונן. אני יודע שאין לך שום השפעה ואתה בחור מסכן בעצמך, אבל זה מרגיז כל כך!" והוא חבט פעמים אחדות על השולחן באגרופו בלי לגרוע עין מהאגרוף. "כבר עבדתי על כל כך הרבה אוניות" — והוא מנה עשרים שמות ברציפות כאילו הם מילה אחת. קרל התבלבל לגמרי — "והצטיינתי, שיבחו אותי, הייתי פועל כמו שהקברניטים שלי אהבו, אפילו נשארתי כמה שנים על אותה אוניית סוחר" — והוא קם, כאילו זו הייתה פסגת חייו — "והנה פה, בקופסה הזאת, שהכול בה מסודר וקבוע ולא צריך שׂכל, פה אני לא שווה כלום, פה אני מפריע תמיד לשוּבָּל, אני בטלן, מגיע לי שיעיפו אותי ועושים לי טובה שמשלמים לי. אתה מבין את זה? אני לא." "אסור לך להשלים עם זה," אמר קרל בהתרגשות, וכמעט נשכח מליבו שהוא נמצא על הקרקעית הלא בטוחה של אונייה, לחוֹפהּ של יבשת לא מוכרת — עד כדי כך הרגיש בן בית פה, על מיטתו של המסיק. "כבר דיברת עם הקברניט? ביקשת שיכיר בצדקתך?" "אוּף, לֵך, לֵך לךָ. אני לא רוצה אותך פה. אתה לא מקשיב לְמה שאני אומר ונותן לי עצות. שאלך לקברניט, באמת!" והמסיק חזר וישב בלאות וטמן את פניו בידיו. "עצה טובה מזו אין לי בשבילו," אמר קרל בליבו, ובכלל, נראָה לו שמוטב היה אילו הלך לקחת את המזוודה שלו במקום לתת פה עצות שבלאו הכי נחשבות לטיפשיות. כשנתן לו אביו את המזוודה לתמיד שאל אותו בצחוק: "כמה זמן היא תישאר אצלך?" והנה, עכשיו אולי היא באמת כבר אבדה, המזוודה היקרה הזאת. נחמתו היחידה הייתה שהאב, גם אם יחקור, לא יוכל לברר את מצבו עכשיו. חברת האוניות לא תוכל לומר לו אלא שהוא הגיע על סיפונה לניו יורק. אבל קרל הצטער שכמעט עוד לא השתמש בדברים שבמזוודה, אף על פי שמזמן היה עליו להחליף את החולצה, למשל. הוא חסך אפוא במקום הלא נכון; דווקא עכשיו, בתחילת דרכו, כשראוי דווקא שיופיע בבגדים נקיים, ייאלץ להיראות בחולצה מלוכלכת. לולא כן לא היה אובדן המזוודה נורא כל כך, כי החליפה שעל גופו אפילו טובה יותר מזו שבמזוודה, שנועדה בעצם רק לשעת חירום ואימו אפילו נאלצה להטליא אותה סמוך לפני הנסיעה. כעת נזכר עוד שבמזוודה הייתה גם חתיכה של סלמי וֵרוֹנה שאימו ארזה לו כתוספת מיוחדת, והוא לא הצליח לאכול ממנה אלא מעט מאוד, כי בזמן הנסיעה לא היה לו תיאבון כלל והמרק שחילקו בסיפון הביניים השביע אותו די והותר. אבל עכשיו היה שמח לו היה הנקניק בהישג ידו והיה יכול לכבד בו את המסיק, הרי אנשים כמוהו, תְקע להם משהו קטן לַיד ומיד קנית את ליבם. זאת למד קרל עוד מאביו, שהיה מחלק סיגרים וקונה כך את ליבם של כל הפקידים הזוטרים שהיה לו איזה עסק איתם. כעת לא הייתה לו לקרל שום מתנה לתת חוץ מכספו, ובַכסף לא רצה לגעת לפי שעה, עכשיו שאולי כבר איבד את מזוודתו. ושוב חזרו מחשבותיו אל המזוודה, וכעת באמת לא יכול להבין למה הקפיד ככה לשמור על המזוודה בזמן הנסיעה, עד כדי כך שהקריב למען זה את שנתו, אם את המזוודה הזאת עצמה נתן עכשיו לקחת מידו בקלות שכזאת. הוא נזכר בחמשת הלילות שבהם חשד כל הזמן בסלובקי קטן אחד ששכב על היצוע השני משמאלו, שהוא חומד את מזוודתו. הסלובקי הזה רק ארב לרגע שתיפול על קרל חולשה והוא יתנמנם סוף־סוף להרף עין ואז יוכל למשוך אליו את המזוודה במקל הארוך שבשעות היום תמיד היה משתעשע או מתאמן בו. ביום נראה הסלובקי הזה תמים למדי, אבל ברדת החשכה היה מזדקף על יצועו מפעם לפעם ומביט בעצב אל המזוודה של קרל. קרל יכול לראות זאת היטב כי תמיד היה מישהו, מתוך אי־שקט של מהגרים, מדליק פה ושם אור קטן, אף על פי שתקנון האונייה אסר זאת, ומנסה לפענח אי־אלה מסמכים סתומים של משרדי ההגירה. כשהיה אור כזה קרוב אליו יכול קרל להתנמנם מעט, אבל כשהיה האור רחוק או עמום היה עליו להשאיר את עיניו פקוחות. המאמץ הזה התיש אותו לא מעט, והנה ייתכן שהוא היה לחינם. בוטרבאום הזה, אם רק יפגוש אותו פעם היכן שהוא!

ברגע זה נשמעו בחוץ מרחוק, בדממה הגמורה ששררה עד כה, טפיחות קצרות קלות כטפיפות של ילדים. הן קרבו וקולן גבר ועכשיו היו קול מצעדם השקט של גברים. הם הלכו כנראה בטור, כמתחייב מהמסדרון הצר, ונשמע קרקוש כשל כלֵי נשק. קרל, שכבר היה מוכן להשתרע על המיטה לשינה משוחררת מדאגות המזוודה והסלובקי, הזדקף בבהלה ודחף את המסיק כדי להעיר את תשומת ליבו סוף־סוף, שכן דומה היה שראש התהלוכה מגיע ברגע זה אל הדלת. "זו התזמורת של האונייה," אמר המסיק, "הם ניגנו למעלה ועכשיו הם הולכים לארוז. עכשיו הכול נגמר ואנחנו יכולים ללכת, בוא!" הוא אחז בידו של קרל, הוריד ברגע האחרון מהקיר תמונה ממוסגרת של אם האלוהים, טמן אותה בכיס החזה, תפס את מזוודתו ויצא מהר עם קרל מהתא.

"עכשיו אני הולך למשרד להגיד לאדונים את דעתי. כבר אין שם אף אחד, לא צריך להתחשב." על דבריו אלה חזר המסיק בכל מיני ניסוחים, ותוך כדי הליכה ביקש לרמוס בבעיטה הצידה חולדה שחצתה את דרכם, אבל לא הצליח אלא לדחוף אותה מהר יותר אל חורהּ, והיא הגיעה אליו בעוד מועד. ובכלל, תנועותיו היו איטיות כי רגליו, אף על פי שהיו ארוכות, היו כבדות מדי.

הם עברו דרך אחד מאגפי המטבח, שבחורות אחדות בסינרים מלוכלכים — הן היו מרטיבות אותם בכוונה — הדיחו שם כלים בגיגיות גדולות. המסיק קרא אליו איזו לינֶה אחת, כרך את זרועו סביב מותניה והוליך אותה איתו כברת דרך כשהיא נלחצת כל הזמן בגנדרנות אל זרועו. "משלמים משכורת, את רוצה לבוא איתי?" שאל אותה. "למה לי להתאמץ, יותר טוב שתביא לי את הכסף הֵנה," ענתה לו וחמקה מתחת לזרועו וברחה בריצה. "איפה מצאתָ לךָ את עלם החמודות הזה?" עוד קראה אליו, אבל לא חיכתה לתשובה. נשמע צחוקן של כל הבחורות, ששבתו ממלאכתן לרגע.

אבל השניים המשיכו ללכת והגיעו אל דלת שגמלון קטן בולט מעליה, נתמך בקריאטידות מוזהבות קטנות. זה נראה בזבזני למדי על סיפונה של אונייה. קרל שם לב שאף פעם לא היה באזור הזה, שבזמן הנסיעה היה שמור כנראה לנוסעי המחלקה הראשונה והמחלקה השנייה, ואילו עכשיו, לקראת הניקוי הכללי של האונייה, הסירו את דלתות ההפרדה. ואכן בדרכם כבר פגשו גברים אחדים ומטאטאים על כתפיהם והם בירכו את המסיק לשלום. קרל הופתע מהתכונה הרבה; בסיפון הביניים שלו כל זה נסתר מעיניו כמובן. לאורך המסדרונות גם היו מתוחים חוטי חשמל, וכל הזמן נשמע צלצול של פעמון קטן.

המסיק הקיש על הדלת ביראת כבוד, וכשקראו "יבוא" הזמין את קרל בתנועת יד להיכנס בלי חשש. ואמנם קרל נכנס, אבל נשאר עומד בפתח הדלת. מבעד לשלושת החלונות של החדר ראה את גלי הים, ולמראה תנועתם העליזה פעם ליבו כאילו לא ראה את הים חמישה ימים תמימים מבוקר עד ערב. אוניות גדולות חצו זו את נתיבה של זו ולא נענו לחבטות הגלים אלא ככל שהרשה זאת כובדן. כשצמצמת את עיניך נראו האוניות האלה מתנדנדות מרוב כובד. בראשי תורניהן היו דגלים צרים אבל ארוכים, שאמנם נפרשו ונמתחו עם השיט ובכל זאת עוד פרפרו הנה והנה. נשמעו מטחי ברכה, כנראה של ספינות מלחמה, קני התותחים של אחת הספינות האלה שעברה לא הרחק משם קרנו בהשתקפות מעטֶה הפלדה שלהם ונדמו כמתפנקים בשיט הבוטח, החלק, ואף על פי כן לא ישר לגמרי. בדוגיות ובסירות הקטנות היה אפשר לצְפות, על כל פנים מהדלת, רק במרחק, לראות אותן שטות ונכנסות בהמוניהן אל הרווחים שבין האוניות הגדולות. ואולם מאחורי כל זה עמדה ניו יורק והביטה על קרל בריבוא רבבות החלונות של גורדי השחקים שלה. אכן, בחדר הזה ידעת היכן אתה נמצא.

אל שולחן עגול ישבו שלושה אדונים, האחד קצין אונייה במדים כחולים, שני האחרים פקידים של רשויות הנמל במדים אמריקאיים שחורים. על השולחן היו מונחים בערימות גבוהות כל מיני מסמכים, והקצין היה עובר עליהם תחילה ברפרוף בְּעט שהחזיק בידו ואחר כך מוסר אותם לשני האחרים, ואלה היו מעיינים בהם, מעתיקים פרטים מאחדים מהם ואת האחרים מכניסים לתיקיהם, אלא אם כן היה אחד מהם, שכמעט בלי הרף השמיע רעש קל בשיניו, מכתיב משהו לעמיתו שרשם פרוטוקול.

על יד חלון אחד ישב אדון די נמוך אל שולחן כתיבה בגבו אל הדלת והתעסק בתיקיות גדולות שהיו ערוכות לפניו בשורה על מדף ספרים עבה בגובה ראשו. על ידו עמדה קופה פתוחה, ריקה כנראה — כך על כל פנים נראתה במבט ראשון.

החלון השני היה פנוי והמראה שנשקף בעדו היה השלם ביותר, ואילו ליד החלון השלישי עמדו שני אדונים ושוחחו בחצי קול. האחד נשען על יד החלון, אף הוא במדי האונייה, והשתעשע בניצב חרבו. בן שיחו עמד ופניו אל החלון ומזמן לזמן עשה איזו תנועה שגילתה חלק משורת העיטורים שעל חזהו של חברו. הוא היה בבגדים אזרחיים והיה לו מקל הליכה קטן מבמבוק, שמאחר שהאיש אחז את מותניו בשתי ידיו, הזדקר אף הוא כחרב.

לקרל לא הייתה שהות רבה לסקור את הכול, כי כעבור רגע ניגש אליהם שָׁרת ושאל את המסיק, במבט האומר שמקומו לא יכירנו פה, מה הוא רוצה. המסיק ענה לו בקול חרישי כקולו של השואל, שהוא רוצה לדבר עם האדון הקופאי הראשי. השרת, מצידו, דחה את בקשתו בתנועת יד, אבל בכל זאת הלך על בהונות רגליו, עוקף בקשת גדולה את השולחן העגול, אל האדון עם התיקיות הגדולות. הלה — זאת ראו היטב — התאבן ממש לשמע דברי השרת, אבל לבסוף נפנה לאחור והביט אל האיש המבקש לדבר עימו, ובסירוב תקיף נפנף בידו כלפי המסיק וליתר ביטחון גם כלפי השרת. ואז שב השרת אל המסיק ואמר לו כמגלה לו סוד: "עוף מיד מהחדר הזה!"

כששמע זאת המסיק השפיל את מבטו אל קרל כאילו ליבו הוא והוא משיח לו את צרתו באפס קול. בלי לחשוב פעמיים ניתק ממנו קרל, עבר את החדר בריצה ובתוך כך אף נגע קלות בכיסאו של הקצין. השרת רץ עימו כפוף, זרועותיו פשוטות ללוכדו כאחד שדולק אחרי שֶרץ, אבל קרל הגיע ראשון אל שולחנו של הקופאי הראשי ונאחז בשולחן שמא ינסה השרת לגרור אותו משם.

מיד, כמובן, ניעור לחיים החדר כולו. קצין האונייה היושב אל השולחן קם בקפיצה, האדונים מרשויות הנמל צפו בשקט אבל בתשומת לב, שני האדונים שעל יד החלון התקרבו זה לזה, השרת שהיה סבור שהוא מיותר עכשיו שהאדונים הנכבדים כבר מתעניינים בנעשה, נסוג לאחור. המסיק העומד ליד הדלת חיכה בדריכות לרגע שתידרש עזרתו. הקופאי הראשי פנה סוף־סוף על כיסאו פנייה חדה ימינה.

קרל פשפש בכיס הסודי שלו, שלעיני האנשים האלה לא חשש לגלותו, ושלה משם את דרכונו, ובמקום להציג את עצמו במילים הניח אותו פתוח על השולחן. דומה שהקופאי הראשי לא ייחס חשיבות רבה לדרכון הזה, שכן הוא סילק אותו הצידה בשתי אצבעות, וקרל, כאילו יצא ידי חובת העניין הרשמי הזה, שב וטמן אותו בכיסו. "אני מרשה לעצמי לומר," פתח ואמר, "שלפי דעתי נעשה עוול לאדון המסיק. יש פה איזה שובּל אחד שעושה לו צרות. הוא עצמו כבר עבד בהרבה אוניות, הוא יכול לומר לכם את כל השמות שלהן, וכולם היו מרוצים ממנו, הוא חרוץ ועושה את עבודתו נאמנה. באמת קשה להבין איך יכול להיות שדווקא באונייה הזאת, שהשירות בה לא הכי קשה כמו למשל באוניות סוחר, שדווקא פה הוא לא בסדר. ולכן ברור שהעלילו עליו עלילה ורק בגלל זה הוא לא מתקדם ולא זוכה בהכרה, שלולא זה בוודאי לא הייתה נמנעת ממנו. דיברתי על העניין רק באופן כללי, את התלונות המפורטות שלו יציג לפניכם הוא עצמו." את הדברים האלה הפנה קרל לכל האדונים כי כולם גם באמת הקשיבו, והסיכוי שיימצא צדיק אחד בהם היה כמדומה גדול הרבה יותר מהסיכוי שהקופאי הראשי יהיה הצדיק הזה. חוץ מזה, קרל היה פיקח דיו שלא לגלות שהוא מכיר את המסיק רק זמן קצר כל כך, ויש לומר שהיה מדבר אף הרבה יותר טוב לולא בלבל אותו פרצופו האדום של האדון עם מקל הבמבוק הקטן, שרק עכשיו, ממקום עמידתו הנוכחי, השגיח בו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*